כדרכי בקודש, מזדמנים
בדרכי מעת לעת, חוברות / ספרים / מאמרים וציטוטים שונים שידעו ימים יפים יותר.
כתבה זו ראתה אור
במוסף 'בית נאמן' של עיתון יתד נאמן לפני חמש עשרה שנה וקצת יותר, ביום חמישי
כ"ה בתשרי תשנ"ט. תחת המדור 'אנשים - קהילה', פרסמה הכותבת מנוחה פוקס
את כתבתה 'מי אשם בלכלוך - אנו או העירייה'.
הדברים מוצגים בזה
בצורתם המקורית. כפי שמצאתים מודפסים בחוברת הנושאת את השם 'איכות הסביבה - להלכה
ולמעשה', שראתה אור על ידי מוסדות 'מקור חיים', במסגרת סמינריון שהתקיים בנושא
בתאריכים ב'-ד' שבט התשנ"ט.
עם חלק מן הדברים אני
מזדהה, עם חלקם האחר פחות. המסקנה - מבחינתי לפחות, היא, כי למרות השנים הלא מעטות
שחלפו מאז ראו הדברים אור: איך שלא נסתכל על התופעה, המצב טעון שיפור.
***
"בכל פעם שאני
יוצאת מן הבית אני מתביישת ורוצה להעלם משם" -מתארת את הרגשתה ברוריה,
המתגוררת בשכונה ירושלמית חדשה - "לא ייאמן איזו כמות אשפה מתגוללת ברחובות.
מיכלי אשפה ענקיים מלאים על גדותיהם: שקיות אשפה קרועות זרוקות עליהם, שקיות
קרועות מונחות מסביב ותכולתן דולפת החוצה, מאכל לחתולים ולעכברים. בכל שביל ופינה,
מעל כל חלקה שהייתה טובה - רק שיירים, ניירות ושקיות של חטיפים. איך יתכן שזאת
השכונה היפה, שכדי להתגורר בה שילמתי טבין ותקילין? אני שואלת את עצמי. ואם היא
שלי - אז איך ייתכן שהיא נראית ככה?"
באותן מילים התבטאה
לפני כשנה זיוה הבני ברקית, כששוחחנו בטלפון: "בני ברק היא עיר של קדושה
ורוחניות, איך יתכן שבמו ידינו נקלקל את הקודש ונערב בו אשפתות? קדושה ורוחניות
אינן סותרות סדר ונקיון. בבתים הפרטיים אנשים יודעים זאת. הבעל לומד טוב יותר
כשסביבו סדר, נקיון ואוירה נעימה. ילדים חשים טוב יותר ולומדים בחפץ לב כשחפציהם מסודרים
ונקיים. מה קורה לנו שם בחוץ, הכל נשכח פתאום?"
במשך השנה, זיוה
התמתנה מעט. מאז הבחירות, המצב בבני ברק השתפר מאד.
***
בארבע השנים שמספרי
הטלפון והפקס שלי מופיעים בעיתון, מטלפנות לא פעם קוראות ומתריעות על הענין:
"אנא כתבי על זה" - הן מבקשות במפגיע - "זה חילול ה' נורא".
אישה בעלת תשובה סיפרה
לי על קרובי משפחתה, שאינם באים לבקרה כי (לפי דבריהם) לא נאה להם להסתובב במקום
חסר טיפוח שכזה. "איך את גרה פה?" הם שואלים. "גידלנו אותך אחרת..."
דוקא לגבי אותם קרובים
הייתי טוענת, שלהיות נקי כפיים ועוסק בתורה הקדושה, חשוב יותר מאשר לחיות בזוהמה
פנימית ולהתהדר בנקיון שסביב. לא מאלו עלינו ללמוד. הלא כולנו יודעין שאין זו חכמה
להתגדר בנקיון, כאשר הבית ריק יחסית, ולכל נפש בו יש חדר וחצי מינימום. עובדה,
כאשר הכלבים שלהם יוצאים אל הרחוב - הם מזהמים את הסביבה. כיון שזו רוב האשפה שהם
מייצרים - היא ורק היא מבצבצת מכל פינה אפשרית ברחובותיהם.
ברוך ד' שיש לנו מי
שמלכלך, שיש לנו עבור מי לקלף את הבננה ולהשליך את קליפתה, להחליף טיטול ולהשליכו,
ולמלא את הפח בקליפות תפוחי אדמה - משפחה של עשר נפשות ויותר אינה יכולה להתנאות
בכמות אשפה כמו זו של שתיים שלש נפשות וכלב. אבל על אף הקושי שבדבר, המצב ברחובותינו
עבר מזמן את הטעם הסביר והמותר.
***
אז מדוע באמת הרחובות
מלוכלכים?
התשובה מורכבת משני
חלקים. האחד - הוא חלקם של התושבים, והשני- תפקידה של העיריה.
נעסוק ראשית כל בחלקם
של התושבים.
אנשים מלכלכים את
הרחוב והחצר על פי רוב פשוט מחוסר מודעות וחוסר מחשבה. הם טרודים ועסוקים בשלהם,
אינם נותנים את הדעת על האשפה שהם מוציאים מבתיהם, אינם שואלים עצמם לאן היא הולכת
ומה גורלה אחר כך.
בעלי חנויות, למשל,
מוציאים החוצה ארגזים ובהם שיירי מזונות. הם סומכים על כך שמישהו יזיז אותם משם.
לפעמים זה נכון. מישהו מפנה את השטח כי הלכלוך צורם לו. או שהוא רוצה לעבור, אבל
לפעמים גל האשפה גדל, השיירים מתפזרים וכל השטח סביב החנות הפוך למקום אשפה.
סיבה נוספת היא, שיש
מבוגרים שאינם מחשיבים את "הרחוב". הילדים אינם מתחנכים להסתובב
ברחובות, הנערות בבית פנימה, וההורים עצמם עוברים ברחוב רק כגשר המעביר את הנהר.
כשהרחובות אף אינם 'בטוחים' צניעותית - אפילו משתדלים להדיר רגלינו מהם עד כמה
שאפשר. לכן אין הם מרגישים קשר נפשי אל המקום ששמו "רחוב". וכיון שכך,
אנו מוצאים עצמנו מזלזלים בסביבתנו, שלא בצדק, כמובן.
בהמשך, גם אין מחנכים
את הילדים למודעות של נקיון ברחוב. הם יוצאים עם הבייבי סיטר, משתובבים, אוכלים
ומלכלכים. הבתים הצפופים של האזורים החרדיים אינם מאפשרים גינות נוי וחצרות
מסודרות. ילדים רבים אינם חשופים למציאות של גינות נוי, פרחים ססגוניים ומדשאות
ירוקות, וחסרי מודעות לכדאיות השמירה עליהם. חדרי המדרגות במקומות רבים שדופים
ומקושקשים, ולעיתים, מחוסר תקציב, גם לא מסוידים. יש שהמדרגות עצמן מלוכלכות, עד
שעה לפני שבת.
דיירים בעלי אמצעים
יכולים להביא גנן ומנקה מדרגות קבוע, אך לא כל המשפחות מסוגלות לעמוד בהוצאות המינימליות
האלו. הלכלוך בחדרי המדרגות גורם לעיתים לייאוש, עד שדיירי הבנינים אפילו אינם
מנסים לתקן את המעוות. ילד, שגדל באווירה של לכלוך - מתרגל לחיות כך, והוא אפילו
אינו רואה את האשפה המושלכת.
סיבה נוספת להנצחת מצב
הלכלוך היא, כמובן, הטלת משימות על ילדים שאינם יכולים לבצען כראוי. לא פעם אפשר
לראות ילד בן חמש נושא פח ענקי, מגיע אל מיכל האשפה, הופך את הפח בכוחו הדל, ושופך
אותו אל מחוץ למיכל. ילדים שהמשא כבד עבורם משאירים את השקיות בכל מקום שנוח להם.
סיפרה לי אישה ששלחה
בקביעות את בנה בן השמונה להשליך את האשפה: "יום אחד עלתה אלינו השכנה מקומה
ראשונה. "מרים" - קראה לי והזעיקה אותי אל חלון חדר השינה שלה,
"אינך מריחה מפה ריח נורא?"... לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להריח.
התפלאתי על עצמי שלא הרחתי קודם. זה היה נורא. ירדנו לבדוק, והנה בסבך השיחים
הפראיים, מאחורי הבנינים, במקום שאין איש דורך, נמצאו כחמישים שקיות אשפה
קרועות... הכרתי אותן מיד... עכשיו נזכרתי שבני היה חוזר חיש מהר מכל משימה כזו
שהוטלה עליו..."
ילדים מוליכים אשפה
כשפניהם אל העבר השני. הם מנסים להפטר מהטרדה "המגעילה" מה שיותר מהר.
יש לחנך את הילד היכן להשליך, כיצד, מתי אין להשליך אשפה כי אי אפשר יהיה לסגור את
המיכל, ומדוע אין להשאיר שקיות מחוץ למתקן האשפה. וככה שולחים ילד, ללא מחשבה, עם
שקית מחוררת וקרועה, כשטיפות עכורות נוטפת לאורך כל הדרך ויוצרות שביל לכלוך שלא
במהרה יימחק.
כל זאת לא מרוע לב או
מזלזול, אלא לפעמים מחוסר מחשבה ולפעמים מתוך רשלנות רגעית.
כל אם מוכרחה, למען
הסדר הטוב, ליצור "סדר עדיפויות" בחינוכה. אמהות חרדיות עמלות קשה מאד
בבתיהן, בראש מעיניהן עומד החינוך היהודי הטהור. כשאין זמן, הן מוותרות לא פעם על
עניינים חשובים אחרים. אמא תעדיף, למשל, להשקיע מאמץ לחנך את בנה לתפילה בזמן, אף
אם בשל כך לא יספיק לנקות את חדרו. לא פעם חינוך לנקיון הסביבה נופל לעדיפות
אחרונה, לא מרצון כי אם מהכרח.
***
יש תושבים רבים
שיעדיפו לשלול כליל את כל הרשום לעיל, וידגישו: בכל אשמה העיריה. אין זה נכון
לחלוטין.
מן הראוי לעשות בדק
בית אצלנו, ורק אז להגיע אל העיריה שלצערנו גם היא אינה מבצעת את תפקידה כראוי.
"אני לא לגמרי
מאשימה את העירייה בכל המחדל הזה" - אמרה לי חנה, אותה פגשתי בתחנה מחכה
לאוטובוס, ובינתיים מקבצת מהמדרכה ניר לנייר ומשליכה לאיזו פינה נסתרת - "אבל
העירייה בוודאי אשמה בחלק גדול ממנו. אילו היו אצלנו סלי אשפה לאורך הרחובות,
במרחק סביר זה מזה, היה הכל אחרת. ילד אינו אוהב לרוץ למרחקים כדי להשליך את הנייר
של הארטיק - הוא מעדיף להפטר מהנייר כמה שיותר מהר".
אילו היו מנקי הרחובות
עושים ברחובותינו יותר - היה הרחוב נראה אחרת. כמה פעמים ראיתם ליד הבית שלכם איש
שנקרא פועל ניקיון? אילו היו מחליפים את "צפרדעי" האשפה לעיתים קרובות
יותר - הכל היה שונה. בתל אביב הייתה לא מזמן שביתת פועלי ניקיון, ורחובותיה נראו
גרועים משלנו. ואצלנו יש אשפה בכמות הרבה יותר גדולה משלהם.
רותי יצאה ביום שיש
האחרון להשליך אשפה ושבה עם השקיות הביתה, מחוסר מקום, מקוננת: "בציבור שלנו
מושלכת אשפה עד דקה לפני שבת, וביום שישי האשפה רבה פי כמה מיום אחר" - למה לא להתחשב בנו? מדוע לא לאסוף אשפה ביום
ששי, שיהיה נקי לכבוד שבת?!
נכון וברור הדבר שמי
שמלכלך כדי ללכלך - עושה מעשה שלא ייעשה - אבל ישנו הבדל גדול בין זה, לבין אלו
שמלכלכים כי נגמר המקום במיכלי אשפה, או כיון שקרוב לביתם אין מיכל אשפה כלל.
ילד שיראה שכונה נקייה,
ירגיש משיכה לעזור לה להישאר כזו. אם ילד רואה שכונה מלוכלכת - ירשה לעצמו להוסיף
וללכלך. אפשר לבדוק זאת בביתנו הפרטי. כשהבית מסודר ונקי, אפילו ילד צעיר יחשוב
פעמיים לפני שישליך כפית לכיור, ובודאי שלא יאכל קרמבו וישליך את הנייר לארץ.
***
"אפשר לראות זאת
בעיר בני ברק" - אומרים לי אנשים משם. "מאז שהעיריה שמה דגש על הנושא,
והביאה את העיר למצב די נקי, תושבי העיר משתפים פעולה. ואולי זו ההוכחה" - הם
אומרים -"שהעיריה יכולה לעשות רבות למען הניקיון, אבל זאת רק אם התושבים
מראים איכפתיות גדולה מאד בנושא זה".
בבני ברק ידעו הנבחרים
שאחרי השביתות הגדולות והרשלנות המרגיזה והדוחה שהוכחה בשנים קודמות כלפי הניקיון,
נמאס לתושבים. היה ברור שאחד הקריטריונים החשובים ביותר בו תיבחן העיריה החדשה
יהיה הניקיון.
ובאמת יש שיפור גדול
גם משום שהתושבים פעילים. הם מדווחים לעיריה על ערמות אשפה ברחובותיהם. הם מוחים
כשצריך, שולחים מכתבים למערכות העיתונים ומטלפנים: יש הקפדה רבה והשגחה על טיב
עבודת פועלי הניקיון, שיודעים שהם עומדים למבחן התושבים.
הפגנת הרצון הכללית
יוצרת אוירה בה הלכלוך "מוחרם". תושבים מתלוננים על חנויות שמזהמות את
הרחוב, והפקחים מביאים לתודעת בעלי החנויות את אי שביעות רצונם של השכנים בסביבה.
בעלי החנויות מעוניינים בהמשך היחסים הטובים עם הקליינטים-השכנים, וברגע שהם
תופסים שהלכלוך דוחה קונים ומעורר מורת רוח בין שהשכנים, הם מקפידים יותר על
הניקיון. כאשר התושבים מוכיחים אכפתיות במחאות ובתלונות- העיריה הופכת מודעת
לבעיה. כל ראש עיר או נבחר ציבור אחר מעוניין להוכיח לבוחריו שהוא מתחשב ברצונם.
זה פשוט.
מכאן, שחוסר איכפתיות,
אדישות והפניית תלונות כלפי גורמים לא אשמים - משתק כל פעילות מצד הגורמים שתפקידם
לעשות ולבצע.
"איננו מטילים את
כל התיקון על כתפי העיריות", מסבירים אנשים, "אבל עליהן לעזור לנו לעזור
לעצמנו. עליהן להקדיש יותר משאבי ניקוי לשכונותינו. ברחובות אחרים לא מלכלכים פחות
- כפי שנהוג לחשוב- רק מנקים יותר, וזה כל הסיפור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה