יום שישי, 30 בנובמבר 2012

מי המציא את הירוקים?

 
 

במאמר הבא - פרי עטו של אליעזר איזיקוביץ שהתפרסם לפני מספר שנים ברבעון 'בנשוב הרוח' (גליון 7) היוצא לאור על ידי תנועת ערכים, מבקש הכותב להפנות מבט אל עבר תורתנו הקדושה. לה, כך הוא מוכיח, שמורה זכות הראשונים בכל הקשור לשמירה על איכות הסביבה. אלפי שנים בטרם קמו להם ארגוני הירוקים למיניהם ולסוגיהם, כבר התייחסה התורה בצורה ברורה ומקיפה  לכל הקשור לתחום זה. עיון בדברי התורה במקומות שונים מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. התורה אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני הסביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי-מוסריים והאנטי-חינוכיים של הזיהום האקולוגי, ועוקרת אותם מן השורש.

כפי שניווכח להלן, לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר ל'חקיקה ירוקה', אלא היא אף כוללת רעיונות חדשניים, שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. כמעט אין היבט אקולוגי שחז"ל לא נתנו עליו את הדעת.

מטרת כל אותם מקורות רבים בספרות חז"ל, נועדו לאפשר את קיומם של חיים בסביבה פורחת, תוך הסדרת סכסוכי שכנים ושאר נזקים הנגרמים עקב התנהגות סביבתית בלתי הוגנת.

***

אחד מאותם רעיונות עתיקי יומין הוא רעיון 'הריאות הירוקות', כלומר, הקפת העיר
בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. אמנם, יש הסבורים בטעות כי מי שהגה את הרעיון, הוא אנגלי בשם אבנזר הווארד שחי במאה התשע עשרה, והציג בשנת 1898 חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז. עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב כמהפכני ויוצא דופן.

האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר שתיבנה על פי המתכונת שהציע יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות.

מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה.

העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו (לצ'וורת - LETCHWORTH), הוקמה בשנת 1903, כיוזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. 

רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל והפכו לחלק שגרתי מהתכנון העירוני המודרני.

כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני. יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים, וחיזוק המגע בין תושבי העיר לעולם הטבע, באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם.

***

את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שבני זמנו לא
הבינו. מסתבר שהיה מי שהקדים אותו. דגם עירוני דומה להפליא למודל המודרני שלו, כבר מופיע בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2000 אמה (1200 מטר).

לצורך מה נועד המגרש? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין (דף ל"ג) מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה".

במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ'שמורת טבע'. הטבעת החיצונית נועדה לצורך שדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים.

בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה, ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל. נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו המקיפה את העיר היא דו תכליתית: היא מונעת 'צמיחה' בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית 'זחילה אורבנית', והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.

ראוי לצטט בהקשר זה את הסברו של רבי שמשון רפאל הירש: 'נראה כי חוק זה נועד להגביל את התפשטות העיר והפיכתה למטרפולין מהשדות. ה'מגרש' תוחם את גבולות העיר במסגרת שאין לפורצה. כאשר האוכלוסייה גדלה, יש להקים ערים חדשות במקומות שלא שימשו למטרות חקלאות'.

ממקורות אחרים אנו למדים על תקנות נוספות שנקבעו מתוך מטרה לשמור על איכות החיים של יושבי העיר. לדוגמא, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר.

***

בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית.

מקרים אלו ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים ועוד.

מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמא נזכיר, את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו') שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל, קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.

הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי להנות משקט בלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים הגורמים לרעש.

קביעה זו עצמה ביסוד פסק הלכה במקרה מעניין שהובא להכרעתו של הריב"ש (מגדולי הראשונים): יהודי תושב העיר קסטיליה התלונן נגד שכנו שהפעיל בביתו מכונת אריגה, וזו גרמה לכתלי הבית לרטוט. להגנתו טען השכן כי זכותו לעשות בביתו כרצונו. הוא הוסיף שהעברתה של המכונה למקום אחר, היתה כרוכה בהוצאות מרובות. הריב"ש הכריע לטובת המתלונן, ואגב כך קבע כלל חשוב בעל חשיבות רבה לעניננו: אין לאדם רשות למנוע נזק עצמי על ידי גרימת נזק לזולת.

***

מבט הלכתי טהור על מצבים כגון אלו, יש בו בכדי ללמד על עמדת התורה והיהדות ביחס למטרדים שונים.

יש שסבורים בטעות כי רשות הרבים משמעותה: 'מקום שהוא שלי לא פחות מאשר של כולם', ומשכך, רשאים הם לעשות בה כבתוך שלהם: ללכלך ולקלקל מבלי שיצטרכו לתת על כך את הדין.

מנגד, ישנם אחרים, שאף לכלל 'דרגה' זו לא הגיעו, הם כלל אינם מעסיקים את מחשבתם ב'זוטות' כגון אלו. פועל יוצא של חוסר רגישות זו, היא גרימת אי נעימות וצער לסביבתם.

***

הנחות יסוד אלו ודוגמתן, יסודן בטעות במקרה הטוב, ובחוסר אנושיות במקרה הפחות טוב.  אם נביט על הדברים ממבט הלכתי, הרי שנבין כי רשות הרבים הינה שטח ציבורי, וממילא מחויב היחיד להיזהר בה הרבה יותר מאשר ברכושו הפרטי, מפני שאם הוא פוגם בה - הוא 'גוזל את הרבים'. 

 
הוסף רשומת תגובה