עון עקבי יסובני - הסדר במעונו של אדם יש בו משום קידוש השם, והיפך זה חילול השם

 

רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מייסד וראש בית המדרש הגבוה לתורה בעיר לייקווד שבארצות הברית, שזה עתה מלאו חמישים שנים לפטירתו.

מי שהוכר כאחד מגדולי המשפיעים על יהדות העולם וכגדול העוסקים בהצלת יהודי אירופה בשנות השואה, ואשר מוחו הכביר ומידת הגאונות העצומה שבה ניחן הפכו אותו לאחד מגאוני דורו. מתייחס בדברים שנשא בפני לתלמידיו לחובתו של בן הישיבה בעולמו ובעבודת יומו.

דבריו הנוגעים להילוכו היומיומי של בן הישיבה, ודורשים מאתו שימת לב מרובה ודקדקנית לאותם פרטים קטנים המרכיבים את סדר יומו, מקבלים משנה תוקף כאשר יוצאים הם מפיו של אדם שראשו אמנם הגיע השמימה, אך רגליו מוצבות היו היטב על הקרקע. דוקא הוא שהכיר בערכם של מעשים גדולים, ואשר הציב בפני תלמידיו ובפני כלל בני התורה רף גבוה ויעדים רחוקים ונשגבים, ידע גם ידע, כי הכל מתחיל ואף מסתיים בשמירה ובהקפדה על הפרטים הקטנים. בלעדיהם, כך ידע, כך גם ביקש להנחיל לרבבות שומעי לקחו ושוחרי תורתו, יהיה העיקר חסר מן הספר. גדלות אמיתית, טען רבי אהרן, וחידד בפני תלמידיו שוב ושוב, אין לה ערך אמיתי, אם לא תכלול בתוכה הקפדה ותשומת לב לפרטי הפרטים.

***

"מחובת האדם, הרצה רבי אהרן בפני תלמידיו - שהוא צריך לשאוף לגדולות ונצורות בתורה ובשלמות הנפש, להגביה לבו בדרכי ה', ולתבוע עצמו תמיד על כך, בבחינת 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (על פי תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה).

אך יחד עם זאת יש לו להיזהר לבל יסיח דעתו מהדברים הנוגעים לחיי היום יום, שהם נראים קטנים בעיניו, כדברי הכתוב 'עון עקבי יסובני' (תהלים מ"ט, ו'). וכפי שדרשו על כך חז"ל (עבודה זרה י"ח.): 'עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין. ובדומה לזה (דברים ז', י"ב): 'והיה עקב תשמעון', ובמקומות נוספים: (תהילים י"ט, י"ב): 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב', (מסכת אבות): 'והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה'.

***

הנה, אנו נוטים לזלזל בנוגע להנהגת דרך ארץ שעליה אמרו חז"ל (ויקרא רבה ט', ג'): 'דרך ארץ קדמה לתורה', ובהנהגות הפשוטות של חיי יום יום הנגזרות ממנה.

אמנם, אמת היא שהדברים הללו מלמדים על מהותו של אדם ונוגעים מאד לכל מצבו הרוחני, כפי שאמרו חז"ל (ילקוט תהלים תתכ"ג): " 'ה' צדיק יבחן' (תהלים י"א, ה'): 'בחן למשה ולדוד בצאן'.

לכאורה, יש לשאול, איזו שייכות יש לרעיית עדר עם העמדת עם-ישראל ומלכות בית דוד, הלא לא הבדל של כמות ואיכות בלבד ישנו כאן, כי אם סוג ענינים אחר לגמרי?!

ההשוואה בין הדברים מוכיחה, כי בכל זאת ישנה ראיה מזה על זה - אם רועה העדר בתכלית החריצות והשלמות, והרעייה וכל הקשור איתה מסודרים בסדר היות נכון, מכאן ראיה שגם ההנהגה במלכות תהיה בסידור נאות, לפי שיש צד השתוות בערך מילוי חובתו בנוגע לזולת. וממילא, רועה שאינו דואג היטב לשלום לצאנו, גם אין לסמוך עליו בענינים חשובים יותר.

לפי שבעומק הכוחות יש צדדי השתוות, ומי שאינו מסודר כראוי בעניניו החומריים, גם בעניניו הרוחניים אינו מסודר. כי הרי אי-סידור עניניו החומריים אינו בא מתוך שמבטל לגמרי עניני החומר ואינו חושש להם כלל, שהרי ודאי אינו מבטלם, אלא שלא איכפת לו אם הדברים אינם כפי שצריכים וראויים להיות.

אם כן הוא הדין בעניני רוחניות, שלא יקפיד אדם זה על תקנת עניניו בדברים שלא הורגל בהם, או שאינם חמורים בעניו, והבחינה בצאן מוכיחה על האדם - לידע איך הנהו במהותו [וגם ההרגל בהנהגה נאותה, וסידור נכון מסייע שיהא כן בדברים אחרים, אף שהינם גבוהים מענינים אלה שהורגל בהם כגבוה שמים מעל הארץ].

***

יסוד זה מצוי במקום נוסף בדברי הגמרא (נדרים כ"ה. מנחות מ"ג:), שם נאמר: "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה. 'תניא היה ר"מ אומר וכו', תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכו' '.

הרי לנו שמצוות ציצית שהיא ענין גשמי וגם אינה בגדר קדושה רק בגדר תשמישי מצוה - שנפסק כי מותר להשליכם לאשפה, ובכל זאת, נבחרה היא לשמש דומגה וסמל לחיבור שבין הפרטיים הנעשים בעולם המעשה, לבין המתחולל בעולמות העליונים. נמצא כי תכלית הבריאה היא דוקא בעבודה הפשוטה ובעשיה בפועל וכיסוד הבחירה.

מטעם זה פעולות האדם מגיעות ומשפיעות בכל העולמות בין לטוב ובין למוטב, ומכל שכן שבעולם הזה עצמו מכוונים המעשים זה נגד זה, וענינים הנראים קלים מכוונים בשורשם נגד דברים שהם למעלה ראש.

לאור זאת נוכל ללמוד לענין הנהגת הסדר במעונו של האדם, שהזנחה בענין זה בדברים חומריים גורמת להזנחה בענינים חשובים.

***

אכן יש בזה עוד ענין שחשיבותו גדולה, על פי מה שאמרו במשנה באבות (פ"ב, מ"ט):

'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', רבי יוסי אומר שכן טוב וכו' '. ולכאורה שכן טוב, הוא רק ענין של דרך ארץ הנוגע לפרקים בין אדם לחברו, והלא כאן נתכוונו חז"ל לדרך כללית שיבור לו האדם? אבל באמת לא כן הוא הדבר, שהלא חלק גדול מעסקי האדם הוא עם שכיניו, ואם הוא שכן טוב ודעתו נתונה לטובת זולתו, ולהיזהר מכל נזק וגרם נזק לחברו, הרי הוא נעשה בעל חסד ומסודר בעניניו, וגם מתרגל להיות גדור בתנועותיו ולא להיות מופקר בהליכותיו [ולדוגמא, כשהוא דר עם חברו בחדר אחד, עליו לסדר את חפציו, כדי שלא לגרום אי נעימות לחברו. ולהימנע מהרמת קול בשעה שחברו נח או ישן, וממילא הוא נכנס לגדר הזהירות במעשיו בכלל.

ובאמת יש בענין הסדר במעונו גם ענין של קידוש השם וח"ו הפכו - וכמו ב'רק בפני חברו וחברו נמאס בזה', ובת"ח שנמצא רבב על בגדו שהוא בגדר משניאי ה' ח"ו, וכדבריהם ז"ל (שבת קי"ד.).

כי יש שבאים אנשים שאינם מבני הישיבה, ובראותם הזנחה גדולה יורד כבוד התורה בעיניהם, וע"כ צריך להיזהר מאד בעניני סדר ונקיות כראוי לבני תורה].

אכן, כאשר נבוא להתבונן בדבר, נגלה כי מושג השכנות מתרחב והולך הוא, וכי לא רק שכנו לחדר הוא שכן שלו, כי אם כל הדרים באותו בית הם שכניו, וכן כל הדרים באותה סביבה הם שכניו.

ביחס לבן הישיבה, הרי שכאשר נמצא הוא בישיבה - כל הלומדים בישיבה שכניו הם, והוא נותן דעתו לטובת כולם, שלא יהא במעשיו ובהנהגתו שום דבר העלול לגרום לאחד מהם נזק, או אפילו הרגשה לא טובה. נמצא שהוא תמיד במצב של זהירות ושימת לב שלא לפגוע בחברו.

נמצא כי הזהיר בענין זה הרי הוא מתעלה גם בתחומים נוספים, כי נקל מאד וכמעט הוא בהכרח לבוא מזה להיות מבקש טובת חברו, ונמצא ששכן טוב הוא באמת ענין כללי, וכמו שמידת לב טוב ומידת עין טובה (לשיטות התנאים האחרים המובאים במשנה באבות) מביאות את המשתלם בהן לידי התעלות כללית.

***

בהתאם לכך יובנו היטב דברי חז"ל (ב"ק ל.): 'האי מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין' [הרוצה להיקרות חסיד, עליו לקיים דברי נזיקין].

דברים אלו טעונים ביאור, שכן לכאורה, מילי דאבות הלא הן כל המידות הטובות השנויות שם, וכן מילי דברכות (המובאים שם) הרי גדרם הודאה לבורא והכרת טובתו בתכלית, ושפיר הם מעיקרי החסידות. אולם, הזהירות מלהזיק מדוע תחשב לעיקר מעיקרי החסידות, הלא היא מתבקשת מאליה, והקפדה עליה אינה הופכת את המקפיד לחסיד?!

אכן, לפי דברינו, יתבאר היטב, כי הזהירות ב'מילי דאבות' כוללת נתינת דעת של האדם על טובת חברו, בכדי להיזהר מכל עניני נזק האפשריים.

***

זהירות זו כוללת התרחקות מכל דבר העלול לגרום נזק לרבים, וכפי שמצאנו על כך בדברי הגמרא (ב"מ צ"ג:): 'עד היכן חייב לשמור? עד כדי 'אכלני חורב ביום וגו' '.

בהמשך דבריה מעמידה הגמרא את הדברים ב'חזני מתא' [הממונים על שמירת העיר בלילות].

הרי שבנוגע לרבים גדרי החיוב חזקים ביותר וגזל הרבים חמור יותר, ומכל שכן בנוגע להפסד רוחני של הרבים [ולדוגמא, כשמשתמשים בספרים השייכים לרבים ואין מחזירים אותם למקומם, הרי זה ממש בגדר 'מונע את הרבים מלעשות מצוה', ע"י שימת הספר במקום שאינו מצוי לרבים, והוא מכ"ד דברים המעכבים את התשובה. ומה גרם לכל זה - חוסר אחריות והפקרות בהנהגה].

ישנה כאן עוד תביעה חזקה כלפי בן ישיבה - שאינו מרגיש אחריות למקום תורה שבא אליו למען השלמתו. וכלל הדברים - 'אדם עיר פרא יולד', ובהנהגה של דרך ארץ וסדר יתחנך לגדור את הפראות שלו, וכל מה שמתרגל יותר, נותן יותר ויותר את דעתו על טובת חבריו וטובת הכלל, ובזה הוא מתרומם במחשבתו ובמעשיו.

***

קורה לא אחת, כי תלמיד מוציא ספר מן הארון ואינו מחזירו למקומו בתום לימודו, מן הראוי לדעת, כי אין חסרון בדרך ארץ והתחשבות עם הסביבה גדול מזה.

התבוננות בסיבת העונש של תלמידי רבי עקיבא, הרי תלמדנו דעת עד כמה גדולה הקפידה בשלמות ההנהגה במידות ודרך ארץ בפרט אצל לומדי תורה. כי הרי גדולי עולם אלה שבעומק ועוצם תורתם וקדושתם אין לנו כלל מושג, מנעו את מסירות התורה על ידם, בשביל העדר קל בשלמות ההנהגה בין אדם לחבירו, בפי שבא הדבר לידי ביטוי בניהוג כבוד זה בזה - היינו התחשבות בזולת, בכבודו ובהנאתו, ובכלל זה למנוע ממנו צער ואפילו אי נעימות או טרדה קלה.

ישנם בזה פרטים לאין שיעור, ואזכיר אחדים: אם משליך נייר על הריצפה בישיבה, מלבד שיש בזה משום מורא מקום המקודש לתורה, הרי זה גורם אי נעימות לכל העוברים.

דברי אלו התבארו בגמרא במקום נוסף (חגיגה ה'.), בביאור דברי הפסוק: 'יביא במשפט על כל נעלם' - זה הרק בפני חברו ונמאס בה'.

תופעה זו אין לה הסבר אחר, מלבד העובדה שהאדם מזלזל בסביבתו, שהרי באותם דברים מקפיד עליהם בביתו, ובפרט כאשר אין לו שום טורח במניעת הדבר, אם לא שאינו מתחשב כלל עם כל סביבתו.

כעין זה, אדם המוציא ספר ואינו מחזירו למקומו, הרי הוא גורם טרחה וביטול תורה, ואין לנו חסרון בדרך ארץ והתחשבות עם הסביבה גדול מזה (מלבד חשש גזל שיש בזה).

***

אמנם, מלבד עצם הרשלנות שישנה באי החזרת הספרים למקומם בסיום יום הלימוד, הרי שהדבר פוגע במתפללי ביהמ"ד המגיעים בבוקר המחרת, ונתקלים בספרים שהושארו אמש, ומופרעים על ידי כן בתפילתם ובלימודם.

יהיו שיטענו, כי כל חסרון בסדר אינו אלא דבר קטן. אולם, לבסוף, מי הם המחויבים להחזיר את הספרים למקומם, לפי מספר כל אחד למקומו הנכון? הלא הם הלומדים, בני הישיבה!"

(מעובד על פי מאמר בספרו משנת רבי אהרן (ח"א, עמוד קט"ז - קי"ח)".

***

מודעה זו שתלתה על מדף ספרים באחד מבתי הכנסת, משקפת מציאות עגומה ורווחת, שעימה מתמודדים בקשיים גדולים מלווים בעגמת נפש מרובה רבים מן הגבאים. לא אחד ולא שנים, לא פעם ולא פעמיים, פעמים רבות מוצאים הם את עצמם חסרי אונים, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות אינן זוכות ליחס מבין ומתחשב מצד יחידים - חסרי איכפתיות.

***

מודעה זו שתלתה על מדף ספרים באחד מבתי הכנסת, משקפת מציאות עגומה ורווחת, שעימה מתמודדים בקשיים גדולים מלווים בעגמת נפש מרובה רבים מן הגבאים. לא אחד ולא שנים, לא פעם ולא פעמיים, פעמים רבות מוצאים הם את עצמם חסרי אונים, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות אינן זוכות ליחס מבין ומתחשב מצד יחידים - חסרי איכפתיות.