מלמד שיהא חס על היפה

בפרשתנו (תרומה) אנו למדים על הקשר הקיים בין 'בית הכנסת' לבין 'בית המקדש' - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח')".

במסכת מגילה (כ"ט.) דרשו חז"ל על דברי הפסוק: " 'לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם (יחזקאל יא, ט"ז)'. אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל".

במדרש (ילקוט תהלים אות תרנ"ט) מובא: "רב הונא אמר כל שאינו נכנס לבית הכנסת בעולם הזה אינו נכנס לבית הכנסת בעולם הבא, אמר רבי יוחנן מאי טעמא 'סביב רשעים יתהלכון', והמתפלל בתוכה בעולם הזה כאילו מתפלל בבית המקדש שנאמר 'ואהי להם למקדש מעט בגוים' ". נמצא כי כשם שהשכינה היתה שרויה בבית המקדש כך היא שוכנת בבתי כנסיות.

***

מקור נוסף בפרשתנו מלמד על החשיבות שנותנת התורה לשמירת יופיו של המשכן:

כשרש"י מתייחס לפריסת אהל העזים על המשכן הוא מעיר בפירושו לפסוק "והאמה מזה והאמה מזה בעדף בארך יריעות האהל יהיה סרוח על צדי המשכן (כ"ו, י"ב-י"ג): 'לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה' ".

למדנו בזה: כי מעבר להיותו של המשכן בנוי בחכמה ובתבונה, ומעבר להיותו יצירה שיופיה בא לידי ביטוי בצורה מיוחדת במינה, כיאה וכמצופה ממקום המהווה את מקום גילוי השכינה. הרי שלא פחות חשובה מן הבניה עצמה, הדאגה לשמירת יופיו של המשכן.

בניה, כל בניה, לאו דוקא של המשכן, יפה ככל שתהא, הינה מעשה הכרוך בהשקעה חד פעמית. אולם, השמירה על המצב הקיים, דורש משאבים אדירים, ולא פחות מכך, אנשים 'שמרנים' וברבים מן המקרים גם עקשנים לא קטנים, שישכילו לעמוד על המשמר, ולמנוע מן השגרה ומן הטבע השוחק לחולל את שלהם.  

***

בעונותינו חרב ושמם בית מקדשנו, ואין לנו כיום לא בית ולא מקדש, לא מזבח להקריב עליו קרבן, ולא כהן שידליק את המנורה.

אולם נחמה פורתא יש לנו בעובדה שהותיר לנו הקב"ה את בתי הכנסת, המשמשים לנו כ'מקדש מעט' - אשר כדברי חז"ל ממלאים הם באופן חלקי וסמלי את תפקידו של בית המקדש.

ראיית בית הכנסת כ"מקדש מעט" תרמה למאמצים לקשטו, שכן התורה מפרטת כי בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך בפאר ובהדר: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב: וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב (מלכים א', ו', כ"א-כ"ב)".

אכן, מאז ימי החורבן, ועד ימנו, לאורך הדורות כולם, יהודים שאפו לפאר את מבנה בית הכנסת ולהבדילו מבתי מגורים ומבנייני ציבור אחרים. הקשר בין בית הכנסת לבית המקדש השפיע על מבנהו הפנימי של בית הכנסת: אולם התפילה המרכזי נתפס כמקביל ל"עֶזְרַת ישראל" - האולם שבו התכנסו הגברים בבית המקדש; וארון הקודש ובו ספרי התורה נתפס כמקביל לקודש הקודשים בבית המקדש. ארון הקודש ניצב ליד הקיר הפונה לכיוון בית המקדש בירושלים.

בקהילות ישראל שבצפון אפריקה ובאירופה היה זה הקיר המזרחי, "כותל המזרח". הארון עטוף בפָּרוֹכֶת, מעֵין וילון קטיפה רָקוּם המכסה את הארון כולו. ישנם בתי כנסת שבהם דולק לפני הארון נֵר תמיד, זֵכֶר לאֵש התמיד שבערה במנורת הזהב שניצבה בבית המקדש, סמוך לקודש הקודשים. במרכז של אולם התפילה, ליד ארון הקודש, ניצבת במה - מִשְטָח מוּגְבָּה שהקוראים בתורה עומדים עליו. על הבמה ניצבת התֵבָה - מעֵין הגבהה שמניחים עליה את ספר התורה. מבנה זה של הבמה והתֵבָה נתפס כמקביל למזבח הגדול שניצב בבית המקדש.

***

מכלל החיוב לכבד את בית הכנסת, היא הדאגה לנקיונו, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ק"נ סעיף ט'): "נוהגים בהם כבוד לכבדן ולרבצן (פירוש כיבוד - ניקוי הבית, ריבוץ - זריקת מים על פני הקרקע)".

בספר יפה ללב (סימן ק"נ, אות י"א) כותב רבי חיים פלאג'י בשם ספר 'ארחות יושר' (פרק י"ג): "...ומצוה בזמן הזה לכבד ולרבץ בתי כנסיות ובתי מדרשות, וראויים הדברים שהרי טעם הרמת דשן מעל המזבח משום להגדיל כבוד הבית ולהדרו, כמו שכתב בעל ספר החינוך (מצוה קל"ה), נמצא כי ההתעסקות בנקיון בית הכנסת היא מצוה גדולה".

דברים דומים מצויים בספר 'ראשית חכמה'(שער הוראה פרק ט"ו): "...ונודע שבית הכנסת נקרא 'מקדש מעט' ולכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר כל לכלוך כדרך שמכבדים בתי מלכים".

אכן, מצינו מנהג בקהילות ישראל שמחוץ לבית הכנסת היה קבוע פס ברזל חד בקרקע, כדי לשפשף בו את סוליות הנעלים מן הלכלוך

חלק בלתי נפרד מן הדמיון שבין בית הכנסת לבין בית המקדש, הוא ייפויו של בית הכנסת בקישוטים המוסיפים לו פאר והדר, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה י"א): "ומצוה מן המובחר לחזק הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר לרומם את בית אלוקינו, ומפארים אותו ומיפים כפי כוחו - אם יכולים לטוח בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה".

מקור הדברים נמצא כבר בדברי הזוהר (פרשת בשלח): "מצוה לבנות בית מקדש למטה כעין בית המקדש שלמעלה, כמו שנאמר 'מכון לשבתך פעלת ד' ', כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה ולהתפלל בתוכו התפילה בכל יום לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה, ובית הכנסת ההיא צריך לבנות אותה ביופי גדול ולתקן אותה בכל התיקונים".

בספר 'המספיק לעובדי השם' (לרבי אברהם בן הרמב"ם, פרק כ"ה, כתב): "הואיל והסמיכו את הגבהת הבניין על האמור בכתוב בבית המקדש 'לרומם את בית אלוקינו', נדע שצריך גם כן ליפות את הבניין ולחפות את הכתלים ולפתח את התקרות והדלתות, לנאותם ולרצף את הקרקע באבני שיש הכי יפה שאפשר, עד שאילו היה אפשר שכל הכתלים והתקרות מחופין בזהב וכסף כעין מה שהיה בבית המקדש יש לעשות כך".

 

***

נדמה שאת בית המדרש של חסידות 'בעלז' בירושלים כמעט שמיותר להציג, הוא בולט ומזדקר היטב על פני סביבתו, וניכר כמעט מכל פינה בצפון העיר וסביבותיה, עד כי הוא נחשב כיום לאחד מתווי ההיכר הבולטים של העיר. ממרחקים מבחינים בגגו המפואר ובגודלו הענק של המרכז העולמי. בשל פארו הרב של המבנה, והעובדה כי הוא בולט לגובה מעל בתי השכונות הצפוניות של ירושלים, מכנים אותו בחיוך בשם 'בית המקדש של בעלז'.

זהו בית הכנסת הגדול בארץ, והוא כולל כ-5,000 מקומות ישיבה למתפללים - 2000 לגברים, ועוד 3000 לנשים וילדים. בימים הנוראים מתפללים במקום לא פחות מ- 8,000-10,000 מקצתם בישיבה ומקצתם בעמידה. גובה הבניין 29 מטר מבפנים ו-19 מטר נוספים מבחוץ, כלומר 48 מטרים בסך הכל. את היכל עזרת הגברים המונה כ-2000 מקומות ישיבה, מאירות אותו 9 נברשות שמשקלן 750 ק"ג. ארון הקודש המפואר שוקל כ-23 טון, גובהו 12 מטר ורוחבו כ-8 מטר. הוא עשוי מעץ שהובא מברזיל, ו-70 ספרי תורה מונחים בו.

המבנה הארכיטקטוני של בית הכנסת עוצב על ידי האדריכל אהרן אסטרייכר הנמנה על חסידי האדמו"ר, בהשראת בית הכנסת שהיה בגליציה. כך למשל, ה'כדורים' המפורסמים שבגג הבניין הנוכחי, שגודלם כמטר כל אחד, מבקשים להזכיר כדורים דומים שעוצבו על גג בית הכנסת בגליציה ושגודלם היה 20 ס"מ. יש לזכור כי גודלו של בית הכנסת המקורי היה 300 מטר מרובע בסך הכל וגובהו שתי קומות. כלומר, מעבר להשראה הכללית, ההבדלים עצומים. אגב, בתוך הבטון שולבו אבנים מבית המדרש הראשון בעיירה בעלז, שנועדו להמחיש את רעיון ההמשכיות ואת תקומתה של החסידות.

למרות גודלו של ההיכל, הוא תוכנן כך שהאקוסטיקה בו מעולה, וניתן לשמוע היטב את שליח הציבור העובר לפני התיבה ובעל הקורא העומד על הבימה המרכזית, בכל רחבי ההיכל, כולל בכל הגלריות והיציעים.

מלאכת התכנון והבניה כולה ארכה לא פחות מ-18 שנים. שהרי מדובר בקומפלקס כמעט בלתי נתפס, המשתרע על יותר מ-30 אלף מטרים מרובעים. הוא כולל מקוואות, שמונה בתי כנסת לימות השבוע, אולמות שמחה, כוללים ועוד.

 

***

מי שביקר במקום ונוכח בעיניו במעצמת העל - הראויה מן הסתם לתואר 'בית המדרש הפעיל והתוסס ביותר בעולם, והעמוס ברוב שעות היממה, הן באיכות והן בכמות', יודע מן הסתם במה הדברים אמורים, מי שעדיין טרם מימש את סקרנותו, מוזמן לעשות זאת בהקדם. מובטחת לו חוויה בל תשכח.

בחג החנוכה האחרון, כמנהגי מדי שנה, קפצתי למקום לביקור קצר, על מנת להאיר את נשמתי באווירה 'המדליקה' השוררת במקום בשעת מעמד הדלקת נרות החנוכה.

 

לא אלאה את הקוראים בתיאור חי ומרתק של המעמד, רק אציין בקצרה כי עצם השהות במקום, בחברתם של אלפי חסידים! יש בכוחה לפרוט גם על הנימים הגסים של הלב. זוהי ללא ספק חוויה מדליקה. הגורמת גם לאדישים שבין הנוכחים, לתזוזה כל שהיא של התעוררות רוחנית.

על הדרך, כדרכי בקודש, בהגעתי למקומות מעין אלו, אני לוטש עיניים לצדדים, ותר אחר ערך מוסף שיספק את סקרנותי. הכי טוב שיהי קשור איכשהוא לתחום התעניינותי - ה'אחד והיחיד'.

במקרה של 'בעלז', לא מדובר בסקרנות גרידא, כי אם בשאלה 'קיומית' של ממש - שאלה שמטרידה אותי מזה עידנים רבים: מי ואיך, שאלתי, ואני עדיין שואל את עצמי אחראי להשלטת הסדר במבנה בעל סדר גודל שכזה? מדובר הלא בתחזוקה 'שוטפת' - תרתי משמע ויומיומית של מבנה, הזוכה דבר יום ביומו לביקורם של מאות ואולי אלפים, אין ספק כי יש 'אדון' לבירה אדירה שכזו!

אחזקת בית הכנסת מתבצעת אמנם באופן רשמי על ידי 'מכירת מקומות ישיבה' במאות שקלים, ובגיוס 'פרנס היום' האחראי על מימון ההוצאות השוטפות בכל יום. זה בכל מה שקשור לצד הכספי. אולם, איך מחלחלים הדברים לשטח עצמו?

מן הסתם, אני מתאר לעצמי, ומשום מה, מעולם לא נגשתי לבחון את הדברים מקרוב, לשם השלטת הסדר הטוב והנקי על כנו במקום שכזה, נדרשות לא רק עשרות ידים עובדות, כי אם גם מישהו שינצח על המלאכה, שישכיל וידע לעשות את הדברים בתבונה ובחכמה, ובעיקר ביעילות.

מדובר ללא ספק באתגר מורכב, שעל פי הנתונים המגיעים מן השטח, עומד בו המקום בהצלחה יתירה.

כאמור, בביקורי האחרון במקום, קבלתי מענה חלקי למידת סקרנותי, בצורת מנשר שבו נתקלתי, הכולל פניה ל'מעלת כבוד אנשי שלומנו, היקרים והחביבים'. תחת הכותרת 'שתחדש עלינו...', פונה הנהלת בית המדרש ופורסת את משנתה 'הסדורה' הנוגעת לאחזקת המקום: