יום שלישי, 14 במאי 2013

הקשר בין מתן תורה לאילנות ופרחי נוי

 
כך נראה ארון הקודש המלבלב של בית הכנסת קהילת 'חסידי בוסטון' בירושלים, בחג השבועות האחרון
 
 
חג השבועות מהווה מחד גיסא את אחד מן החגים של מעגל השנה החקלאי, ומאידך גיסא, מקבל משמעות רוחנית נשגבת מפאת הקשר שלו עם מתן תורה.
הקשר שבין המימד הרוחני והטבעי, מוצא את ביטויו במנהג קדום ומיוחד במינו לעטר את בתי הכנסת והבתים בצמחים שונים: שושנים ומיני בשמים שונים, פירות כמו תפוחים, צמחי מים, צמחים קוצניים ועוד.
הרמ"א פסק את הדברים להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תצ"ד סעיף ג'): 'ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה'. הטעם לכך מובא במשנה ברורה (ס"ק י'): שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב 'הצאן והבקר אל ירעו'.
המאמר שלהלן מבוסס על דברים שכתב שלמה א' גליקסברג, ומבקש להציג תמונה רחבת היקף של מנהג זה:
הראשונים מבין הפוסקים שתעדו מנהגים אלו, או לפחות חלקם, היו בעלי המנהגים הגדולים של אשכנז-אוסטרייך במאה החמש עשרה.
כך בדברי המהרי"ל: "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל".
מקור נוסף נמצא ב'ספר לקט יושר' לרבי יוסף ב"ר משה הושטיט. במקור זה מביא המחבר בשם רבו רבי ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן': "והיה מנהג בביתו לפזר עשב[ים] ובשמים [של עשב שהביאו בערב שבועות].
מקור שלישי, אף הוא בן אותה התקופה, הובא בהגהות המנהגים על ספרו של ר' אייזיק טירנא: "ושוטחין עשבים בבית הכנסת לשמחה".
עיון בדברי המהרי"ל, שכאמור היה הראשון לתעד את המנהג, מגלה כי משמעות המנהג פשוטה למדי. מטרת הירק הוא אינו אלא הרצון לרענן את בית הכנסת בריח טוב לכבוד החג או לשמחת החג.
כך מוצאים אנו גם בדברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע: "...לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה".
ברוח זו מתאר את מנהג ק"ק וורמיישא רבי יוזפא שמש: "בערב שבועות משטיחין רצפת בית הכנסת והבתים בעשבים קודם מנחה, ומשימין למעלה ובצידי ארון הקדש וכן במגדל (תיבת החזן) שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב, ולכל חבר ולכל פרנס שושן אחד על מקומו, ולמורנו ב' שושנים ולאב"ד הרבה כמו שירצה השמש.
מנהג זה עולה גם מתיאור חג השבועות בקרב יהודי פרס: "יהודי פרס קוראים לחג השבועות בשם 'מודה גול' (שיבוש מ"מועד-גול", כלומר חג הפרחים, משום שביום זה מקשטים את השולחנות בפרחים ריחניים).
את מנהג 'ארצות המזרח', מביא רבי יהודה דוב זינגר: "עוד מנהג אצל רוב אחינו יהודי ארצות המזרח, לזלף בשבועות מי שושנים על המתפללים, וטעם נתנו לדבר על פי המדרש: 'בשעה ששמעו ישראל דברה ראשונה מפי הגבורה פרחה נשמתם, המטיר עליהם הקב"ה טל של תחיה וחיו, וזכר לטל זה מזלפים מי שושנים' ".
מנהג פיזור השושנים בבית הכנסת מובא גם אצל רבי יעקב סופר בספרו 'כף החיים': "יש נוהגים בחג השבועות לפזר שושנים בבית הכנסת, ומשליכין על הספר תורה בהוצאתו מן ההיכל ובחזרתו. גם יש נוהגים ליתן מיני שושנים בעששיות, ותולין אותם בבהכ"נ ומחלקים לתינוקות של בית רבן שקראו מגילת רות בבהכ"נ ביום שני ומוליכין התינוקות בביתם ויש סמך לזה ממה שכתוב (מסכת שבת פרק רבי עקיבא): אמר רבי יהושע בן לוי מהו דכתיב 'לחייו כערוגת הבושם', כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כלו בשמים".
נראה כי האזכור של שמחת מתן תורה שבדברי הרמ"א הוא מפתח לכדי טעם: "ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר: 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'.
כך כתב גם ר' יעקב עמדין בסידורו: "נוהגין לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שנאמר 'אל ירעו אל מול ההר'.
טעם אחר הביא החתם סופר בדרשותיו: "ונוהגים לשטוח עשבים למדרס רגל, כי 'ראה ויתר גויים', ונקרא הר חורב שמשם ירדה חורבה לעולם הזה (שבת פ"ט:) ...ידבר עמים תחתינו... וכתיב 'בפרוח רשעים כמו עשב' ".
טעם נוסף לשטיחת עשבים הביא החיד"א: "יש סמך למנהג זה ממה שכתוב באגדה, שהמן אמר לאחשורוש שמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת".
יש שראו בזרי השושנים קשר לנוהג שהיה מקובל באותם זמנים, להתעטר בזר שושנים לרגל נישואין, מתוך ראיית מעמד הר סיני ונתינת התורה, כקשר של 'נישואין' בין התורה (או אולי נותן התורה) ועם ישראל כחתן וכלה.
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בספרו 'בני יששכר' משתמש בדברי המדרש על הפסוק המופיע בשיר השירים: 'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות', כדי להבין את הקשר בין עם ישראל שהקדים 'נעשה לנשמע' לשושנה שריחה טוב:
"רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי אומר משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסר לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין, הביא קצצים לקוצו והציץ באותן החוחין וראה בו שושנה אחת של ורד, נטלה והריח בה ושבת נפשו עליה ואמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. כך כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצא מלא מים במים והביא קצצים לקוצצו שנאמר 'ה'' למבול ישב'. ראה בו שושנה אחת של ורד - אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות תורה וישראל ינצל העולם.
על כך כתב רבי צבי אלימלך: "אבל על כל פנים, הרי שלך לפניך, יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנים וורדים ביום מתן תורתנו. ועוד יש ליתן טעם למנהג הנ"ל, כי בחטאו של אדם הראשון נפגמו כל החושים חוץ מן חוש הריח, ובשעת מתן תורה ניתקנו ופסקה זוהמתם של ישראל, וחוש הריח עלה על כולנה, לכן ביום הזה מעטרים התורה, בית הכנסת והבתים בשושנים ועשבי בשמים הנותנים ריח טוב.
ברוח זו מביא ר' יהודה דוב זינגר מקור מדרשי נוסף, אף הוא על פסוק בשיר השירים: " 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים':
'אני חבצלת השרון' - (אמרה כנסת ישראל) אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ובלבי (בידי שאמרו נעשה, ובלבי שאמרו נשמע) ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
***
כך או כך, מנהגים שונים, דעות שונות, הצד השווה שבכולם: מראהו המלבב של הר סיני סייע לכך שיקבלו ישראל את התורה בלב שמח, כאשר העין רואה מראות יפים, גם הלב מתרווח ושמח בשמחה זו.
למדונו חכמינו כי מדי שנה, עם בוא חג השבועות, עולה ופורחת שוב אותה הרגשה עילאית שליוותה את מתן התורה.
עזה תקוותי ושטוחה תחינתי לפני ריבון כל, כי אזכה גם אני בתוך שאר אחיי בית ישראל לקבל שוב את תורתו, לטעום את טעמה הערב, לקיימה ולשומרה באהבה ובשמחה, מתוך לבלוב ופריחה מתחדשת.
הוסף רשומת תגובה