יום ראשון, 20 באפריל 2014

מאה שערים, אז והיום - פרק א'


מאה שערים וסביבתה - זו שמה של חוברת שיצאה לאור בהוצאת 'אריאל' במסגרת סדרת פרסומים העוסקים בשכונותיה של ירושלים. סיפורה של מאה שערים - אחת השכונות המרתקות ביותר בירושלים, משמשת בשל אופייה המיוחד כאחד מאתרי הביקור המרכזיים בירושלים, ואף עלתה פעמים רבות על סדר היום הציבורי.

ראשיתה ביוזמה חלוצית של תלמידי חכמים תושבי העיר העתיקה, שסחפה אחריה מצטרפים רבים, ונודע לה מקום חשוב בתולדות העיר החדשה. המשכה בפולמוסים ובמאבקים אידיאולוגיים שהסעירו את ירושלים בעבר, ומלווים את השכונה עד היום.

למרות זאת אין סיפורה של מאה שערים ידוע דיו לציבור הרחב, ורב בה הנסתר על הגלוי.

חשיבות רבה נודעת, על כן, לפרסום זה, שנועד לתאר את תולדותיה והווייתה של השכונה מאז הקמתה, כדי לשחזר את נופיה בעבר ולהבין את התהליכים המתרחשים בה כיום.

החוברת, גדושה בחומר רב המיטיב לספר את סיפורה של השכונה. במאמר זה, בחרתי כמובן להתמקד באותן נקודות הנוגעות לתחום הסביבתי, למצבה של השכונה מן הפן החזותי, ולשאר היבטים האמורים למצוא מקום בבלוג העוסק בעניני 'נקיון וסביבה לאור היהדות'. 

הדברים שיובאו להלן, לוקטו על ידי מכאן ומשם, ויכללו בהם ציטוטים ותיאורים ממחברי המאמרים השונים, המופיעים לאורכה של החוברת.

***

סיפורה של מאה שערים קשור ל'יציאה מן החומות' ולהתפתחותה של ירושלים החדשה. מאה שערים נמנית עם השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות. היא נבנתה באמצעים מועטים - מכספי החלוקה של תלמידי חכמים מהעיר העתיקה, ואף על פי כן צמחה והתרחבה, והפתיעה את כל רואיה.

הייתה זו השכונה החמישית שנוסדה מחוץ לחומות. בהקמתה ניתנה הזדמנות לכמאה איש לפחות לבנות את בתיהם בתנאים ובמחירים נאותים. תהליך היציאה מן החומות היה אז בעיצומו והקיף את רוב העדות בירושלים. הוא הבטיח תנאים משופרים לעומת אלה ששררו בעיר העתיקה.

תושבי הרובע התגוררו באותם ימים בצפיפות, בבתים ישנים בתנאי תאורה, אוורור ותברואה לקויים. השלטון העות'מאני כקודמיו לא נהג לפנות את הפסולת, ופגרים של בעלי חיים נערמו ברחובות. הניקוז הלקוי ומצבורי האשפה גרמו לכך שמי הגשמים שזרמו לבורות המים, אספו בדרכם לכלוך וזוהמה. צפיפות המגורים, התזונה הלקויה והמחסור במים זכים הביאו למחלות ולמגיפות: השכיחות שבהן היו המלריה, הדיזנטריה, הדבר והכולרה.

'קול קורא' שפורסם באותם ימים בקרב תושבי העיר העתיקה, דיבר בשבחה של היציאה מן החומות, תוך שהוט מיטיב לתאר את מצבה העגום של העיר: "...כי בהבנות בתים מחוץ לירושלים לאחינו היושבים לפני ה', רב טוב צפון למו ואם על ידי זה לא יצטרכו בני ישראל לשבת בדירות סרוחות כאשר עד כה, אשר כל היושב בהנה לא ימלט מתחלואים רעים הבאים מעיפוש האוויר, דיינו".

כאחרים לפניהם, מייסדי מאה שערים ראו את מצוקתם של יהודי העיר העתיקה: הצפיפות הרבה ששררה בה, תנאי המחיה הירודים, והמגפות שפקדו את תושביה, מצבם הכלכלי הקשה ודמי השכירות הגבוהים. היהודים שהתפרנסו בעיקר מ'כספי החלוקה' התקשו לעמוד בתשלומים מאמירים, וחיפשו פתרונות דיור חלופיים.

יוזמי השכונה היו צעירי 'כולל הפרושים' בירושלים, וביניהם עסקני הציבור ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון שהתנסו קודם לכן בהקמתה של 'נחלת שבעה', והיו נחושים בדעתם לחלץ את היישוב מקיפאונו. הפרושים, תלמידי הגר"א, ראו במפעלם מעשה המקרב את הגאולה, ואף כינוה 'מאה שערים' - שם שביטא ברכה והתרחבות. ואמנם, ההצלחה הייתה רבה, והשכונה הושלמה בפרק זמן קצר מהמצופה.

השכונה, שתוכננה בידי האדריכל קונראד שיק, מזכירה בצורתה טרפז, שבסיסו ברח' מאה שערים, מסביב נבנו הבתים הפרטיים ובתווך מבני הציבור: בורות המים, בתי המדרש, הישיבות, המקווה והתנורים.

***

עד למלחמת העולם הראשונה שגשגה השכונה. התפתחה בה תשתית קהילתית ענפה והתגבשה מערכת חברתית מלוכדת, שבמסגרתה פעלו אגודות רווחה וסעד ועזרה הדדית. חיי הדת התפתחו, נוספו תלמודי תורה ובתי כנסיות והישיבה הגדולה מאה שערים התפרסמה וידעה עדנה. בשכונה פעל ועד שניהל אותה ביד רמה, ודאג לנכסיה ולרווחתה.

במלחמת העולם הראשונה ידעה השכונה סבל רב: גיוסים, רעב, מחלות ומוות פקדו אותה, דלדלו את תושביה ופגעו במוסדותיה. בתום המלחמה הבריטים התקבלו בה בזרועות פתוחות, והכל ציפו למצוא פתרון למצוקתה ולשיפור איכות החיים. תקופת המנדט הביאה קידמה ושגשוג לירושלים והשפיעה גם על מאה שערים. השכונה המשיכה לגדול, ובשנות השלושים הפכה לשלישית בגודלה בעיר ובה כ-1,800 תושבים. שווקי השכונה התפתחו והעניקו לה צביון מושך וססגוני. שמעם הגיע למרחוק, הם התפרסמו במרכולתם ובמחיריהם הנוחים, ורבים מתושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד, נהרו אליהם.

אולם מצבם הכספי הדחוק של תושביה, ליווה את השכונה לאורך כל שנותיה והטיל עליה צל כבד. בשלהי תקופת המנדט ידעה השכונה מצוקה כלכלית: לומדי התורה שהיו רוב מניינה התפרנסו בדוחק. בהעדר יכולת לשפר את תנאי מגוריהם, הם התגוררו בצפיפות רבה, השכונה סבלה מתנאים סניטריים ירודים וחזותה התדרדרה. החלו לצמוח בה תוספות בנייה של פחונים וצריפונים שפגעו בנופה. ניסיונות שיקום נעשו בידי ועד השכונה ושלטונות המנדט, אך התהליכים הדמוגרפיים והעוני היו בעוכריה ומצב השכונה הוסיף להיות קשה.

***

בשכונה קיימים עדיין בשלמותם מרבית האתרים ההיסטוריים: בתי הכנסת והישיבות המפורסמות, החצרות ותלמודי התורה, המקוואות, בית הכנסת האורחים ומבני השוק העתיק, והביקור בהם הוא חוויה מרתקת.

בשל כך ובשל המשאבים המצומצמים של תושביה, התוכניות לשימור השכונה כמעט שלא יצאו אל הפועל. בשכונה אין גנים, חסרים ריהוט רחוב ובנייה מודרנית. ועם זאת, יש בה קסם רב ואווירה מיוחדת המזכירים את העיירות היהודיות הנשכחות של מזרח אירופה. זוהי אחת השכונות הצנועות ביותר בירושלים, שפעמי הזמן כאילו עצרו בה מלכת. אך היא מצטיינת בערכי תרבות ורוח: מכל פינה בה עולים קולות תפילה ולימוד, לאורך כל שעות היום נראים בה העוברים והשבים כשהם ממהרים לעבודת הקודש. תושביה מרבים בעשיית חסד זה עם זה, ויוזמות רבות יוצאות מתוכה, גם עבור כאלו המתגוררים מחוצה לה. כאן ניתן לראות את 'ירושלים של פעם' במיטבה.

***

כבר בימיה הראשונים, נחצבו בשכונה בורות מים לאספקת מי שתייה. הראשון שבהם נחצב במרכז השכונה בשנת התרל"ה (1875), הוא הבור שמעליו נבנה אחר כך בית המדרש 'ישועות יעקב'. בור שני נחצב בשטח שבין 'שער ליפתא' לבין בית מדרש זה, וחציבתו הסתיימה בשנת התרל"ט (1879). על חציבתו ספרו בהתרגשות עיתוני ירושלים:

"בשדה החברה האדירה 'מאה שערים', נגמר בימים האלה בניין בור גדול, עשרים ושלוש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רוחבו, ועשר אמות עומקו, והוחמר בחומר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלושים אמות אורכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חולייתו... ובתת ה' גשם מלקוש... יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות...".

***

הגידול ותנופת הבנייה שידעה השכונה לקראת סוף המאה התשע עשרה, גרמו גם למפגעים תברואתיים ולירידה באיכות החיים שידעה עם הקמתה. בעשרים שנות קיומה גדלה השכונה הרבה מעבר לכושר נשיאתה, והיא הפכה, בדומה לעיר העתיקה, לאזור מגורים צפוף. ברחובות שררה הזנחה, פסולת הושלכה לרשות הרבים וערמות אבנים וטיט נערמו בה וסיכנו את ההולכים ושבים. חלק מתושבי השכונה הקימו בחצרות רפתות ודירים וגידלו בהם בקר וצאן לפרנסתם. בתי המחראות נוקו רק לעתים רחוקות, ולשכונה נשקפה סכנה של זיהום אוויר ומים. השלטון העות'מאני עשה רק מעט לשיפור המצב ופעל רק ברחובות הראשיים. רק באירועים מיוחדים, כמו לקראת ביקור הקיסר הגרמני ב-1898, נוקו סמטאותיה של מאה שערים, ובעלי הבתים חויבו להשתתף בעלויות. רק ב-1905 קיבלה על עצמה עירית ירושלים את הדאגה לניקיון הרחובות בשכונות החדשות ולהארתם. הסיוע למאה שערים ולשכונות החלוציות האחרות בראשיתן היה מועט מאוד. הרשויות לא דאגו לתכנון עירוני נאות ואף לא לפיקוח הדרוש. עד לסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא עמדו ענייני העיר השוטפים לנגד עיני העיירה. בהעדר ממשל אזרחי מסודר, קיבל על עצמו ועד מאה שערים לדאוג לעניינה המוניציפליים של השכונה. בשנות השמונים פרסם הוועד תקנות חדשות כדי לטפל במפגעים הסיבתיים, שחייבו להקפיד על ניקיון ברשות הרבים. פרנסי השכונה לא הסתפקו בחקיקת חוקים, ויזמו גם פעולות שיפור פניה. אחת החשובות שבהן הייתה הסדרת תעלות ניקוז.

הסופר והחוקר הרב ישראל גליס ניצב על שפת בור המים שעל יד בית הכנסת בית יעקב במאה שערים
פתח בור המים בחצר בית הכנסת בית יעקב שידע ימים טובים יותר
הוסף רשומת תגובה