יום רביעי, 24 באפריל 2013

מה דינו של משליך בקבוק שלא לפח המיחזור?


 

כהמשך למאמר הקודם שהציג את שאלת איכות הסביבה מן ההיבט ההלכתי, הנני מצרף כאן את מאמרו של הרב ישראל רוזן ראש מכון 'צומת' (העוסק במתן פתרונות הלכתיים-טכנולוגיים), המיטיב להציג את הדילמות הנוגעות למגמת המיחזור העולמית.
אל המאמר הגעתי בעקבות חיפוש במאגר 'אוצר החכמה', שם תחת הכותר 'שערי צדק (כרך ו') - קובץ מאמרים בדיני ממונות הלכה למעשה, הכולל הרצאות שנתנו בכנס השנתי הי"ד לדיני ממונות בשנת התשס"ה, מצאתי את הרצאתו של הרב רוזן (עמוד 202).
מכון 'נצח ישראל' שבראשו עומד הרב רצון ערוסי רבה של 'גני תקוה', אשר הכנס הנ"ל הינו חלק מפועלו המבורך, הואיל באדיבותו להמציא לידי את ההרצאה בשלמותה על גבי מסמך וורד. תודתי נתונה למכון ולרב רוזן.
המאמר קוצר על ידי, ועבר עריכה קלה בתוספת שינויי לשון, אמנם, רובו ככולו נותר במתכונתו.  
  



 
איכות הסביבה מול נוחיות האדם

היבטי הלכה עקרוניים

***


מאיכות הסביבה לאיכות חיי אדם

***

שאלת איכות הסביבה מן ההיבט ההלכתי קשורה להיבטים הרעיוניים והמשפטיים הנושקים זה לזה. הנושא הזה שקוראים לו "אקולוגיה" מסתובב כיום בעולם כנושא משמעותי, ולא רק כנושא אלא כתנועה עולמית.

מחקר שנעשה בארצות המערב קובע כי לא היה ראש ממשלה שלא כיהן קודם כשר אקולוגיה או שר לאיכות הסביבה. קרש הקפיצה להיות ראש ממשלה בבריטניה ובארצות אחרות היא האקולוגיה שהפכה בארצות מסוימות להיות הנושא, בהא הידיעה.

כידוע כל נושא משתקף בבית המדרש, וא"כ השאלה היא מה אומרים בבית המדרש על סוגיא זו הקרויה אקולוגיה.

כאמור, נושא זה הפך לתנועה המשיקה לתנועות המקדמות נושאים נוספים אשר משום מה מחברים אותם יחדיו, כמו היחס לצמחונות, לטבעונות או לרפואה אלטרנטיבית.

הדברים נאמרים בנימה של ביקורת משום שהאקולוגיה כבר הפכה להיות מעין דת חדשה, כמעט האלהת הטבע; משתחווים לשמש ולירח ולכל עשב השדה.

אמנם הדברים נאמרים אולי קצת בהגזמה, אבל חורה במיוחד שכאילו הנושא הפך להיות מושג אנטי לאומי [ולפעמים נדמה כי גם אנטי דתי...].

אעפי"כ, אם יש גרעין חיובי וטוב צריכים לקחת אותו. אין סיבה לדחות את הנושא משום שהוא מונף כדגל של מעין דת חדשה עם כהני דת ונזירי דת וכדומה.

העוסקים בנושא שינו את הדגש מאיכות הסביבה לאיכות החיים. במקום לשים את ערכי שמירת הטבע במרכז, חזרו כיום יותר להדגיש - כי האדם במרכז. כל הדיון הוא מה מזיק ומה מועיל לאדם, ולא לטבע כיצירה בפני עצמה.

לא מכבר התפרסם מאמר בשם "שמירת הטבע כחמדנות נוסטלגית" ובו משפטי ביקורת רבים על כך שהאדם אינו חומד לשמר את הטבע כערך אלא כנוסטלגיה וכהנאה אישית. הוא מכנה את חובבי הטבע בביקורת כ'נטורי הטבע' המאמינים כי ירוק זה  יפה. והרי ניתן לחשוב כי דוקא הצהוב של המדבר יותר יפה.

"הנסיון להציג מאבק סביבתי כנובע מטיעונים סטריליים הוא מוטעה ומטעה, אנחנו פשוט רוצים לשמור על הנוף כי נתגעגע אליו, אנחנו ממציאים את המילים לשחזר את האקולוגיה הטבעית כדי לשמור על המאזן האקולוגי, אבל כל זה בגלל איזה מין אנוכיות שלנו, אגוצנטריות שלנו. נוח לי לראות את גבעת הסביונים מחלון ביתי לכן אני נלחם נגד כל מי שרוצה לעלות עליה עם טרקטורים, ואני ממציא טענות של הריאות הירוקות". הוי אומר, הדת הזאת לא מוסכמת.

גם אלמנטים שאנשי האקולוגיה מעלים כטעוני שימור הם במידה רבה מלאכותיים או אגוצנטריים ולאו דווקא אמת מדעית.

קחו למשל את נושא האנטנות הסלולאריות שהפך להיות מאבק אקולוגי. מעלים חששות כלפי נזק לסביבה האנושי. מה איפוא יחס ההלכה לנושא כזה, הקשור באדם ולא רק בטבע?

כאשר מדברים לא במושגים הלכתיים אלא אגדיים, השקפתיים וחינוכיים, בודאי שיש להדגיש את חשיבות ערכי הטבע ואיכות החיים. בתורתנו יש מקום רחב למגמה זו בבחינת "הדור נאה זיו העולם" שאנחנו משוררים בפיוט ידיד נפש, או לפסוק בתהלים "הוד והדר לבשת".

כל מי שמדבר על נושא האקולוגיה ביהדות יצטט את דברי המדרש המפורסם (קהלת רבה ז', י"ג) על הפסוק בקהלת:

" 'ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו'. בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן אמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". 

זו היא הסיסמא האקולוגית: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך, ואנו מאמצים אותה. השאלה היא איך זה מתורגם למושגים הלכתיים, ובמיוחד איך עלינו לנהוג כאשר לפנינו דילמות שעומדות ערך מול ערך, או אפילו מול הוצאה כספית כבדה.

"תן דעתך שלא תקלקל את עולמי", "ויניחהו ה' אלוקים בגן עדן לעבדה ולשמרה"; 'לשמרה' - זו שמירת הטבע, וגן העדן זה שמורת הטבע, ואין לך רשות להחריב את גן העדן.

ובכל זאת, אדם גורש מגן עדן, ולאחר כמה דורות בא המבול. והנה לנח הותר לאכול בשר, דבר שנאסר לאדם הראשון. הוא היה צמחוני ורק בימיו הותרה אכילת בשר כירידת מדרגה.

מפורסם המאמר ההגותי של הרב קוק, "חזון הצמחונות והשלום", המבאר שהיתר זה מלמד שהאדם איננו שווה לבעל חי, אלא הוא במדרגה גבוהה יותר. אלמלא היתר זה, השוויון לא היה מעלה את ערך בעלי החיים, אלא להיפך - מוריד את ערך האדם למדרגת בעלי החיים. בגרמניה הנאצית שגשגו האגודות נגד צער בעלי חיים... והדברים ידועים.

***


דילמות אקולוגיות

האקולוגיה עוסקת לא רק במעמד האדם מול בעלי החיים, אלא גם מול הצומח ומול הדומם, כשמדובר בכביש חוצה ישראל המשמש כמוקד למאבק של ה'ירוקים' בישראל, לא מדובר בפגיעה בבעלי חיים, אלא בעיקר מול הצומח ומול הדומם: הכביש 'פוצע' את הנוף, כלשונם. 

ובכן, מה אומרת ההלכה?, האם ניתן לדלות ממנה התייחסות לנושא?

לאדם ולחוה נאמר: "ויברך אותם אלוקים מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים". ושוב לנח: "ויברך אלוקים את נח... ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה ובכל דגי הים בידכם נתנו".

פסוק זה איננו זכות בלבד אלא ברכה. לא ניתן לומר שהפסוק הוא רק היתר בדיעבד - כך על פי הרמב"ן המבאר במקום: "נתן להם כח וממשלה לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר".

בהלכה אנו מוצאים התייחסות בעיקר מול בעלי חיים, בהיבט של צער בעלי חיים. אולם, מול צומח או מול הדומם, בכלל לא היתה שאלה כזו בדורות קדמונים. מי העלה נושאים כאלה לדון בהם? אולי הדבר מוזכר בספרי מוסר ובספרים שעוסקים בהתנהגות האדם, אך לא בצד ההלכתי שהוא בעצם הרלוונטי.

אכן, השאלה האקולוגית שהועלתה ביחס לכביש חוצה-ישראל נוגעת בעיקר למחיר הכספי הגבוה. מנגד, יש בכביש נוחיות גדולה והוא פותר בעיות תנועה וכדומה. מאידך, ה'ירוקים' טוענים שהוא פוצע את הנוף, מפר את ה'מאזן אקולוגי' ועוד... כנגד כל זה עומדת השאלה הכספית הכבדה.

ניקח למשל את נושא מיחזור הפסולת; השאלה היא האם יש לזה בית מבוא בהלכה? בודאי זה טוב וחשוב, אבל האם יש איזשהו אלמנט הלכתי המחייב מיחזור פסולת או אפילו הטמנת רעלים, סוללות עופרת וכד'. מדובר על חור בשיכבת האוזון והתחממות כדור הארץ.

נושאים אלה הפכו להיות מרכזיים בכנסים אקולוגים, בהם מדברים במושגים של שואה, של חורבן העולם. ומה עמדת ההלכה בכל הנושאים הללו?

***

 

אקולוגיה מול הפסד כספי בהלכה

ה'תזה' דלהלן מבקשת לקבוע כי אם הדבר מנוגד לנוחיות משמעותית של האדם, או גורם להוצאה כספית ניכרת, אזי מן הבחינה ההלכתית הפורמלית הדרישות האקולוגיות מתפוגגות.

אחד המאבקים האקולוגיים המפורסמים הוא נגד פרוות שועלים. נשים שהולכות עם פרוות שועלים טבעיות מסתכנות ב'התנפלות אקולוגית' כלפיהם, כחוטאות ומחטיאות ומרשיעות אקולוגיה.

אך הנה הלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רכ"ג):

"המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותתחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, שאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחילה שיחדש ממנה בגד אחר, וכתיב 'ורחמיו על כל מעשיו'. 

כותב על כך הרמ"א:

"והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה. מכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאומרו".

 

מדבריו עולה כי בוודאי שזו איננה דרישה הלכתית. הרמ"א כותב שהטעם ה'אקולוגי' הוא "חלוש ואינו נראה", אך הוסיף כי "רבים מקפידים", היינו כמידת חסידות לפנים משורת הדין.

***

 

איסור בל תשחית

אכן הדין הכי רלוונטי לענייננו הוא כנראה איסור 'בל תשחית', שנאמר (דברים כ', י"ט-כ'): "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה".

האם יש מקום מבחינה הלכתית לתבוע לדין את כל מי שמשליך בקבוק שלא לפח המיחזור, או את כל מי שמשליך סוללות משומשות שלא לפח המיוחד לעופרת, או את מי שסולל את כביש 'חוצה ישראל' ופוגע בנוף וכדומה? היש לדונו בגין  הסעיף ההלכתי של בל תשחית?

מקור הדין הוא באיסור לכרות את עצי המאכל, "רק עץ אשר איננו עץ מאכל אותו תשחית וכרת".

ואם כנים אנחנו, שמותר להשחית אילן סרק גם ללא תועלת, לכאורה יש לשאול; הרי ברור כי השחתת אילני הסרק פוגעת באקולוגיה, במאזן הטבע? והרי ודאי הקב"ה יודע כי האילנות מוסיפים לאקולוגיה ובכל זאת קבע את כללי ההשחתה "אותו תשחית וכרת".

הוי אומר, לכאורה מצינו מכאן מעין ראיה כי פגיעה בטבע 'סתם' איננה בכלל איסור 'בל תשחית'.

נקודה הלכתית נוספת הקשורה לנשוא דיוננו, היא השחתת הטבע. מצינו דיון נרחב האם בכלל יש איסור 'בל תשחית' בדבר הפקר.

השולחן הרב כתב שגם בהפקר הזהירה תורה על בל תשחית, והראיה שהרי התורה מזהירה לא להשחית אילנות של גויים שנלחמים בנו, ובוודאי מדובר באילני סרק המצויים בזירת המלחמה, ולא באילנות בבעלות יהודית.

אם נרצה להקיש מדבריו לענייננו, לענין איסור 'בל תשחית' בפציעת נוף, ב'חור האוזון', בהימנעות ממיחזור וכד' - נדמה כי הדברים נשארים מאוד עמומים, האם יש כאן "הפסד לשום אדם"?!  

***

סוף דבר

 

נדמה כי נושאים אלו אינם הלכתיים מובהקים. קשה לתבוע לדין ולהוציא בדיינים, ואי אפשר לחייב באמצעי 'כפיה הלכתית' לשמור על נורמות אקולוגיות. הדברים נושקים יותר למושגים של מידת חסידות.

יאה לסיים מאמר זה בסיפור על הרב קוק כפי שסיפרו הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל (מובא בספר לחי רואי):

"זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו, שחרתי בראשונה את פני רבנו הגאב"ד הרב קוק זצ"ל. קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה יצא רבנו, כדרכו בקודש,  לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי אתו.

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה".

 
הוסף רשומת תגובה