אתמול, יום כ"ז בניסן התשע"ו מלאו 15 שנים לפטירתו של הרב אביגדור מילר (מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור האחרון).
הדברים המובאים כאן לזכרו מתוך ספרו 'תורת אביגדור', מבוססים על
דברי פסוק מפרשת 'קדושים' שאותה נקרא השבת:
על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל
וגו' (ויקרא י"ט, כ"ג), נאמר במדרש:
"אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו
אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשוב ולא נטע. אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם
כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (מדרש
תנחומא, קדושים ח').
כשאבותינו נכנסו לארץ כנען ראו לפניהם ארץ מלאה בכל
טוב יותר מגדר הרגיל. לפני כניסתם, המומחים הכי גדולים לעניני חקלאות וגננות
התרכזו בתכלית הריכוז לשפר ולטפח את ארצם. שבעה העמים של ארץ כנען היו מסורים
לארצם לכל הקשור לעניני חקלאות וגננות באופן בלתי רגיל. אחד מהעמים היה העם החווי,
שפירושו נחש. הגמרא (שבת פ"ח עמוד א') מסבירה למה כינו אותם ודימו אותם
לנחשים, שהיו טועמים את הארץ כחיוויא.
הנחש חי באדמה ולכן מכיר היטב כל סוג, כל מין אדמה.
כשרצו לשתול איזה פרי, או איזה סוג תבואה, החוויים היו לוקחים קומץ של אדמה בפיהם,
ולפי הטעם היו יודעים בדיוק מה מכילה אדמה זו, ומה הכי טוב לשתול בה. לשון הגמרא
בשבת (שם), שהיו בקיאים ביישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית.
מומחיות זו שהיתה להם לא נוצרה ביום אחד, אלא זו
תוצאה של דורי דורות, שמסרו עצמם לעבודת האדמה. וכשאבותינו נכנסו לארץ, הם נדהמו
מהמראה שהתגלה לפניהם.
משל למה הדבר דומה: ליהודי שקונה איזו וילה, ובגינת
החצר מאחורי הוילה נמצא עץ תאנה מטופח וכל מיני שתילים נדירים, דברים שצריכים
השקעה גדולה של עבודה וזמן. והיהודי בעצמו בודאי לא היה מתעסק או מקדיש זמן לזה,
אבל הוא שמח בזה שהכל כבר נמצא בגינה שלו. אבל לפני שקנה את הוילה, היה דר בה אדם
שהקדיש את כל חייו לטפח את גינתו. לא היה לו שום ענין בחייו חוץ מזה. זו היתה
הנאתו בחיים. כן היה הדבר אצל שבעה העמים.
הנה בבברית בין הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם 'כי
גר יהיה זרעך בארץ לא להם', אמר לו (בראשית ט"ו, ט"ז): 'ודור רביעי
ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'.
בתקופת אברהם היו האמוריים ישרים והגונים. לאחר פטירתו
נפטרו האמוריים שהיו בקשר אתו, צאציהם החלו להתדרדר, עד שנאמר עליהם 'כל תועבת ה'
אשר שנא ...'.
לפני פרשת עריות מקדימה התורה (ויקרא י"ח, ג'):
'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. לאחר שהתדרדרו הגיע זמנם להיות
מגורשים מארצם, ובא זמנם של ישראל לצאת ממצרים כדי להיכנס לארצם.
ישנו כלל יסוד כשהתורה או הגמרא נותנת טעם לדבר, אין
זו הסיבה היחידה אלא רק אחת מתוך רבות, לפי זה ישנה סיבה נוספת להתמהמהות כלל
ישראל במצרים - משום שהכנענים טרם סיימו לטפח וליפות את ארצם במידה מספקת. כשאבותינו
היו במצרים, אותו זמן היו הכנענים עסוקים בטיפוח הארץ. הקב"ה הותיר אותם
בארצם לשם מטרה זאת. רק כאשר הגיעה הארץ לדרגת גשמיות גבוהה שאינה יכולה להיות
טובה מזו, הגיעה העת לגרש את הכענינים.
על כך אמר איוב (איוב כ"ז, י"ז): 'יכין
צדיק וילבש...'. אחד עושה הכנה, והצדיק בא ונהנה ממנו. כשכלל ישראל נכנסו לארץ,
מצאו לפניהם ארץ מדהימה ביופיה ואדמה פוריה ביותר. מומחים אלו ידעו לפתח כל סוג
תבואה וכל סוג פרי ולהניב עד קצה הגבול. טיב הפירות היה המשובח ביותר וגודלם היה
מדהים. אפילו מאות שנים אחרי כניסתם לארץ, הענבים היו עדיין כל כך גדולים שהיו
מביאים ענב לשלחן ושמים לתוכו ברז ומושכים ממנו מיץ (כתובות קי"א:) במרגלים
מצינו שנצרכו שנים אנשים לשאת אשכול אחד. חז"ל דורשים (סוטה ל"ד:):
שנצרכו שני מוטות ושמונה אנשים לשאת אשכול אחד.
לא היה חסר כלום בארץ, כמו שנאמר (דברים ח', ט'): 'לא
תחסר כל בו...'. הכנענים מלאו ארצם ממש בכל טוב. כל מיני גינות, פרדסים וצמחי
מרפא, עד כי הארץ היתה דחוסה ומלאה בתוצאות של עמל ויגיעה מדורי דורות, שמסרו עצמם
לטיפוח האדמות על ידי מומחים לעניני חקלאות וגננות.
לאור זאת, תמוה הדבר שהתורה מצווה (ויקרא י"ט,
כ"ג): 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם...'. הלא כשנכנסו לארץ כבר היו קיימים בה כל
עצי פרי, ולא היו צריכים לנטוע כלום?
על כך מתרצים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר להם
הקב"ה לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו 'נשב ולא נטע',
אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר 'ונטעתם...'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו
אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.
לבסוף אחרי תקופה עצי פרי מזדקנים ומתים וכרמים
מתנוונים, וכי תשתמשו בכל הטוב שמצאתם בלי לדאוג ולהשאיר לבאים אחריכם אין זה נכון.
אלא היות שמצאתם ארץ עם כל טוב,
יש לכם האחריות להשאיר ארץ מלאה כל טוב.
אם נדקדק בדברי חז"ל הרי לא אמרו שחייבים לנטוע לדורות הבאים, לא
אמרו שאם מצאתם עצי תפוזים, תשתלו כדי שיהיו תפוזים לדורות הבאים. אלא אמרו אם
מצאתם כבר עצי תפוזים נטועים, אז אתם חייבים לדאוג שיהיה גם לבניכם. לא אמרו
שחייבים לדאוג שיהיה לבניכם כל טוב רק כשאתם עוזבים את המקום. אחריותכם לדאוג שלא
לשאיר את המקום במצב גרוע יותר ממצב הקודם.
וזה לימוד חשוב, וזוהי הנקודה למאמרנו.
לפי הלימוד של חז"ל אם אדם נכנס לאיזה מקום ומצא הכל מסודר ונקי, אחריותו
וחובתו בעת עזיבת המקום להשאיר אותו בדיוק באותו מצב כמו שהיה בעת כניסתו.
אם הוא נכנס לבית המדרש ומצא שם מדפים מסודרים בספרים,
ובעת לימודו ועיונו הוריד כמה ספרים מהמדפים, אחריותו וחובתו לא להשאיר אותם
מפוזרים אלא להחזירם לארון. זה הלימוד המינימאלי שאפשר להוציא מדברי המדרש.
פעם כשהייתי משגיח בישיבה, בחור שאל אותי: מה הרושם
הכי קטן שלימוד מוסר צריך להשאיר עלי? עניתי לו: שהרושם הראשון הוא להחזיר את ספר
המוסר שבו למדת למקומו בארון, זה הלימוד המיניאמלי. מוטלת אחריות על אדם שלא
להשאיר את המקום גרוע יותר מכפי שהיה קודם הגעתו. כך, בשעת שמחה, אין להתלונן על
טיב האוכל אם ישבית את השמחה.
בתהלים (ק"ז, ל"ד) כתוב: 'ארץ פרי למלחה
מרעת יושבי בה'. הפסוק מרמז לעיר סדום שהיתה ארץ עושה פרי, למלחה - אשמתה נהפכה
למלוחה, שאינה יכולה להוציא פרי, מרעת יושבי בה, בעבור רעת יושביה. אזור סדום שאנו
רואים היום צריך ללמדנו לימדו גדול, סדום היתה כגן השם (בראשית י"ג, י'),
וכשלוט ראה את ככר הירדן היה מוקסם מהמראה שהתגלה לפניו והיום המקום שמם, אדמת
סדום ספוגה בכימיקלים כל כך גבוהים שאי אפשר לגדל עליה כלום, סדום נותרה כמצבת
זכרון שכולם יסתכלו ויתעפלו מהשממה.
הרב אביגדור מילר (באדיבות ויקפדיה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה