קוישיקלע (אוגדן ללולב) בחצי המחיר

יצא לכם ודאי לפגוש עם סיום חג הסוכות, שזה עתה נלקח מעמנו, אוגדני לולבים עשויים פלסטיק הכוללים את כל הסט, לא כולל אתרוג, זרוקים באשפה, או סתם שכוחים באיזו פינה נידחה בבית הכנסת - שהגבאי שלו לא מי יודע מה מוטרד מכל מה שקשור לנקיון ואיכות סביבת בית הכנסת.

אין כוונתי לעסוק בצדדים הנוספים של התופעה, יתכן שהיא מנוגדת לצו ההלכתי, הן מן הפן הסטרילי, הן מן הפן הערכי - בהיות האוגדן והמסתופפים אצלו נחשבים לחפצי ומשמשי מצוה.

לי באופן אישי יצא לפגוש סוחר ספרים-משומשים שבמסגרת עיסוקו ותחביבו, משתדל שלא להתפטר משום אוגדן שנקלע לסביבתו, הוא ישמור אותו לשנה הבאה, מתוך מגמה 'לשבור את השוק', ע"י הזרמת פריטים מיד שניה בחצי המחיר, מיותר לציין שהכמות גדלה משנה לשנה, היצע יש ביקוש אין - כידוע, שכן עם ישראל מחבב את המצוות, ומקיימן באופן המרענן והמלבב ביותר. לא הנרתיק הוא זה שיהרוס את החגיגה, אם כבר משקיעים באתרוג יד ראשונה, מדוע שההופעה לא תהיה מושלמת, בבחינת 'זה א-לי ואנווהו'.

ובקוישיקלע אמיתי, נתקלתם? אם כן, סביר להניח ששנת היצור שלו דוקא כן מוקדמת. פשוט מאד, החדשים, אלו שנעשו מעלים טריים, לא מחזיקים מעמד יותר מיומיומיים. נכון, הם נראים בהתחלה מה זה יפים, מרעננים ומלבבים, אבל, זהו, היופי שלהם מטעה, הם הופכים להיות לא יפים תוך זמן קצר. כי כידוע, החל מהרגע שהעלה מתנתק ממקור חיותו, הוא נכנס לתהליך נסיגה, שבסופו הוא מזכיר דוקא מראה של עלה-בצל ירוק, לא בהכרח ניתן לזהות שהוא היה קשור אי פעם בעברו איכשהוא למשפחת דרי. הקוישיקלע', מאן דכר שמיה, אם הוא נעשה בתקופת המעבר של העלה, יהיה דומה מהר מאד לסל קליעות, יהיו בו יותר חורים מאשר עלים. ואיפה ה'זה א-לי ואנווהו', האם גם כאן נצטרך להקפיד דוקא על מראה מלבב, או שנצטרך לכלול בין שאר השיקולים המנחים אותנו בבואנו לבחור את הקוישיקלע, גם את עמידותו במבחן התוצאה? ברור שהמראה כשלעצמו אינו יכול להכריע את הכף לטובת החדש, כאן, דוקא המיושן, היבש והצפוף, אצלו ירגישו המינים השונים הרבה יותר בטוחים ושייכים זה לזה, בבחינת 'ויעשו כולם אגודה אחת'.  

מה מביא יהודי כמוני להתעסק בזוטות בתקופת אחרי החגים העמוסה בכל טוב? לא מזמן, בהיותי מיסב ומחשב חשבונו של עולם בסוכת המים הפרטית שלי, תחת הניילון שתחת הסכך. הרהרתי ביני לביני (חוץ מהאושפיזין לא הגיעו אורחים): אתה הרי יודע שהשקט הזה הוא ענין של זמן, אוטוטו, מגיע הזמן שאחרי החגים ולא ישאר זכר לכל השלווה הזאת שהסוכה, החג, והמינים שסביבה מייצרים - למי שמבין על מה אני מדבר. לא נעים, אבל הרוממות הזאת, או איך שקוראים לה, עלולה להזיק בסופו של דבר. אתה נותן לעצמך להרגיש שהנשמה שלך קשורה לאיזו שהיא פלנטה אחרת, נעלה יותר, אתה יכול לשבת עם עצמך בלי להתעסק עם החיים שסביבך, ולהרגיש סיפוק. ואתה הרי יודע, גם אם לא מרגיש כרגע, שיבוא יום, תוריד את הקישוטים, תארוז את הניילונים למקרה ש... תשלח את הבדים החומים לכביסה, תפרק את הסוכה או שלא, ותגלה שאין מסביבך סוכה, מזל שצילמת אותה, אחרת גם לא היה לך ממנה זכר. ולך תנסה בכל החורף הארוך הזה להגיע לאיזו שהיא תחושה, מעין זו שהיתה לך בחג הקצר הזה. ואולי, אתה חושב לעצמך ברגע כזה, אולי בעצם כן היתה הצדקה לאלול שקדם לחג, ולאווירת המתח שנלוותה אליו. אולי היה עדיף שיתארך על פני החורף, ובלבד שלא נזדקק לעליה הגדולה שלפני הנפילה?!

 

ובכל זאת, למרות החלל שנוצר, אלו הם החיים, אנחנו מסתובבים בתוך מעגל הזמן, נעצרים בנקודת זמן זו, ממשיכים לנקודת הזמן הבאה, מסתכלים על הנוף הזה וממשיכים ממנו אל תמונת החיים הבאה, ומכל עצירה שכזו אנחנו לוקחים תנופה אל המשך המסע. מחג הסוכות הייתי לוקח עימי את התובנה: אין שום סתירה בין חיפוש בלתי נלאה אחר מינים טריים, מהודרים, מלבלבים ויקרים, שללא שום ספק לא ישאר מהם כמעט כלום, לכל היותר, (מלבד, כמובן, המצוה העצומה שנשארת לנצח), בשריפת החמץ הם מושלכים אחר כבוד ובהתאם למנהג יחד עם שאריות החמץ אל האש, לבין אגידתם באגודה יבשה ונושנה. כל דבר יפה בעתו, כל תקופה טומנת בתוכה את המיוחד רק לה, על אחת כמה, אם מפיקים ממנה את הנדרש, ומצטיידים עמו לאורך זמן.