חלקים
נרחבים ממאמר זה פורסמו באדיבותי לקראת חג הסוכות במוסף 'שכינה' של עיתון
'יתד-נאמן' תחת השם: שמואל גרינולד
נקיות מביאה
לידי רוח הקודש, לכלוך גורם לשכינה שתסתלק מישראל
***
אף אותם דברים הנראים ממבט ראשון כשוליים לכאורה, כאשר הם נבחנים במבט
התורה, הרי שההתייחסות אליהם, מקבלת מבט שונה.
התבוננות בהליכותיהם של גדולי ישראל, מציבה בפנינו תמונה מרהיבה
ובהירה, המגלה לנו עד כמה ראו חשיבות בהקפדה על ניקיון סביבתם.
***
מקור הדברים בדברי הפסוקים: "ויד תהיה לך
מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת
וכסית את צאתך. כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך,
והיה מחנך קדוש. ולא יראה בך ערוות דבר, ושב מאחריך (דברים כ"ג, י"ג-ט"ו)".
בטעמה של מצוה זו כתב בעל 'החינוך':
"שנצטווינו כשיצאו חיילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחייל מקום ידוע שיהיה שם
כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות כמו שיעשו
האומות. ועל זה נאמר 'ויד תהיה לך וגו' ' ".
משורשי המצווה: "כענין שכתבו בפרשה 'כי ה'
אלוקיך מתהלך בקרב מחניך'... והיה מחניך קדוש וגו' '. כלומר שנפשותיהן של ישראל
דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולם נקיי הנפש. כי כל הירא מעבירות שבידו כבר
הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלוקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד
בנקיות. כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המידות הטובות, המביאה לידי רוח הקודש,
וכדרש רבי פנחס בן יאיר בעבודה זרה (כ':).
וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי
ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף. ונוהגת בזמן הבית וכו'. ועובר על זה ולא התקין
לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות, ביטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שגורם לשכינה
להסתלק ממחנה ישראל, וכמו שכתוב 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך', כלומר:
בהיותכם בתוך הלכלוך תרחקו עצמכם מן הטוב'. 'להיות כל אחד מבני החיל יתד תלויה עם
כלי מלחמתו או כלי אחר שראוי לחפור בו, כדי שיחפור בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו
בדרך המוכנת לזה. ושורש מצוה זו וכל ענינה במצווה הקודמת לה' (חינוך מצוות
תקמ"ג-ד )".
***
מדברי הגמרא אנו
למדים כי: הלכלוך קשה לעניות, ולעומת זאת, הנקיות מועילה לפרנסה:
המלאך הממונה על
הפרנסה שמו 'נקיד' - לשון נקיות, ומכיוון שמקפיד על כך שישנם פירורים על הקרקע
ועומדים להידרס ברגלי בני אדם, לכן אינו נכנס לבית שנשארים שם פירורים. ומאידך,
המלאך הממונה על העניות שמו 'נביל' - מלשון לכלוך, והוא נכנס לבתים שאינם נוהגים
בנקיות בפת" (פסחים קי"א:).
רש"י (שבת
ס"ב:) ביאר כך את דברי הגמרא הללו: "איסרא דעניותא נביל שמיה - ונביל
קרי ליה, ואוהב מקום מיאוס.
כעין זה מצינו
(חולין ק"ה:) "אמר אביי, מריש הוי אמינא האי דכנשי נָשְוָורָאָה משום
מְנַקִּירוּתָא. אמר לי מר משום דקשי לעניותא".
בגמרא (סנהדרין
כ'.) מצינו בהקשר לכך: שהיו נוהגים בזמן הגמרא לערוך בבית מטה ושלחן שלא לשימוש
בני הבית, אלא להביא מזל טוב לבית [רש"י]. כתב הרא"ש בענין זה: "כי
הא דאמרינן שרא דעניותא נביל שמיה, וכשהבית נקי ויש בו מטה מוצעת אין שר עניות
שוכן בבית, אלא שרא דעתירותא דנקיד שמיה, והוא שוכן במקום נקי וצח".
עוד מצינו בענין זה בדברי הגמרא (חולין ק"ה:):
"ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא, ולא הוה יכיל ליה דקא זהיר אנשוורא
טובא. יומא חד כרך ריפתא איבלי. אמר: השתא ודאי נפל בידאי בתר דאכיל, אייתי מרא,
עקרינהו ליבלי, שדינהו לנהרא. שמעיה דקאמר: ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה".
דברים ברוח זו מצויים גם ב'זהר': 'אין השכינה
שורה במקום מלוכלך' (זוהר במדבר, בלק, כרך ג' דף ר"ח).
בספר חסידים
איתא: "כשהמלאך הממונה על העניות רואה אנשים דורכים על פירורים - שנשתיירו
מהאוכל שלא בנקיות. הוא אומר: 'לאחר שמילא זה את כריסו הוא דורך ברגלו על הנשאר,
אם היה יכול להשחית כל מה שיש בעולם היה עושה כן, לכן הוא נוטל ממנו כל רכושו
ועושהו עני' (תתשמ"ו)".
***
הרמב"ם כותב בעניין טעם הקטרת הקטורת בבית
המקדש: "וכיוון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום, ומחתכין בו בשר
ונרחצין בו הקרביים (המעיים), אין ספק שאילו הניחוהו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו
כריח המטבחים. ולפיכך ציווה בו בהקטרת הקטורת פעמיים בכל יום, בבקרו ובין הערביים,
כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק
מ"ה)".
הבן איש חי כתב: "אסור להשליך נבילה ברשות
הרבים, כגון תרנגולות או דג סרוח... וידועה דעת האר"י ז"ל, שהזהיר מאד
לבלתי יריח אדם סרחון נבלה כי זה מזיק לנפש וכו'. וכבר נודע מה שכתוב בזוהר הקדוש
'על אותם השופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח חצר שלהם, שהם מקוללים מפי המלאכים.
ולא יאמר אדם 'מי מונע אותי ומי טוען כנגדי, ומי
רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרשות הרבים בלילה, בחשיכה'? אלא באמת צריך
'שיהיה האדם דיין לעצמו וישים מורא שמים על פניו, וידע כי על הכל יביאהו האלוקים
במשפט (שנה ראשונה, פרשת כי תבוא אות י"ד)".
***
כיצד מקבלים הדברים ביטוי בעולם המעשה?
התבוננות בקורותיהם של גדולי ישראל, מלמדת על החשיבות הגדולה שהעניקו
לניקיון סביבתם:
ה'חפץ חיים', כך מסופר, נהג להגיע לפנות בוקר לבית הכנסת בראדין, שם
היה מנקה את הכיור משאריות דברי המאכל שהצטברו בשעות הלילה, בכדי שלא יקפידו המתפללים
שיבואו להתפלל בבוקר, ויגרם להם ע"י כן צער. כמו כן היה ירא שמא יהיה בזה
משום ביזוי כבוד בית הכנסת, וחילול שם שמים".
עוד סיפר נכדו רבי הלל זקס:
"עם כל עניותו, הקפיד הח"ח על נקיונו, בגדיו היו ללא רבב
ומסודרים, כובעו היה מונח על ראשו בצורה מוסדרת, כיאה להנהגתו של בן מלך".
"ארע והבחין שבית המדרש מלוכלך, דפים היו מוטלים על הרצפה,
וסביבת נטילת הידיים היתה מלוכלכת, הוא קרא למספר בחורים והסביר להם: שיש בדבר
חוסר כבוד לבית ה', וכי חסרון בסדר אצל בני תורה יש בו משום חילול השם, על בן תורה
להיות מסודר ונקי, הבחורים מהרו לסדר כבקשתו. אולם לאחר תקופה שוב היתה התרשלות
בענין. והנה הבחינו בדבר פלא, בלילה נותר המקום מלוכלך, ובבוקר הפך להיות מצוחצח
ונקי. אחד התלמידים נותר ער בלילה וביקש לעקוב אחר המתרחש, לתדהמתו הבחין כיצד
החפץ חיים מגיע באשמורת הבוקר לסדר את ספסלי בית המדרש, להחזיר בעצמו את הספרים
למקומם, ולנקות את בית המדרש".
***
הנקיון והסדר במעונם של גדולי המוסר
ישיבת קלם הותירה את חותמה בענין זה על שוחרי המוסר כולם. רבות נכתב
וסופר על ההנהגה המיוחדת ששררה בישיבה, ועל ההקפדה שייחסו בה לשמירה על הסדר
והנקיון.
מסופר כי בחור עשיר מגרמניה שהצטיין בהנהגתו, נפל בזכותו להיות ממונה
לזמן מסוים על הנקיון בישיבה, שעבודת השמשות היתה בה משום מדרגה מיוחדת ולא הכל
זכו לכך. והנה, באותו זמן הגיעה אמו לבקרו, ומצאתו כשהוא מטאטא את הרצפות. הדבר
הדהים אותה, והיא פנתה אל הסבא רבי שמחה זיסל בתרעומת: 'האם הפכת את בני למנקה
הבית?' 'אמנם כן, השיב לה הסבא: 'מי שמנקה כאן מהפך את העולם' (המאורות הגדולים).
על רבי שמואל וינטרוב ראש ישיבת בית יוסף נובהרדוק מסופר: פעם מצא
אותו תלמיד כשהוא מנקה בהצנע את החצר שלפני הישיבה בפינסק (שם).
על המשגיח רבי
אליהו לופיאן, סיפר אחד
מתלמידיו בישיבת 'כנסת חזקיהו': ראיתיו פעם כשהוא עומד כפוף בחדר השירותים של
הישיבה, כשהדלת נותרה פתוחה. נפחדתי, חששתי שמא אינו חש בטוב. התקרבתי לראות, ומה
נדהמתי לראותו כשהוא מנקה את הרצפה. מאוחר יותר התברר, כי באותו יום לא הגיע פועל
הניקיון.
עוד מסופר על
אודותיו: כאשר שב מאחת לנסיעותיו מאנגליה, הביא עמו בכליו בקבוק בושם גדול. הוא נימק
זאת בכך שיזדקק לו בכדי לזלף ממנו על בגדיו לאחר השימוש, בכדי שלא יגרמו אי נוחות
למטפלים בו (ספר היובל לישיבת כנסת
חזקיהו).
עוד מסופר שכאשר הגיע פעם לביתו, הבחין שעוזרת הבית סיימה זה עתה את
שטיפת הרצפות. עמד וניקה את נעליו בקפידה מרובה לפני הפתח. ולא נתקררה דעתו, עד
אשר עמד על רגל אחת ובדק היטב את סולית הנעל, אם לא נשאר בה לכלוך, ואחר כך עמד על
רגלו השניה, ובדק את הנעל האחרת. רק לאחר בדיקות אלה נכנס לביתו. הדבר עורר את
התפעלות העוזרת, שאמרה, שמימיה לא ראתה אדם שידקדק כל כך ב'בין אדם לחברו' (לב
אליהו עמוד 40).
על אף גילו המופלג נהג להתכופף, ולהרים אשפה שהיתה המונחת בדרכו
ולהשליכה אל הפח, כן היה מזיז אבנים שהיו מושלכות בדרך. פעם אמר, שזקן הוא מדי
בכדי לעסוק בבניית וישוב הארץ, ועל ידי מעשים אלו הוא מקיים מצוה זו. גם בערוב
ימיו, ידוע היה בנקיון ובסדר בגדיו באופן מיוחד, כדרישת ההלכה 'שלא ימצא רבב על
בגדו של תלמיד חכם', ואף על תלמידיו הקפיד שינהגו כך.
***
על המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר מסופר: בתקופה מסוימת היו הרב
והרבנית סועדים את ארוחת הצהרים במוסד 'בתי אבות'. לפי עדותו של מזכיר הישיבה ר'
יעקב וייס: כאשר היו מסיימים סעודתם, היו מכסים את הצלחות הריקות בנייר מיוחד
שהביאו עמם מביתם, ואף מזלפים עליו מן הבושם שהיה מצוי באמתחתם. כשנשאל מרן לפשר
הדבר, השיב כי רצונו למנוע מן האחרים צער מהריח הנודף מן הצלחות המלוכלכות.
עוד מספר תלמידו רבי אהרן ישעי' רוטר: כי גם כאשר היה מרן שולח את
בגדיו למכבסת הישיבה, היה מזליף עליהם תחילה מי בושם, בכדי שלא יגרם צער לבעל
המכבסה ולשליח. זאת למרות שבין כך הם אוחזים בידיהם שקיות נוספות של אנשים אחרים.
אגב, מי הבושם, היו מזולפים מתוך מכשיר, שהיה מצוי תדיר על המזנון אשר
ניצב בדירתו, כפי שמציין הגאון רבי דוד כץ מחיפה. מסופר כי באחד מימי הפורים, כאשר
נכנסו הבחורים לביתו, גילו את המכשיר מונח על המזנון. היו שהדבר נראה להם כאינו
מתאים - שמרן יחזיק בושם בביתו?! הם פנו בבת צחוק ושאלוהו: איזו ברכה מברכים על
ריח זה? בפקחותו הרבה השיב מיניה וביה: 'כמדומני שנפסק שמי שמשתמש בחפציו של הזולת
אינו יכול לברך...' ('מחנך לדורות').
עוד מסופר אודותיו כי בטרם צאתו להלוויית אשתו טרח לנקות את נעליו.
כשנשאל לפשר הדבר השיב, כי רעייתו הקפידה במשך חייה על כך שנעליו תהיינה נקיות.
בעת היותו חולק לה כבוד אחרון, הרי שמראה הוא את רצונו לכבדה כפי שחפצה שיכבד את
עצמו (חוברת זכרון לע"נ הרב דב סילבר).
***
כאשר היה עושה הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל ראש ישיבת חברון
את דרכו מביתו אל הישיבה הקדושה, נהג לעבור בשביל שאחורי הפנימייה. פעמים, משהיה
מבחין בדרך הילוכו בפיסות נייר ובדלי סיגריות וכדו', שהושלכו מן החלונות אל השביל,
היה חורה לו מאוד על כך - שלעושים כן חסר בתחושת כבוד האדם.
יש והיה פותח את שיעורו בהתייחסות לתופעה זו בדברי מוסר נוקבים, עד
שצערו בענין הורגש בלב כל אחד ואחד. היו אף בחורים שכה התרגשו מצערו של רבינו
זצ"ל והדברים מצאו מסילות בלבבם, ומיד בתום השיעור היו הולכים לאסוף את
הפסולת שהצטברה בחצר שמאחורי הפנימיה ('נסיך ממלכת התורה').
***
גדולי ישראל מקפידים על מלבושי תלמידיהם
עוד מהמתחייב מ'גדלות האדם' היה מספר לנו, על הקפדת הסבא מסלבודקא על
סדר ונקיון הלבוש שלו ושל אחרים, והיה גוער בתלמידים שזלזלו בנקיון הפנים - 'הרי
האדם נברא בצלם'. ושח לנו שהיתה תקופה שלא היה לבחורים מהישיבה מכנסיים, אלא מה
שתפרו להם משק של קש. ובו בזמן דרש מהם הסבא שבהיכנסם לעיירה ילבשו הצווארון
המכובס והנקי ולא המשומש. כי חילול השם הוא כשרואים תלמיד-חכם בצווארון מלוכלך (נר
חיים, ספר זכרון לזכרו של רבי חיים אלעזרי)".
מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, חזר והדגיש בערוב ימיו כמה וכמה
פעמים, את האיסור החמור שחל על בן תורה לצאת לרחוב עם רבב על בגדו: 'אנו מחויבים
להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי
להקהות את עוצמת ההסתה הנוראה המשתוללת בחוצות' (טובך יביעו חלק א' עמוד
רי"א).
***
"מו"ר הגאון רבי ברוך בער היה מכבד את המרא דאתרא
דקמניץ, הגאון רבי ראובן דוד בורשטיין, באופן נעלה. כשחזר פעם המרא-דאתרא ממקום
נופש, הלכתי עם רבינו לקבל פניו. קודם שיצאנו לרחוב, סיבב את עצמו, וביקש ממני
לראות שאין 'הקאפאטע' נראה מתחת המעיל שלו (מאמר מרדכי, מאמר ט"ז)".
כל ימיו עד יומו האחרון החזיק מרן הגרא"מ שך שהסבא מסלבודקא הוא הרבי
שלו בכל מהלך המחשבה ובהנהגה, ודמותו המוסרית עמדה תמיד לנגד עיניו. הוא הקפיד על
כל הענינים בהם הסבא הקפיד, על אצילות [מענטשלכקייט], על נקיון הבגדים, על נקיון
הדיבור.
הוא חזר פעם מחתונה ואמר: 'היה שם תלמיד חכם אחד והמלבוש אותו לבש אינו
מוסיף אהבת תורה אצל הרואים' (תלמידו הגרמ"מ שולזינגר).
אחד מתלמידיו של רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, כותב: "מעשה
בתלמיד ישיבת קלצק, שהגיע למיר כשהוא לבוש בחליפה מרופטת. דפק על דלת רבנו ואמר:
'רצוני להתקבל לישיבה!'. 'זו ישיבה לבחורים ולא לנערים, ואתה הינך נער', השיב
רבנו. הנער לא הרפה, וסיפר כמה עז רצונו להתקבל אליה. 'לכל הפחות שיביא לי מר המלצה
מראש הישיבה, אמר רבי אליעזר יהודה. 'אין לי המלצה מכיוון שראש הישיבה התנגד
לנסיעתי למיר', ענה הבחור. הדברים לא מצאו חן בעיני ראש הישיבה, וסירב
לקבלו לישיבה.
'אגב', שאל את התלמיד, 'מדוע מעילך כה קרוע ומרופט'? 'מכיוון שהיה לי
מעיל שאמא תפרה לי, וכיוון שרציתי לנסוע למיר ולא היו בידי דמי נסיעה, מכרתי את
המעיל לבחור אחד, ולקחתי לעצמי מעיל קרוע זה', ענה התלמיד. תשובה זו מצאה מיד חן
בעיני רבי אליעזר יהודה, והוא קיבלו לישיבה, לא לפני שנתן לו שתי פתקאות, אחת
לתלמיד מן הישיבה שידאג לו לחדר, ואחת לחייט שיתפור לו חליפה חדשה על חשבונו ('אור
ממיר' - תולדות רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל).
***
המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל הקפיד על תלמידיו שיזהרו מלהופיע
בלבוש בלתי מסודר ושאינו נקי. כאשר נכנסו אל חדרו לבחינה, ערכו עיניו הנוקבות
'בחינה' נוספת. הוא סקר כל בחור מכף רגל ועד ראש, ואוי למי שנמצא כשלבושו מרושל
ונעליו מאובקות: 'הקב"ה הלא נתן לך ולכל אדם שני משמשים נאמנים - שתי ידיך,
ומדוע אינך משתמש בהן להשגיח על בגדיך?' הקשה.
פעם בדרכו לאמירת השיעור, הבחין בקליפות תפוזים כשהן מפוזרות בפינת
המסדרון, באותו יום לא הסכים לפתוח באמירת השיעור, עד אשר הובטח לו שמחזה כזה לא
יראה עוד בחדרי הישיבה לעולם. נושא זה היה בציפור נפשו.
באחת משיחותיו השתפך בצורה נרגשת: "ראה נא אהוב נפשי, מה שאמרו
חז"ל במסכת יומא: 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך... מה הבריות אומרות עליו...'.
מי יראה דברי הגמרא הקדושים הללו ולא יעורר לנפשו אם היו באמת כל מעשיו באופן אשר
באמת היה קידוש ה'... (משל האבות, חלק ו' עמוד רל"ה)".
***
על האדמו"ר רבי יעקב חזקיהו גרינוולד מפאפא, שהיה גם ראש ישיבה
בעירו פאפא, מספר תלמידו רבי שלמה לורינץ: "רבנו הקפיד גם שהבחורים יהיו
מסודרים ונקיים בלבושם.
מעשה היה שלמדתי לפנות בוקר עם חברותא שלי. דרכו של ראש הישיבה היתה
להגיע בשעות לילה מאוחרות או בשעות בוקר מוקדמות כדי לראות מי מתמיד בלימודו. הוא
ניגש אלינו, פנה לחברותא שלי ושאל אותו: 'מדוע חסר לך כפתור בחולצה? שים לב,
החברותא שלך מקפיד שלא יחסר לו כפתור, הרי אתם לומדים יחד, והנך רואה שהדבר אינו
גורם לו למעט בלימוד' ('במחיצתם')".
***
וסביבתם נזהרה מאד
מספר תלמיד על מרן הרב שך זצ"ל: "ארע והבחין בלכלוך מוטל על
הריצפה. מבלי אומר ודברים ניגש, נטל את המטאטא וביקש לטאטא את הריצפה... הוא לא
הבין מדוע רוצים ליטלו ממנו ואין מניחים לו לנקות את הלכלוך, הרי הוא יכול לעשות
זאת בעצמו".
על הגאון רבי משה שמואל שפירא מסופר: רבנו הקפיד מאוד על הנהגת
תלמידיו בדרך ארץ, ופעם אחת בישיבתנו בישיבה בסעודה שלישית בשבת, הגישו לפני השלחן
קערה עם 'פופקורן'. ישב שם בחור, ולקח בידיו מהקערה לאכול בפיו פעם אחרי פעם, העיר
לו ראש הישיבה זצ"ל שיקח מהקערה וישים לפניו לאכול, ולא יאכל מהקערה המרכזית.
באותו רגע לקח ראש הישיבה זצ"ל, ושם לאותו בחור לפניו על צלחתו.
באיגרת שנמצאה בתכריך כתביו נמצא כתוב: 'ראה אחי והביטה גודל החיוב
לשמור על הנקיון מלכלוכים, ולא לזרוק ניירות ובדלי סיגריות על הארץ, בפנים ובחוץ,
כי בחילול שם שמים הדברים אמורים שהוא עוון כבד מאוד, ועל זה ידוו כל הדווים.
וברמב"ן על הפסוק 'ויד תהיה לך וגו' ויצאת חוץ וכסית' (דברים כ"ג,
י"ד), כתב: 'כי הראיה באלו מולידים גנאי בנפש'. ומה גדול יותר מלשמור על הנפש
היקרה, גם בינו לבין עצמו, וכל שכן בינו לבין חברו, שאף הרק בפני חברו עתיד לתת את
הדין, ויש להקפיד ביותר שכלי השירותים יהיו נקיים גם מניירות".
***
מעשה וניגש יהודי לרבי שמואל רוזובסקי, וביקש לברר אצלו על בחור שהוצע
לבתו כחתן. הוא שאל מספר שאלות: 'כמה שעות לומד הבחור? איך הוא שומר על סדרי
הלימוד? האם הוא מבין היטב את לימודו ועוד?' לאחר שקיבל תשובות שהניחו את דעתו,
הודה לראש הישיבה, ופנה ללכת לדרכו.
עצר אותו רבי שמואל ואמר לו: "הרשה לי לשאול גם אותך כמה שאלות: 'הנה
רואה אני שהנך מרוצה מן התשובות שקבלת, כנראה הנך מבין שזה כל מה שהבת שלך צריכה
לדעת אודות הבחור'. אך אני חושב שאת בתך מאד מעניין לדעת, האם הבחור הזה בכלל בן
אדם"!
"היה מן הראוי שתשאל אותי" - ממשיך רבי שמואל - "האם
מלבושיו נקיים ושיניו מצוחצחות ונעים לשבת לידו... ואיך הוא מתנהג בחדר האוכל, האם
הוא מגיע ראשון ולוקח את המנה המשובחת, או שממשיך ללמוד ובא בסוף, ואוכל את מה
שנשאר, ומה קורה אם קנקן השתיה שעל השולחן נגמר וצריך למלאותו, האם הוא זה שרץ למטבח
להביאו מלא או שיושב ב'סבלנות' וממתין שאחר יעשה זאת... האם הוא נכנס מידי פעם
למטבח ומודה לעובדים על טרחתם? ואיך הוא מתנהג כאשר אין האוכל ערב לחיכו, האם הוא
בכל זאת אוכל ואח"כ ניגש למטבח ואומר 'תודה רבה', או שביום זה אינו אוכל
ויורד לקיוסק לקנות ממתקים?"
"הנה הגעת למסקנה שהוא שקדן, שמא תברר האם הוא מסדר את מיטתו או
שהוא משאיר את חדרו מפוזר מתחילת הזמן ועד סופו?"
"אני חושב" - אמר רבי שמואל - "שדוקא הדברים הללו, הם שאמורים
לעניין את בתך. כי אם המפונק הזה - שלא חשב על סביבתו - יבוא בצהרים מהכולל הביתה,
והיא הרי טרחה הרבה להכין לכבודו ארוחת צהרים, והוא יתיישב לאכול, והאוכל לא יהיה
בדיוק כמו שחשב שראוי לו, הרי שיעוות את פניו וכו'. האם אז תתנחם בתך במחשבה
בדברים שאמר הרב רוזובסקי לאביה לפני שהשתדכו: 'כי הוא שקדן גדול, ומבין היטב את
עומק סברות הסוגיות במסכת 'בבא בתרא' ואת הבנת ה'קצות' והרעק"א בסוגיה זו...?'
(זכרון שמואל)".
***
על הנהגותיו של הגאון רבי מיכאל דוד ויסמנדל מספר
תלמידו הרב עזריאל טאובר: "בקיץ תשט"ו הבחינו בגוי הממונה על נקיון
הישיבה כי הוא משתכר לעיתים תקופות. רבנו החליט לחייב את הבחורים באחריות על
ניקיון המקום. כשמונים תלמידים היו אז בישיבה. הוא קרא לחמישה מהם ומינה אותם
לגבאים - כשכל אחד יהיה ממונה על ט"ו בחורים, ובכל שבוע תצטרך קבוצה אחרת
לנקות את הבנין וסביבתו.
לאחר מכן ביקש לקרוא לכלל הבחורים ונשא בפניהם
דברים: 'אין לי שום היתר ללכת לקבץ כסף עבור ניקיון השלחנות והחדרים שלכם, אלא כל
אחד חייב להיות בעל אחריות על עצמו ולנקות אחריו...'. הוא הציע לפניהם את התכנית,
ושאלם אם הם מסכימים. כמובן שאיש לא התנגד.
הוא לא הסתפק בכך, ודאג שהדברים יתנוססו על דלת
בית המדרש:
"למען בית מדרשנו, זה המצווה והחוב נתון על
כל אחד ואחד מן בני בית המדרש, לעשות עבודה בכל ערב שבת על שעה אחת, לנקות את הבית,
איש איש על משמרתו, כפי אשר יאמרו לו הגבאים הממונים על כך. ואלו הם הבחורים: אהרן
פישער, משה יהושע הרצאג ומנחם מענדל קליין".
עוד הוסיף וכתב: "אין דבר בעולם מתקיים בלא
סדר. כבר אמר איוב (י', כ"ב): 'צלמות ולא סדרים' - שכל דבר שהוא בלא סדר ח"ו
מביא לידי כליון, וא"כ למה זה יהיה סימן של בית מדרש - לא סדר ולא הנהגה?!
לכן במטותא מנייכו, לקבל עליכם הסדר הזה באהבה
ולעשות בזריזות ובזהירות. ומאחר שהננו לומדים כעת בספר 'חובות-הלבבות' כמה הוא
מדקדק, שיהיה יחוד כל מעשה לשם שמים ויהיה גם מעשה זה לש"ש וכיצד? הרי אמרו
חז"ל בסוף סוטה 'שנקיות מביאה לידי טהרה וממדרגה למדרגה עד רוח הקודש'. ומאחר
שהתחלת המדרגות הוא נקיות, לפיכך יצר הרע שולט בדבר הזה. כי ירא הוא שסוף כל סוף
יבוא אדם על ידי זה למדרגות העליונות, עד רוח הקודש. וממילא שבהיפך כנגד יצר הרע
אפשר לכוון לש"ש בדבר הזה, וכן יהי רצון".
חיים מיכאל דב וויסמאנדל
אכן, מספרים התלמידים: "כך נהגו עד סוף ימיו.
היה סדר טוב מאד והנקיון שלט בכל, על צד היותר טוב. הבחורים נהנו ובאותו הזמן למדו
להתנהג בדרך סדר ונקיון. כמובן שהקבוצה שהיתה ממונה על הנקיון של השבוע ההוא, היתה
משגיחה על הבחורים האחרים משך כל השבוע - שלא ילכלכו, ועל ידי הסדר הזה השגיח כל אחד
על עצמו יותר. בכל יום שישי היו מנקים את התנור שנתמלא אפר והוציאו את כל האפר
לחוץ... ('איש חמודות')".
***
והיו עיניך רואות את מוריך
"...הקפד על נקיון וסדר, כי הם המחזקים את הגוף ומבריאים את הנפש.
הסדר בדברים הכי קטנים מבטיח הצלחה בדברים הכי גדולים... (רבי יואל קלופט מתוך
מכתב לבנו)".
"הקפיד מאד על טלית נאה ונקי בתכלית היופי והנקיות, הוא גם
נהג להוכיח במישור כשראה איש הולך בטלית מלוכלכת וקרועה, והיה נוהג לומר: מדוע על
שאר בגדיך אתה מקפיד שיהיו נאים ושלמים, ודוקא הטלית של מצוה קרועה וישנה? אין מן
הדין שיהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן (מבוא לספר אשל אברהם מבוטשאש, במילי
דהספידא מאת בני המהדיר נכד המחבר - הרב יואל מאשקאאויטש)".
תלמיד הבחין פעם במרן הגרש"ז אוירבאך כשהוא מנקה ומסדר את מעילו בטרם
כניסתו לביתו. לשאלתו על פשר הדבר, ענהו, שהרי השכינה שורה בבית, ומאחר ואני הולך
להקביל את פני השכינה, על כן עלי להיות מסודר כראוי.
מרן הגרי"ז סאלאוויציק טרם צאתו לרחוב, הקפיד להסתכל ולבחון אם
בגדיו נקיים, משום רבב בבגד לת"ח. ריהוט ביתו היה פשוט ביותר, אבל הקפיד מאד
על נקיות. זכורני איך הקפיד על בני ביתו כשמצא איזה אבק על מדף החלון או רבב על
מפת השולחן ('הדור והתקופה').
נכנס אחד מבאי ביתו של האדמו"ר מאלכסנדר וראהו כשהוא עם מטלית
בידו, ומנקה את רצפת הבית. ראה הרבי כי הלה השתומם, והסביר לו בפשטות: 'לפני שעה
קצרה סיימו לנקות את הבית, ועתה נתלכלך שוב. תיכף ייכנס מי שניקה ותחלש דעתו על
עבודתו שהייתה לריק'. לכן מיהר לנקות הבית טרם שהלה יבוא.
***
שני יהודים כפריים התייצבו לדין תורה לפני בי"ד של רבנו בעל 'הרי
בשמים'. בשוב הדיינים מהתייעצות בחדר המיוחד, קרא רבנו : 'אתה שמעון מחוייב לשלם
לראובן כך וכך... עד חודש ימים'. החייב התרגז, הגביה את ידו כמוחה וקרא: 'ראה נא רבי,
השחור הזה שתחת ציפורני לא אתן לו'. רבנו אמר לו: 'הראה נא את ידיך וציפורניך'.
היהודי הראה לרבנו, ורבנו הביט עליהם ברצינות: 'שמע נא בני, בציפורניים כאלה
ובשחור כזה שתחתיהם אסור לך לברך על נטילת ידים. שמעני, חתוך את ציפורניך, ואז כבר
תתרצה לקיים את פסק הדין' (אגרות ותולדות לבעל 'הרי בשמים').
על הרב יששכר אנסבכר, מנהל ת"ת 'שארית ישראל' בפתח תקוה מסופר: "...עמד
תמיד על משמר הסדר והניקיון בכיתות, בפרוזדורים, במדרגות, בחצר ובחדרי השירותים,
גם בתחום זה שימש דוגמא אישית. לעיני התלמידים היה מתכופף ומרים פסולת במקומות
השונים, תוך שהוא קורא לתלמידים לעזרה - בסילוק האשפה אל פח האשפה הקרוב. כמובן
שבמרוצת הזמן, חלחל הדבר אל תודעת התלמידים. תלמיד שלא הרים את כסאו בסיום
הלימודים, התבקש על ידו לשנן את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', - הכולל סיוע לזולת -
אלו עובדי הניקיון המיטיבים עמנו. בתום ההפסקות דרש בדרכי נועם מצוות ההוראה, לשמש
גם בענין זה דוגמא אישית, ולהיות הנחשונים - הראשונים בכיתה (ניב המורה - מורי
אגודת ישראל, מתוך דברים לזכרו)".
