קידוש ידים ורגלים מן הכיור שבמקדש, כמקור למצוות נטילת הידים ונקיותם בעת קיום המצוות

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ,וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם (שמות ל', י"ח)".

מתקן לנטילת ידי הכהנים בבית הכנסת אהל אברהם ביפו

בספר החינוך (מצוה ק"ו) נכתב בביאור מצוה זו: "...לרחוץ הידים והרגלים בכל עת הכנס להיכל, והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר 'ורחצו וגו' '.

משרשי המצוה: 'היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית, וכל המלכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (זבחים י"ט:): שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו.

נראה מכל זה שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם צריך לרחוץ, ומשהתחיל בעבודה אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכיפורים, לרוב חומרו של יום. לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור ונקי וקדוש".

***

לדברי הרמב"ן (שם) טעמה של מצוה זו היא: "לפי שרחיצה זו דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרתו וליגע בפת בג המלך ויין משתיו, רוחץ ידיו תחלה, כי הידים עסקניות הן, עיין שם".

מוסיף הרמב"ן וכותב: "הנה כמו שנקראה הרחיצה מן הכיור בשם קדוש להיותו דרך כבוד של מעלה, ככה ראו רבותינו ז"ל לקרוא את רחיצת הידים לאכילה גם כן בשם קדושה, להיות האדם מתקרב לשולחן לאכול בפת בג מלכו של עולם, והוא דרך כבוד של מעלה לרחוץ ידיו תחלה... הנה כמו שמתקדשים עצמם באכילה עצמה, ככה הם מתקדשים ומכינים עצמם אלי. רצה לומר: ברחיצתם המכשרת אותם לקדושת פעולתם".

***

רבינו בחיי בספר מתייחס לענין זה ('שולחן של ארבע' - השער הראשון):

"...ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב (שמות ל') 'ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו', ורחיצה זו בלשון 'קדושה' תרגם אותה אונקלוס. כי בשאר מקומות שכתוב בהם 'ורחצו' מתורגם 'ויסחון' אבל בכאן תרגם 'ויקדשון'. לבאר: 'כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח.

מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נטילת ידים רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם וכמו שאמרו (חולין ק"ו): 'מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש'.

***

בעל 'הכתב והקבלה' כותב על דברי הפסוק (ויקרא י"א מ"ד): " 'והתקדשתם', אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נ"ג): 'והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו''. 'ולהיות דמקרא זה נאמר אחר איסורי מאכלות, דרשוהו לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה. ואף שאין זו דרשה גמורה כי אם אסמכתא, מכל מקום ראוי לתת על לב על כולם ענין נטילת ידים בלשון 'קדושה'. והנה גם רחיצת ידים ורגלים של כהנים מן הכיור קראוה רבותינו ז"ל בכל מקום בשם 'קדוש ידים ורגלים', כי על הרחיצה מן הכיור הנאמר (ראש פרשת 'כי תשא'): 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', תרגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל 'ויקדשון ית ידיהון'.

***

ענין נוסף הנגזר מן הצורך להנעים את הסביבה שבה מקויימת המצוה, מופיעה אף היא בפרשתנו בסמיכות לציווי על רחיצת הידים והרגליים בכיור (שמות ל, לד-לו): 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם (שמות ל', ל"ד-ל"ו)".

הרמב"ם מבאר בטעמה של מצוה זו:

"מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים - לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכּן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ה)".

***

לא רק במקדש תפס נקיון הגוף מקום נכבד, רבים מן הדינים הנוגעים לנקיון הנדרש מן האדם בעת תפילתו ולימודו, מוצאים להם חז"ל מקור בציווים שנאמרו ביחס למקדש. כמה מדיני נטילת ידיים נלמדים ממצוות קידוש ידיים ורגליים.

יש שכתבו שהחובה ליטול ידיים מן הכלי נלמדת מכך שקידוש ידיים ורגלים צריך להיעשות מתוך כלי (הלכות גדולות לרב יהודאי גאון הלכות ברכות פרק שישי, מובא ברשב"א על מסכת חולין ק"ז, א. ספר החינוך מצווה ק"ו).

החל מנטילת הידים בעת הקימה בבוקר - הפעולה הפותחת את סדר יומו של היהודי, עבור בנטילת הידים לתפילה ובנטילת הכהנים קודם לנשיאת כפיהם, ועד לנטילת הידים לצורך האכילה, ולהבדיל, לנטילה הנדרשת אחר היציאה מבית הכסא, כולן נמצא להן מקור במצוה שהיתה נהוגה במקדש.

נטילת הבוקר מטרתה להסיר מן הידים את רוח הטומאה השורה עליהן בעת שנת הלילה, והיא הראשונה מתוך נטילות נוספות, אותן אמור האדם לבצע במשך היום, כאשר מאחורי כולן מונח הצו האלוקי 'והייתם נקיים'.

מלבד היותה מטהרת את הידים משנת הלילה, הרי שהיא גם משמשת כהכנה להיטהרות הנדרשת קודם תפילת השחר, ומביאה לידי קדושת המחשבה כמבואר במקומות רבים.

תפילה זו, כמו שאר התפילות, דורשת: הכנת הגוף, הלב והמחשבה. בכדי שיוכל האדם לעמוד בתפילה לפני אלוקיו, עליו להיות נקי מכל לכלוך, רוחני או פיזי. לשם כך הוא מטהר את גופו, מוודא כי גופו נקי מכל פסולת, דואג להסיר כל לכלוך שדבק בו, ואף משתדל להסיר ממחשבותיו כל הרהור שאינו זך, ושאר מחשבות העלולות להפריע לצלילות תפילתו.

***

כה רבה היא חשיבותה של הנטילה, עד כי מוצאים אנו על אודותיה בדברי חז"ל, כי יש בה משום קבלת מלכות שמים, ואף חשובה היא כהקרבת קרבן, כפי שעולה מתוך המקורות הבאים:

" '...ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה [באופן שלם וראוי], יפנה [יעשה צרכיו, בכדי שלא יצטרך להפסיק באמצע תפילתו ותיפגם], ויטול ידיו וכו' '.

'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה [לנקביו, כשקם בבוקר] ונוטל ידיו ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב (תהילים כ"ו, ו'): 'ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'' [כשארחץ בנקיון לתפילה, הרי זה נחשב כמו שאני מסובב את מזבח ה']. אמר ליה רבא לרבי חייא בר אבא: לא סבר לה מר [שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב] כאילו טבל [כל גופו במקוה]? דכתיב 'ארחץ בנקיון' ['ארחץ', משמע ארחץ את עצמי, דהיינו כל הגוף] ולא [כתיב בפסוק] ארחיץ כפי [ללמדנו שרחיצת כפים, הרי היא כרחיצת כל הגוף]'.

'אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא - ואמר: 'מי שאין לו מים לרחוץ ידיו [לפני התפילה] מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית' [הטעם שדברים אלו מועילים במקום מים, לפי שהם מורידים לכלוך וזיעה מידיו (מגן אברהם, צ"ב, ג'). אכן, הם אינם מספיקים להעברת הרוח הרעה, כאשר קמים בבוקר. תקנת נטילת ידים של שחרית נאמרה רק לענין קריאת שמע ותפילה. לפיכך, מותר לברך או ללמוד תורה - בסתם ידים (שאינו יודע אם הן מלוכלכות אם לאו), אא"כ יודע בבירור שנגע במקום מטונף, אז עליו לנקותן בכל אופן]. אמר ליה [רבא לרבינא] שפיר קאמר [דבריו נכונים הם]: מי כתיב 'ארחץ במים'? 'בנקיון' כתיב [משמע, שמנקים את הידים לתפילה על ידי], כל מידי דמנקי (ברכות י"ד -ט"ו)' ".

***

בספר חסידים לרבינו יהודה החסיד, מובאות הוראות שונות הקשורות לנקיון האדם בעת התפילה. בין היתר נאמר שם (אות תתי"ח, הוצאת מוסד הרב קוק): "אדם צריך להיות [נקי] מבפנים כמבחוץ, שנאמר (תהלים ק"ג, א') 'וכל קרבי את שם קדשו', שלא יהא בקרביו טינופת. לכך, קודם שיתפלל וקודם האכילה והשתיה, שהוא צריך לברך, יעשה אדם צרכיו קודם שילך לבית הכנסת וקודם שיאכל".

ובהמשך דבריו (אות תתכ"א) כתב: "כתיב (עמוס ד', י"ב): 'הכון לקראת אלוהיך ישראל'. שלא תצטרך לעשות צרכיך בשעה שהקהל הולכים לבית הכנסת, כדי שתתפלל עמהם. ואם נעשה כך שלא יוכל קודם לעשות, שלא היה לו פנאי לעשות צרכיו. לא יתכן שילך לבית הכנסת וצריך לנקביו. שנאמר(תהלים ק"ג, א'): 'ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו' ".

***

לענין קריאת שמע אנו מוצאים: "קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אחר כך צריך לחזור ולקרות".

הביא על כך המגן אברהם את הפסוק (משלי כ"א, כ"ז): 'זבח רשעים תועבה' - כיון שהיה לו לבדוק את המקום קודם לקריאת שמע, ולפיכך צריך לחזור ולקרות שוב (שולחן ערוך אורח חיים, סימן ע"ו סעיף ח', ובמג"א שם ס"ק י"ב)".

***

בענין הנחת התפילין אנו מוצאים בדברי הגמרא (שבת ק"ל.): "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמם עליה למיתה וכו' נתקיימה בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון תפילין, עדיין מרופה היא בידם. דאמר רבי ינאי 'תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל כנפיים [מכך שהוצרך רבי ינאי להזהיר שלכל אדם ראוי לנהוג כאלישע, משתמע כי היו מזלזלים במצוה זו. וכתוצאה מכך שלא מסרו עצמם עליה, ולא הניחום בגוף נקי, לפיכך נתרפית המצוה בידם, ושוב הורגלו לזלזל בה]. גוף נקי מאי? אמר אביי שלא יפיח בהם, רבא אמר שלא ישן בהם".

עד היכן מגעת חשיבותה של הנחת התפילין בגוף נקי, נוכל ללמוד מדברי השל"ה (מסכת חולין, פרק נר מצוה). אשר מרחיב את הדיבור על אודות חשיבות הנקיות בכלל, ובעת קיום המצוות בפרט:

'כתב אבא מורי ז"ל בעמק הברכה סימן ט"ו 'וטוב ליקח מים לרחוץ מקום הנחת תפלין קודם הנחתן. לפי שהוא דבר שבקדושה, צריך אתה לקדש את עצמך. וכבר ידעת אמרם ז"ל 'תפילין צריכין גוף נקי' ''.

***

גם בעת קיום המצוות ושאר דברים הנעשים בקדושה, מן הראוי להקפיד על גוף נקי, ובכלל זה גם על בגדים נקיים. רש"י כותב בספר הפרדס (מהדורת ערהנרייך, סעיף קפ"ב): "לעולם ... ברכת הלבנה בליל מוצאי שבתות, כשתהיה נקי בלבוש, וטוב לך שכך עושין במתיבתא, דכך כתב רחמנא באורייתא 'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט, ב'). וכתב רחמנא בדוכתא אחריתי 'והייתם לי קדושים' (דברים כ"ו, י"ט). נמצאנו למדים כי: קיום המצוות בנקיות, הוא חלק בלתי נפרד מן הציווי של 'קדושים תהיו'. אכן, דבר זה מובא להלכה במשנה ברורה(סימן ע"ו ס"ק י"ב) בשם החיי אדם: '...ומכל מקום יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים, ובפרט בעת התפלה.

***

הנקיות בעת לימוד התורה כלולה אף היא בציווי זה. כך למדים אנו מדברי רבנו יונה (שערי תשובה שער שלישי, סעיף מ"ד): "'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש' (דברים כ"ג, ל"ו). אמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ"ה:(: 'כי בכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת השם יתברך, ובדברנו בתפילה לפניו, יהיה מחננו קדוש, ולא יראה בנו ערות דבר.

לכן נצטווינו בזה: להזכיר שם שמים בקדושה, ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה. ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה, אם הוא ערום. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי, כמו שנאמר (דברים כ"ג, י"ד): 'וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך'. וכל שכן כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות, ואם נגעו ידיו בדבר המאוס עליו - ירחצן, וכענין שנאמר (תהלים כ"ו): 'ארחץ בנקיון כפי'. ובלכתו בדרך והוא מסתפק אם הדרך נקי, אל יזכיר שם שמים, ואל ידבר בדברי תורה, ואם יש דבר שאינו נקי לאחריו, כגון צואה או נבלה או מי משרה, צריך שירחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ולפניו כמלוא עיניו. והזהירות בזה מדרכי יראת שמים, שנאמר (מלאכי ג', ט"ז): 'ליראי ה' ולחושבי שמו'. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ"ד:) על הפסוק כי דבר ה' בזה (במדבר ט"ו, ל"א): 'זה המדבר דברי תורה במבואות המטונפים'.

עוד אמרו (קהלת רבה א', י"ז) על הפסוק 'יהב חכמתא לחכימין' (דניאל ב', כ"א): 'מפני כי החכמים מכבדים את התורה ועוסקים בה בקדושה. ואלו ניתנה לטיפשים היו מדברים דברי תורה במבואות המטנפים' ".

עוד כותב רבינו יונה: "'ולא תחללו את שם קדשי' (ויקרא כ"ב, ל"ב), זה מחייבי הכריתות כאשר יתבאר. ודע, כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם, הלא הוא על שפת לשון, כי הם מזכירים שם שמים לבטלה, גם אינם מדקדקים בנקיות המקום ונקיון כפים" (שערי תשובה שער ג' אות ס"ו ד"ה ולא).

במקום נוסף מתייחס רבינו יונה לענין זה וכותב כך: "ויזהר אדם שלא להזכיר את השם או את הכינוי אלא בידים נקיות ובמקום נקי. ואם אינו יודע אם המקום נקי או לאו, אל יזכיר את השם. כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ"ה.). ועוד אמרו רז"ל (ברכות כ"ד:): "'כי דבר ה' בזה' - זה המזכיר דברי תורה במבואות המטונפות' (אגרת התשובה לרבינו יונה אות י"ז)".

***

ישנן דעות נוספות בגמרא (שם) אודות חומרת אמירת דברי קדושה במקומות המטונפים: 'אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו [על מי שהיה קורא קריאת שמע, והגיע למקום מטונף, ולא פסק מלקרוא], הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה): 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם' [מי שקורא קריאת שמע על ידי עבירה, נמצא שהחוקים והמשפטים אינם טובים בשבילו, וממילא לא יחיה בהם]. רבי אסי דורש את הפסוק הבא על מי שקורא קריאת שמע במקום מטונף (ישעיהו ה', י"ח): 'הוי מושכי העון בחבלי השוא' [אוי למי שמושך על עצמו עון על ידי דיבור קל]. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו: עליו הכתוב אומר (דברים ל"ב, מ"ז): 'ובדבר הזה תאריכו ימים' [כלומר, בשביל דיבור זה של קריאת שמע, שנזהרתם בו, ולא קראתם במקומות המטונפים, תזכו לאריכות ימים]".

דברים נוספים בענין זה נמצאים בגמרא (תענית כ':): "שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה [מה הן ההנהגות הטובות שבזכותן] הארכת ימים? אמר להם: '...ולא הרהרתי [בדברי תורה] במבואות המטונפות'. יש מפרשים: שהאיסור להרהר נוהג רק כאשר אדם נעמד במקום, אבל אם הוא מהלך מותר לו להרהר. רב אדא סבר כדעה זו. ומכל מקום החמיר על עצמו, שלא להרהר אף כדי הילוכו. לפיכך, ראה בהקפדה זו, מעלה שמכוחה זכה לאריכות ימים. מטעם זה הזכיר 'מבואות' - מקומות שבהם אין עומדים אלא מהלכים. שכן, במקומות מטונפים אחרים, ההרהור אסור מן הדין.

אכן, כך נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן ע"ו, סעיף ז') כי כל מקום-אשפה שיש להסתפק, שמא יש בו צואה, אסור לומר בו דברים שבקדושה, משום שסתם אשפה יש בה צואה. אף בימינו שאין כל כך לחוש לצואה במקומות אלו, מכל מקום, יש לחשוש לשאר דברים שריחם רע, משום האיסור של 'והיה מחניך קדוש'.

בדברי הזהר (פרשת דברים דף רע"ג, ופרשת עקב פסיקתא נ"ו) מצינו בענין זה: "סם המות שריא על ידוי מזוהמין דעבדי בהו ברכה [תרגום: 'סם המוות שורה על ידים מזוהמות שעושין בהן ברכה']".

וכן כתב המסילת ישרים (פרק י"ט): "...והחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלוקיו. ובכלל זה, הנקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות המטונפים ולא בידים שאינן נקיות, וכבר הרבו חכמינו זכרונם לברכה להזהיר על זה במקומות רבים (ברכות כ"ד, ד'. יומא ל', א')".

עוד אנו מוצאים בענין זה בדברי הגמרא (שם, כ"ה): "אתמר, צואה על בשר, או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר מותר לקרוא קריאת שמע [כיון שהיא מכוסה, ומדובר שאין הריח הרע מגיע אליו]. רב חסדא אמר אסור לקרוא קריאת שמע. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא? דכתיב (תהלים ק"נ, ו): 'כל הנשמה תהלל י-ה' [רב הונא דורש 'נשמה', מלשון נשימה. כלומר, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר האברים. כיון שהם ראויים להילול, שהרי כלפיהם הצואה מכוסה, לכן מותר להתפלל]. ורב חסדא אמר: אסור לקרוא קריאת שמע, מאי טעמא דרב חסדא? דכתיב (שם,ל"ה, י'): כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' [כלומר, כל האברים הם בכלל ההילול ולא רק הפה והחוטם, וכיון שהבשר שעליו הצואה, וכן הידים המצויות בבית הכסא, אינם ראויים להילול, אסור להתפלל]".

מדברי הגמרא (שם, י"ד - ט"ז) יוצאות ונלמדות הלכות נוספות הקשורות לאופן התפילה, אמירת הברכות, לימוד תורה ועוד, במקומות ובאופנים שאין הנקיון שורר בהם באופן הראוי. ההלכות המובאות כאן, אינן אלא כדי 'נגיעה בעלמא', ישמע חכם ויוסף לקח.

***

הזהירות בנקיון הידים, הגוף והמקום, אינה נדרשת רק בעת התפילה, כי אם גם בעת האכילה - אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת האדם, כפי שניתן ללמוד מן הדברים הבאים:

נאמר במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת כי תשא, שפ"ו): כתיב 'לך אל העם וקדשתו' (שמות י"ט). שנו רבותינו: וקדשתם לטבילה, למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו, שנאמר 'ועשית כיור נחושת וכו' ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם'. ובישראל מהו אומר: 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ'). מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמר: 'לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני, אלא לכל ישראל, שנאמר (שם, י"ט) 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו'. מכאן אמר: כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו. ועליו הוא אומר: והיה כשמעו את כל דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו (דברים כ"ט). מכאן אמרו: כל האוכל בלא נטילת ידים, כאילו בא על אשת איש.

***

הקפדה יתירה נדרשת גם בענין הבגדים, שעל האדם ללבוש בעת התפילה, כפי שאנו מוצאים בדברי השלחן ערוך: "...וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כמו בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים משום נקיות" (שלחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף ד').

עוד מצינו בדברי המשנה ברורה: "...ומלבד כל זה, נכון להאב המביא קטנים לבית הכנסת להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים, כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם" (סימן קכ"ד, סעיף קטן כ"ח). ובמקום נוסף כותב המשנה ברורה (או"ח, סימן קנ"ח, סעיף א'): "...ועוד טעם לתקנת נטילה, משום נקיות וקדושה, וסמכו בגמרא (ברכות נ"ג) אקרא ד'והתקדשתם והייתם קדושים'" (ויקרא כ', ז').

באופן דומה מובאים הדברים ב'ערוך השלחן' (סימן קנ"ח, סעיף ב'): "...והאמת, דלאו מטעם זה בלבד גזרו חכמים ליטול הידים, אלא דדרשינן זה מקרא ד'והתקדישתם - אלו מים ראשונים' (ברכות נ"ג:). ועניין הקדושה הוא כדאמרינן בסוטה (דף ד':): 'כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא' שנאמר 'ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'', ומבואר שם ברש"י: 'דבלא ניגוב ידים, הידים מאוסים, ודבר מאוס הוי כטומאה כדכתיב 'ככה וגו'', אלמא דדבר מיאוס קרוי טומאה" .

המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, מתייחס גם הוא לדברי גמרא זו, ומבאר כי חומרת האיסור נובעת מן העובדה: שכח הקדושה שיש בנו, רוצה לדחות את כח הטומאה. ומוסיף לבאר: '...וכבר הביא הגר"ח מוולוז'ין ז"ל בספרו נפש החיים (ג', ג') דעת הטועים שמקשים 'הא לית אתר פנוי מיניה כלל' [הלא אין מקום פנוי בעולם ממציאותו של הקב"ה, וממילא מצוי הוא אף במקומות המטונפים - כביכול]? אבל העניין הוא שאם גם אי אפשר לטומאה להימצא בלי אחיזה בניצוצות הקדושה,  מכל מקום רע הוא מאד אם האדם לא ירגיש בנפשו את המיאוס והבזיון שבהרהור בדברי תורה במקומות מטונפים, אין זה אלא שחסר לו הרבה מאד מכח הדוחה את הטומאה בתוך עומק פנימיותו' (מכתב מאליהו ד', חלק ב' - עצות כלליות).

כחלק מן החובה לנהוג בנקיות בעת אמירת דברים שבקדושה ובעת קיום המצוות, מונח החיוב לנהוג כן גם בעת אמירת הברכה על הכוס, בעת הקידוש, ההבדלה, בברכת המזון ועוד. כך מוצאים אנו בדברי הרמב"ם האמורים בענין כוס הקידוש (זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ט, הלכה ז'): '...כיצד הוא עושה...לוקח כוס...ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ...'. בשלחן ערוך (אורח חיים סימן קפ"ג סעיפים א', ב', ז') אנו מוצאים מעין זה בתוספת הדין: 'ואם הוא נקי ואין בו שיירי כוסות אין צריך (לשטוף). המשנה ברורה ? מוסיף בשם האליה רבה: וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת, אם לא שהוא נקי וצח. השער הציון ? מוסיף: והוא הדין אם קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי. וכוונתם: שקנחו משני צדדין, דומיא דהדחה ושטיפה.

מענין זה נגזר דין נוסף: ההימנעות מנגיעה בספר תורה, ואף בשאר כתבי הקודש הכתובים אשורית על קלף ובדיו כדין ספר תורה (לדברי בעל האגודה והתוספות שבת פרק ראשון). אכן, בספרים שלנו, שאין נכתבים באופן זה, לכלי עלמא מותר לגעת בהם קודם נטילה, אבל כשיודע אדם שנגע במקום מטונף, כותב הרמ"א (או"ח סימן קמ"ז, סעיף א') שיש לו להחמיר.

ניקיון הגוף הוא גם אחד מן התנאים בעשיית המצוות. החיד"א מונה כ"ב תנאים ושמירות שצריך האדם למלא בעת קיום המצוות, אחד מהם הוא הניקיון. וזה לשונו: "ואני בעניי אמרתי אל ליבי - 'הציבי לך ציונים'. וסמכתים, הלא בראשי כ"ב אותיות האלפא ביתא והיו למשמרת, והחפץ ימלא את ידו, לעשות נחת רוח ליוצרנו 'אשר קדשנו במצותיו'. ואמרו רז"ל במדרש תנחומא? אמר הקב"ה: 'כבדו למצותי וכאלו כבדוני', שהמצוות שלוחיו יתברך, ושלוחו של אדם כמותו וכו''. ובאות נ' - נקיות, כתב: 'שהמקום שמקיים המצווה יהיה נקי, שלא יהיה שום טינופת חס וחלילה, על דרך שאמרו בזהר הקדוש 'לדכאה גרמיה ומשכניה'" (הנהגות צדיקים- תנאים בקיום המצות, מרבי חיים יוסף דוד אזולאי).

בספר משכיל אל דל (חלק א', א', ב') מצויים דברי רבי הלל מקולומיי, אשר מתייחס להשלכות של חוסר הזהירות מפני סביבה נקיה בעת התפילה: 'אוי ואבוי לכמה בני אדם שבאו לזקנה ושיבה, ומעולם לא קראו קריאת שמע ולא הניחו תפילין עבור זה' [לפי שאין יוצאים ידי חובה באמירת דבר שבקדושה ובהנחת תפילין, אם אין מקפידים על ניקוי מים לאחר יציאת חוץ]. וכלפי הילדים הוא כותב: 'בני, ושב מאחריך''. בני, שמע אמרי, תדע שהתינוק משיכול לענות אמן, יש לו חלק לעוה"ב, וגוף הישראלי בכללו הוא כלי שרת לעבוד ה' ולתורה, לתפילה ולברכות, וכל עצמותיך תאמרנה, וצריך שיהיה מחניך קדוש, 'ולא יראה בך ערות דבר

העיד רבי אהרון רוטר שליט"א: ישנו מושג בהלכה 'אנשים שאינם מהוגנים', שאלתי פעם את מרן ה'חזון איש': 'מה הגדר של אנשים שאינם מהוגנים?' ונתן לי שלוש דוגמאות, ואחת מהן היתה: 'אנשים שאינם זהירים בקינוח בית הכסא' (מעשה איש חלק ד' עמוד קמ"ה).

***

מן הראוי לצרף לכאן דברים שנכתבו על ידי גדולי ישראל כדברי הערכה לספר 'נקיות וכבוד בתפלה', שיצא על ידי הרב יאיר יששכר ינאי בשנת התש"ס.

בתוך דבריו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל בראש הספר, נמצא: '...מבואר בספרים שההצלחה ברוחניות תלויה במדת איכות הנקיות והקדושה. ולפעמים מחוסר זהירות בפרט אחד אפשר לבוא לידי הרבה איסורים. ונחוץ לברר ולפרסם את המכשולים המרובים. ...הרבה מהם נהיו כדברים שאנשים דשים בהם'. בתוך דבריו של הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל נמצא: 'אשר בדורנו מורגש איזהו רפיון בכמה וכמה פרטים מחוסר ידיעה. עדי נזכה במהרה ל'זרקתי עליכם מים טהורים''.

***

על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשים הבאים.

רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין (תקע"ז - י"ט בטבת תרנ"ח רב ופוסק מהבולטים בדורו, מרבני ירושלים בסוף המאה ה-19), נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?' מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.

על האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג (ד' בשבט תרס"ה - ט' בתמוז תשנ"ד), מייסד קריית צאנז בנתניה ובית חולים לניאדו, מסופר שבהיותו במחנה ההשמדה חיפש מים לנטילת ידים, לשם כך קדח חור קטן בצינור מים. כאשר הבחינו בכך הנאצים גררוהו על הקרקע שסביב המחנה, שהיתה זרועה אבנים חדות, שגרמו לו לפציעות בכל חלקי גופו.

שנים רבות לאחר מכן כשערך את שלחנו, השמיע דברי תורה בהתרגשות מיוחדת. כששאלוהו מה טיבה של התרגשות זו? סיפר, כי חידושים אלו התחדשו אצלו באותה שעה שבה גררוהו באכזריות על גבי הקרקע.