יום שישי, 19 באפריל 2019

מי יבריח את העכברים


מכת (אין) צפרדע | האם מהפכת 'הפחים הטמונים' הפכה את החתולים, שנותרו ללא מזון, לאלימים ומסוכנים (ומי יבריח את העכברים)?

כתבתה של נ'. קצין בעיתון יתד נאמן

חתול (רעב)
מה הוא אומר

עידן 'הפחים הטמונים', שחוללו מהפך סביבתי מבורך, מביא בעקבותיו תופעת לוואי לא פשוטה: תושבים מבוהלים מדווחים על חתולי-רחוב מורעבים שמחפשים אוכל ומטילים חיתתם על בני אדם. מכת עכברים קשה ברמת בית שמש, ממחישה מה יקרה אם וכאשר החתולים ייכחדו. ועוד לא דיברנו על הבעיה הגדולה באמת של איסור צער בעלי חיים! # גם אם קהיליית מאכילי החתולים אינה בדיוק כוס החלב שלנו, קשה להקל ראש במצוקה הכפולה של בני האדם ושל החתולים # ד"ר אסף בריל, הווטרינר הראשי של ירושלים, והזואולוג פרופ' יורם יום-טוב, מנתחים את התופעה ומסבירים כיצד נגיע לאיזון # וגם: פתאום קולה של נציגת עולם החתולאים על הצורך בחתולים, כבר לא נשמע הזוי בכלל
***
זה קרה ביום שני האחרון, בבניין סטנדרטי בשכונת רמות. י' ירדה לקומת הקרקע, תוך שהיא מפתיעה אורחים בלתי קרואים שפלשו ללובי. הפעם, לא היו אלה קוראי-חינם שהתבלבלו ביום, אלא אוכלי-חינם של ממש, שחיטטו במרץ בארגז המשלוחים שהושאר לזמן מה למטה. הם היו זוג, אחד שחור ואחד לבן, ומה שהפתיע היה העובדה שהם לא טרחו לחונן אותה במבט, לא כל שכן לנוס על נפשם. י' לא העזה לעשות צעד קדימה, עד להגעתו של דייר שסילק באומץ ראוי לשבח את זוג הפולשים. גם אז, לקח לה זמן להירגע. "עקבתא דמשיחא, אפילו החתולים נהיו עזי פנים", זעקה הגברת.
השכן, המשכים מדי בוקר לוותיקין, הוסיף שמן למדורה ותיאר כיצד עדת חתולים שממתינה בשעה מוקדמת למשאית של תנובה, עטה על מוצרי החלב שמושארים לרגע קט על המדרכה. ואם לא די בזאת, תבוא בתו שיצאה אחר הצהרים עם הילדים לגינה ותעיד, כיצד נשרכה אחריהם חתולה רעבה שהריחה את הגבינה שבאמתחתם, ולא משה מהם עד שזרקו אליה את הגביע. דיירים נוספים הגיעו ובמקום התפתח דיון נסער. מה גורם פתאום לחתולים להתנהג בצורה כה מוזרה?
למעשה, הנוכחים היו תמימי דעים באשר לשורשה של התופעה האל-טבעית הזאת: הפחים הטמונים המשוכללים שהותקנו באחרונה בשכונה, שמנשלים את החתולים ממקור מחייתם. הכל בירכו על החידוש המרענן, שמבטיח סביבה נקייה והיגיינית. מאידך, פה טמון החתול...
היטב סיכמה את הדיון אחת הדיירות שהתוודתה בהיסוס: "אתמול בערב ירדתי להוריד את הזבל, התקדמתי לעבר הטמון - ומצאתי את עצמי מוקפת בחתולים מורעבים שעיניהם כבויות. הם הביטו בי בארשת מאשימה, מודעים היטב לתכולתה של השקית. את האמת, לא יכולתי לעמוד בתחינה שבעיניהם, וגם קצת פחדתי. השארתי את השקית ונמלטתי מהמקום, מעדיפה להסתכן ברוגזם של האנשים על הלכלוך, מאשר בשריטות של חתול ובעיקר, בעבירה דאוריתא של צער בעלי חיים".
העיקר שחסר מן הדיון, היה כתב ההגנה של נציג הולכי על ארבע. לו פתחו משמים את פי החתול, היה זה מתאר את בוגדנותם הדו-פרצופית של בני האנוש, שבייתו אותו ותירבתו אותו, הרגילו אותו לדו קיום קולינארי ולתפריט עשיר ומגוון להפליא - ופתאום עזבו אותו לאנחות ונעלו בפניו את מקור השפע, מנגד יראה ועיניו כלות ושמה לא יבוא. מרעיבים אותו, ועוד מצפים ממנו לצאת באפס-כוחות לצייד של חולדות-ענק שיכולות לבלוע אותו בקלות בלי מלח ובלי פלפל, כי זה הרי מקור פרנסתו המוצהר ומשלח ידו!
***
'תכנית להאכלת החתולים'
הפחים הטמונים, שחוללו מהפך סביבתי מבורך, אכן עושים לחתולים חיים קשים. גם אם קהיליית מאכילי החתולים ושוחרי זכויות החיות, הבה נודה, לא בדיוק תואמת לטעמנו, קשה להקל ראש במצוקה הכפולה של אדם וחתול. תמונתו הבלתי נשכחת של מרן המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל, שדאג למזוג חלב לחתול רעב שהובא לישיבה כדי ללכוד עכברים, ממחישה את חשיבותו של נושא צער בעלי חיים. שבצידו - צערם של בני האדם החשים מאוימים מחמת רעבונם של החתולים ובאם אלה ייכחדו - שגשוגם הצפוי של העכברים.
פחים טמוני קרקע, למעשה, אינם כבר בגדר חידוש. כך גם הביקורת כנגד תופעות הלוואי שלהם. בראשון לציון, למשל, וגם בנס ציונה וברחובות, יצאו פעילים של ארגון "ראשון אוהבת חיות" ועמותת "תנו לחיות לחיות" כנגד הפחים החדשים שמהווים "מלכודות מוות לחתולים" כבר ב- 2009, עם החלפתם של הצפרדעים בטמונים. גם אז, טענו הפעילים כי הכחדת חתולי הרחוב תגרום להתפשטות חולדות ועכברים נושאי מחלות. מאז, יותר ויותר רשויות מקומיות עוברות בהדרגה לפחים טמונים שיתרונותיהם אינם מוטלים בספק.
בחודשים האחרונים, בעקבות החלטתה של עיריית ירושלים לעבור לפחים טמונים שיהפכו את העיר לסביבה אסתטית יותר, יצאו פעילים "למען חתולי ארמון הנציב" למיתקפת נגד. האגרסיביים יותר טענו כי מדובר על "תוכנית שטנית" לחיסול אוכלוסיית חתולי הרחוב. לטענתם, "מאז החלטת בג"צ ב- 2004 שאסרה על המתת חתולי רחוב, הרשויות חיפשו דרך לעקוף אותה - על ידי התקנת פחים טמונים שמהווים 'תאי גאזים' לחתולים שנופלים פנימה והרעבת החתולים", מאשימים פעילים.
בעיריית ירושלים, בתגובה, הודיעו על תוכנית חדשה להאכלת החתולים, בהשקעה של 100 אלף ש"ח בשנה. "עיריית ירושלים תשמור על האיזון בין איכות החיים של התושבים לבין חתולי הרחוב באמצעות טיפול ולא באמצעות הזנחה", הודיע ראש העיריה משה ליאון. ההחלטה גררה ביקורת משני צידי המיתרס: מגיני החתולים אינם רואים בכך פתרון מספק, ולעומתם - אנשי טבע ואקולוגיה חוששים שהבעיה רק תתרחב. תחנות האכלה לחתולים, מזהיר עמיר בלבן מהחברה להגנת הטבע, יגרמו לגידול במספר חתולי הרחוב ובמקביל ימשכו חיות אחרות כמו כלבים משוטטים, חולדות ושפני סלע, מחד, ויסכנו חיות אחרות שהחתולים יטרפו כמו ציפורים וחיות בר מוגנות.
***
להתראות חתול, שלום עכבר
לא רק בירושלים. הרב מ.ש. מרכסים, מספר על מציאות מדהימה שבה תושבים, מבוגרים כילדים, חיים בחודשים האחרונים בחרדות מפני פלישת חתולים מזי רעב. "הם מסתובבים בכל מקום בחיפוש אחרי אוכל. קשה להאשים אותם, בסוף הקיץ החליפו את כל הפחים לטמונים - והחתולים נותרו רעבים. הבניינים כאן מדורגים אז הם מטפסים, נכנסים למרפסות ומשם לבתים, קופצים על השולחן, על השיש. הם נואשים. מישהו הסריט איך הם מצליחים אפילו לפתוח דלתות זכוכית. רק לפני שבוע, בסעודת שבת באחת המשפחות, מישהו הניח את הדגים על השיש, וכשחזרו למטבח ראו חתולה רובצת על הדגים! הילדים שלי רועדים מפחד, לפני שהם נכנסים למטבח הם מוודאים אם אין חתולה...".
מעבר לפחדים, מדגיש הרב ש', ישנה תחושה קשה של צער בעלי חיים. "אנחנו רחוקים מלתמוך באוהבי החיות, אבל התחלנו לשים שאריות אוכל ליד הפחים. קשה לראות את החתולים מסתובבים רעבים. ומלבד זאת, אנחנו זקוקים להם, להשמדה של מזיקים - נחשים, עקרבים, עכברים. ראינו בעינינו איך חתולים טורפים נחשים. זה יישוב הררי, ויש באיזור גם שועלים וחזירי בר. בקיץ שעבר אברך הוכש מנחש צפע. זאת גבעה חדשה, בכל יישוב חדש 'מייבאים' חתולים, גם לקריית ספר בראשיתה הביאו ארגזים עמוסים בחתולים כפתרון נגד מכת העכברים. אבל אם החתולים יגוועו מרעב, מי יצוד את המזיקים?!"
ברמת בית שמש ג', שכונה חדשה יחסית, הטמונים כבר עשו את שלהם: אין אפילו חתול אחד לרפואה... והעכברים, כצפוי, חוגגים. למרות כל ההדברות. לא שלא היו שם חתולים בעבר, אבל להקות של כלבים ש'התפראו' (כלבי בית שהפכו לכלבי פרא) - טרפו את רובם, והנותרים גוועו ברעב עקב המעבר לטמונים.
"אנחנו סובלים ממכת עכברים קשה מאוד! בבית הכנסת שנמצא בקרוואן, כבר התרגלו שעכברים מתרוצצים בין רגלי המתפללים. מזל שעזרת נשים נמצאת בקומה שנייה... הגעתי מירושלים לגור כאן, שם יש שפע חתולים - ומעולם לא נתקלתי בעכבר או חולדה בשטח ציבורי. עד שבאתי לבית שמש, הכרתי עכברים רק מהתצוגה של הזוחלים בגן החיות..." - מספר הרב מ', אב לשלושה ילדים מבועתים. לא מהחתולים אלא מהעכברים ומהכלבים.
הרקע - בית שמש היא יישוב שנבנה בקצב מואץ ביותר. בשנים הראשונות, סבלו התושבים מלהקות של כלבים טורפים, אנשים חששו לצאת בלילה מהבית... לאחר מספר מקרים שבהם תושבים פונו לבית החולים עקב פגיעתם של הכלבים, פתחה העיריה במבצע לחיסול הכלבים. וכמובן, ארגוני בעלי חיים פנו לביהמ"ש שהוציא צו מניעה. ממש לפני כניסת הצו לתוקף, מספר מ', ראש העיריה גייס עם צוות מתוגבר שהצליח לצוד חלק גדול מהכלבים. אלה שנשארו, טורפים את החתולים. "החשש שלנו הוא שכעת עם המעבר לטמונים, מעט החתולים שנותרו ינטשו את המקום ואוכלוסיית העכברים תשגשג"...
***
'ככה נראית עיר מתקדמת'
חתולים מטילים את חיתתם על תושבי העיר? ד"ר אסף בריל, הווטרינר העירוני הראשי של ירושלים, חושב שכמו כל דבר בחיים, האמת היא באמצע, "בין מקרה קיצון כפי שתיארתם לבין המצב ההפוך. תושבים בירושלים מתלוננים רבות על שהעיר לא נקייה, בחלק מהשכונות רמת הניקיון והשמירה של התושבים על הסביבה, לא היתה במיטבה. לכן העיריה קיבלה החלטה מקצועית, בשיתוף כל האגפים הרלבנטיים  - תברואה, וטרינריה, איכות סביבה, ללכת לכיוון של הטמנת אשפה".
"אנחנו לא ראשונים בתחום זה, אבל זה הפתרון הנכון, ככה אמורה להיראות עיר מתקדמת ומודרנית. מעבר להיגיינה, היום מדברים על עיר חכמה שבה הפחים משדרים את מצבם, האם הם מלאים או חצי ריקים, ואז פינוי האשפה יהיה בתדירות הנכונה. זה כבר קיים, וזה הכיוון שהולכים אליו!"
***
אולי לפני שממריאים עם טכנולוגיות עתידניות, תדאגו קודם שאנשים ישימו את הזבל בתוך הפחים...
ד"ר אסף בריל: "עם הזמן הציבור יתחנך, יפנים את השינויים, חינוך זה לדורות. למה אנשים משאירים זבל מחוץ לפחים? זו שאלה מצוינת. אדם בונה לו ארמון וזורק את הפסולת מעבר לגדר כאילו זה כבר לא קשור אליו. יש משפחות ששולחות ילדים לשפוך זבל, והילד עוד לא בגובה שמגיע למכסה של הפח... יש אנשים שלא רוצים להשליך לחם, אז תולים אותו בשקית על הפח כאילו 'אם תליתי לא זרקתי'... יש נורמות מקובלות, אחרי הכל אנחנו לא שבדים ולא סקנדינבים, אנחנו מזרח תיכונים".
***
מעבר לצער של האנשים, יש כאן במובהק גם צער בעלי חיים...
"אנו מודעים לכך שעם המעבר לפחים טמונים, עלול להיווצר מצב - בטח בשלבי הביניים - שיתקיים מחסור מסוים במזון לאוכלוסיית בעלי החיים בכלל ולחתולים בפרט. כל עוד נעשה שימוש בצפרדעים, היתה בעיה שה'צפרדעים' הפתוחים סיפקו כמויות אוכל בלתי מוגבלות - וזה הביא להתפרצות בכמות בעלי החיים בעיר, לא רק חתולים אלא גם חולדות, שועלים ובעלי חיים נוספים. החולדות אמנם חיות בביוב אבל גם הן ניזונות מזבל פתוח. זה מצב בלתי נסבל, ומצד שני - לכל הדיעות יש בעיה של מחסור באוכל בגלל הטמנת האשפה.
"לכן, ראש העיריה יצא בהכרזה ובכוונה, שבתקופות המעבר, בשכונות שבהן מטמינים פחים, ובשיתוף מתנ"סים עמותות וכו', העיריה תציב תחנות האכלה שמיקומן ומספרן ייקבע לאחר שנלמד את הנושא, כדי לסייע לבעלי החיים - בעיקר לחתולים - בתקופת המעבר ובכלל. הנושא הזה די חדש, אין הרבה ניסיון בתחום בארץ, אבל הוא מגובה בנוהל של משרד החקלאות לטיפול בחתולי רחוב.
"יכול להיות שיהיו חתולים שיצמצמו להם את מקורות האוכל. מצד שני, המצב הנוכחי של מאות טונות אשפה שזמינה לכל חתול, עורב ושועל, לא יכול להימשך".
תושבים מרגישים מאוימים, מדווחים על כמעט-תקיפה...
"אני לא מכיר מקרים כאלה. בשכונות שהוטמנו, לא ראיתי מגמה של עלייה בתלונות על נשיכות או שריטות. כל שנה מעבירים להסגר 400-500 כלבים וחתולים, ביחס של שני שליש ושליש. יש שכונות שמוטמנות כבר שנה, כמו ארמון הנציב, גבעת משואה, נווה יעקב ופסגת זאב - ואין עלייה במקרים כאלה. נראה שמדובר באנקדוטה של חתול תקף ילד וייחסו אותה לפחים הטמונים ולרעב. אני לא רואה קשר ישיר. כל שנה מדווחים בין 100-200 אירועים של שריטות מחתולי רחוב, ואין עלייה במקרים. לשמחתנו, בניגוד לכלבים שכאשר הם במצוקה הם עלולים לתקוף, חתולים שמרגישים מצוקה מנתקים מגע ובורחים. אני לא חושש שבעקבות הרעב חתולים יתחילו לתקוף. הם יעדיפו לברוח".
ומה באשר לחשש שעכברים ישגשגו באין מפריע, כפי שקורה בערים אחרות?
"חוץ ממיקי מאוס, חתולים לא באמת תוקפים עכברים. הם אוכלים הכל, זה כן, מציפורי שיר וזוחלים ועד בעלי חיים שהולכים ונעלמים כמו זיקיות. מי אמר שזה רע? כל אחד והאג'נדה שלו. חובבי זוחלים יגידו שזה רע, חובבי חתולים יגידו שהם צריכים לאכול. בכל מקרה, ההתמודדות שלנו מול עכברים וחולדות היא לא באמצעות טיפוח חתולים. עכשיו ערב פסח, בסוף עוד נגיע לחד גדיא, נביא חתולים לאכול עכברים, ואז כלבים לתקוף חתולים, זאבים לתקוף כלבים וכן הלאה...
"חתולי רחוב הם לא הפתרון. רוב החולדות נמצאות בביובים, עיקר ההתמודדות היא באמצעות הדברה עירונית שיטתית, היגיינה וניקיון סביבתי. לא על ידי שיחרור בלתי מבוקר של חתולים. חתול לא יטריח את עצמו לרדוף אחרי חולדה, מה גם שהחולדות שלנו ממש גדולות... החולדות גם הן ניזונות מהזבל, כך שהדברה של ביובים וסילוק הזבל באמצעות הטמנה, עוזרים גם לזה. בכל מקרה, בלי קשר לחתולים, אפשר להתמודד מול מכת עכברים. אם יש אצלכם עכברים, תתקשרו 106".
@1הזיאולוגים מותחים ביקורת חריפה על האכלת החתולים, מחשש להשלכות.@2
"הם צודקים במאה אחוז, למעט דבר אחד: אנחנו צריכים להתחשב גם באחרים. יש גורמים נוספים עם דעות ורצונות משלהם, כמו חובבי חתולים, צריך להתחשב. וחשוב לקחת את הדברים בפרופורציה: צפרדע פתוחה מכילה טונה וחצי אשפה זמינה לעכברים, שועלים, חזירי בר וחתולים. אתה מטמין את האשפה בפח טמון ששומר על הניקיון ומונע נגישות לבעלי חיים, ובמקביל שם פינת האכלה עם קילו וחצי של מזון. זה בטל בשישים... יש כיוונים נוספים שמבטיחים שהמהלך יהיה יעיל, למשל - לדאוג שההאכלה תתבצע בשעות הבוקר, עד הערב המזון ייגמר ואז תנים ושועלים ובעלי חיים שפעילים בלילה, פחות יגיעו למזון.
אגב, רוב אוהבי החתולים שמאכילים אותם ודואגים להם, עושים את זה מתוך חמלה לחתולים החלשים והרעבים. הם עצמם, לא מאושרים מכך שיש ריבוי חתולים בעיר, הם היו מעדיפים שלא יהיו חתולים. בטווח הארוך, אוכלוסיית החתולים תתאזן על מספר קטן בהרבה, ואוהבי החתולים ישמחו לראות 10 חתולים ברחוב במקום 50-100 שרובם חולים ורעבים... האינטרס של כולם הוא לשמור על עיר נקייה ומצד שני על עיר עם חמלה והתחשבות בכולם".
@5
@1פרופ' יורם יום-טוב,@2 זואולוג רב תחומי וראש המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אינו חושש להביע עמדה נחרצת נגד האכלת חתולים. "בארץ משום מה אנשים ונשים מאכילים חתולים. אמרתי משום מה, כי אני זואולוג לא פסיכולוג. ככל שמאכילים יותר - יהיו יותר חתולים כי יתרבו יותר. אלה שמאכילים אותם, לא לוקחים את זה בחשבון. הם חושבים, יצור חי שסובל, לא נאכיל? אז למה שלא יאכילו חולדות עכברים ג'וקים נבצר מבינתי, למה להפלות...
כשיש יותר מדי חתולים, זה גורם לבעיות שונות. הם טורפים חיות קטנות, בעיקר ציפורים, זוחלים, יונקים קטנים, אפילו לאו דווקא כשרעבים. הם חיות טורפות. הם מלכלכים, הופכים פחים, מפזרים אשפה, רבים על זבל - זה מיטרד. העיריות החליטו להקטין את הבעיה על ידי מעבר לפחים טמונים. זה רעיון טוב, אבל חובבי החתולים הקימו קול צעקה, שאם יהיו פחים טמונים יהיה פחות אוכל. אז למה לא לפזר את האשפה בכל מקום שיהיה להם מספיק אוכל", הוא מעיר באירוניה. 
"ראש עיריית ירושלים החליט להשקיט את המצפון ולהקים תחנות האכלה לחתולים. זה בזבוז גמור, כי אם כל המטרה היא לצמצם את כמות החתולים - לתת להם אוכל זה לעשות את ההפך. מה באמת יקרה אם לא יתנו להם אוכל? מי שלא יסתדר, לא יוכל להגר ולא ימצא אוכל, מצבו הגופני ילך ויידרדר, הוא ימות. כן, זו המציאות, אלה החיים. גם אני אמות, אבל לא היה נכון להעלות את הנקודה הזאת, כי אין השוואה בין חיות לבני אדם. זו קטגוריה אחרת, לפחות בעיני רוב בני האדם... מה יקרה לחתולים אם לא יהיה אוכל? חלק ילכו למקום שיש. מי שלא יכולים להגר, מצבם ילך ויורע והם ירעבו למוות. אחת הדרכים להקטין את ריבוי החתולים היא לצמצם את הדרישה המזונית שלהם. החזקים ישרדו כמו שקורה בטבע עם כל חיית בר".
@1אנחנו בייתנו אותם. האדם לא אמור לדאוג להם?@2
"אם היו לנו משאבים לאין סוף, היינו מאכילים את כולם, ואז תוך שנים מעטות כדור הארץ היה מתכסה חיות ולא היה לנו מקום לחיות".
@1מה לגבי החשש שבאין חתולים, העכברים יחגגו, כפי שאירע בבית שמש?@2
"מי אמר שזה מה שיקרה? מי שמדווח לך מבית שמש, לא ערך ניסוי מבוקר. אלה השערות בעלמא. אם יש טמונים ואין לעכברים אשפה, ממה יחיו, למה שיהיו עכברים? עכברים מגיעים היכן שיש אשפה. ומי אמר שהחתולים יצודו את העכברים? חתולים יכולים לאכול עכברים, אבל אם יש אוכל אחר יותר זמין, אוכל שלא עלול לנשוך אותם, ולא צריך להוציא אנרגיה כדי לצוד אותו, הם מעדיפים אותו. אם אין מזון זמין באזור, אין לי ספק שהיו מגיעים חתולים מהשכונות הסמוכות ומתפרנסים מהעכברים.
איך קורה שחתולים ועכברים חיים בכפיפה אחת? אם פחי האשפה זמינים לחתולים, ואנשים זורקים אשפה ברחוב, זה מה שקורה. החתולים אפילו לא רודפים אחרי העכברים. יש להם אוכל זמין אחר".
במקום להקים תחנות האכלה לחתולים, מסכם פרופ' יום-טוב, צריך לחנך את הציבור לא להאכיל חתולים. "שמים טמונים, וכל אדם שזורק אשפה ברחוב צריך לקנוס אותו. ואין צורך לדאוג בגלל העכברים - גם העכברים ייעלמו אם לא יהיה להם מזון".
@5 החתולים והסטיגמה
השיח בנושא ה"חתולאות", חצה זה מכבר את גבולות ההיגיון והפך לנושא רגשי טעון במיוחד. לצד ארגונים למען בעלי חיים תמצאו לא מעט ארגונים שמתמקדים בחתול עצמו: אגודת חובבי החתולים, העמותה למען החתול, עמותת גירגורים, העמותה למען חתולי רחוב בירושלים, אגודת חובבי החתולים חיפה ואפילו ארגון שהוקם למען חתולי ההתנתקות, וזאת מלבד מאכילי חתולים פרטיים מטעם עצמם... הדיון, כבר אמרנו, עשוי להישמע הזוי לאוזניים 'נורמליות', כאשר החובבים מתעקשים שזכויותיהם של החתולים אינם נופלות ואולי גוברות על זכויות בני האדם.
@1ריבי מאייר,@2 מראשי הפעילים בתחום ומי שהקימה את העמותה למען החתול שהגיעה בזמנו עד לבג"צ כדי להשיג הכרה בחתולים כ"חיה מוגנת" שאסור להשמידה, מנסה לתקן את הסטיגמה שנוצרה סביב חובבי החתולים. "לחתולים יש מקום קריטי באקולוגיה של בני האדם. ביהדות יש את מצוות צער בעלי חיים וגם במקומות אחרים, כולם שומרים עליהם ודואגים להם. דואגים להם - כי רק חתולים שבעים צדים מזיקים!"
"החתולים הם חיות טריטוריאליות, הם שומרים על הטריטוריה ולכן מומלץ מאוד לטפח אותם ולדאוג לתת להם מזון, מים וכו', כדי שבתמורה, הם ישמרו על השטח מפני פלישה של מכרסמים ונחשים. הם חגורת הגנה סביב האדם. כשעמדתי בראש העמותה למען החתול, הגענו לבג"צ וקיבלנו פסיקה שאסור לפגוע בחתולים - לטובת האדם. הם שומרים עלינו מפני מזיקים, וצריך לטפל בהם - כי חתול שגווע מרעב לא יוכל לעשות כלום. הפעילים בירושלים מנסים לעשות שינוי לטובת האדם והחתול גם יחד. כך מתמודדים עם הבעיה בעולם המודרני. בכלל, המינוח היום הוא @1חתולים בקהילה@2, לא חתולי רחוב - וזה משדר שחתולים הם לא בגדר משהו שלא רצוי. יש להם תפקיד, הבורא יצר אותם ונתן להם תפקיד. אבל צריך לעשות פעילות כדי שיחזירו לנו בתמורה".
@1אתם מתקוממים כנגד המעבר לפחים טמונים, אבל האם עדיף לחיות מוקפים בזבל המפרנס כמויות בלתי נתפסות של חתולים?@2
@1מאייר:@2 "אנחנו בהחלט לא נגד הטמונים, אבל צריך לדאוג שלא יהוו מלכודות מוות, שלא יגרמו לסבל לחתולים. דבר שני, צריך לארגן פינות האכלה ומים, ולמנוע התרבות חתולים לא על ידי הרעבה אלא בצורה מקצועית, כמו שנהוג כיום בהרבה ערים גדולות. בירושלים אמנם החליטו על הקמת פינות האכלה, אבל הקצו סכומים מאוד קטנים, שזה יותר בגדר יחסי ציבור... אנשים פרטיים שנותנים לחתולים שיירי מזון - זו התחלה, אבל חשוב מאוד ללמד את הציבור שלא לעשות את זה בצורה שתזהם או תגרום לפגיעה אלא בצורה נקייה ומסודרת".
@1הזואולוגים, טוענים שהאכלת חתולים רק מדרדרת את המצב, ובכלל חתולים אינם המענה כנגד מכרסמים. בשביל זה, לדבריהם, יש הדברה.@2
מאייר: "זואולוגים הם אנשי אקדמיה, הם לא באים מהשטח. הם מסתכלים במבט מאוד צר, כאילו חתולים צדים בעלי חיים קטנים יותר, ולא רואים את התמונה הרחבה. הם לא מבינים שככל שמיטיבים עם חתולים זה לא גורם לפגיעה בטבע, ולא צריך להשמיד אף אחד. הם לא קולטים שהמזיק מס' 1 לטבע הוא האדם! הם נטפלים לחתולים מכל מיני אינטרסים כמו להשיג מילגות ומחקרים... עכברים צריך להדביר? הדברה = מוות, שגורם לוואקום בטבע. במקום להדביר, צריך להתמודד נכון מבחינה אקולוגית".
@1לפי העדויות של אלה מאיתנו שחיים בערים ללא פחים טמונים, השורצות חתולים וגם עכברים וחולדות, כמו בני ברק, החתולים של ימינו לא בדיוק ממלאים את תפקידם... עובדה: זה לא חזון בלתי נפרץ לראות חתול וחולדה נוברים יחד באשפה בערימת זבל בשובה ובנחת, ממש וגר חתול עם עכבר...@2
מאייר: "בגדול, חתולים לא צדים עכברים כדי לאכול אותם, הם מגרשים אותם מהטריטוריה שלהם. כשיש להם מזון הם חזקים ויכולים ורוצים להגן על הטריטוריה שלהם. בערים שיש פינות האכלה מסודרות - אין בעיה של מכרסמים. בשכונות חדשות, יכול לקחת זמן עד שהמצב מגיע לאיזון. לא מדובר בהתנהגות של חתול בודד, אלא קבוצות של חתולים. אני עוסקת בתחום בצורה מקצועית מזה 30 שנה, יש מחקרים, אלה דברים מוכחים".


ילדי בני ברק מדביקים את קצב הניקיון


יום שני, 18 במרץ 2019

בביתר משיקים מזרקה ראשונה ובבני ברק מתתחדשים לקראת פסח

צביעת פחים, הוספת משאיות טיאוט, הינן חלק בלתי נפרד מן הידיעות החדשותיות של הערים החרדיות. מציאות מבורכת זו מהווה סיפור חדשותי מרתק כשלעצמו. הקמתה של מזרקה ראשונה מסוגה בעיר ביתר, גם היא נחשבת לסיפור חדשותי. כששתי הידיעות מופיעות זו לצד זו בעיתון 'יתד נאמן' - גם אם שולם עבורן תשלום כזה או אחר, הן הופכות את הסיפור לתמונת מצב של חיי היומיום בציבור החרדי.
על מנת שהסיפור הזה ימשיך לשאת אופי חדשותי, מרתק וצבעוני, חשוב לתת לידיעות הללו ביטוי גם בקרב קהלים רחבים יותר. 
תקוותי שהבמה הזאת מכובדת דיה, בכדי לשרת מטרה כה נעלה.     


יום שני, 14 בינואר 2019

מצעד בעקבות המים החיים של יהודי פולין


החיים נכחדו, נותרו רק הזכרונות מהמים החיים


בבת אחת התרוקנה פולין ממיליוני יהודיה, שרובם הלכו לכבשנים, עם סיוע 'נדיב' של רבים מהשכנים הפולנים, אבל 'טביעות האצבע' של אלף שנות יהודים, חקוקים בה בכל פינה. נציג 'קילורין' שב ממסע בעקבות הזכרונות וה'סימנים' שנותרו מהחיים היהודיים המפוארים בעיירות וכפרי פולין, שנגדעו באחת.

ורשא
רחוב 'אוקופובה', בית הקברות היהודי

בית העלמין שברחוב 'אוקופובה' נוסד לפני כמאתיים שנה, ונחשב לאחד מהגדולים בעולם. כארבע מאות אלף קברים, כך מעריכים, מצויים בו בעת הנוכחית. כחציים מסומנים וניתנים לאיתור בהיקש מקלדת.
חומה האבן המקיפה אותו בולטת היטב ונמתחת לאורך מאות מטרים על פני אחד מרחובותיה המרכזיים של העיר. כשנלקחת בחשבון העובדה שרוב רובה של העיר הוכחדה עד היסוד, הופך אותו הישרדותו לבולט עוד יותר.
מתקן ידני לשאיבת מים המשמש את החיים לנטילת ידים ביציאתם מן המתחם, ניצב עדיין במקומו ומספק מים בכמות נדיבה.


במרחק לא רב ממנו ניצב בדממה מתקן עשוי שיש שמילא תפקיד דומה.  


נטילת הידים מלווה את היהודי החל מן הרגע הראשון ועד לעצימתו את עיניו. בשכבו ובקומו. גם אלו הבאים לחלוק כבוד אחרון לנפטר, לא ישובו לשגרת החיים בטרם יטלו את ידיהם במים.



***

לודז'
עיר שירדה מגדולתה

סיפורו של בית העלמין המקומי מרתק וראוי לתפוס יריעה נכבדת לעצמה.
בית ההלוויות נחשב ל'מפואר' - עד כמה שהדבר נשמע עגום, בכל קנה מידה. הוא ניצל מן התופת, פעל לאורך המלחמה עד לרגעיה האחרונים, והשתמר בשלמותו.
כיאה לעיר שתורה וגדולה הפכו לסימן ההיכר שלה, משמש המבנה יחד עם מספר מבני קבורה מפוארים להנצחת תושביה, כשהבולט שבהם הוא זה שדאג הגביר פוזננסקי שיוקם על קברו.
מתקן לנטילת ידים הממוקם בסמוך לכניסה אל המבנה משמש תזכורת לאותם ימים, שבהם נטלו היוצאים ממנו את ידיהם.


***
אושפיצין
בדרך לגיא ההריגה

בניגוד למצופה, העיירה 'אושפיצין' - זו שסביבתה העניקה למחנה התופת את שמו, עדיין ניצבת על עומדה.
המקומיים, כך ניכר, השקיעו ועדיין משקיעים מאמצים מרובים על מנת למקם אותה על מפת התיירות היהודית. הם כנראה גם מצליחים. שלטים הניצבים לצדי הדרך המובילה אליה, מזמינים את המוני הפוקדים את גיא ההריגה לבקר בבית הכנסת שבמרכז העיירה.
הוא ובית המדרש הסמוך לו זכו לא מכבר לשיפוץ ולחידוש, ועל אף השעה המאוחרת שהותירה את הכניסה אל המקום חסרת סיכוי, זימנה לי ההשגחה להבחין במקומי הניגש לפתוח את דלת הכניסה.
שיחת נימוסין קצרה מצאה אותי בהיכל המשמש באופן רשמי כמוזיאון המתעד את עברה היהודי המפואר של העיירה.
הספסלים, השולחנות, הבימה וארון הקודש מייצרים תחושה כאילו הזמן כאן עמד מלכת.
כך גם הכתובת המספרת כי "ביהמ"ד הלז נבנה ע"י הגבאים: ר' יקיר זינגער נ"י, ר' חיים גאלדשטיין נ"י, ר' אלטר נייבערג נ"י בשנת התרפ"ה".
בין יתר הפריטים המוצגים במקום, איתרתי מתקן לנטילת ידים ששרד את התופת.
יהודים ומים צעדו יחד, בחיים, במוות, מאז ולתמיד.


יום שני, 31 בדצמבר 2018

העיר בני ברק לקראת מהפך


ראש עירית בני-ברק - הרב אברהם רובינשטיין בראיון ראשון לרגל בחירתו:

"...גם נושא הניקיון בעיר זוכה כעת לתיעדוף חסר תקדים. נוספו שתי מכוניות טיאוט
שמסתובבות ברחובות העיר כל היום, במקביל לצוות ששוקד על קידום מהפך אמיתי של
ניקיון העיר באופן מעמיק ורציני.
בנושא הניקיון לא תהיה שום פשרה ולא נעשה לעצמנו שום הנחה.
בני ברק כעיר של חכמים וסופרים חייבת לקדש שם שמים בהליכותיה, ברחובותיה ובנקיונה.
זו אחריות בסיסית שיש לנו כלפי תושבי העיר, ועלינו להבטיח להם איכות חיים.
אלו מטרות בסיסיות שאנו לא מתפשרים עליהן, וכאמור מצויות כבר בתהליכי ביצוע.
הרב שך אמר לי לא פעם: 'צריך שידעו שבן תורה יודע להנהיג עיר, יכול וראוי להנהיג'".
*
בעוד חמש שנים איזו עיר תהיה?
רובינשטיין:
יותר נקיה ומסודרת. משגשגת. יאהבו יותר את העיר, שפשוט יהיה להם טוב בה.
*
פורסם ביתד נאמן י"ג בטבת תשע"ט

עידן חדש - לא עוד 'הפסולת לפח וחסל'


מהפכת המחזור בעיצומה

זה לא קרה ביום אחד: שינוי חשיבתי כתוצאה מפרסום יעיל וחינוך תודעתי, הביאו למהפכת המחזור בישראל *  כיום כולם כבר יודעים: בקבוקי פלסטיק לא מסיימים את תפקידם עם התרוקנותם, יש להם עוד תהליך ארוך, שבו הם יחזרו לשמש את הציבור בצורה שונה * אחוזי המחזור מעידים על ההצלחה * בתאגיד המיחזור אל"ה יכולים רק לברך על כך * 


מוצאי שבת. נחום מקפל את מפת הניילון על מנת להורידה משולחן השבת כשלפתע מגיעה אסתי הקטנה. "אל תזרוק לפח את הבקבוקים הריקים, אני צריכה אותם", היא מודיעה-קובעת, ותכף שולפת אותם מתוך מפת הניילון המגולגלת. ביום א' צועדת אסתי ובידה השלל משבת 5 בקבוקי משקה משפחתיים שהיא משליכה אל המיחזורית ועוד כמה מיכלי משקה קטנים יותר כולל בקבוק היין הריק שנאספים במתקן בבית הספר.
מהפכת המיחזור לא החלה ביום אחד. היא תוצאה של מהפך חשיבתי עצום שביצע הציבור בישראל. לא עוד 'הפסולת לפח וחסל', כפי שהורגלנו אנחנו המבוגרים לפני שנות דור, בהם היה צורך לחנך את הציבור שלא לזרוק עטיפות מזון על הרצפה, כיום כולם כבר יודעים. בקבוקי פלסטיק לא מסיימים את תפקידם עם התרוקנותם, יש להם עוד תהליך ארוך, שבו הם יחזרו לשמש אותנו, הציבור, בגלגול אחר.
אחוזי המיחזור הם יותר ממדהימים. על פי נתוני תאגיד המיחזור אל"ה (נתוני 2017), 78% מהבקבוקים הקטנים החייבים בפיקדון ו-59% מהבקבוקים המשפחתיים נאספו ומוחזרו. מדובר על מעל 1.1 מיליארד(!) מיכלי משקה בשנה.

תאגיד המיחזור אל"ה הוא חברה פרטית ללא מטרת רווח הפועלת בתחום איסוף ומיחזור מיכלי המשקה משנת תשס"א. התאגיד פועל ללא מטרת רווח כדי לקדם את מיחזור מיכלי המשקה במדינת ישראל ולספק שירותים ליצרנים וליבואנים כדי לסייע להם לקיים את החובות החלות עליהם במסגרת חוק הפיקדון.
תאגיד מיחזור אל"ה, נמצא בבעלותם של יצרני המשקאות בישראל פועל במטרה לאסוף מיכלי משקה חייב בפיקדון בנפח עד ליטר וחצי והבאתם למיחזור. בנוסף מספק התאגיד אמצעים לאיסוף בקבוקי פלסטיק משפחתיים (בנפח של ליטר וחצי ומעלה) באמצעות הצבת מתקני מיחזור -– "מיחזוריות" בתאום עם הרשויות המקומיות (פינוי הבקבוקים מהמיחזוריות והבאתם למיחזור מתבצע ע"י הרשויות המקומיות באמצעות קבלני משנה של העיריה המתמחים בשאיבת בקבוקי הפלסטיק הגדולים והבאתם למפעלי המיחזור).
במקביל ובכל העת פועל התאגיד לחינוך, הסברה והטמעה בנושאי מיחזור בקרב האזרחים בכלל ובקרב תלמידי מוסדות החינוך השונים בארץ (בתי ספר, גנים, ישיבות מכללות ועוד), כל זאת במטרה למקסם את המיחזור ולהעצים את המודעות לחשיבותו.

איך זה מתבצע?

תאגיד המיחזור אוסף מידי יום מעל ל- 2.5 מיליון מיכלי משקה החייבים בפיקדון, שהם כאמור, כ-800 מיליון מיכלי משקה בשנה, כמות אדירה שנותנת פרופורציה על חשיבותו של התאגיד בענף המיחזור במדינת ישראל. המיכלים מועברים לאחד משני מרכזי העיבוד של התאגיד האחד באשדוד והשני בקריית אתא ועוברים תהליך הכנה לקראת העברתם למפעלי המיחזור (פלסטיק, זכוכית, ברזל ואלומיניום) בארץ ובחו"ל כחומר גלם לתעשייה.
במרכז העיבוד באשדוד, בו בקרנו, נחשפנו לתהליך המרתק בו הופכים מיכלי המשקה, הקטנים לקוביות דחוסות ארוזות למשלוח.  האיסוף מתבצע באמצעות צי של 35 משאיות מכל חלקי הארץ. בביקור שערכנו הגיעה משאית ענק מאילת והישובים הסמוכים אליה שפרקה עשרות אלפי בקבוקים מכל הסוגים (פחיות, בקבוקי זכוכית ובקבוקי פלסטיק קטנים).
המיכלים מגיעים בשקיות ארוזות, כאשר רשתות המזון או בתי הספר כבר ממיינים ומפרידים אותם כל חומר בנפרד. שקית נפרדת לבקבוקי פלסטיק קטנים. שקית לפחיות, שקית לבקבוקי זכוכית קטנים ושקית לבקבוקי זכוכית גדולים. בכל שקית ישנו מספר בקבוקים שאמור להיות בה. בשקית בקבוקי הפלסטיק הקטנים נארזים 180 בקבוקים ואילו בשקית בקבוקי הזכוכית הגדולים ישנם רק 40 בקבוקים בשל משקלם הרב. (שקית כזאת שוקלת כ-23 ק"ג!).
על מנת לדעת כמה מיכלי משקה יש בכל שקית באמת, השקיות מורדות מהמשאית ועובד התאגיד סופר אותם באופן רנדומאלי ( אקראי, בהתאם להוראות המחשב). השקית ה-15, ה-33 וכן הלאה מוצאת החוצה לביקורת. בביקורת נפתחת השקית ומספר הבקבוקים שבה נספר במדויק, ומוזן למחשב התאגיד. שקיות המדגם הללו מעידות על הכמות הכללית של הבקבוקים בכל השקיות שהובאו באותו מקום, ולפי כמות הבקבוקים שנמצאו בשקיות המדגם יגזר התשלום לשולח. אם, לפי הדוגמה אותה פתחנו, אמורים להיות 180 בקבוקים בשקית וע"פ המדגם ישנם רק 170 בקבוקים בשקית, התשלום עבור כלל השקיות יתבצע לפי 170 בקבוקים וכן להיפך כלומר אם יש יותר בקבוקים בשקית השולח יקבל תשלום גבוה יותר. זה אולי רק 30 אגורות לכל מיכל משקה אבל כשמכפילים את זה במיליוני בקבוקים בשנה מגיעים לעשרות ומאות אלפי שקלים, כסף גדול לכל הדעות.
השקיות מורדות מהמשאית. השקיות עם בקבוקי הזכוכית הכבדים נפתחות מיידית למסוע מיוחד שנמצא על משטח הפריקה. הבקבוקים הריקים מוסעים למכונה מיוחדת שמרסקת אותם לשברי זכוכית. עוד בטרם הריסוק הם עוברים מיון לפי צבעים: ירוק, חום, ושקוף. כל צבע נאגר בנפרד, נארז ונשלח למפעל פניציה שם יותכו שברי הזכוכית לבקבוקים חדשים לאחר שעברו תהליך ניקוי מהתוויות והפקקים.
פחיות הברזל והאלומיניום מוסעות במסוע מיוחד ואף הן עוברות מיון ע"י מגנט רב עוצמה. פחיות הברזל מוסעות על מכבש מיוחד בנפרד ופחיות האלומיניום נכבשות אף הן. בסיום ההליך "מייצר" המכבש קוביית מתכת בגודל של חצי מ"ק, מוכנה למשלוח למפעל מחזור שם היא תהפוך שוב לחומר גלם ותשמש למגוון שימושים.
פחיות הברזל מגיעות למפעל מתכת, שם הם הופכים הופכות למוטות מהן מייצרים גדרות ומעקות לכבישים. מוצרים חדשים לחלוטין. אלומיניום, שהוא המרכיב העיקרי של הפחיות, יגיע בסוף התהליך למפעל שמעבד ומוכר גרגרי אלומיניום שישמשו לייצור כלי עבודה וחלקים של רכבים. העיבוד והייצור של האלומיניום מתקיים בישראל. הלקוחות הסופיים הם מכל העולם.
בקבוקי הפלסטיק, נדחסים אף הם לקוביות ענק, ובמפעל הייצור הם יגרסו לפתיתים. מהפתיתים האלה מייצרים מוצרים חדשים, כמו סלסלות. חלק הולך לייצור בגדים, ושאר מוצרי פלסטיק ויריעות וחלק מהבקבוקים יהפכו להיות בקבוקים חדשים לאחר שחומר הגלם עבר תהליך ניקוי נוסף.

המיחזור בפעולה

איסוף מיכלי המשקה מתבצע במגוון צורות. הצורה הנפוצה ביותר היא באמצעות בתי העסק ורשתות המזון שאוספים את מיכלי המשקה הקטנים החייבים בפיקדון. כל אחד מאיתנו מכיר את ההליך הפשוט. מפקידים את מיכלי המשקה ומזדכים בכסף מזומן לפי מספר הבקבוקים שהפקדנו.
הצורה השנייה שנפוצה לא פחות היא המיחזוריות אותן אנו פוגשות ברחובות הערים. מרבית הרשויות המקומיות, מרמת הגולן בצפון ועד אילת בדרום, לוקחות חלק באיסוף ומיחזור בקבוקי הפלסטיק המשפחתיים. התושבים מתבקשים לאסוף את בקבוקי הפלסטיק הריקים המשפחתיים הגדולים שברשותם, ולהשליכם למיחזוריות הפזורים ברחבי הארץ, כאשר תאגיד המיחזור אל"ה, אחראי לאספקת תשתית האיסוף ולתשלום עבור קבלני הפינוי.
התאגיד פרס בשנים האחרונות אלפי מיחזוריות, כיום מוצבות מעל ל- 23,000 – מיחזוריות בכל רחבי הארץ, ובכל פינת רחוב כדי לאפשר לכל תושב למחזר בקלות.
פינוי הבקבוקים מהמיחזוריות מתבצע באמצעות קבלני הפינוי אשר זכו במכרז באופן ישיר מול הרשות ממנה הם מפנים. כמות המיחזוריות שיוצבו ברחבי הרשויות, מתואמת עם הרשות ומיקום המיחזוריות בתוך הרשויות נקבע ע"י הרשות.

במפעל הגדול באשדוד אנחנו פוגשים את מנכ"ל תאגיד אל"ה, מר חיים זרביב, לשיחה על הרגלי המיחזור של הציבור בישראל והציבור החרדי בפרט. הציבור החרדי מרבה להשתמש דווקא בבקבוקי המשקה המשפחתיים, עליהם אין פיקדון, אנחנו מעירים לזרביב. 

למה באמת אין פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים? זה יכול להגדיל משמעותית את המיחזור שלהם?

זרביב: "הסיבה שאין פיקדון על הבקבוקים הגדולים היא מאוד פשוטה. חוק הפיקדון חוקק בשנת 1999 במטרה עיקרית לנקות את רשות הרבים, את הרחובות, כאשר למעשה אנחנו צורכים מחוץ לבית בעיקר בקבוקים קטנים. הסכום של 30 אגו' הוא תמריץ טוב לבעלי מסעדות, בתי קפה, אולמות אירועים, וכדומה לאסוף את אלפי הבקבוקים שהם מוכרים בבית העסק שלהם ולקבל בגינם את החזר הפיקדון הוא גם תמריץ טוב לגורמים שעוסקים באיסוף בקבוקים לאסוף אותם. לעומת זאת מכלי משקה קטנים שנצרכים בבתים הם באחוזים מועטים, ופיקדון בגובה 30 אג' לא מהווה לציבור הרחב תמריץ כספי מספיק גבוה כדי ללכת לסופרמרקט, אנחנו מעריכים שפחות מ- 20% מהאנשים טורחים להגיע לרשתות השיווק ולבקש את דמי הפיקדון עבור הבקבוקים הקטנים".
"הטלת פיקדון על הבקבוקים הגדולים, שבאמת תביא את הציבור אל רשתות השיווק דורשת הטלת פיקדון גבוה הרבה מעבר ל- 30 אג', ומאחר ומרבית הבקבוקים הגדולים נצרכים בבית המהלך ישית ישירות על הציבור הוצאה נוספת של מאות מיליוני שקלים. לאור התנהגות הציבור עד כה, יש לנו היסוד להניח שרובו של סכום עתק זה לא יחזור כלל אל הציבור אלא יגיע לגורמי איסוף".
"על-פי הערכות, מחדד זרביב, "כ-90% מהבקבוקים המשפחתיים נצרכים בבתים. בדומה לקופסאות קרטון של קורנפלקס, פחיות שימורים וצנצנות קפה, ריבה ועוד אריזות רבות אחרות, ניתן למחזר ולעשות בהן שימוש בתעשייה. אם כן, מדוע לא להטיל פיקדון על כל האריזות הנצרכות בבתים? אין הבדל בין אריזת בקבוק שנצרכת בבית לבין האריזות האחרות, ולשם כך קיים חוק האריזות שנותן פתרון למיחזור האריזות בפח האריזות הכתום ואת הבקבוקים במיחזורית ולא בפיקדון".
זרביב מוסיף כי בעבודה כלכלית שעשה המשרד להגנת הסביבה עולה כי שיטת איסוף הפיקדון יקרה משמעותית משיטת האיסוף הוולונטרית. גם מניסיון של התאגיד שמכיר את שתי שיטות האיסוף, עלות האיסוף של פיקדון יקרה פי 3 מעלות האיסוף הוולונטרי - עלות שתבוא על חשבון הציבור.

מודעות ומעורבות

מתברר שהציבור הישראלי משתף פעולה וממחזר במרץ. באל"ה מרוצים, אפילו מאוד. על פי הנתונים שלהם ישראל נמצאת במקום מכובד בעולם במחזור בקבוקים. לא יאומן. ביקשנו לברר כיצד עושים את זה. איך בוקעים את חומת אי הידיעה ומכניסים מודעות לדבר חדש לגמרי, המודעות למיחזור.

איך משכנעים את האזרחים להצטרף למאמץ הזה?

"מסתבר שהציבור הישראלי אכפת לו מאוד, והוא מגלה אחריות רבה לסביבה. אולי כלפי חוץ, הישראלי עושה רושם של ציני, ואי אכפתי, כך זה נראה אולי בעולם. אבל במציאות, הישראלי הוא מאוד ערכי. אנחנו רואים שכשצריך עזרה או סיוע, יש הרבה קופצים. ולא רק בישראל, גם כשיש אסון במדינה אחרת, הישראלים שם ומהראשונים.
"אנחנו רואים את ההירתמות של הציבור לנושא המיחזור והשמירה על הסביבה, ומגלים את האכפתיות שיש לאנשים כאן. כולם מבינים את החשיבות של המיחזור והשמירה, כי כולם יודעים שלפני הכל, אנחנו חיים כאן ורוצים שהסביבה שלנו תישמר עבור הילדים שלנו".

והציבור החרדי?

אם מדברים על ציבור ערכי, ברור שהציבור החרדי הוא חלק מהמהפכה הגדולה במיחזור. אנחנו רואים שיש הענות גדולה בבית הספר מהמגזר החרדי וגם בעיריות החרדיות. שיתוף הפעולה הוא נהדר. במגזר החרדי יש מודעות גדולה לנושא. אני חושב שזה חלק מהערכים של החברה החרדית לדאוג לשני, איסור "בל תשחית", והמעורבות החברתית הגדולה. כל זה מוצא ביטוי גם במיחזור פעיל ביותר.
נקודה נפלאה במגזר החרדי היא היכולת לנתב את הכספים שמגיעים מדמי הפיקדון לטובת נזקקים. אנחנו רואים את זה במיזמים שבתי הספר עושים. את הכסף שהם מקבלים מאיתנו מפעילות השבת דמי הפיקדון הם משקיעים במיזמים לטובת הכנסת כלה או עזרה לתלמידים מועטי יכולת בקניית אביזרי לימוד וכו'. זו מטרה נפלא ואני שמח מאוד שאנחנו שותפים בזה"

מדוע שיתוף הפעולה עם בתי הספר חשוב כ"כ?

"שיתוף הפעולה שלנו עם בתי הספר הוא אחד ההצלחות הגדולות של התאגיד" אומר זרביב בסיפוק רב. "יש כאן WIN-WIN. בתי הספר מקבלים תקציב של עשרות אלפי שקלים שהם יכולים לעשות איתו מה שהם מבינים. זה לא כסף ממשרד החינוך שמגיע בדר"כ למטרה מסויימת. זה כסף שבית הספר הרוויח ביושר ובעמל והוא יכול לקדם איתו פרויקטים אישים שלו. יש בתי ספר שקנו בזה ציוד מיוחד, יש כאלה שהקים קרן לתלמידים נזקקים. עשו עם זה הרבה דברים טובים. חוץ מזה על כל 300 מיכלי משקה בית הספר מקבל נקודה ירוקה שמתרגמת בסוף השנה למתנות שאנחנו מעבירים, מגברים למשל, פעילויות שונות ואטרקציות חינוכיות ".
"אנחנו מרוויחים כאן נקודה נוספת שהיא הכי חשובה. חינוך לאחריות ולמחזור. הילדים מחונכים למחזר הם מביאים את הרעיון הזה הביתה. ההורים וכל הבית ממחזרים. כשהילדים האלה יגדלו הם גם ימחזרו. זו ההצלחה הכי גדולה שלנו שחינכו דור שצריך וכדאי וראוי למחזר".
אנחנו גם עושים פעילות בין בתי הספר עם פרסים מיוחדים בשנה האחרונה בית ספר חרדי מאשדוד היה בין שלושת המקומות הראשונים וזכה באות המיחזור. אין ספק שהציבור החרדי הוא בעל מודעות למחזור ואנחנו שמחים על כך.

באדיבות 'יתד נאמן'