כך נוטלים ידים בהונגריה - מבט אל העבר היהודי

רשמי ביקור של נציג 'קילורין' בהנוגריה:

מתקן זה הניצב בחלקו האחורי של בית- הכנסת 'קוזניצי' - בית הכנסת הגדול של הקהילה היהודית בבודפשט, מאפשר הצצה לעולם שהיה ונכחד. הוא שימש ככל הנראה כעמדה לנטילת ידים עבור המתפללים. 

בחצר בית-הכנסת, ניצב מתקן מודרני יותר - המצוי עדיין בשימוש. המגבת התולה לצדו מספקת את התחושה כי הוא עדיין בשימוש. 

***  

ב'בית המדרש' - אולם התפילה הנוכחי, ניצבת לצד המיחם - שנועד לשרת את המתפללים, בקשה מקורית לנשיאה בנטל.  

כך זה נראה: 

***  

ויש גם דרך מקורית נוספת להשתתפות בהוצאות: 

kave penz - בהונגרית, 'דמי קפה' - בעברית, או 'קאוע געלט' - באידיש. וכמובן, עדיף לשלם בפורנטי - המטבע המקומי. 

הרווית את צמאונך? שתיית הקפה סייעה לך להתעורר? בטרם תצא לדרכך, חשוב מאד שתאפשר גם לבאים אחריך ליהנות  - כפי שמנוסחת הבקשה המתנוססת על גבי הכוס: מצאתני נקי, ברכת עלי, שתית ממני, נהנית ממני, השתדל שגם אחריך ימצאוני נקי, יברכו עלי ויהנו ממני. 'כוס ישועות אשא'.
זוהי לא ספק בקשה רווית מקוריות וצבעוניות. ראוי להרים לכבודה כוס, ולקוות שאכן תישא ישועות. בשביל זה לבד היתה שווה הקפיצה לבודפשט. 

האדמו"ר מגור מעורר את חסידיו: "הלוקח ספר, יחזירהו למקומו"

רגע לפני המראתו לדאבוס שבשווייץ, הותיר אחריו כ"ק האדמו"ר מגור מספר תקנות פשוטות לכל באי בתי המדרש של החסידות, באמצעותן מבקש האדמ"ר מחסידיו לנהוג בבתי הכנסת בכבוד הראוי.

מהכוס המשומשת, ועד לספר שהשימוש בו הסתיים. וגם: כיצד יש לדבר עם הזולת בבית הכנסת.

כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א המריא אמש (ראשון) יחד עם פמלייתו לשווייץ, שם צפוי להשתתף בוועידה היוקרתית של 'איחוד מוסדות גור', שתיערך בעיר דאבוס שבמזרח המדינה.

לקראת נסיעתו נתלו מודעות בבתי הכנסת של החסידות המכילות שלושה סעיפים, שבהם מבקש האדמו"ר מחסידיו לנהוג בבתי הכנסת של החסידות בכבוד הראוי.

כתב JDN נתקל בדרכו במודעה וסעיפיה, ונפעם לגלות כי חלק מן ההוראות המופיעות בה הן כאלה ששמורות לכל היותר לגבאי בית הכנסת, שסידור המקום נתון באחריותו.

אולם לא הופתע, שכן זוהי דרכו המיוחדת של האדמו"ר, שכהרגלו מעורר את חסידיו בדברים הצריכים חיזוק, ולו הפשוטים ביותר.

ואלה הן ההוראות, עליהן חתום המשב"ק (המשמש בקודש), הרה"ח רבי מנדל בינקה שליט"א, ואותן ביקש האדמו"ר לפרסם בכל בתי הכנסת של החסידות.

***

א. להיזהר בכבוד ספרי הקודש. הלוקח ספר ללמוד או להתפלל יחזירנו בסיימו לארון הספרים, ובזאת הוא מכבד את הספרים הקדושים ועוד מרבה תורה, על ידי שמסייע בידי אחרים, שלא יצטרכו לבטל זמנם בחיפוש אחריהם.

ב. השותה משקה כל שהוא מתבקש בגמר השתייה להניח את הכוס המשומשת בסל המיועד לכך ולא להשאיר על השולחן ובפרט לא להניחו במקום אחר.

ג. מכלל מקום מקדש מעט לנהוג בו כבוד, לדבר בנחת עם הזולת, לשמוע בקול הממונים על הסדר גם בזמנים שבהם מתאספים רבים, כן ירבו והמקום דחוק - לנהוג בעין טובה עם כל אחד, והוא עצמו נשכר, כי מן השמים מתנהגים עמו כך.

בכל אלו הדברים יש להתחזק ולהתמיד תמיד".

קרדיט: בנצי מילר - אתר החדשות jdn

כשהיעלים בכיכר ערגו למים - רשמי סיור ביישוב רכסים

כשמבטי היעלים המוצבים בכיכר הכניסה לגבעה ג' של היישוב רכסים הופנו לעברו של ראש המועצה הרב יצחק רייך, ורק השתקפותן במי התעלה הצבועה כחול נעדרה, הפנמתי סופית את התובנה - רכסים היא לא מה שהיתה.
כמעט 25 שנים חלפו מאז שנדדתי מכאן. רכסים עשתה מאז דרך ארוכה. מי חשב אז על יעלים. מי חשב שהן יענינו את ראש המועצה. עד כמה שזה נשמע מפתיע, הן מעניינות אותו בהחלט. אפשר כמעט לומר שהוא מכיר כל אחת בשמה, לו רק היה להן שם.

הוא גם יודע מי מהן נמצאה לפתע בוקר אחד כשהיא חסרת קרניים, וגם דאג שבבוקר שלמחרת כבר תושבנה אליה, לתפארת הכיכר.

"הכל כאן עיצוב עצמי", הוא משתף אותי תוך שאנו חגים סביב הכיכר, "יש כסף לטיפוח, אין כסף לאדריכל נוף. לעשות הרי צריך, אז אנחנו עושים מה שאפשר".

ומה עם קצת מים בתעלה?

רייך:
"כשיהיה כסף, יהיו מים. בינתיים, היעלים שורדות איכשהוא את החום, כמונו.   
ולמה דוקא יעלים?

רייך:
"ראינו כמה הצעות, החלטנו ללכת על זה, כי זה יפה".

בהחלט.  

אפילו תאורה יש כאן להאיר ליעלים, וגם לעוברים והשבים בשעות החשכה, צמחיה מרהיבה גם יש, גם מערכת השקיה אוטומטית, אבל  מים לא יזרמו כאן בתעלות בעתיד הקרוב.

לא שבלי היעלים והשחפים שגם אליהם נגיע בהמשך, אין לרכסים במה להתגאות. יש, והרבה.

"רכסים התברכה ביופי טבעי", מציג בפניי ראש המועצה את מרכולתו, "מעטים כמוה בארץ, זהו מקום יפהפה עם איכות חיים וסביבה, ועל כך אמר לי 'המשגיח' - הרב דב יפה, זמן לא רב בטרם פטירתו: 'ארץ ישראל קדושה, צריך לשמור על הארץ ולנקות אותה'".

רבי דב יפה 
צילום: ברוך יערי

הוא גם טרח והעלה את הדברים על הכתב: "חשוב שגם במועצה וגם התשובים ידאגו כל אחד למה שראוי ליופיה של ארצנו הקדושה, וכל שכן שמקומנו הוא מקום תורה וזה כבוד התורה. וכל שכן שראוי לשמור לע הרכוש הציבורי. והמשתדלים יתברכו מאדון הברכות". דב יפה.   

ואיך עושים את זה?

רייך:

הרבה חינוך והסברה בקרב הגיל הרך. בעולם הגדול, קוראים לזה 'חינוך סביבתי'. אנחנו כבני תורה איננו זקוקים לאנשים מבחוץ שיבואו ויסבירו לנו על הערך של נפלאות הבריאה ועל חובתנו 'לעובדה ולשמרה'.

אנחנו כן משתדלים לעסוק בנושא, ואף מקדישים לשם כך פעילות מיוחדת, שבאמצעותה לומדים הילדים על חשיבות ההתבוננות בנפלאות הבריאה ובסביבה שבתוכה אנו חיים.

בין שאר הדברים, לומדים הילדים על החובה לשמור על רכוש הכלל, ועל כך שרשות הרבים - כשמה כן היא.

מי שאחראית לכל הפעילות הזאת, היא אשה חרדית שמתמחה בהעברת מסרים אלו. היא נוהגת להגיע הנה לעתים תכופות, ומקיימת פעילויות שונות סביב הנושא.

אנחנו מקבלים משוב חיובי הן מצד ציבור ההורים והן מצד הילדים, ובעצמנו אנו מתרשמים עד כמה יש לכך השפעה חיובית בשטח".   

***

חוויה מתגלגלת

הנסיעה לצדו ראש המועצה ברחבי היישוב היא חוויה מתגלגלת, לא רק בגלל שהוא נעצר על כל צעד ושעל, ופותח בשיחה עם עובר אורח זה או אחר - שמצא לו דוקא הרגע את הזמן לברר את מצב חשבונו. לא פחות מכך בגלל ההשוואה בין מה שהיה כאן אז לבין מה שיש כאן עתה.

עזבתי מעט לפני שהוא הגיע לכאן, והוא זה שבעצם מספר עבורי את הסיפור של מה שהתחדש כאן מאז.

סוג של שיבה למקורות...

מתי נפל לי האסימון? כשהגענו לסופו של רחוב 'דרך הרב', ירדנו מן הרכב, וראש המועצה מצביע אל עבר הבנינים שהתאכלסו זה עתה בגבעה ג'.

בשבילי, שתפתי אותו, המקום הזה היה ונותר - היציאה אל השביל ההררי שדרכו 'חסן' המיתולוגי היה צועד עם חמורו אל עבר 'איזבדאת'' - הכפר הבדווי הסמוך לטבעון. 

מאז, חלפו שנים רבות, חסן מן הסתם כבר לא נראה כאן בנוף, על החמור אין מה לדבר, השביל אמנם קיים, אבל רכסים צעדה מאז כברת דרך ארוכה.

עד כמה ארוכה?

לא רק אני התפעלתי, גם הצלם הירושלמי יצא מגדרו, והבטיח לשוב לכאן בקרוב ממש עם רחפן ולצלם הכל מלמעלה. "לא רואים בניה כזאת בשום מקום, זה מזכיר סגנון של מושבה אמריקאית...", הוא מרעיף דברים בשבחו של הסגנון, גם אני.

***  

צובעים את המעקות

"נמשיך", מציע רה"מ, ומאפשר לי לנצל את דקת הנסיעה עד להגעתנו אל היעד הבא, בכדי להציב בפניו שאלה מתבקשת:
עם כל הכבוד שאני רוחש למצטרפים החדשים אל היישוב, מה עם הדאגה לישנים - 'דרך הרב' למשל, כפי שאני מבחין, עשתה דרך ארוכה מאז שיצאה לדרכה, לא מגיע לבנינים שלה קצת טיפול חיצוני? 

"בהחלט", הוא מסכים איתי, "וחבל שאתה מתפרץ לדלת פתוחה. מגיע להם והם גם יקבלו, אי"ה. אנחנו פועלים בימים אלו להשגת תקציב עבור 'שיקום שכונות'. בשלב הראשון נבצע אי"ה שיקום ברחוב 'הוורדים' - הוותיק, בניני 'דרך הרב' יכנסו אי"ה לשלב ב'.  

אגב, אם שאלת על שיקום, מה שאנו רואים כאן עתה, בהחלט עונה על ההגדרה - זוהי חבורת בני נוער מקומית, שבמקום לשבת על הגדרות בחוסר מעש, נטלה יוזמה והחליטה לצבוע אותן.

יש כאן בעצם שילוב מעניין, היוזמה הזאת יצאה לדרך (הרב), בעקבות פניה של מנהל מוסד חינוכי שהציע לי לפעול יחד למציאת תעסוקה הולמת עבורם, הם הרוויחו, המועצה מרוויחה, התושבים מרוויחים".

כל הדרכים מובילות לכיכר המועצה

סיבוב קצר בגבעה א', עבור ב'דרך הרב', וממנו לרחוב 'הרב קוק', מוצא אותנו שוב בכיכר המועצה.

ואם כבר בנשכחות עסקינן, אז מאז שקולו של מנחם בגין המנוח הדהד כאן, מן הסתם באיזו-שהיא בעצרת בחירות או בסביבתה, חלפו במועצה לא מעט קדנציות, היישוב השתנה, גם מרקם התושבים כבר לא מה שהיה, קרוב לוודאי שהיום בגין לא היה מצליח לקושש כאן קולות, בקושי מנין.

נכון להיום, מי שממלאים את הכיכר בנוכחותם, אלו הם הדקלים המיתמרים לגובה, ומספקים הוכחה נוספת לפעילות הפיתוח הענפה החופפת על היישוב כולו. 

תיאורטית, הוא יכול אמנם לפקח על הנעשה כאן מלשכתו המרוחקת מרחק של כמה עשרות מטרים, אבל משם לא יוכל לתפוס שיחה ולדרוש בשלומו של רבי אברהם.

רבי אברהם, כפי שמכנה אותו רבי יצחק רייך בחיבה, הוא כנראה וותיק המנקים ביישוב, וחשוב לראש המועצה להעניק לו מילה חמה, ועל הדרך, גם להעניק לו הזדמנות לומר מילה לתושבים.

כולם מכירים אותו, הוא ניצב כאן על משמרתו מדי בוקר, ובעצם עושה את מה שכולם היו אמורים לעשות, לשמור על הניקיון. 

חם היום, אבל את המשמרת שלו הוא לא יסיים לפני שהכיכר תהיה נקיה, ולא רק היא, גם כל מה שמסביב.

"מה שלומך רבי אברהם?" מתעניין אצלו ראש המועצה,

"ניקיתי היום את גן השלום", הוא משתף אותו בהתפתחויות.

אבל בשביל שהשלום ימשיך לשגשג, צריך את העזרה של התושבים, ו"כואב לי למה בדיוק אחרי שאני מנקה, הכל מתלכלך שוב, צריך יותר להתחשב. בסך הכל זה המקום של כולנו. אני שמח לשרת את הציבור, אבל לא פחות חשוב שגם הציבור יתן את החלק שלו", הוא חולק עמי מניסיונו ומפציר בי לשמש לו כשליח להעברת המסר, השתדלתי.כדי שגן השלום ימשיך לשגשג

'השלום', לפחות החלק העליון של הגן בעל שלושת המפלסים, נקטע משום מה ברגעים אלו ממש.

"אנחנו אמנם בתנופה של פיתוח", משתף אותי רייך, "אבל אסור שהדברים יבואו על חשבון הבטיחות. הגיעו לכאן ממכון התקנים, ובדקו מה שבדקו. מה שאתה רואה כאן עכשיו, זהו יישום של המסקנות.

כרגע עסוק צוות מחלקת שפ"ע בפירוק המתקנים המעוברים אחר כבוד למתחם התחזוקה. בקרוב מאד אי"ה, אני מקווה שנראה כאן התחדשות של הגינה.

אך אל דאגה, במפלסים הנמוכים של הגינה, ה'שלום' ממשיך לשגשג, זה גם לא היה בזמנך", קובע ראש המועצה.

מה שנכון, נכון.

***

כשהסטנדר הופך לסמל

עם היציאה לשלב ב' של הסיור המודרך, בדרכנו לגבעה ב',  עורך לי רייך היכרות עם 'כיכר הישיבה' - שגם היא עברה מתיחת פנים מחודשת. 

מכאן מסתעפים להם הרחובות: 'הגפן', 'עוזיאל' ו'שמעונוביץ' - שבבית מספר 9 שלו חלפו עלי ילדותי ונערותי, והישיבה הממוקמת בפתחו של הרחוב, וגם תופסת חלק נכבד ממנו, היא שנתנה לכיכר את שמה. 
סטנדר עם כיסא של פעם עשויים עץ אמנותי משולבים במרכזה. אין ספק, זוהי כיכר ייחודית מסוגה, כיאה וכנאה למקום תורה, סמל מובהק לצביון היישוב שהישיבה והסטנדר ניצבות במרכזו ומתוות את דרכו.

צילום: המועצה המקומית רכסים ***
האנייה הפליגה, השחפים נשארו לרחף בכיכר

הדברים מקבלים המחשה בשטח עם הגעתנו ל'כיכר השחפים', בגינה הסמוכה עמדה פעם אנייה. ולפני כן, בטרם הגעתה, אם אינני טועה, נהגנו לכנות את המקום 'גן ההרפתקאות'. מים רבים חלפו מאז בנחל הקישון, האנייה גם היא הפליגה לדרכה. במקומה הגיעו השחפים הממלאים את הכיכר, והופכים אותה לנאה ומטופחת.

לרייך, כך אני מתרשם, חשוב שלא רק הכיכר תהיה מטופחת, גם הסביבה שלה, וגם יתר השטחים הציבוריים שאנו חולפים בהם, בדרכנו לגבעה ג'.  

הוא גם מצליח לערוך חשבון של אחד ועוד אחד, ולהבין את פשר הימצאותם של קרטונים רבים לצד הכביש.

"אני לא היחיד שחשוב לו איך יראה היישוב", הוא משתף אותי, "ישנם מספר פורומים פעילים של תושבים, שמבקשים לתרום משלהם לשיפור המצב הקיים. הם גם מבקשים שנשתף אותם בתכניות שלנו ונקשיב למה שיש להם לומר. אנו אכן עושים זאת, ואף מיישמים את הדברים בשטח".  

***

כשראש המועצה חשש להתייבשות

"תאמר בבקשה ליוסי שהמים אינם זורמים", מבקש רייך מעזרו המסור בעת שאנו חולפים לצד 'גן הרימון', בדרכנו ל'גבעת הפרסה'.

"השקענו כאן למעלה ממילון שקל", הוא משתף אותי, "אז נכון שזהו לא תפקידו של ראש המועצה לבדוק אם מערכת המים עושה את שלה, אבל אם אנחנו כבר כאן, חשוב לי לוודא שההשקעה מצדיקה את עצמה".

'הרימון', שניצב לתפארה במרכזה של הכיכר הסמוכה, הופך את הסביבה כולה למרשימה ומטופחת. יחד עם הנוף הנשקף מן המקום, נראה כי בהחלט יש לדברי רייך על מה להתבסס. הטיפוח, אכן מורגש היטב בשטח.

"ההצללות שבהן אתה מבחין בגינה", הוא מסביר, "הינן תוצאה של מדיניות חדשה. אם יש גינה והיא נועדה לאפשר לאימהות לשהות בהן לצד ילדיהן, חשוב לנו שהן תוכלנה להפיק את המירב. לא רק הן, גם הילדים.

הגינה הזאת משמשת דוגמה טובה לתוצאה מבורכת של שיתוף פעולה בינינו לבין התושבים. שמענו מה שיש להם לומר, והשתדלנו ליישם את הדברים בשטח.

המתקנים, אם תשיב לב, מאפשרים למספר רב של ילדים לשהות בהם בו זמנית. זהו פרט נוסף וחשוב, שהנחה אותנו בהקמת הגינה".
***  

וכמה מתאים, הסיור מסתיים ב'כיכר מרן' - התכונה הסובבת את 'כיכר מרן' - אשר תנציח את זכרו של הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ותקדם את פני הנכנסים בשער היישוב.

כמעשה האמן אשר ב'כיכר הישיבה', גם כאן ישולבו בה מעשי ידיו להתפאר ובחרושת עץ, שלחן לימודו והספרים אשר היו מונחים עליו, ולצדם הגלימה המפוארת, כולם יחד יפארו את הכיכר בנוכחותם, ויעלו לזכרון תמיד בעיני החולפים לצדה, למען יוכלו לקיים בעצמם 'והיו עיניך רואות את מוריך'. 

צילום: המועצה המקומית רכסים

ירושלים נקיה הלכה למעשה בהשגחת הראשון לציון

אויר צח וריח טוב ליושבי הבתים - מתוך תקנון מאה שערים

תזכורת לערב פסח

באדיבות מדור 'הקו החם' של עיתון יתד נאמן 

ראש ישיבה רחימאי ודמות מרתקת ומעוררת השראה. הצצה לדמותו של רבי שלמה פרייפלד

קפיצה קטנה לחו"ל וטעימה מעלת ניחוח מחייו של גדול בישראל, ראש ישיבה רחימאי ודמות מרתקת ומעוררת השראה.

הוא נקרא בפי כל: 'ר' שלמה'.

הוא הוכר כתלמיד חכם, חריף ובקי. נואם בחסד עליון ובהתלהבות בלתי מצויה. יועץ נבון, איש סוד ורב-אמן בהקשבה לזולת.

אך יותר מכל דבר אחר, הוא היה 'רבי' - מורם ורבם של המוני מעריציו. הוא חינך דורות של תלמידים איך לחיות וכיצד לגדול, וחשף בפניהם יהדות מלאת הנאה וסיפוק. מבטו החד והמיוחד על כל אדם באשר הוא - לראות את הגדלות הטמונה בו, עוד בטרם הבחין בה בעצמו - לימד את תלמידיו להעריך את הודה, את זיוה ואת הדרה של נשמתם.

הסיפורים השזורים בין פרקיו נוגעים ללב, מעוררים מחשבה חיובית, ומרתקים ברבגוניות בה צבע במכחולו האנושי את נשמת האדם.

סיפורו של רבי שלמה פרייפלד, הוא סיפורו של אדם יחיד ששינה את חייהם של אלפי אנשים.

רבי שלמה יסד את ישיבת 'שאר ישוב' בשנת תשכ"ז, בתקופה סוערת ופרשת דרכים בדברי ימי עם ישראל, הישיבה הייתה לאבן שואבת עבור נשמות תועות ומבקשות דרך, מהם בני ישיבה ומהם 'חדשים מקרוב באו' לשורות היהדות נאמנה, לכל אחד מהם מצא את המפתח המתאים לפתוח את סגור ליבם ולהעלותם על מסילתם.

באמצעות פקחותו, בהירותו וחמימות, כשהוא חמוש בחזון ומעוף וחגור בלהט אש קודש, הפיח רוח חיים באלפי תלמידים.

***

בעוברי בין בתרי הספר צדו את עיני מספר אנקדוטות מחייו שהיו שלובים ואחוזים בחיי הישיבה, יש בהן בכדי להקנות מבט מרהיב על יחסו של גדול בישראל - בעל רגש ואיכפתיות במידה גדושה, לחשיבותם של הנקיון והסדר בחייו של היהודי בכלל, ובחייהם של בני ישיבה בפרט:

'שאר ישוב', שמה של הישיבה הוצע על ידי הרבנית (בת הר"ר יעקב מאיר כהן, אחייניתו של הגאון רבי אהרן כהן ראש ישיבת חברון), שבקיאותה בדברי הנביאים היתה רבה. היא הצביעה על מילות הפסוק בישעיהו 'אתה ושאר ישוב בנך...'.

הישיבה מצאה לה בית בבנין הישן של 'אגודת ישראל' ב'פאר-ראקאווי'.

אחד מקווי היסוד של רבי שלמה היה שהבחורים יתרמו ממרצם ויהיו אחראים גם לאחזקה הפיזית של הישיבה. הוא רצה שהם ירגישו בישיבה כאילו היא ביתם. היה זה דבר שבשגרה לראותו כשהוא נוטל חלק במאמץ לפאר את הישיבה. 

הוא נהג לשלם בכדי להסיר כתובות גרפיטי מבנינים סמוכים לישיבה. הוא חש כי עצם היותם של בני הישיבה עדי-ראיה לביזוי ופגיעה בכבוד רכוש הזולת, יש בה משום השפעה שלילית על בני התורה.    

שנה אחת, כשהישיבה הגיעה למעון הקיץ שלה, התלוננה הטבחית כי המטבח מטונף להחריד. עוד באותו לילה בזמן שהיא כבר פנתה לשנתה, אסף רבי שלמה קבוצת בחורים והוביל אותם אל המטבח. הוא הפשיל שרוולים והחל לחלק תפקידים. בכוחות משותפים טאטאו, שטפו, שפשפו וקרצו.

הם גם פטפטו והתבדחו בניהם, ובשעה שהתלמידים התענגו על קרבתם לרבם, הוא ניצח על המלאכה: מחמיא לזה, מסייע לזה, ומעיר על עבודתו של השלישי. נוכחותו מילאה את המטבח, והוא הפך את המבצע לחוויה מהנה.

כאשר נשלמה המלאכה הודה להם והוסיף: "יתכן שאנחנו נחשבים לישיבה עניה, אך אין זאת אומרת שלא נהיה ישיבה נקיה...".

אחד התלמידים מספר: אותו לילה חרות בזכרוני בבהירות - יותר מכל החוויות שחוויתי בשנות הישיבה. הזכות להיות שעות עם הרבי באווירה הרגועה ההיא, העניקה לי תחושה של אושר עילאי".

"הוא לימד אותי נימוסי שולחן", נזכר תלמיד נוסף, "היה זה לאחר סעודת ליל שבת שסעדתי בביתו, "הוא קרא לי הצידה וביקש לשוחח עמי בפרטיות: 'הבחנתי שאתה אוכל את מרק-העוף אגב השמעת רעש', אמר לי בנעימות, 'בקרוב תחפש כלה, ונשים רגישות במיוחד לרעשים מסוג זה. בוא ואלמד אותך איך אוכלים מרק...'".

הוא שח פעם לתלמיד: "כשאשתי (רעייתו של רבי שלמה מזיווג ראשון) חלתה, שוחחתי עם הרבי שלי - הרב הוטנר, והדברים שאמר לי הם שסייעו לי למעשה לעבור את התקופה הקשה הזו. לילה אחד, כשהרבנית היתה כבר חולה מאד, הוא התקשר בטלפון לאשת אחד התלמידים מעצבת פנים מוכשרת ובפיו בקשה: "גשי בבקשה לביתנו ותייפי אותו, קני וילונות יפים, תלי ציורי שמן, עשי ככל שתוכלי על מנת שתהיה לרבנית אווירה נעימה, היא מגיעה מבית החולים ואני רוצה שזה יהיה מיוחד". למרבה הצער עוד באותו לילה נפטרה הרבנית.

לדידו, היכולת לתת, היא תכונה בסיסית אצל תלמיד חכם, הוא סיפר פעם שהיותו ילד למד בבית המדרש ביום שישי אחר הצהרים, והנה, הבחין איך כאשר הגיע השמש והחל גורר כסאות לבית הכנסת, ניגשו אליו מספר בחורים שלמדו שם, לא לפני שסגרו את ספריהם וניגשו לעזור לו, 'אלו היו תלמידי חכמים', נהג רבי שלמה לומר.

אברך, אחד מתלמידיו, החליט שמכיוון שלרוב האברכים בישיבה יש זקן, מן הראוי שגם הוא יגדל.

יום אחד, עבר רבי שלמה בין הטורים בבית המדרש, עצר ליד מקום מושבו והורה לו: 'תתגלח'.

'רבי', שאל האברך, 'מדוע שונה אני מיתר חבריי בעלי הזקנים?' 'הדבר עלול להפריע לאשתך, ואז הנמיך את ראשו, לחש באוזנו והוסיף, 'יגדל לך זקן מצחיק'.

 רק לאחר שביקש האברך את רשות אשתו, נתן גם רבי שלמה את הסכמתתו.

במלאות שנתיים לנישואיו עם רעייתו בזיווג שני, היה הוא כבר חולה והתקשה לצאת מן הבית, הוא רצה להפתיעה.

על אף שבמשך היום אירח זרם גדול של מבקרים והוגשו להם כוסות קפה רבות, כשהיא הגיעה הביתה היו הכוסות שטופות ומסודרות כראוי.