יום שבת, 25 באוקטובר 2014

כאן בונים אדם


מאמר זה פורסם בשעתו, לפני כמה עשורי שנים, בכתב העת הייחודי - 'נצוצות' (על ידי הרב ישראל פרידמן - כיום סגן העורך של העיתון יתד נאמן, בעריכת הרב משה גרילק). תוכנו שנותר אקטואלי גם כיום, יש בו בכדי להציג דוגמת מופת לגדול בישראל שהציב את סולם חייו על אדני הסדר, ולשמש כתמרור להנהגה הראויה לבן תורה. 
הוא חושף תמונה מדהימה של סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם שבני עליה עולים בו.
הוא פותח חריך הצצה אל כור ההיתוך לעצוב אנושי, מפעל לבנין אדם - 'כאן בונים אדם' - 'כאן', הכוונה לקלם, עיירה קטנה בליטא.
בקלם פעל גדול המוסר הסבא (כפי שכינוהו) - רבי שמחה זיסל זיו, איש ששלט בעצמו שליטה מוחלטת והקים בית ספר לחינוך מיוחד. תלמידים מעטים התקבלו אליו - תלמידים, שצמחו כולם, כענקי הרוח היהודית. פרופיל של אדם ומוסד.

 ***

המפתח האמיתי אל הלב

סדר לימוד קבוע היה לו ל'סבא'. סדר קבוע, אותו לא הפר מעולם. שום רוח מצויה ושאינה מצויה, לא היתה מצליחה לגרום לו לשנות מן הקביעות שקבע. כי בתכונת הסדר הוא ראה את המפתח האמיתי ללבו של האדם המחפש את השלמות.

השלמות האישית תלויה בשליטה העצמית, וזו משתלשלת מתכונת הסדר, כך הבין. הסדר המוחלט היה קו האופי הברור ביותר באישיותו הכבירה.

היו שניסו להעמיד תכונה זו במבחן. היו שלא האמינו שהאיש הזה לא יתכופף בפני הנסיבות, ובתנאים מסוימים הוא כן ישנה מנוהגו:

'הסבא', היה שקוע בתלמודו, בחדרו. הלמות פרסות סוסים נשמעה היטב ברחבה שלפני הבית. מהמרכבה ירד יהודי עשיר, מגדולי העשירים, שרצה לשוחח עמו בעניין נחוץ.

'היכן נמצא רבי שמחה זיסל?' שאל ברחבות הלב, כדרך אלו שנדמה להם שכל היקום הדום לרגליהם.

***

השעה היתה 8.30 בבוקר. 'הזדרז להיכנס', דחקו באורח. 'בתשע בדיוק יחל סדר הלימוד שלו, ואז איש לא יוכל  להפריע לו יותר'... הדברים העלו בת שחוק גאה על פניו של האורח רם הדרג. הוא, ששועי עולם ושרי פלכים משחרים לפתחו, הוא, שקברניטי מדינה ממתינים בתורה מתמשך ליד דלתו, הוא עם ה'אני' המנופח שלו, לא יורשה להיכנס בשעה 9.00? כדי להוכיח לסובבים את רום מעמדו, השתהה במתכוון. רק בתשע החליט להיכנס.

אולם, הדלת כבר היתה נעולה...

האיש נקש עליה בחזקה. ללא הועיל. הוא גם חבט בה בעוז. הדלת לא נפתחה. המקל המעוטר שבידו כמעט ונשבר מן המהלומות. שום דבר. הדלת לא נפתחה. רבי שמחה זיסל המשיך בתלמודו...

ארע פעם שבנו יחידו נקע את הרגל. 'הסבא' מיהר לשגר אליו שליח, לדרוש בשלומו. באותה עת התגורר הבן בעיר אחרת. כששב השליח, כאילו התעלם 'הסבא' מבואו. הוא לא שאל מאומה. רק במוצאי שבת, לאחר שהשלים את כל חובת תלמודו השבועית, נפנה אל השליח: 'מה מצבו של בני?' שאל.

בוודאי, שמצבו של בנו עניין אותו. אבל ממקום מושבו, הן לא יוכל לעזור לו. אלא מאי? רק סקרנות אישית. בשל כך, אל לו לשנות את סדר יומו. שליטה עצמית...

***

הסופר פרידמן ('התור' ירושלים תר"פ - גליונות י"א - י"ב - י"ג), משרטט תיאור חיצוני של 'הסבא:

"... צווארון לבן ומגוהץ, מנעליו מצוחצחים, נוצצים. דיבורו בנחת עם הבריות, בנימוס ובנעימות. מלה בסלע ועיניו חודרות כליות ולב...".

חיצוניות מסודרת מלמדת על פנימיות המסודרת. הוא ראה קשר ברור בין השנים - בדרך חינוכו של האדם. כאשר מידי פעם נסע לבקר את בנו שלמד באחת הישיבות, נהג לפקוד את חדרו בפנימיה, לפני שנכנס לבית המדרש לפגוש את בנו ואת רבותיו. אם מצא את ארון הבגדים של בנו מסודר כראוי, אם כל חפץ היה על מקומו, הסיק מכך שבנו מסודר גם בלימודיו ובתכנית חינוכו האישית. עד כדי כך הקפיד בנידון, שכאשר באחד מביקוריו מצא רישול ואי סדר בארון הבגדים, חזר 'הסבא' לביתו, מבלי לפגוש את בנו. הוא כבר לא היה צריך. הוא ידע שהוא חשף התדרדרות מה ברוחניות. מן הבית הריץ אליו מכתב תוכחה, בו הטיף לו מוסר על אי הסדר שגילה אצלו, אי סדר המלמד על אי סדר בנפש ובמחשבה אצלו, אצל רבי שמחה זיסל עצמו, הפך הבגד לראי מבריק של הנפש.

קרה, כך סיפרו התלמידים, שבגד בו השתמש במשך כעשרים וחמש שנה, נראה כל כך חדש, עד שבטעות בירכוהו באמירת 'תתחדש'...

וגם בגד מיוחד היה לו, בגד הכעס. הוא תיקן לעצמו תקנה: לא לכעוס - אלא אם כן ילבש בגד מיוחד לכך. בגד זה, מיותר להזכיר, היה כמעט ללא שימוש. נאמן לשיטת קלם, בגד זה היה מחסום בפני התפרצות ספונטנית של פרצי זעם, הפוגמים בשיקול הדעת. אם יש צורך לנזוף, להעניש, הרי רק צלילות הדעת. רק לאחר שההחלטה על כך עברה את שיפוט ההכרה והתקבלה לא תחת הלחץ של הרגשות הסוערים. שהזולת לא ייעלב, חלילה, בגלל פרץ של כעס לא מבוקר, אלא יעבור תחת שבט הביקורת רק בגלל מעשהו נטו, מעשה הראוי לנזיפה...

***

סוף מעשה, כמובן, במחשבה תחילה: 'האדם בלי מחשבה, הרי הוא כסוס וגמל - באשר כל האדם הוא המחשבה', ציטט 'הסבא' את אריסטו. אחד המפריעים למחשבה נכונה ומרוכזת, הורה ולימד 'מאלף החיות' שבקלם, זהו פיזור הנפש. מנקודת בסיס זו החלה הפעלת התוכנית. הצעד הראשון למנוע את פיזור הנפש, היה להגיע למנוחת הנפש. בלעדיה, לא תיתכן שום פעולה מדרכיה ומרכזת. לצורך כך נעשו בקלם פעולות 'אילוף'. לצורך כך נדרש דיוק וסדר. גם סדר חיצוני משפיע על הנפש. זהו המבוא לייצוב הפנימי. סדר בבגדים. סדר במקום המגורים. סדר בתנועות. ואם כי אולי כך נראו הדברים מבחוץ, לא היתה זו הרובוטיקה ששלטה כאן, למרות בטוייה החיצוניים. למעשה היו אלה תוצאות השיטה הקלמאית.

 ***

את הצלחת חינוכו תיאר הסבא באגרת אחרת: "...על כן, תשורר על הבנים שמחה עצומה ותשוקה נמרצה, לא לפי ערך הדור הזה, לעלות למעלה במעלות האדם בכבוד והדר, אשרי עין ראתה...".

אשרי עין ראתה את התלמידים המאומנים בשמירת הסדר. כאשר נקבעה שעת התפילה לשמונה בבוקר, צלצל האורלוגין הזקן והמכובד שמונה צלצולים כבדים. באותו רגע, כלומר, באותו רגע ממש, כבר עמדו הכל נינוחים במקומותיהם כאנשי צבא במסדר, ממתינים להוראה. רגע קודם לכן, לא עמד שם איש ואיש לא היה בבית המדרש.

*** 

המטבע שנשארה

 
בקלם ראו צורך לעצב את הכוחות, בעודם באיבם, בגילם הרך, בטרם הושרשו. שיח קטן, אפשר ליישרו בנקל. די לתמוך בו במקל. עץ עב גזע, לעומת זאת, ישאר בעקמומיותו. התרגילים הטכניים, המעושים למראית עין, היו חלק מתוכנית קבועה ומפורטת, לצד עבודה אינדיווידואלית, איש איש לפי דרגתו. כל מידה זכתה לטיפוח מיוחד. כל מידה הוכנסה לכור ההיתוך שלה. היא לא הבדילה בין חיוב ושלילה. באותם האמצעים בהם השתמשו כדי להשריש כוחות חיוביים, באותן שיטות עקרו את השליליים. לצורך כך היה דרוש סדר פקודתי, כמו צבאי. מעמידה על המקום דרך הילוך בדרך, בואכה שבת וקימה, משרוך נעל ועד כפתור בגד. בקלם לא יתנו לשום דבר, להפריע את מנוחת הנפש. זה היה 'כרטיס הביקור' המקומי. מתיאור שנותר מהימים ההם עולה, שזה היה גם 'כרטיס אשראי'.

נקיונו של בית התלמוד בקלם, היה לשם דבר. בכל זוויותיו עמדו פחי אשפה. מעולם לא קרה שמישהו השליך דבר מה על הרצפה. שום דבר לא ארע באקראי. הכל היה מחושב, מדוד. כך ארע שאחד ממבקרי הבית, שכח במקום את מקלו. שלוש עשרה שנים חלפו מאז. זה היה פרק זמן ממושך דיו, ששר השכחה ישליט סדר. המבקר, בעל המקל, כמעט שכח ממנו. למעשה, התייאש. לימים, הזדמן לקלם. אך כשנכנס לבית התלמוד, גבותיו הזדקפו בתמיהה. לא יאומן כי יסופר, המקל היה מונח שם ! בדיוק באותו מקום בו הניח אותו שלוש עשרה שנים לפני כן. הוא אפילו לא הוזז ממקומו... וגם המטבע, כך סיפרו בקלם, נשארה שנים ארוכות על אדן החלון. פעם, מישהו הניחה שם, וכך נותרה במקומה.

כאמור כבר לעיל, היה זה דבר בעל ערך חיצוני לכאורה. רק לכאורה. כי לאמיתו של דבר היה זה צוהר למעמקי הנפש. היו אלה תופעות לוואי חיצוניות, שציירו בצבעים ססגוניים ומרהיבים את תמונת המתרחש בתוכם של התלמידים, בפנימם.

ריסון הכוחות הפנימיים, הנהגה אישית ואורח חיים קבוע, מדוייק ומיושב, יביאו גם לדעה יציבה ומעשים מיושבים, אמרו שם. אדם שחיצוניותו אינה כשורה, אות הוא וסימן שיש ליקוי בפנימיותו. מי שחפציו מבולבלים, גם רעיונותיו מבולבלים. מי שאיננו מקפיד על נקיון ביתו וגופו, אינו מקפיד גם על טהרת רוחו. משום כך היו כמה טיפות מים שנשפכו על הרצפה מבלי משים, לטראומה בלתי נשכחת. זוג ערדליים הפוכים, הרעישו מוסדות ארץ צעד אחד מעל הגדר - הפך לשערוריה.

פעם, בערב יום הכיפורים, הגיע ה'סבא' לבית התלמוד. השעה היתה שעת בין הערביים. עוד מעט יכנס היום הקדוש. הלבבות מחסירים פעימה. חרב חדה מונחת על 'צוארו של אדם'. 'מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים...' זהו ! מי במים, נבעת רבי שמחה זיסל, כשהבחין בכמה טיפות שנשרו ממיחם התה והרטיבו את הרצפה. הוא כינס את כל התלמידים והשמיע באזניהם דברי כיבושין. הדעת הקלמאית לא סבלה פיזור נפש כזה.

נאמנותו של ה'סבא' למשימתו היתה מוחלטת. הוא לא יתן לעשות מלאכתו רמיה. עבודת המידות נוקבת היא. דקה כנימה. קשה כשאול. על קוצו של יוד. כחוט הסערה. הדבר הפך למנהג בקלם. מי שיצק תה, רוקן את הטיפות האחרונות שנשארו תלויות בברז. כדי שלא תטפטפנה, חלילה, ותלכלכנה את הרצפות... ואם פעם זה קרה, הרי ששיחת התוכחה מיהרה לבוא.

ופעם, עבר סוחר נודד ליד 'בית התלמוד'. מסקרנות, סר אל הבית. הוא נכנס לתפילת ערבית והבחין בתלמידים היושבים בסדר מופתי. הקמטים במצחם הסגירו את הרצינות, כמו שאוזניהם הכרויות וראשיהם המורכנים הסגירו את העצבות. הכרתם נכוותה ברותחין. ובחלל ניסר קולו של מרן ה'סבא'. הקול היה קודר משהו, מתנגן בתוגה, מוכיח ומייסר. חטא חטאה קלם! מה תוכן הדברים? תמה האורח לרגע, שלא היה מורגל בכגון אלה.

כשהתוודע לסיבת הדברים, לא ידע כיצד להגיב. הערדליים של אחד התלמידים לא היו במקומם. זוג ערדליים הפוכים, וה'סבא' לא יתיר השתרשות של קוצי אי סדר. הוא לא ילין פירצה חמורה כזאת בירכתי הנפש, כדי שחלילה לא תתפרץ עוד יותר. כדי שהערוגה לא תכוסה בדרדרים.

ואילו אותו סוחר, האורח לרגע, לא הצליח להכיל את המראות והקולות. הוא יצא והכריז ש'קלם הוא בית משוגעים'. כלי הכרתו המצומצמים, לא יכלו לקלוט התעסקות אובססיבית שכזאת בזוג ערדליים הפוכים. אבל, רבי שמחה זיסל עצמו, כשהגיע לאזניו התואר שהדביק הסוחר הלז לבית התלמוד שלו - אימץ אותו ללבו: 'נכון, קלם הוא בית משוגעים. נכנסים משוגעים ויוצאים ממנו בני אדם, בריאים ברוחם...'.

*** 

לשם מה בונים חומה?

פעם הגיעו התלמידים ל'בית התלמוד' לתפילת שחרית ומצאו את השער נעול. אחד התלמידים טיפס על הגדר ופתח את השער מבפנים. רבי שמחה זיסל נבעת ונרעש כולו. הוא חש בפירצה שבחומת המידות. החיצוניות, הרי, מלמדת על הפנימיות. השפעת הגומלין ביניהם מוכחת. לשם מה נוצרה החומה, הגדר? שאל בשיחה נוקבת, עם תום התפילה. גדר נבנתה כדי שלא יעברו עליה. היא נוצרה כדי שלא ידלגו על גבה. מישהו שינה כאן ממנהגו של עולם. משהו התקהה באחת מזוויות הנפש. כי אם מחיצה אינה מעצור, הרי יכולים מחר לפרוץ את כל גדריו של עולם זוהי הפרת סדר מסוכנת, פנימית יותר מאשר חיצונית. זה עלול להצביע על הסרת חסינות מפני פריצת כל הסייגים, חלילה. קלם הזדעזעה. אירוע מסוג זה היה בעיניה עלבון מר לחינוך. כמו ראתה במעשה זה, צעד ראשון להפקרות נפשית מוחלטת.

סדר ומשטר, גרס ה'סבא', היא הדרך להשגת המטרה, התכלית. לאחר שהדבר יהפוך לקנין בנפש, לחלק מן האישיות, יושפעו מכך כל המעשים ולא יהא עוד צורך בתרגולת. הדברים יתבטאו, מאליהם, בחיי היומיום. כלומר, יהפכו לטבע ראשון.

 
והיו גם מה שמכנים היום להבדיל בין קודש לחול, 'עבודת רס"ר'. במחנה כמו במחנה. רק שבניגוד לחיילים בצבא כלשהו שהמטיל עליהם משימת אחזקה שוטפת חש שהמעשה הוא להם לזרא, הרי בקלם, מי שזכה בכך, לבו היה טוב עליו. היתה זו מלאכתם של 'בעלי מדרגה', כלומר - המעולים במידותיהם הנפשיות. שהרי מידותיו של אדם, כמו כוכבים במסילותם, רבות הן ומנוגדות. זו מושכת לכאן וזו לשם. כוכב זה נותן מחומו, האחר מקרר. זה תורם את כוח המשיכה, האחר את כוח הצנטרפוגה. רק השילוב המושלם ביניהם, יוצר את ההרמוניה הנפלאה. כך גם הטיפול במידות. רק ההשלמה, ההרמוניה, יוצר את המופלאה שביצירות: 'אדם' ! אכן, לא הכל הגיעו למדרגת 'שטיפת רצפות'. לא הכל האמירו אל פסגות כה גבוהות - לעבור את הגמרא, את ספרי המוסר, התפילה ועוד, ועתה, בהבנה עמוקה חודרת תהומות, להגיע לשלב הסמרטוט.

בפעולות אלה ראה ה'סבא', חיזוק המידות הטובות. הן חסכו כסף לאחזקת תורה. אך בעיקר היו בהן זריזות, הטבה לזולת וסדר. יהושע - משרת משה, זכה, לפי דברי חז"ל, לסדר את ספסלי בית המדרש. ה'יהושע'ים' של קלם, שטפו את הרצפות, ועימם את שיירי המידות הרעות.

כשהגיעה אמו של אחד ממצטייני קלם לבקר את בנה, היא לא האמינה למראה עיניה. בנה, בן התפנוקים, זה שידו הוורודה והמעודנת מעולם לא נגעה במלאכת כפיים, שוטף רצפות בבית ד'?! מושגי הכבוד שלה שגובשו בבתי המידות של העיר הגדולה קניגסברג, התקוממו למראה הנער-בנה, הרוכן על הסחבה. לבה שקע למעמקים לנוכח עיניו הנוהרות מאושר של בנה. היתכן? בתקופת שהות כל כך קצרה, נמחקו ונמחו כל עקבות הפינוק האריסטוקרטי? ! מה קרה לבני? ! היא זעקה בקול מחאה.

אבל עיניו של ה'סבא', יקדו. עולם הפוך הוא רואה. קולו היה חדור חמלה. הוא נעץ מבט אוהב בתלמיד הרכון על סמרטוטו, ואמר 'מי שמטאטא כאן, מטאטא ומנער את כל העולם כולו! ! !'

 
בפנים, בין כותלי הישיבה, הוא גילה את ה'נטלה' - אותו כלי פשוט המשמש לנטילת ידיים. הכלי היה תמיד מלא, נכון לשימוש. כל חניך שמסיים ליטול את ידיו, ממלא אותו מחדש לשימוש הבא בתור. הכל משרתים של הכל! מיצוי העליון של התביעה האלוקית מן האדם: 'המלכת את חברך...?'

סוף דבר: המאמר הסתייע בסדרת הספרים 'תנועת המוסר' לרב דב כץ. לימים נלמד בכיתת m.a. באקדמיה. עם זאת הוא מאפשר לנו להבין מהו בן תורה ומהי הדרישה מבן ישיבה.

 
הוסף רשומת תגובה