יום שני, 25 במאי 2015

ה'סדר' - עטרת כל המעלות

 
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו'.
פירש על כך רש"י: 'כל דגל יהיה לו אות - מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה. כל אחד כגוון אבנו הקבוע בחושן, ומתוך כך, יכיר כל אחד את דגלו (במדבר ב', ב')".
***
רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל (תרל"ג-תרצ"ו, המשגיח של ישיבת מיר בליטא, בשנות כהונתו עיצב את שיטתה המוסרית של הישיבה ושימש כמנהלה הרוחני), מרחיב בביאורו לפסוק זה, ואגב זאת, מנצל את ההזדמנות להרבות בשבחה של תכונת הסדר, ובהשפעתה המכרעת על חיי האדם:
"האריכה התורה כל כך בענין הדגלים והזהירה באזהרות חמורות על שמירת חוקותיהם, וישראל היו נזהרים בזה מאד. מצינו שמשורר ששיער במיתה (אדם משבט לוי שתפקידו היה לשיר בבית המקדש, אם שינה מתפקידו, והחליט על דעת עצמו להגיף את השערים, דינו למיתה).
ולכאורה מה בכך, והלא שניהם קדושה אחת הן, שניהם בני לוי, ומה בכך איפה אם אחד יסייע לחברו בהגפת הדלתות?" מקשה רבי ירוחם.
הוא מיישב זאת כך:
"אני התחנכתי ב'קלם' (ישיבה ליטאית שהתקיימה בעיר 'קלמה' שבליטא, בין השנים תרכ"ו-תש"א. הישיבה התנהלה על ידי רבי שמחה זיסל זיו - 'הסבא מקלם', ברוח תנועת המוסר שייסד רבו, רבי ישראל סלנטר), מקום שבו היו זהירים מאד בענין הסדר.
הסבא היה כועס אם לא העמידו את הכסא במקומו, כפי שהיה כועס על מעשה של חילול שבת.
אני ירשתי ממנו בגד, אשר היה נראה כבגד חדש ממש, והוא נשאו שלושים שנה.
והנה, אצלנו אם קפלי המכנסיים נראים יפים תמיד, הרי זה משום שאנו מביאים המכנסיים לחייט לעתים תכופות, לגהצם. אבל ב'קלם', לא היו עושים כן, אלא הבגד היה עומד בעינו זמן רב, מפני שנזהרו מאד בשמירתו.
הסבא לא היטה מעולם עיניו אל הצד, להביט אל הצדדים. ואם היו רואים ב'קלם' אדם שהביט על הצדדים שלא לצורך גדול, היתה זאת שם לחרפה גדולה.
ואני בבואי ל'קלם' בפעם הראשונה, נכנסתי בשעת תפילת ערבית שארכה כשעה שלמה, ואף שחשקי לראות את הסבא היה גדול מאד, כי לא ראיתיו עד אז. אף על פי כן, לא הרימותי עיניי להסתכל בו, ולא ראיתיו עד למחר.
פחד כזה היה שורר שם בענין הרמת עין. ואם לפעמים שהסבא נטה את ראשו, היתה אז באמת סיבה גדולה לכך. וגם אז היה מטה כל גופו להסתכלות, אבל לא צידד לעולם עיניו לבדנה.
אנו מניעים פעמים אין מספר את המגבעת שעל ראשנו, פעמים לכאן ופעמים לכאן, אבל הסבא היה מניחה פעם אחת ביום על ראשו, ומאז ואילך לא היתה זזה ממקומה כל היום.
הסבא היה אומר: 'שהסדר דומה לקשר שבשלשלת של מרגליות, שאף שהעיקר הלא הן המרגליות, והקשר הלא הוא רק טפל. מכל מקום, הלא אם יתירוהו, הנה יפלו המרגליות ארצה. כן הוא ענין הסדר. הסדר, הוא השומר כל הטוב שבעולם, אף על פי שהוא לעצמו אינו אלא דבר תפל.
ואם האדם הוא מסודר, אז תורתו, תפילתו וכל מעשיו מובטחים בקיומם. ואם לאו, חלילה, תיפולנה 'המרגליות' ארצה.
צריך האדם לקום ממיטתו בזמן קבוע, להתפלל בזמן קבוע, להתחיל לימודו בזמן קבוע, וגם לפסוק מלימודו, צריך שיעשה זאת בזמן קבוע'.
הסבא סיפר בשם רבי חיים מוואלוז'ין: שכשמגיעה השעה שקבע לו האדם לסיים סדר לימודו, עליו להפסיק אז בין תיבת 'אמר' לתיבת 'רבא', ולהניח תיבת 'רבא' לסדר הבא. אין לשנות הסדר אפילו אם ירעמו ויברקו סביבו.
הוא לא היה שומע שום אמתלה לביטול סדר, אפילו מחלה לא היוותה תירוץ מספק. סדריו ארוכים מאד היו, עד שמונה שעות ללא כל הפסק. יהיה מה שהיה. אף שהיה מסוכן גדול,  לא היה מקצר מסדריו".
***
מוסיף רבי ירוחם בענין זה ואומר: "כל הבריאה מתנהגת על פי סדר מופתי, אם איזה דבר שהוא ישנה זמנו אפילו כחוט השערה, יהיה העולם חרב מיד. למשל, אם תזרח השמש מוקדם מן הרגיל, אף רגעים אחדים, הלא מיד יגרם כתוצאה מכך חורבן גדול.
מכאן נוכל ללמוד כי סדר אינו רק כקשר שבשלשלת מרגליות, כי אם הוא דבר שהכל תלוי בו, ובלעדיו לא יוכל להתקיים דבר. הסדר הוא לעיכובא, הוא מן המעלות הגדולות ביותר, וכמעט שהוא עטרת כל המעלות.
רואים אנו אומות, אשר יש להן מעלת הסדר, ואמנם היא לסיבה להם לשלמות התעשייה.
ואם מעלת הסידור גורמת למעלות כה גדולות בדברים גשמיים, קל וחומר שתפעל גדולות, אם נרתום אותה אל הרוחניות.
אחר כל דברנו, נבין כי פשוט כל כך, מדוע הרחיבה התורה כל כך בסדר חניית ישראל במדבר".    
 
רבי ירוחם ליבוביץ
 
 
הוסף רשומת תגובה