יום שני, 31 בדצמבר 2012

היופי החיצוני - חיובי או שלילי?

 

מאמר זה המציג את תכונת היופי לזוויותיה השונות, פרי יצירתו והשראתו של ידידי י' ברודי, נערך ושונה מעט, והותאם על ידי לצורך הצגתו מעל גבי במה זו. תודתי ואיחוליי מסורים לו: מי יתן ובקרוב נזכה לחזות בקיום ההבטחה החותמת את מאמרך היפהפה.   
 
 
 
***
"יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער... 'שהיה עושה מעשה נערות - מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהא נראה יפה' (בראשית ל"ז, ב')".
"...ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה... 'כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדב' (שם, ל"ט, ו')".
***
למקרא פסוקים אלו ופרושו של רש"י עליהם, עולה וניצבת מאליה שאלת השאלות: האם היופי החיצוני הינו חיובי או שמא שלילי?
"וואו, איזה יופי!"
מי מאתנו אינו נתקל מעת לעת במשפט זה בצורה זו או אחרת.
כולנו מכירים בעובדה שישנם דברים אשר הם יפים לעין ולמתבונן, בעוד לעומתם ישנם דברים מכוערים ולא נעימים כל עיקר להסתכל בהם.
מוטל עלינו איפה לברר:
א. ראשית, מהו בכלל יופי?
ב. האם אפשר להגדיר בכללים ברורים מהו דבר יפה ומה לא?
ג. מדוע דבר אשר נראה לאחד כיפה יכול להיחשב על ידי האחר למכוער?
ד. האם יופי הינו דבר אינדיווידואלי?
ה. מדוע בכלל נמשכים ונהנים אנו מן הדבר היפה?
ו.  האם היופי הינו בהכרח דבר חיובי?
***
בשאלות קשות אלו התחבטו והתווכחו גדולי הפילוסופים לאורך הדורות, כבר בכתבי אפלטון תלמידו של סוקרטס אנו מוצאים התייחסויות רבות לשאלה זו - מה הוא בעצם היופי?
מסקנת דבריו היא כי היופי הינו דבר נשגב אשר מגיע מיופי רוחני נעלה, "היפה, יפה הוא מכוח היפה", כלשונו.
לאורך הדורות ניסו רבים להציב כללים ברורים שיקבעו מהו יפה ומהו לא, ישנם חוקרים שטענו כי היפה הוא הדבר הנדיר ויוצא הדופן - הוא שגורם אצלנו להתפעלות.
כמובן שקביעה כוללנית זו אינה מדויקת בתכלית, שהרי ישנם כמובן דברים נדירים אשר אין כל קשר בינם ובין היופי.
למעשה, ניתן לומר כי הגדרה מדויקת לדבר אינה עולה בהצלחה יתירה, ולו משום המלכוד הפשוט: שהרי אם יקבעו כללים אוניברסאליים אחידים ליופי, יופי זה יהיה חייב להיות מקובל על כל בני האדם באשר הם, אך מי כמונו יודע כי אנשים רואים דברים בצורה שונה, ומה שיחשב בעיני האחד כיפה, יראה בעיני השני כמכוער.
ניטול כדוגמא את מגדל אייפל שבפריז, למרגלותיו יעמדו שני אנשים שזו להם הפעם הראשונה בחייהם לראותו באופן מוחשי. האחד יכריז כי זוהי יצירת מופת יפיפייה שטרם ראה כמותה, בעוד השני יטען כי זהו המבנה המכוער ביותר שראה מימיו.
***
נמצא אם כן כי יהיה כמעט בלתי אפשרי להעניק ליופי חוקים וגדרים ברורים, למרות שכיום רווחת התיאוריה - שאותה אנו מוצאים בעצם כבר בכתבי אריסטו הפילוסוף הקדום, כי 'היפה יסודו בשיעור ובסדר'.
כוונתו היא ככל הנראה: כי הדברים אשר הם נכונים ומדויקים מבחינה פרופורציונאלית הם הם הדברים היפים. משכך, מבנה סימטרי יהיה יפה, בעוד מבנה א-סימטרי יהיה מכוער.
באותה מידה, אדם שניחן בפרופורציות גוף נכונות יחשב ליפה, בעוד משנהו שאיבריו אינם פרופורציונאליים יחשב למכוער.
ושוב, גם לפי קביעה זו, עדיין נידרש להשיב על השאלה: כיצד זה, דבר שבעיני האחד נראה יפה, נראה בעיני השני כמכוער?
***
במסקנת הדברים נראה כי עדיין קיימת אי בהירות גדולה בסוגיה מרתקת זו, וכי טרם השכלנו לרדת לשורש השאלה מהו היפה, ומדוע בכלל ישנם בעולמנו דברים יפים ודברים שאינם יפים?
נדמה כי גם כאן נזדקק למקורותינו הקדומים - תורתנו הקדושה ומפרשיה, על מנת להבין כיצד עלינו להתייחס למושג נאצל זה.
***
אכן, כבר במבט ראשוני אנו מוצאים התייחסות נרחבת לענין בספר בראשית: אמותינו הקדושות מתוארות כבעלות יופי מיוחד.
יוסף הצדיק מתואר אף הוא כ'יפה תואר ויפה מראה'.
מפשטותם של המקראות, אכן נראה כי היופי המיוחס להם נחשב עבורם לתכונה ולמעלה חיובית.
בדומה לכך מצינו גם אצל יפת בנו של נח, כי בדברי ברכתו של אביו 'יפת אלוקים ליפת' כלולה תכונת היופי שתשכון אצלו ואצל זרעו אחריו. 
אכן, לאורך התנ"ך כולו אנו מתוודעים לתיאורים שונים על אודות דמויות אשר הכתוב מיחס להם את יתרון היופי: לדוגמא דוד, אביגיל, אבישג, אבשלום, תמר אחות אבשלום, אדוניה בן חגית, בנות איוב ועוד.
נדמה, כי בנוגע לכולם מיוחסת תכונת היופי כמעלה שבה התברכו. 
***
מדברי הגמרא עולה כי שרה שנחשבה כאישה היפה ביותר בזמנה, לא העפילה לדרגת היופי שבה התברכה חוה אשת אדם, עד כדי היותה נדמית 'כקוף בפני אדם' לעומת חוה. חוה מצדה, על אף יופייה הנשגב, אף היא, לא התקרבה ליופיו של אדם הראשון ונחשבה לעומתו 'כקוף בפני אדם'.
עוד למדים אנו מדברי הגמרא כי אותו יופי מיוחד רק הלך ופחת במשך הדורות, וכי  יופיו הנדיר והנעלה ששכן אצל אדם הראשון, לא זכה בו עוד שוב איש מהבאים אחריו לאורך הדורות.
נוכל אם כן להיווכח שוב, כי אכן היופי מוצג בדברי חכמינו כאידיאל לשלמות וכדבר חיובי ונעלה ביותר.
***
במקום נוסף מונה הגמרא (מגילה דף ט"ו.) את ארבע הנשים היפיפיות שהיו בעולם: שרה, רחב, אביגיל ואסתר, ולשיטה האחרת (הסוברת שאסתר ירקרוקת היתה), הרביעית שזוכה לתואר הנכסף, הלא היא ושתי.
אכן, תוספות מקשים (שם) מדוע חוה אינה נמנית אף היא בין ארבע נשים אלו, והלא אודותיה מצינו שהתעלתה ביופייה אף על שרה? ומתרצים שהגמרא אינה מונה אלא את הנשים היפות הנולדות מאישה, ולא את חוה שנוצרה על ידי הקב"ה בעצמו.
שוב אנו נוכחים לדעת אם כן, כי היופי נחשב לתכונה טובה ונעלה כשלעצמה.
***
במקום נוסף אנו מוצאים (קדושין דף מ"ט:): "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.
למדים אנו מדברים אלו כי ירושלים זכתה ליופי מיוחד ההופך אותה למיוחדת ביותר, ביחס לשאר הערים בעולם, וכדברי הכתוב (איכה א'): "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ".
אף ביחס לאנשי ירושלים מצינו בגמרא (גיטין נ"ח.) את דרשת הפסוק (איכה ד', ב'): "בני ציון המסולאים בפז" - שהיו מגנים חמה ביופיים. כלומר, כה נאים היו בני ירושלים, עד כי היו מגנים את החמה ביופיים, בהיותם נאים ומאירים יותר מן השמש עצמה.
אזכור נוסף בשבחה של מעלת היופי נמצא בדברי הגמרא (ב"מ דף פ"ד.) על אודות יופיו של רבי יוחנן שאמר על עצמו: "אנא אישתיירי משפירי ירושלים" (אני נותרתי אחרון מן האנשים היפים שהיו בירושלים).
הסיבה שבעטיה לא נכנס רבי יוחנן לרשימת האנשים היפים שהובאה לעיל, מבוארת בגמרא - משום "דהדרת פנים לא הוי ליה". כלומר, רבי יוחנן אכן התברך ביופי חיצוני מיוחד, אולם, בכל זאת, יופיו לקה בחסר בשל העובדה כי נעדר הוא זקן נאה - שלא גדל אצלו, דבר שפגם מעט בהדרת פניו הכללית.
עוד מסופר בגמרא ביחס ליופיו המיוחד, כי הוא בא לידי ביטוי בכך שרבי יוחנן היה נוהג לשבת בשערי טבילה, בכדי שבנות ישראל תתקלנה ביופיו בצאתן מבית הטבילה, וכתוצאה מכך תזכינה ללדת בנים יפים כמותו.
במקום נוסף מספרת הגמרא (ברכות ה') ביחס ליופיו, כי ארע ורבי יוחנן עלה לבקר את רבי אליעזר שהיה חולה. כאשר הפשיל רבי יוחנן את שרווליו האיר הבית מיופיו, משהבחין בכך רבי אליעזר החל בוכה, תוך שהוא מנמק זאת בכך: "על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינא". פירוש - בוכה אני על יופי זה שעתיד להתבלות בקרקע לאחר המיתה, ובכה רבי יוחנן עמו.
מדבריו של רבי אליעזר עולה כי היופי הינו דבר חשוב ונעלה כל כך, עד כי ראוי להצטער ולבכות על אובדנו.
***
שוב מצינו ביחס לבית המקדש - המקום הקדוש והמרומם ביותר, אשר ביחס אליו היינו מצפים לכאורה כי ינתן בו היחס הראוי אך ורק למידת פנימיותו, ולא למראהו החיצוני, והנה, בכל זאת, דינים רבים נוגעים דוקא ליופיו החיצוני, ולדוגמה, ביחס לבגדי הכהן נאמר (שמות כ"ח, ב'): "בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת".
כן מצינו בנוגע לבנייתם של המשכן ושל המקדש הוראות שונות, אשר מונח בהן דגש על יופיים החיצוני תוך שימוש בזהב, כסף ושאר מתכות בעלי ערך.
ביחס ליופיו של בית המקדש השני מצינו בדברי הגמרא (בבא בתרא ד'.): "אמרו מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו". 
בנוגע ליופיו של מלך ישראל מצינו (תענית י"ז. וכך נפסקו הדברים ברמב"ם הלכות מו"מ ב', ה'): "ת"ר מלך מסתפר בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל"ג. י"ז.): 'מלך ביופיו תחזינה עינך' ".
יש שתולים בהוראה זו את מקור הטעם לדברים שנאמרו בענינו של יוסף (בראשית ל"ז, ב'): "והוא נער את בני בלהה", וכפירושו של רש"י: 'שהיה עושה מעשה נערות - מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהא נראה יפה'. שכן יוסף ראה עצמו מלך - כפי הפתרון היוצא מחלומותיו, לפיכך נהג עצמו בהנהגת מלכות הדורשת ממנו להיראות בהתאם.
***
מקורות רבים ונוספים ישנם, אשר מכולם יחד עולה תמונה ברורה: היופי החיצוני הינו תכונה חיובית ונצרכת.
כך בברכות נ"ז: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, דירה נאה, אישה נאה, וכלים נאים".
כך בתענית ל"א: "יפהפיות שבהן אומרות תנו עינכם ביופי שאין אישה אלא ליופי (וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדברי בעל 'פלא יועץ' בערך 'יופי').
***
אכן, התמונה לא תהא מושלמת, אם לא יוצג הפן האחר של סוגיה מורכבת זו: 
שלמה המלך החכם מכל אדם כותב בספר משלי (ל"א, ל'): "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל". מדבריו עולה כי היופי המצוי באישה הינו שלילי, וכי רק אישה אשר הינה יראת ה', כלומר, רק זו שהתברכה ביופי פנימי, היא תתהלל, ולא זו בעלת היופי החיצוני.
מעין זה מצינו אצל שמואל בעת בואו אל בית ישי על פי ציוויו של הקב"ה מתוך מטרה למשוח את אחד מבניו למלך, והנה, רואה הוא את אליאב הבכור שהיה מרשים בחיצוניותו וחושב כי הוא זה הראוי למלכות. על כך אומר לו הקב"ה (שמואל א', ט"ז, ז'): "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". כלומר, אל לך להיות מושפע מן היופי החיצוני המוליך שולל, ואינו מעיד על הפנימיות. כי אם, אך ורק מן היופי הפנימי.
בענינה של אשת 'יפת תואר' מצינו, עד כמה עלול היופי לשמש כמכשול, עד כי התורה מתירה לחייל יהודי הנמצא במלחמת מצווה - וכמתואר (דברים כ"א, י"א) כי למלחמות אלו יצאו רק אותם אשר אינם כלולים בהגדרת 'הירא ורך הלבב - הירא מעבירות שבידו' - לקחת לו אשה נוכריה יפת תואר. מפני שאם לא יתירו לו את הדבר, ישאנה באיסור בגלל יופייה. 
מקורות נוספים מלמדים עד כמה היופי לא רק שאינו חיובי, אלא אף להיפך, שלילי הוא ביותר:
כך מצינו (נדרים ט:): על שמעון הצדיק (מאחרוני כנסת הגדולה בתקופת תחילת בית שני) שאמר: "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא (נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו מביא קרבן אשם ומתחיל ימי נזירותו מחדש) אלא אחד.
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא טוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו 'בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?' אמר לי 'רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מהעולם. אמרתי לו, רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה (לשון שבועה) שאגלחך לשמים!'.
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו 'בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל' ".
הרי לנו שנזירות כזו שבאה לאבד את היופי, נחשבת לנזירות טובה וחיובית, לפי שהיופי מביא למכשול, וראוי להתרחק ממנו!
פעם אחת אמרה בתו של הקיסר לרבי יהושע בן חנניה שהיה רע מראה 'אי חכמה מפוארה בכלי מכוער'? כלומר, איך יתכן שחכמה מפוארת כל כך כמו חוכמתך בתורה, תהיה נתונה בכלי מכוער כמוך?
שְאלה ר' יהושע 'וכי אין אביך מחזיק את יינותיו בכלי חרס פשוטים ולא בכלי זהב יקרים?'
הלכה בת הקיסר ודאגה שיוחלפו הכלים הפשוטים בכלי זהב וכסף יקרים ותוך זמן קצר החמיץ כל היין, אמר ר' יהושע בן חנניה לקיסר, השבתי לביתך במטבע ששאלתני - כשם שאין היין מתקיים בכלים יקרים, כך אין החוכמה מתקיימת באנשים יפים חיצונית.
שואלת הגמרא והרי ישנם כאלו אשר הינם גם יפים וגם תלמידי חכמים? ומשיבה: "אי הוו סנו טפי הוו גמירי" - אם היו כעורים, היו יודעים יותר, אם היו שונאים היופי, היו תלמידי חכמים ביותר" (תוספות), "שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו ובא לידי שכחה" (רש"י).
שוב נמצא כי היופי מהווה מכשול ובלתי ראוי הוא לאדם אשר חפץ להתעלות. והרי לנו סתירה מוחלטת למאמרי חז"ל המדברים בשבחו של היופי.
***
בישוב הסתירה נראה לומר:
אדם הראשון הוא האיש היפה ביותר שנברא מעולם כמאמר הגמרא, הווי אומר שכאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא היה שלם הן בפנימיות והן בחיצוניות, והסיבה לשלמותו החיצונית היא שלמותו הפנימית, משום שיופי הוא שלמות. ומדוע אנו נמשכים ליופי? כי טבע האדם הוא לשאוף ולהגיע אל השלמות.
ההסבר לכך הוא: העולם הזה הינו רק 'משל' ומקום לאדם לעבוד ולהתקרב לבוראו, בעוד הנמשל הוא עולם האמת - עולם הרוחניות, לפיכך מוכרח כי דבר שהוא מושלם בעולם הרוחני, יהיה גם מושלם ויפה בעולם הגשמי, אשר הינו רק בבואה והשתקפות של העולם האמיתי, הרוחני.
אדם הראשון אשר נודע כיציר כפיו של הקב"ה ובעל הדרגה הנעלה ביותר שאליה עשוי להגיע בן תמותה, מוכרח היה גם להיות מושלם ויפה בחיצוניותו, כי הוא היה האדם השלם - עד כדי שאין לו שם וכינוי עצמאי אחר אלא - אדם.
הוא הדבר גם ביחס לחוה, אמנם מאחר שהיא נבראה בריחוק כלשהו, וכביכול לא נוצרה במו כפיו של הקב"ה, כי אם נלקחה מצלעו של האדם, לפיכך יופייה לא הגיע לדרגת יופיו, כי גם דרגתה הרוחנית הייתה רחוקה יותר.
זהו אם כן האידיאל של היופי החיצוני בעולם הזה - היופי בצורתו הנכונה אמור להיות אינדיקציה לשלמותו הרוחנית - הפנימית של היפה, וככזה הוא דבר חיובי ביותר.
אולם, מאחר ומצויים אנו בעולם השקר, עולם בו יכול האדם לבחור ולעשות דברים בצורתם החיצונית ללא שמץ של פנימיות, ישנה אפשרות 'לרכוש' כביכול מסיכה של יופי אשר איננה מעידה בהכרח על הפנימיות.
כך יוצא כי האדם המסתכל על היופי החיצוני חושב לעצמו 'הנה דבר המושלם גם בפנימיות, הנה דבר טוב!', אולם, 'האדם יראה לעיניים' - הוא מוטעה על ידי המסכה השקרית של היופי, ובמקרה כזה אומר שלמה המלך (משלי יא, כ"ג): "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם", כלומר, שימוש לא נכון בתכונת היופי, הריהו כלקיחת נזם זהב והנחתו במקום מגונה כאף חזיר. או אז לא רק שאיננו יפה וחיובי, כי אם אדרבה הוא נהפך לרע ולשלילי, ומדגיש את הכיעור שעטה על עצמו!
כן הוא הדבר ביחס ליופי החיצוני - נעדר הפנימיות, אין די בכך שאינו טוב כפי שאמור הוא להיות, כי אם אדרבה, נהפך הוא לדבר הגרוע ביותר, ולפיכך חובה להתרחק ממנו.

***
לאור הנחות יסוד אלו תתיישבנה היטב השאלות והסתירות שהוצגו לעיל:
א. היופי כשלעצמו הינו דבר טוב וחיובי - כל עוד עומד הוא לשימושה של הפנימיות, ואינו עומד ומוערך כדבר בפני עצמו. כך גם בנוגע לרבי יוחנן שלא ייחס לעצמו כל ערך עצמי, כי אם רק כמי שמגלה על יופיו הפנימי, בבחינת 'יופיה של ירושלים'.
ב. בשעה שהיופי שמביא הוא לידי גאווה, כפי שמצינו ביחס לנזיר ואצל בת הקיסר שמגלים בגאוותם כי הם מייחסים לתכונת היופי ערך נעלה מצד עצמו ללא כל קשר לפנימיות, או אז הופך היופי לדבר שלילי ורע שיש לעשות הכל בכדי להתרחק ממנו, וכפי שמצינו בדברי רבי יהושע בן חנניה: שאם לא היו נותנים תלמידי החכמים לב וחשיבות ליופיים החיצוני, או אז מצליחים היו להעפיל לדרגות גבוהות הרבה יותר.
 ג. משכך, מוטב לו לאדם להיות בעל כיעור חיצוני שתוכנו מכיל פנימיות אמיתית, מאשר בעל חיצוניות מזויפת נעדרת כל פנימיות.
ד. כך גם ניתן יהיה להבין מדוע ישנם דברים אשר נראים לאחד כיפים ולאחר כמכוערים, זאת משום שכל אדם התברך בנשמה ייחודית - אשר לה יעוד ועבודה רוחניים המיוחדים לה בלבד, ולפיכך נמשכת היא לדברים שנראים לה כמציגים שלמות מהסוג שהיא זקוקה לו, אשר אינם נראים כך בהכרח גם לזולתו - שהתברך בנשמה בעלת ייחוד משלה. 
ה. נדמה, כי ניתן לקבוע באופן די ברור כי ביחס לדברים מסוימים, ישנה תמימות דעים באשר למידת יופיים, הלא הם אותם דברים טבעיים אשר יד אדם טרם נגעה בהם, כדוגמת נופי הרי שוויץ המושלגים, או חולות מדבר סהרה האין סופיים ודומיהם - אשר לא השתנו על ידי האדם במרוצת השנים, כי אם נותרו מאז ימי בראשית באותו מצב שבו בראם הבורא, וממילא עומדים הם בשלמותם הראשונית.
ו.  אם אכן כנים הדברים והיופי אכן מהווה אידיאל, נמצא שהעולם הזה - העולם הפיזי - מתעתד להיהפך בבוא העת לבעל צורה שלמה ומתוקנת, שיכיל בקרבו אנשים בעלי יופי מושלם, מאחר שאז תושג השלמות הרוחנית וממילא גם זו הגשמית.
ז.  יסוד זה מצוי למעשה בדברי הזהר (פרשת וירא אות שצ"ג): "אמר רבי פנחס עתיד הקב"ה לייפות לגוף הצדיקים לעתיד לבוא - כיופיו של אדם הראשון כשנכנס לגן עדן".

נדמה כי הבטחה זו המובטחת לצדיקים, באשר לזכייתם לעתיד לבוא ביופי מעין זה שנשא אדם הראשון בעת כניסתו לגן העדן בשעה שקודם החטא, אין יפה וטוב ממנו לסמל את השלמות הרוחנית שאליה יזכו להגיע הצדיקים, הן בפנימיותם והן בחיצוניותם.
 

 

 

 

הוסף רשומת תגובה