מלמד שיהא חס על היפה

בפרשתנו (תרומה) אנו למדים על הקשר הקיים בין 'בית הכנסת' לבין 'בית המקדש' - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח')".

במסכת מגילה (כ"ט.) דרשו חז"ל על דברי הפסוק: " 'לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם (יחזקאל יא, ט"ז)'. אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל".

במדרש (ילקוט תהלים אות תרנ"ט) מובא: "רב הונא אמר כל שאינו נכנס לבית הכנסת בעולם הזה אינו נכנס לבית הכנסת בעולם הבא, אמר רבי יוחנן מאי טעמא 'סביב רשעים יתהלכון', והמתפלל בתוכה בעולם הזה כאילו מתפלל בבית המקדש שנאמר 'ואהי להם למקדש מעט בגוים' ". נמצא כי כשם שהשכינה היתה שרויה בבית המקדש כך היא שוכנת בבתי כנסיות.

***

מקור נוסף בפרשתנו מלמד על החשיבות שנותנת התורה לשמירת יופיו של המשכן:

כשרש"י מתייחס לפריסת אהל העזים על המשכן הוא מעיר בפירושו לפסוק "והאמה מזה והאמה מזה בעדף בארך יריעות האהל יהיה סרוח על צדי המשכן (כ"ו, י"ב-י"ג): 'לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה' ".

למדנו בזה: כי מעבר להיותו של המשכן בנוי בחכמה ובתבונה, ומעבר להיותו יצירה שיופיה בא לידי ביטוי בצורה מיוחדת במינה, כיאה וכמצופה ממקום המהווה את מקום גילוי השכינה. הרי שלא פחות חשובה מן הבניה עצמה, הדאגה לשמירת יופיו של המשכן.

בניה, כל בניה, לאו דוקא של המשכן, יפה ככל שתהא, הינה מעשה הכרוך בהשקעה חד פעמית. אולם, השמירה על המצב הקיים, דורש משאבים אדירים, ולא פחות מכך, אנשים 'שמרנים' וברבים מן המקרים גם עקשנים לא קטנים, שישכילו לעמוד על המשמר, ולמנוע מן השגרה ומן הטבע השוחק לחולל את שלהם.  

***

בעונותינו חרב ושמם בית מקדשנו, ואין לנו כיום לא בית ולא מקדש, לא מזבח להקריב עליו קרבן, ולא כהן שידליק את המנורה.

אולם נחמה פורתא יש לנו בעובדה שהותיר לנו הקב"ה את בתי הכנסת, המשמשים לנו כ'מקדש מעט' - אשר כדברי חז"ל ממלאים הם באופן חלקי וסמלי את תפקידו של בית המקדש.

ראיית בית הכנסת כ"מקדש מעט" תרמה למאמצים לקשטו, שכן התורה מפרטת כי בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך בפאר ובהדר: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב: וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב (מלכים א', ו', כ"א-כ"ב)".

אכן, מאז ימי החורבן, ועד ימנו, לאורך הדורות כולם, יהודים שאפו לפאר את מבנה בית הכנסת ולהבדילו מבתי מגורים ומבנייני ציבור אחרים. הקשר בין בית הכנסת לבית המקדש השפיע על מבנהו הפנימי של בית הכנסת: אולם התפילה המרכזי נתפס כמקביל ל"עֶזְרַת ישראל" - האולם שבו התכנסו הגברים בבית המקדש; וארון הקודש ובו ספרי התורה נתפס כמקביל לקודש הקודשים בבית המקדש. ארון הקודש ניצב ליד הקיר הפונה לכיוון בית המקדש בירושלים.

בקהילות ישראל שבצפון אפריקה ובאירופה היה זה הקיר המזרחי, "כותל המזרח". הארון עטוף בפָּרוֹכֶת, מעֵין וילון קטיפה רָקוּם המכסה את הארון כולו. ישנם בתי כנסת שבהם דולק לפני הארון נֵר תמיד, זֵכֶר לאֵש התמיד שבערה במנורת הזהב שניצבה בבית המקדש, סמוך לקודש הקודשים. במרכז של אולם התפילה, ליד ארון הקודש, ניצבת במה - מִשְטָח מוּגְבָּה שהקוראים בתורה עומדים עליו. על הבמה ניצבת התֵבָה - מעֵין הגבהה שמניחים עליה את ספר התורה. מבנה זה של הבמה והתֵבָה נתפס כמקביל למזבח הגדול שניצב בבית המקדש.

***

מכלל החיוב לכבד את בית הכנסת, היא הדאגה לנקיונו, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ק"נ סעיף ט'): "נוהגים בהם כבוד לכבדן ולרבצן (פירוש כיבוד - ניקוי הבית, ריבוץ - זריקת מים על פני הקרקע)".

בספר יפה ללב (סימן ק"נ, אות י"א) כותב רבי חיים פלאג'י בשם ספר 'ארחות יושר' (פרק י"ג): "...ומצוה בזמן הזה לכבד ולרבץ בתי כנסיות ובתי מדרשות, וראויים הדברים שהרי טעם הרמת דשן מעל המזבח משום להגדיל כבוד הבית ולהדרו, כמו שכתב בעל ספר החינוך (מצוה קל"ה), נמצא כי ההתעסקות בנקיון בית הכנסת היא מצוה גדולה".

דברים דומים מצויים בספר 'ראשית חכמה'(שער הוראה פרק ט"ו): "...ונודע שבית הכנסת נקרא 'מקדש מעט' ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר כל לכלוך כדרך שמכבדים בתי מלכים".

אכן, מצינו מנהג בקהילות ישראל שמחוץ לבית הכנסת היה קבוע פס ברזל חד בקרקע, כדי לשפשף בו את סוליות הנעלים מן הלכלוך

חלק בלתי נפרד מן הדמיון שבין בית הכנסת לבין בית המקדש, הוא ייפויו של בית הכנסת בקישוטים המוסיפים לו פאר והדר, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה י"א): "ומצוה מן המובחר לחזק הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר לרומם את בית אלוקינו, ומפארים אותו ומיפים כפי כוחו - אם יכולים לטוח בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה".

מקור הדברים נמצא כבר בדברי הזוהר (פרשת בשלח): "מצוה לבנות בית מקדש למטה כעין בית המקדש שלמעלה, כמו שנאמר 'מכון לשבתך פעלת ד' ', כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה ולהתפלל בתוכו התפילה בכל יום לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה, ובית הכנסת ההיא צריך לבנות אותה ביופי גדול ולתקן אותה בכל התיקונים".

בספר 'המספיק לעובדי השם' (לרבי אברהם בן הרמב"ם, פרק כ"ה, כתב): "הואיל והסמיכו את הגבהת הבניין על האמור בכתוב בבית המקדש 'לרומם את בית אלוקינו', נדע שצריך גם כן ליפות את הבניין ולחפות את הכתלים ולפתח את התקרות והדלתות, לנאותם ולרצף את הקרקע באבני שיש הכי יפה שאפשר, עד שאילו היה אפשר שכל הכתלים והתקרות מחופין בזהב וכסף כעין מה שהיה בבית המקדש יש לעשות כך".

 

***

נדמה שאת בית המדרש של חסידות 'בעלז' בירושלים כמעט שמיותר להציג, הוא בולט ומזדקר היטב על פני סביבתו, וניכר כמעט מכל פינה בצפון העיר וסביבותיה, עד כי הוא נחשב כיום לאחד מתווי ההיכר הבולטים של העיר. ממרחקים מבחינים בגגו המפואר ובגודלו הענק של המרכז העולמי. בשל פארו הרב של המבנה, והעובדה כי הוא בולט לגובה מעל בתי השכונות הצפוניות של ירושלים, מכנים אותו בחיוך בשם 'בית המקדש של בעלז'.

זהו בית הכנסת הגדול בארץ, והוא כולל כ-5,000 מקומות ישיבה למתפללים - 2000 לגברים, ועוד 3000 לנשים וילדים. בימים הנוראים מתפללים במקום לא פחות מ- 8,000-10,000 מקצתם בישיבה ומקצתם בעמידה. גובה הבניין 29 מטר מבפנים ו-19 מטר נוספים מבחוץ, כלומר 48 מטרים בסך הכל. את היכל עזרת הגברים המונה כ-2000 מקומות ישיבה, מאירות אותו 9 נברשות שמשקלן 750 ק"ג. ארון הקודש המפואר שוקל כ-23 טון, גובהו 12 מטר ורוחבו כ-8 מטר. הוא עשוי מעץ שהובא מברזיל, ו-70 ספרי תורה מונחים בו.

המבנה הארכיטקטוני של בית הכנסת עוצב על ידי האדריכל אהרן אסטרייכר הנמנה על חסידי האדמו"ר, בהשראת בית הכנסת שהיה בגליציה. כך למשל, ה'כדורים' המפורסמים שבגג הבניין הנוכחי, שגודלם כמטר כל אחד, מבקשים להזכיר כדורים דומים שעוצבו על גג בית הכנסת בגליציה ושגודלם היה 20 ס"מ. יש לזכור כי גודלו של בית הכנסת המקורי היה 300 מטר מרובע בסך הכל וגובהו שתי קומות. כלומר, מעבר להשראה הכללית, ההבדלים עצומים. אגב, בתוך הבטון שולבו אבנים מבית המדרש הראשון בעיירה בעלז, שנועדו להמחיש את רעיון ההמשכיות ואת תקומתה של החסידות.

למרות גודלו של ההיכל, הוא תוכנן כך שהאקוסטיקה בו מעולה, וניתן לשמוע היטב את שליח הציבור העובר לפני התיבה ובעל הקורא העומד על הבימה המרכזית, בכל רחבי ההיכל, כולל בכל הגלריות והיציעים.

מלאכת התכנון והבניה כולה ארכה לא פחות מ-18 שנים. שהרי מדובר בקומפלקס כמעט בלתי נתפס, המשתרע על יותר מ-30 אלף מטרים מרובעים. הוא כולל מקוואות, שמונה בתי כנסת לימות השבוע, אולמות שמחה, כוללים ועוד.

 

***

מי שביקר במקום ונוכח בעיניו במעצמת העל - הראויה מן הסתם לתואר 'בית המדרש הפעיל והתוסס ביותר בעולם, והעמוס ברוב שעות היממה, הן באיכות והן בכמות', יודע מן הסתם במה הדברים אמורים, מי שעדיין טרם מימש את סקרנותו, מוזמן לעשות זאת בהקדם. מובטחת לו חוויה בל תשכח.

בחג החנוכה האחרון, כמנהגי מדי שנה, קפצתי למקום לביקור קצר, על מנת להאיר את נשמתי באווירה 'המדליקה' השוררת במקום בשעת מעמד הדלקת נרות החנוכה.

 

לא אלאה את הקוראים בתיאור חי ומרתק של המעמד, רק אציין בקצרה כי עצם השהות במקום, בחברתם של אלפי חסידים! יש בכוחה לפרוט גם על הנימים הגסים של הלב. זוהי ללא ספק חוויה מדליקה. הגורמת גם לאדישים שבין הנוכחים, לתזוזה כל שהיא של התעוררות רוחנית.

על הדרך, כדרכי בקודש, בהגעתי למקומות מעין אלו, אני לוטש עיניים לצדדים, ותר אחר ערך מוסף שיספק את סקרנותי. הכי טוב שיהי קשור איכשהוא לתחום התעניינותי - ה'אחד והיחיד'.

במקרה של 'בעלז', לא מדובר בסקרנות גרידא, כי אם בשאלה 'קיומית' של ממש - שאלה שמטרידה אותי מזה עידנים רבים: מי ואיך, שאלתי, ואני עדיין שואל את עצמי אחראי להשלטת הסדר במבנה בעל סדר גודל שכזה? מדובר הלא בתחזוקה 'שוטפת' - תרתי משמע ויומיומית של מבנה, הזוכה דבר יום ביומו לביקורם של מאות ואולי אלפים, אין ספק כי יש 'אדון' לבירה אדירה שכזו!

אחזקת בית הכנסת מתבצעת אמנם באופן רשמי על ידי 'מכירת מקומות ישיבה' במאות שקלים, ובגיוס 'פרנס היום' האחראי על מימון ההוצאות השוטפות בכל יום. זה בכל מה שקשור לצד הכספי. אולם, איך מחלחלים הדברים לשטח עצמו?

מן הסתם, אני מתאר לעצמי, ומשום מה, מעולם לא נגשתי לבחון את הדברים מקרוב, לשם השלטת הסדר הטוב והנקי על כנו במקום שכזה, נדרשות לא רק עשרות ידים עובדות, כי אם גם מישהו שינצח על המלאכה, שישכיל וידע לעשות את הדברים בתבונה ובחכמה, ובעיקר ביעילות.

מדובר ללא ספק באתגר מורכב, שעל פי הנתונים המגיעים מן השטח, עומד בו המקום בהצלחה יתירה.

כאמור, בביקורי האחרון במקום, קבלתי מענה חלקי למידת סקרנותי, בצורת מנשר שבו נתקלתי, הכולל פניה ל'מעלת כבוד אנשי שלומנו, היקרים והחביבים'. תחת הכותרת 'שתחדש עלינו...', פונה הנהלת בית המדרש ופורסת את משנתה 'הסדורה' הנוגעת לאחזקת המקום:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום הכיפורים, יום של סליחה כפרה והיטהרות

יום הכיפורים מלבד היותו מתייחד בהלבנת עוונותיהם של עם ישראל, הרי שמוטיב הניקיון עובר כחוט השני לכל אורכו, דבר שבא לידי ביטוי באופן מיוחד בעבודתו של הכהן הגדול ביום זה בבית המקדש, הן בריבוי הפעמים בהן הצטווה לקדש את עצמו באמצעות רחיצת ידיו ורגליו, והן בריבוי הפעמים בהן החליף את בגדיו לפני ולאחר כל עבודה מן העבודות השונות שאותן ביצע במשך היום הקדוש.

יתירה מכך, בעוד ובשאר ימות השנה היתה נעשית מצות תרומת הדשן מעל המזבח עם שחר, הרי שביום הכיפורים היתה תרומת הדשן נעשית כבר בחצות הלילה - בפעולה זו החל למעשה סדר עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בבית המקדש.

יש בדבר לימוד ולקח לכהן הגדול כבר בתחילת עבודתו. שכן תרומת הדשן ענינה סילוק האפר מעל גבי המזבח והנחתו ב'בית הדשן' שבצד המזבח. סילוק זה מלבד היותו מצוה, יש בו גם הודעה שלפני שפותחים בעובדת היום, יש לפנות ולנקות תחילה את המקום משיירי העבודה הקודמת, לקראת העבודה החדשה. ניקיון המקום והטפול בגחלים ובאפר הם עבודה לכל דבר. יתירה מזו, זהו הדבר הראשון שיש לעשותו.

הכהן הגדול פותח אפוא את יומו בניקיון האפר והפיח של קרבנות אתמול. בכך הוא מודיע כי הוא אינו נכנס לעבודה זו להרבות את כבוד עצמו, אלא עבד הוא לבוראו במקדשו. 

***

לא זו בלבד, הפעולה המסיימת את עבודתו של הכהן הגדול ביום קדוש זה, אף היא נעשית לשם ניקיון, ואף זוכה בשל כך להתייחסות מיוחדת בתיאור עבודתו בדברי הפייטן הכלולים בסדר עבודת יום הכיפורים: 'אחר כלותו מעשות כל אלה עוד בא לבית הטבילה... הביאו לו בגדי לבן... ונכנס לבית קדשי הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה שהכניס בשחרית'.

כניסה זו המתוארת בפיוט מעוררת מספר שאלות: שכן, כניסתו לא היתה לצורך עובדה מיוחדת, ולאור אזהרת התורה שלא להיכנס לקודש הקדשים כי אם ביום הכיפורים לצורך עבודה, תמוהה העובדה שכניסתו נעשית אך ורק לשם הוצאת הכף והמחתה. גם אם אכן ישנה חשיבות להוצאתן, על מנת שלא ישארו שם במהלך ימות השנה, הרי שיכול היה להוציאם בתום הקטרת הקטורת, או אגב כניסתו להזות מן הדם בהמשך עבודתו?!

ובכל זאת, למדו חז"ל מדרשת הפסוקים (יומא ע"א) שהתורה קבעה ב'סדר העבודה' החלפת בגדים וכניסה מיוחדת לקדש הקדשים לצורך הוצאת הכף והמחתה, ובהכרח שישנו טעם לכך.

בפרט בולטת העובדה שלמטרה הנראית לכאורה משנית בחשיבותה, היינו הוצאת הכלים, היו עושים לכהן בגד מיוחד המובא מ'הנדווין' ששוויו שמונה מאות זוז, וכל כך למה?

יתירה מכך, החלפת בגדים זו כרוכה היתה בקידוש ידים ורגליים, הן לפני פשיטת הבגדים והן לאחר הלבשתם, וכך גם החובה לטבול במקווה, ולבסוף בגד זה נגנז ואינו משמש אלא לשעה קלה?

אכן, נראה כי פרטים אלו מלמדים את המשמעות שבמעשה זה, כי לא חשיבותה של הפעולה לפי מראה עיני האדם היא הקובעת, אלא הידיעה כי עבודה ושירות זה נעשים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר גם עבודה שקטנה בעינינו, לפניו היא עבודה גדולה.

לפיכך, למרות שמדובר בהוצאת כף ומחתה בלבד, לאחר שכבר עשו תפקידם, עם זאת יבוא הכהן הגדול לקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח. כמו כן, ילבש לשם כך 'בגדי לבן' מיוחדים, ויקדש ידיו ורגליו ויטבול, ולבסוף, בגדים אלה, למרות שווים, נגנזים אף הם (שם, א', ובדברי הרש"ש וכן בסידור רבי יעקב עמדין). ללמדך מה ערכה של עבודה קלה לפני מלך מלכי המלכים, שיש לעשות סביבה את כל ההכנות האפשריות כדי לעשות נחת רוח לפניו.   

כך מתברר שהכהן הגדול פותח את יומו בפעולת 'נקיון' לפני בוראו בהרמת תרומת הדשן, וכך גם מסיים את עבודתו לפני בוראו בפעולה שכזו, אחר סדרת הכנות, לצורת הוצאת הכף והמחתה, לבל ישארו שם בסיום עבודת היום, כפי שהניחם בעת העבודה. 

***

כאמור, ביטוי נוסף להיטהרותו של הכהן הגדול במהלך עבודתו ביום קדוש זה, היא החלפתו חמש פעמים את מערכות הבגדים שלו, מבגדי לבן (ארבעה בגדים המורכבים אך ורק מפשתן לבן) לבגדי זהב (שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב. כל החלפת בגדים כזו טעונה טבילה ושני קידושי ידיים ורגלים, אחד לפני פשיטת הבגדים הקודמים (ולדעת התנא רבי מאיר - לאחר הפשיטה) ואחד לאחר לבישת הבגדים החדשים. קידושים אלו היו נעשים מקיתון מיוחד של זהב שהיה במקדש. אם הכהן הגדול לא ביצע קידושים אלו, המיוחדים ליום הכיפורים (למעט הקידוש הראשון, שיש לעשות בכל ימות השנה) - עבודתו כשרה בכל זאת.

***

פועל יוצא של מצוה זו, היא חובת הרחיצה המוטלת על היהודי בטרם בואו לעמוד בתפילה לפני בוראו בכל יום מימות השנה, ובמידה מסוימת, לדעת חלק מן הפוסקים, אף ביום הכיפורים עצמו (למרות המגבלות החלות בו בכל הקשור למגע הגוף עם מים).

ענין זה נדון בהרחבה תוך התייחסות לעצם מנהג הרחיצה שקודם התפילה, האם יש בו משום הליכה בחוקות הגויים בספר 'הרמב"ם והגאונים' (מאיר חבצלת, הוצאת סורא תשכ"ז, עמוד 157 בפרק ז' העוסק ב'יחס הגאונים והרמב"ם לנוהג בימיהם'). כסייעתא לדברי הרמב"ם מובאים דברי רבי סעדיה גאון בסידורו (עמוד כ"ט), מהם עולה כי יש לרחוץ את פרקי הידים ואת הרגליים עד הקרסוליים לפני כל תפילה. אמנם, ישנה גירסה אחרת לדבריו. ממנה משמע, שרחיצה זו נוהגת רק קודם תפילת שחרית.

כן מובא בשם הרמב"ם (קובץ תשובות 'ליפסיא') וכן בשם בנו רבי אברהם (מדרשי תימן, ירושלים תרנ"ן, עמוד 10): '...שכל ישראל בארצות ישמעאל מקפידים על נקיות הגוף כישמעאלים ורוחצים תמיד מקרי, וזהו משום נקיות ומשום קידוש השם'.

סיוע לדבר ניתן למצוא בתשובות הגאונים, שם נכתב (אוצר הגאונים - נזיר, עמוד 200): '...שההולכים אחר האנשים הגויים של אותו מקום, אין בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. [כפי שמצינו לגבי] רבי אברהם בן הרמב"ם [ש]החמיר לפי מנהג הרשות וההתנדבות 'להוסיף עוד רחיצת הפנים והרגלים בתפלת שחרית ובכל תפילה', ו[אף] רחיצת ידים ביום הכיפורים ובתשעה באב, לקריאת שמע ולתפלה. וגם 'רחיצת הזרועות ואחורי האזניים', והעלאת מים לתוך נחירי האף - כמנהג הישמעאלים'.

'...אף הדגיש מאד [רבי אברהם] שלא יראו בזה משום חוקות הגוי: '...ומה שצריך להשלים ביאורו הוא: [האם] ענין רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלת חובה, היא גם ביום הכיפורים ובתשעה באב. כי על ידי מה שאמרו ז"ל בבירור לאסור הרחיצה בשני ימים אלו, טעו ונמנעו גם מזו. ועל הדין המבואר הזה, בנויים גם דברי אבי בחיבורו. אבל לי נראה כי רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלה חובה, היא גם ביום הכיפורים ותשעה באב, כמו שהיא בשאר הימים. כי אינה רחיצה של תענוג, כי אם רחיצה של מצוה. ...והנני מזהיר אותך שלא תתלה דעתך במה שתולים בו דעתם אלו הטועים והמטעים, כי יש בזה דבר שיש להימנע ממנו, באשר עושין זה הגויים, כי זוהי המידה אשר יצחקו עליה אפילו האנשים היותר פחותים...' (שם, עמוד 165)".

***

יש מי שמצא בהנהגתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים מקור להלכה, כפי שעולה מתוך המעשה הבא:

מסופר על הגאון מטשעיבין רבי דוב בעריש ווידענפלד זצ"ל, אשר עוד בהיותו ילד, התארח פעם בעירו רב נכבד ויחסן, כשראה במקווה את בערי'של הקטן מתנגב אחרי טבילתו בשבת, תמה על הנהגתו זו, שאינה מתאימה עם המובא בשם המקובלים (שער הכוונות עמוד כ"ו), שם נאמר: 'וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת, כי מימי שבת צריך שישאוב אותם הגוף, אמנם שם (עמוד כ"ח') כתב שהאריז"ל עצמו היה מתנגב'). ענה לו בעריש'ל: אני יודע על גדול אחד שהתנגב. הגיב הלה: אתה עם הגדולים שלך? מי הוא הגדול שעליו אתה מדבר? השיב לו בעריש'ל: הוא כל כך גדול שאיני יכול להשיב לך כאן במקווה! כשיצא אמר לו שכוונתו היתה לכהן הגדול, שכן משנה ערוכה היא בסדר עבודת יום הכיפורים (יומא ל"א:): 'ירד וטבל עלה ונסתפג'.

לגופם של דברים, יש לחלק ולומר שבמשנה ביומא מטרת ההסתפגות היא משום שהמים מהווים חציצה, וכפי שמבואר בספר 'משנה למלך' (עבודת יום הכיפורים פרק ב' הלכה ב'. אמנם, בעל 'תפארת ישראל' כותב במקום, שסיבת הניגוב היא משום לכלוך' (שר התורה, תולדות חייו של הגאון מטשעיבין, עמוד 27).      

***

על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשה הבא:

רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?'

מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.

***

מלבד היותה של הטבילה במקווה חובה בערב יום הכיפורים, כחלק מן ההיטהרות לקראת היום הקדוש - יום מחילת העוונות, הרי שיש בה ענין נוסף, כפי שמובאים הדברים להלכה בהלכות ראש השנה (טור אורח חיים סימן תקפ"א):

"דרש מהר"י סגל: 'מנהגא הוא בישראל לרחוץ ולגלח וליטול הציפורנים בערב ראש השנה, להטהר נגד יום הדין, שכן איתא במדרש: שאנו מראים את עצמנו שאנו מובטחים באל רחום שמכפר וסולח לעוונותינו ולהיות זכין בדין. לכן מראים את עצמנו שמחים בנקיות ובטהרה ולא עצבים ומנוולים כאבלים' ".

***

המעשה הבא המסופר על משמשו של האדמו"ר רבי שלמה מזוועיהל, יש בו בכדי ללמד כיצד יכולה ההקפדה על נקיות, ובפרט כאשר היא מלווה בעשיית חסד עם הזולת, להוות חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא וכחלק מן החובה המוטלת על היהודי בכל ימות השנה ובימים אלו בפרט:

כך מעיד אדם שהיה נוכח במעשה אשר ארע עמו:

משמשו של האדמו"ר - רבי אליהו רוט, שלפי גדלותו ומעשיו היה ראוי בעצמו להיות רבי, אבל העדיף לשמש את האדמו"ר מזוועהיל. לקח על עצמו, בין היתר, גם את תפקידו של אהרן הכהן, והשכין שלום בין ניצים, בבעיות של מריבות וסכסוכים בין שכנים, והיה אחת הדמויות הידועות להשכנת שלום בית.

רבי אליהו התגורר בבתי אונגרין הסמוכים למאה שערים, ופעם שמע שבבית מסוים התעוררה מריבה בין שכנים בענין: מי חייב לשלם את תיקון צינור הביוב שנסתם. הצינור היה ממוקם בין שתי הדירות של השכנים, והוויכוח שהתעורר בענין התשלום, גלש למריבה גדולה.

מה עשה רבי אליהו? קם באישון הלילה, בשעה שנפש חיה אינה מסתובבת ברחוב, טיפס אל מקום הצינור שבין שתי הדירות, ומילא את תפקיד השרברב... הוא פתח את הצינור, ניקה אותו ביסודיות, ולא היה אכפת לו באותה שעה הלכלוך והריח שנדף מהצינור.

רצה רבי אליהו לעשות את מלאכתו בצנעה, אבל לא התמזל לו מזלו. אחד השכנים השכים אף הוא לקום בשעה ההיא, וראה את רבי אליהו עומד על הסולם ומתעסק בצינור הביוב, וצעק אליו 'מה אתה עושה שם, רבי אליהו'?

'אני עושה בדיוק מה שעשה הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים'! השיב רבי אליהו.

לא הבין השכן למה מתכוון רבי אליהו, וביקש שיסביר את דבריו. ורבי אליהו משיב:

מה עושה הכהן הגדול בעבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים? מה שהקב"ה דורש ממנו, אף אני - כאן על צינור הביוב, עושה בדיוק מה שהקב"ה דורש ממני ('קול ברמה', גליון 163, חשון תשס"ח)".

***

 יהודי מלקה את חברו בכותל המערבי בשעת אחר הצהרים של ערב יום כיפור, כחלק מקיום מנהג המלקות