די להזכיר את השם "ר'-שמואל", ובעולם הישיבות ידעו כי
מתכוונים לרבי שמואל רוזובסקי - ראש ישיבת פוניבז', מי שנחשב כראש לראשי הישיבות.
לאחרונה, כינס נכדו לפונדק אחד, עדויות ותיאורים שאותם רשם מפי
תלמידיו, לצד תולדות וקורות חייו.
לאורך הספר כולו, מפוזרים לא מעט תיאורים, המלמדים כולם על הנהגתו האישית,
ועל היותו משמש דוגמת מופת של תלמיד חכם, אשר לצד גדלותו התורנית, וגאונות ההסברה
שבהן התברך, דרש מתלמידיו וגילם בעצמו הנהגה ישרה, הבנויה על אדני מוסר התורה, הכוללת
זהירות גם בלבוש ובסדר החיצוני של האדם עצמו בפרט ושל סביבתו בכלל.
רבים מתלמידיו מעידים כי מעולם לא נמצא רבב על בגדיו - בכך ראה חלק
בלתי נפרד מחובתו של בן תורה לקדש שם שמים.
הנהגתו היתה כולה אומרת כבוד, והרשים בחיצוניותו כמו בפנימיותו.
***
בהקשר לכך סיפר אחד מתלמידיו: הגיע לפני רבי שמואל יהודי תלמיד חכם
ומנהל ישיבה, והחל מתנה את צערו: "מוכרח אני להשקיע מאמצים בפרטים גשמיים
לטובת הישיבה - דבר הגוזל ממני זמן יקר, שבו יכול הייתי לעסוק בלימוד".
ראה רבי שמואל צורך לעודדו, והשיב לו בנימה אישית: "על הרבצת
התורה שלה זכיתי לאורך השנים, איני יודע אם
אקבל שכר בעולם האמת, מי יודע אם עשיתי זאת בשלמות הראויה. אולם, על שני דברים
בטוח אני כי אקבל שכר:
א. כשנפתחה הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן', היו הדרכים בעיר מלאות חול,
כתוצאה מכך הצטברו על ידי הבחורים חול ואבק בהיכל בית הכנסת. נשמעו אז טענות מפי המתפללים
כי הבחורים מותירים לכלוך במקום. בהפסקות הצהרים, משהלכו התלמידים, הייתי נועל את
בית הכנסת, סוגר את החלונות, מטאטא מנקה ומסדר.
ב. באותה תקופה, ערב מלחמת העולם השניה, יצוא התפוזים לחו"ל -
שהיה עסק עיקרי באזור שהיה מוקף בפרדסים פסק. כתוצאה מכך התגלגלו ברחובות הסמוכים
לישיבה כמויות גדולות של תפוזים רקובים ושאריותיהם. מהמשכורות הראשונות שקבלתי
מהרב מפוניבז', קניתי מיכלי אשפה גדולים, אותם
הצבתי בסמוך לישיבה, על מנת שהבחורים ישליכו בתוכם את שאריות התפוזים. כך הפך אזור
הישיבה למקום מכובד ונקי, כיאה למקום תורה.
עדות ממקור ראשון המשמשת כחיזוק להנהגה זו, נשמעה מפי תלמידו רבי יעקב
אדלשטיין: היה זה בתקופה הראשונה להקמתה של הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן'. שרר אז
עוני גדול, וכסף לשלם עבור פועל ניקיון, לא היה בר השגה.
בעיניי ראיתי, תיאר הרב אדלשטיין, כיצד בשעת צהריים שלאחר יום
לימודים, המתין רבי שמואל לאחרון התלמידים שיעזוב את בית הכנסת, נטל לידו מטאטא
והחל מנקה את המקום.
הוסיף הרב אדלשטיין לספר: רבנו אף נהג לנקות את חדרי הנוחיות, למרות
שהיה זה מנוגד לטבעו. כך, עם היותו עדין נפש ואיסטניס, כאשר נגע הדבר לכבוד בני
התורה ולומדיה, הניח את נוחיותו האישית בצד.
הקפדתו על מראהו החיצוני באה לידי ביטוי באותם ימים בצורה בולטת: בעוד
התלמידים היו מגיעים לשיעור כשנעליהם מאובקות, היחיד שהיה נקי מכל רבב היה רבי
שמואל.
לימים, כשחלה את חוליו האחרון, בהיותו מלופף בייסורים, שמע אותו חתנו
רבי יצחק הקר מבקש שבזכות דאגתו לנקיון בית המדרש וסביבתו, יקלו עליו מייסוריו.
***
על מידת התחשבותו בזולת, סיפר תלמיד את המעשה הבא:
היה זה בציפור נפשו של רבנו - כאבו הגדול שבחורים בלא שימת לב טורקים
דלת בכניסתם וביציאתם מבית המדרש, פעם לאחר שבחור טרק דלת בפראות, התבטא בחריפות: "בשביל
מה נכנס לשיעור, הרי בין כך וכך לא יבין את הדברים שיאמרו שם".
בשיחה שנשא בעקבות המעשה, עורר על כך, וכה אמר: "מידות ו'דרך-ארץ'
מקיפים את האדם בכל ענייניו, גם בדברים הקטנים ביותר. ואל יזלזל ויקל בהם, שכן, ב'דרך-ארץ',
גם הענינים הקטנים, עומדים ברומו של עולם, יוצרים את צורת האדם ואת הכלי לקבל תורה.
ענין ה'דרך-ארץ' מקיף את האדם בלכתו בין הבריות, ובדברו עם בני אדם.
הזהירות הנדרשת מבן ישיבה, נוגעת לו החל משעה שפותח את הדלת - שיהיה
ניכר שנכנס אדם.
כאשר מדובר במקום תורה, הרי שהנכנס אליו בלא דרך ארץ, חסר הוא בהבנת התורה.
שכן המשקל הנכון לשפוט סברה לאמתותה, דורש הבנה דקה, והרגשת נועם הסברה. ומוכרחת
לשם כך מידת 'דרך-ארץ'.
***
בהזדמנות נוספת דיבר רבי שמואל בפני התלמידים על כך שבחור נטל אוכל
ממטבח הישיבה ללא רשות. הרבנית אמרה בעקבות כך שאינה מוכנה לשלוח אוכל בצורה כזאת,
וסוכם שתימסר שיחת מוסר, שבה ישמיע רבי שמואל את דבריו בענין זה.
בתום השיעור עמד על המסופר אודות מלכת שבא שהתרשמה עמוקות מן הצורה
שבה היה ערוך שלחן עבדיו של שלמה המלך. היא ראתה בכך את שיא החכמה - הניכרת אף
בצורת ההתנהגות בעת האכילה.
***
מעשה וניגש יהודי לרבי שמואל, וביקש לברר אצלו על בחור שהוצע לבתו
כחתן. הוא שאל מספר שאלות:
'כמה שעות לומד הבחור? איך הוא שומר על סדרי הלימוד? האם הוא מבין
היטב את לימודו ועוד?'
לאחר שקיבל תשובות שהניחו את דעתו, הודה לראש הישיבה, ופנה ללכת
לדרכו.
עצר אותו רבי שמואל ואמר לו: "הרשה לי לשאול גם אותך כמה שאלות:
'הנה רואה אני שהנך מרוצה מן התשובות שקבלת, כנראה הנך מבין שזה כל מה שהבת שלך
צריכה לדעת אודות הבחור'. אך אני חושב שאת בתך מאד היה מעניין לדעת דוקא, 'האם
הבחור הזה בכלל בן אדם' "!
"היה מן הראוי שתשאל אותי" - המשיך רבי שמואל - "האם
מלבושיו נקיים ושיניו מצוחצחות ונעים לשבת לידו... ואיך הוא מתנהג בחדר האוכל, האם
הוא מגיע ראשון ולוקח את המנה המשובחת, או שממשיך ללמוד ובא בסוף, ואוכל את מה
שנשאר, ומה קורה אם קנקן השתיה שעל השולחן נגמר וצריך למלאותו, האם הוא זה שרץ
למטבח להביאו מלא או שיושב ב'סבלנות' וממתין שאחר יעשה זאת... האם הוא נכנס מידי
פעם למטבח ומודה לעובדים על טרחתם? ואיך הוא מתנהג כאשר אין האוכל ערב לחכו, האם
הוא בכל זאת אוכל ואח"כ ניגש למטבח ואומר 'תודה רבה', או שביום זה אינו אוכל
ויורד לקיוסק לקנות ממתקים?"
"הנה הגעת למסקנה שהוא שקדן, שמא תברר האם הוא מסדר את מיטתו, או
שהוא משאיר את חדרו מפוזר מתחילת הזמן ועד סופו?"
"אני חושב" - אמר רבי שמואל - "שדוקא הדברים הללו, הם
שאמורים לעניין את בתך. כי אם המפונק הזה - שלא חשב על סביבתו - יבוא בצהרים מ'הכולל'
הביתה, והיא הרי טרחה הרבה להכין לכבודו בהכנת ארוחת הצהרים, והוא יתיישב לאכול,
והאוכל לא יהיה בדיוק כמו שחשב שראוי לו, הרי שיעוות את פניו וכו'.
האם אז תתנחם בתך במחשבה בדברים שאמר הרב רוזובסקי לאביה לפני
שהשתדכו: 'כי הוא שקדן גדול, ומבין היטב את עומק סברות הסוגיות במסכת 'בבא בתרא'
ואת הבנת ה'קצות' והרעק"א בסוגיה זו...?' ".
***
כאמור, יחסו המיוחד של רבי שמואל לצורת הנהגתם של תלמידיו ולנעשה
בסביבתם, ניכר היטב בכל אורחותיו.
ביטוי לכך, ישנו במעשה הבא שסופר על ידי אחד מתלמידיו:
היה זה בעיצומה של תפילת שחרית בשבת, לפתע נראה טבח הישיבה כשהוא פונה
אל מקומו של רבי שמואל במזרח היכל הישיבה. החליף עימו מספר מילים ושב לאחוריו.
לאחר שהלך ראו בני הישיבה שרבי שמואל נסער מאוד. לכשנסתיימה התפילה
שאלוהו במה העניין?
ענה רבי שמואל: "הטבח בא אלי ובפיו שאלה:
"עכבר נכנס לתוך סיר הטשולנט. האם אפשר להוציאו באופן שלא יהיה
כרוך בחילול שבת'.
'נזדעזעתי!' אמר רבי שמואל, 'נניח שמבחינת ההלכה הדבר מותר, אבל היכן
היא האנושיות ועדינות הנפש?! היאך אפשר לשים בפני בחורים אוכל מאוס שכזה!' ".
***
יחסו המיוחד של רבי שמואל, בא לידי ביטוי לא כלפי הסביבה בלבד, כי אם
גם כלפי סובביו, ובפרט כלפי אלו, שמידת הכרת הטוב שמילאה את ישותו, הביאה אותו
להעניק להם יחס מיוחד.
במאמר שפורסם לזכרו, נכללו דברים משמו של פועל הניקיון בישיבה: "ליוויתי
אותו עד לקבר", סיפר האיש, והוסיף, "היה חם מאד באותו יום, והדרך היתה ארוכה
עבור אדם בגילי, ובכל זאת, הגיע לו. נהגתי עמו באותה מידה שבה נהג עמי. בכל עת שהיה
מבחין בי ברחוב, נהג לדרוש בשלומי. גם כאשר היה מוקף בתלמידים, לא שכח להתעניין בי
ובמשפחתי. הוא לא היה היחיד, פועלים נוספים מיררו אחר מיטתו בבכי באומרם:
"לפניו שחנו את כל דאגותינו, העניק לנו הרגשה שאנו חלק ממשפחתו".
בהקשר לכך סיפר חתנו רבי יצחק הקר: ארע ואחד מן העובדים בישיבה חלה,
הלך רבי שמואל לבקרו ולדרוש בשלומו. כאשר חלה הוא, החזיר לו האיש ביקור. כשהבחינו
בני הבית בכניסתו של האיש, ואמרו לרבי שמואל 'פלוני הגיע לבקרך', תיכף צהלו פניו.
בהזדמנות אחרת בקשו לברר אצלו עבור שידוך, על אודות בתו של אחד מעובדי
הישיבה. "הוא הלא תופס אצלנו מקום של כבוד בישיבה", השיב רבי שמואל.
השידוך יצא אל הפועל לשביעות רצון הצדדים, ואבי הבת זכר לו זאת כל חייו. הודות
לאותן מלים חמות שיצאו מפיו של רבי שמואל, גם זכה האיש ליחס מכובד מצד חתנו לאורך
ימים ושנים.
***
היחס ההדדי ששרר בינו לבין פועלי הניקיון בא לידי ביטוי מדי שבוע. יום
שלישי, היום שבו היה מגיע למסור את שיעורו בסניף הישיבה בעיר אשדוד, היה יום חג
עבור בני הישיבה בכלל, ועבור העובדים בפרט.
'מאייר', כך קראו לו לאותו יהודי ניצול שואה, שעבד במטבח הישיבה. הוא איבד
שם את כל משפחתו, ולאחר מכן נישא בשנית.
ביום שלישי, היום שבו נוהג היה רבי שמואל להגיע, צהלו פניו של מאייר
החל משעת בוקר מוקדמת. 'רבי שמואל מגיע היום', היה טורח ליידע את סובביו.
הוא נהג להמתין לו בכניסה, שם, כך ידע, יעבור תיכף רבי שמואל וישאל
לשלומו, כפי שאכן היה הדבר חוזר על עצמו באורח קבע.
'מה שלומך ר' מאייר', התעניין רבי שמואל, 'מה שלום בני המשפחה'.
כך חזר הדבר ונשנה מדי שבוע. רבי שמואל יושב לצדו של האיש ומשוחח אתו ארוכות,
כאילו אין דבר ניצב על סדר יומו. ידעו כולם כי תיכף עם סיום השיעור, יעלה מאייר את
ארוחת הצהרים אל רבי שמואל בפנים צוהלות, וזוכה מצדו של רבי שמואל למלוא חפניים של
יחס והארת פנים, שיחזיקו אותו למשך השבוע הקרוב.
***
מחשבה מרובה השקיע רבי שמואל, על מנת שלא תיגרם מחמתו הרגשה לא נעימה.
בהקשר לכך מספר תלמיד: "רבי שמואל נהג להחזיר לחנות בקבוקים ריקים בתום השימוש. בטרם ישיבם, הקפיד לשטפם.
כשנשאל לפשר הדבר, הסביר: 'אי אפשר שלבעל המוכלת יהיו זבובים ונמלים בגלל הבקבוקים
שלי' ".
כמו כן, נהג באורח קבע, בעת שהיה מתאכסן אצל אחרים, לרפד את המאפרה
בנייר כסף. כשסיים להשתמש בה, נהג להשליך את הנייר לאשפה. את כל זאת עשה מתוך
מחשבה, שלא להטריח את מארחיו בשטיפתה.
בהקשר לכך סיפר תלמידו רבי מדרכי דרורי, כי נכח פעם בעת שישב רבי
שמואל יחד עם ידידו רבי שלמה טנא בבוררות של דין תורה, כיצד ניגש רבי שמואל לשטוף
את המאפרה. רבי שלמה מחה בו. אמר לו רבי שמואל: 'לא די שלכלתי, עוד אשאיר אותה כך?!'
***
תיאור יופי מידותיו, בא לידי ביטוי במאמר שכתב תלמיד לזכרו:
"לא רק תורתו יפה היתה, כי אם גם נתונה היתה בכלי יפה, מפואר
ומקושט בכל מידות נעלות. לעולם לא אשכח את נעימות ההרגשה שהיתה במחיצתו. הוא הקרין
מאצילותו זוך ותואר, והוד קדומים נסוך היה על אצילות נפשו.
לו נדמה היה בעיני רבנו שיחסר קמעא מכבודו של הקטן בתלמידיו, לא נח
ולא שקט, עד שעלה בידו לפייסו.
מסכת חייו היתה מורכבת כולה מחטיבה אחת של דרך ארץ, ודברים אלו גם
השתדל תדיר להעביר לתלמידיו, בפרט במסגרת שיעורי הדעת, שעמם נהג לפתוח את 'הזמן':
"...מחובתנו", חזר והדגיש, "להקרין אור תורה לסביבתנו.
אין אנו מעריכים מספיק את עצמנו, עלינו לדאוג לכך שתהיה ניכרת נעימות וחביבות בין
אדם לחברו, מתוך דאגה לזולת, והעיקר שיהא שם שמים מתאהב על ידינו".
הנהגתו המיוחדת כפי שניכרה בעיני אנשים מבחוץ שבאו עמו במגע, גרמה
בעקבותיה לשינוי היחס לכלל בני התורה.
***
בדברים שכתב רבי שמואל על אודות הנהגת תלמיד חכם הניכרת בסביבה, כלל
את הדברים הבאים, האמורים בחז"ל על דברי הפסוק בתהלים: " 'למנצח על
שושנים לבני קרח משכיל מזמור שיר ידידות', פירש רש"י: 'לכבוד תלמידי חכמים
יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים'.
תלמיד חכם היושב באוהלה של תורה, אמור להשפיע מריחו הטוב על הסביבה כולה,
וכולם צריכים להתבשם ממנו. אם לא כן, אין הוא בגדר תלמיד חכם".
