הקשר בין מתן תורה לאילנות ופרחי נוי

 

כך נראה ארון הקודש המלבלב של בית הכנסת קהילת 'חסידי בוסטון' בירושלים, בחג השבועות האחרון

 

 

חג השבועות מהווה מחד גיסא את אחד מן החגים של מעגל השנה החקלאי, ומאידך גיסא, מקבל משמעות רוחנית נשגבת מפאת הקשר שלו עם מתן תורה.

הקשר שבין המימד הרוחני והטבעי, מוצא את ביטויו במנהג קדום ומיוחד במינו לעטר את בתי הכנסת והבתים בצמחים שונים: שושנים ומיני בשמים שונים, פירות כמו תפוחים, צמחי מים, צמחים קוצניים ועוד.

הרמ"א פסק את הדברים להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תצ"ד סעיף ג'): 'ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה'. הטעם לכך מובא במשנה ברורה (ס"ק י'): שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב 'הצאן והבקר אל ירעו'.

המאמר שלהלן מבוסס על דברים שכתב שלמה א' גליקסברג, ומבקש להציג תמונה רחבת היקף של מנהג זה:

הראשונים מבין הפוסקים שתעדו מנהגים אלו, או לפחות חלקם, היו בעלי המנהגים הגדולים של אשכנז-אוסטרייך במאה החמש עשרה.

כך בדברי המהרי"ל: "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל".

מקור נוסף נמצא ב'ספר לקט יושר' לרבי יוסף ב"ר משה הושטיט. במקור זה מביא המחבר בשם רבו רבי ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן': "והיה מנהג בביתו לפזר עשב[ים] ובשמים [של עשב שהביאו בערב שבועות].

מקור שלישי, אף הוא בן אותה התקופה, הובא בהגהות המנהגים על ספרו של ר' אייזיק טירנא: "ושוטחין עשבים בבית הכנסת לשמחה".

עיון בדברי המהרי"ל, שכאמור היה הראשון לתעד את המנהג, מגלה כי משמעות המנהג פשוטה למדי. מטרת הירק הוא אינו אלא הרצון לרענן את בית הכנסת בריח טוב לכבוד החג או לשמחת החג.

כך מוצאים אנו גם בדברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע: "...לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה".

ברוח זו מתאר את מנהג ק"ק וורמיישא רבי יוזפא שמש: "בערב שבועות משטיחין רצפת בית הכנסת והבתים בעשבים קודם מנחה, ומשימין למעלה ובצידי ארון הקדש וכן במגדל (תיבת החזן) שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב, ולכל חבר ולכל פרנס שושן אחד על מקומו, ולמורנו ב' שושנים ולאב"ד הרבה כמו שירצה השמש.

מנהג זה עולה גם מתיאור חג השבועות בקרב יהודי פרס: "יהודי פרס קוראים לחג השבועות בשם 'מודה גול' (שיבוש מ"מועד-גול", כלומר חג הפרחים, משום שביום זה מקשטים את השולחנות בפרחים ריחניים).

את מנהג 'ארצות המזרח', מביא רבי יהודה דוב זינגר: "עוד מנהג אצל רוב אחינו יהודי ארצות המזרח, לזלף בשבועות מי שושנים על המתפללים, וטעם נתנו לדבר על פי המדרש: 'בשעה ששמעו ישראל דברה ראשונה מפי הגבורה פרחה נשמתם, המטיר עליהם הקב"ה טל של תחיה וחיו, וזכר לטל זה מזלפים מי שושנים' ".

מנהג פיזור השושנים בבית הכנסת מובא גם אצל רבי יעקב סופר בספרו 'כף החיים': "יש נוהגים בחג השבועות לפזר שושנים בבית הכנסת, ומשליכין על הספר תורה בהוצאתו מן ההיכל ובחזרתו. גם יש נוהגים ליתן מיני שושנים בעששיות, ותולין אותם בבהכ"נ ומחלקים לתינוקות של בית רבן שקראו מגילת רות בבהכ"נ ביום שני ומוליכין התינוקות בביתם ויש סמך לזה ממה שכתוב (מסכת שבת פרק רבי עקיבא): אמר רבי יהושע בן לוי מהו דכתיב 'לחייו כערוגת הבושם', כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כלו בשמים".

נראה כי האזכור של שמחת מתן תורה שבדברי הרמ"א הוא מפתח לכדי טעם: "ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר: 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'.

כך כתב גם ר' יעקב עמדין בסידורו: "נוהגין לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שנאמר 'אל ירעו אל מול ההר'.

טעם אחר הביא החתם סופר בדרשותיו: "ונוהגים לשטוח עשבים למדרס רגל, כי 'ראה ויתר גויים', ונקרא הר חורב שמשם ירדה חורבה לעולם הזה (שבת פ"ט:) ...ידבר עמים תחתינו... וכתיב 'בפרוח רשעים כמו עשב' ".

טעם נוסף לשטיחת עשבים הביא החיד"א: "יש סמך למנהג זה ממה שכתוב באגדה, שהמן אמר לאחשורוש שמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת".

יש שראו בזרי השושנים קשר לנוהג שהיה מקובל באותם זמנים, להתעטר בזר שושנים לרגל נישואין, מתוך ראיית מעמד הר סיני ונתינת התורה, כקשר של 'נישואין' בין התורה (או אולי נותן התורה) ועם ישראל כחתן וכלה.
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בספרו 'בני יששכר' משתמש בדברי המדרש על הפסוק המופיע בשיר השירים: 'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות', כדי להבין את הקשר בין עם ישראל שהקדים 'נעשה לנשמע' לשושנה שריחה טוב:

"רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי אומר משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסר לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין, הביא קצצים לקוצו והציץ באותן החוחין וראה בו שושנה אחת של ורד, נטלה והריח בה ושבת נפשו עליה ואמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. כך כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצא מלא מים במים והביא קצצים לקוצצו שנאמר 'ה'' למבול ישב'. ראה בו שושנה אחת של ורד - אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות תורה וישראל ינצל העולם.

על כך כתב רבי צבי אלימלך: "אבל על כל פנים, הרי שלך לפניך, יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנים וורדים ביום מתן תורתנו. ועוד יש ליתן טעם למנהג הנ"ל, כי בחטאו של אדם הראשון נפגמו כל החושים חוץ מן חוש הריח, ובשעת מתן תורה ניתקנו ופסקה זוהמתם של ישראל, וחוש הריח עלה על כולנה, לכן ביום הזה מעטרים התורה, בית הכנסת והבתים בשושנים ועשבי בשמים הנותנים ריח טוב.

ברוח זו מביא ר' יהודה דוב זינגר מקור מדרשי נוסף, אף הוא על פסוק בשיר השירים: " 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים':

'אני חבצלת השרון' - (אמרה כנסת ישראל) אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ובלבי (בידי שאמרו נעשה, ובלבי שאמרו נשמע) ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

***

כך או כך, מנהגים שונים, דעות שונות, הצד השווה שבכולם: מראהו המלבב של הר סיני סייע לכך שיקבלו ישראל את התורה בלב שמח, כאשר העין רואה מראות יפים, גם הלב מתרווח ושמח בשמחה זו.

למדונו חכמינו כי מדי שנה, עם בוא חג השבועות, עולה ופורחת שוב אותה הרגשה עילאית שליוותה את מתן התורה.

עזה תקוותי ושטוחה תחינתי לפני ריבון כל, כי אזכה גם אני בתוך שאר אחיי בית ישראל לקבל שוב את תורתו, לטעום את טעמה הערב, לקיימה ולשומרה באהבה ובשמחה, מתוך לבלוב ופריחה מתחדשת.

שמירת הטבע - תפקיד משותף לאדם ולסביבה

 

בירוא יער ירושלים למניעת קריסות עצים והתפשטות שריפות כפי שנתפס בעדשת מצלמתי בימים אלו

 

***

אז מדוע באמת, אני נשאל מעת לעת, לא נשמע מספיק ברור קולה של היהדות החרדית בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה?!

גם אם אין יכולתי לתת תשובה מספקת לשאלה המתבקשת והצודקת, אף כי אמנם צפוי היה שאכן ישמע הקול ברור יותר ותדיר יותר.

מכל מקום, נעים להיווכח כי הזירה אינה מופקרת לחלוטין, וכי יש מי שנוטלים לידם את היוזמה ומבקשים להשמיע את קולה הברור של תורתנו הקדושה בכל הקשור לתחום רחב ומקיף זה.

אחת מן הדוגמאות הנאות לכך היא חוברת בשם 'לעובדה ולשומרה' שהזדמנה לידי, אשר חוברה על ידי בחור חרדי, ואשר חולקה כמזכרת מקורית לאורחים שהגיעו לחלוק עמו את שמחת נישואיו.

הבחור, כיום אברך, שלמה סמסונוביץ שמו, החל לעסוק בנושא במשך השנה שקדמה לנישואיו.

על הסיבה שהביאה אותו לעיסוקו המבורך כותב שלמה את הדברים הבאים:

"היה זה בהיותי ילד, צעדתי לצדו של אבי, וכדרכם של ילדים, תלשתי משיח רחוב צדדי מספר עלים. אבי, בראותו זאת, העיר לי על כך באומרו: כי לכל עץ ולכל עלה התייחד מקום בעולמנו, כחלק בלתי נפרד מן הסדר הכללי אותו טבע הבורא, וכי אין זה מן הראוי להפריע את סדר הבריאה.

למען האמת, הייתי קצת מופתע, לתומי סברתי עד לאותו רגע, כי בהיות והאדם הוא נזר הבריאה, ממילא פועל יוצא מכך היא האפשרות מצדנו לעשות בו כאוות נפשנו.

דבריו של אבי קנו שביתה בליבי ובתודעתי, והחל מאותו רגע, השתנתה אצלי התפיסה מן הקצה אל הקצה.

במקביל, גברה בקרבי הסקרנות להכיר ולדעת טוב יותר מה דעתה של תורתנו בכל הקשור לנושא רחב זה, ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי שלא רק מוסר ורצון טוב יש כאן, כי אם הרבה מעבר לכך. נוכחתי לדעת, כי אין כל הבדל בין הוראות התורה בתחום זה לבין תחומים אחרים".

*** 

תמו להם ימי הילדות, שלמה בגר והפך לאיש, והחליט לעשות משהו עם הידע שרכש במשך השנים, להוציא אותו מרשות היחיד לנחלת הכלל.

'הירוקים', הוא כותב, הפכו לשמש זה מכבר לשופרם הגלובאלי של אוצרות הטבע, לעתים, ניתן לחשוב שזה הוא עניינם האישי בלבד, וכאילו אין להם לאמונים על דרך התורה כל נגיעה בענין. האם אכן אלו הם פני הדברים?! האם אין קולה של התורה צריך אף הוא להישמע בגאון.

כאשר ביקש לשמוע את קולה של היהדות בתחום זה, הופתע לגלות כי רבה בו העזובה. היו שטענו באוזניו כי טיפוח הסביבה, הוא ענין שדורש ממון רב, כציבור המתמודד עם מטלות כבדות של חיי היומיום, כמו גם עם כמויות גדולות של פסולת ביתית וצפיפות אוכלוסין, הדבר הוא עבורנו בבחינת מותרות, כמעט.

היה מי שטען באוזניו כי הדבר נובע גם מחוסר הזדהות של ציבור בני התורה עם ההקצנה הקיימת בתחום מצד ארגוני הסביבה למיניהם, אשר רבים מהם אינם שמים מול עיניהם את דעתה של התורה, אם בכלל - מציאות שיוצרת עיוותים רבים, שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההלכה הנוגעות לאיכות הסביבה.  

למרות זאת, לא נחה דעתו, הלא גופי תורה רבים, לא מעט ציווים והלכות נוגעים לשמירה ולהגנה על הסביבה, הכיצד זה הפך ענין כה מרכזי לשולי ונשכח?!

אין ספק, כי רבים אינם מודעים לכמות החומר התורני, העוסק בשמירה על איכות הסביבה. לו היינו יודעים עד כמה דואגת התורה לסביבתנו, אין ספק כי היינו שומרים עליה יותר.

איך, אם כן, שאל את עצמו, ניתן בכל זאת להעלות את הנושא לסדר היום התורני-ציבורי?

***

כאמור, בחוברת זו, כונסו תחת קורת גג אחת נקודות שונות העוסקות בזוויות השונות של סוגית 'איכות הסביבה'. להלן, אשתדל להגיש בצורה מתומצתת, טעימות קטנות מתוך המגוון שבהם עוסק המחבר:

על פי השקפת התורה, בריאת העולם נועדה לצורך עבודתו של היהודי את בוראו. יתירה מכך, חז"ל אף עיגנו הסתכלות זאת כחלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי בעולמו: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. שתי דעות עיקריות מצינו בהגדרת מציאותו של האדם ביחס לסביבתו:

בבראשית (א', כ"ח - כ"ט): "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה". מפסוקים אלו ניתן להיווכח בתפקיד שהוטל על האדם על ידי בוראו למשול בטבע.

הרמב"ן כותב בפירושו לפסוקים אלו: "... שימשלו בחוזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש... ובכל הארץ - שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת וברזל, ולשון 'ירידה' - ממשלת האדון בעבדו, 'וכבשוה' - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקרו נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר 'ובכל הארץ (יש שחולקים על דברי הרמב"ן ומפרשים אחרת את דברי הפסוק, טענתם היא: כי לא יתכן שרצון הבורא הוא לרדייה של עריצות)".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג', י"ג) לעומתו, רואה את מציאותו של האדם, כחלק מכלל הבריאה: "הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות הוא, שלא נאמין בנמצאות כולם, שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר".   

מדבריו עולה כי האדם הינו שווה ערך לשאר הברואים, הוא חלק מן הטבע, והזכות שניתנה לו להשתמש בו ולהתפתח בו שווה לשל שאר הברואים. 

רבים סבורים, כי בכך מונח למעשה חשש של היסחפות אחר העדפת הטבע עד כדי מניעת ההתפתחות האנושית, חשש שאכן מקבל הצדקה וזוכה למימוש על יד ארגונים רבים, הרואים לעצמם את הזכות להעניק לטבע עליונות על פני האדם.

***

שתי תפיסות מנוגדות אלו, יכולות למעשה לדור בכפיפה אחת, באמצעות הגדרה זו: 'השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם'. הקב"ה הציב את האדם בעולם, על מנת ליישם באמצעות הטבע (שגם הוא הוצב בעולם לשם מילוי מטרה נעלה) את המטרה שלשמה העולם נוצר.

בהתאם לתפיסה זו, לא זו בלבד שהאדם מצווה לשמר את הטבע ולהגן עליו, על מנת שיוכל אף הוא למלא את תפקידו, כי אם אף נאסר עליו להשתמש בו שלא במסגרת מילוי התפקיד המשותף לשניהם. בכך, אין האדם הופך לעריץ על הטבע, כי אם רשאי הוא להשתמש בו בתבונה ובהתאם לצרכיו החיוניים בצורה מאוזנת ומחושבת. ובהגדרה מאוזנת ומדויקת יותר, רשאי הוא להשתמש בטבע לצרכיו כל עוד כלול הדבר בצו האלוקי 'ויניחהו... לעובדה ולשומרה', תוך שהוא מציב לנגד עיניו תדיר את החשש מפני '...שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'. 

יתירה מכך, מצינו בדברי המדרש (רבה ח', א'), כי אם ינהג האדם שלא לפי ציווי הבורא, ויעלה בדעתו כי רשאי הוא לפעול בעולם כאוות נפשו, הרי שיאמרו לו 'זבוב קדמך, יתוש קדמך', שלשול זה קדמך (במיקומו בסדר הבריאה, שכן אלו נוצרו ביום החמישי לבריאה, לעומת האדם שנוצר רק ביום השישי לבריאה).         

***

היכן אם כן עובר קו הגבול הדק, המפריד בין השימוש המותר והאחראי, לבין השחתה ובזבוז שלא לצורך?

נדמה כי דבריו של רבי משה קורדברו בספרו תומר דבורה (פרק ג') יכולים לשמש כמורה דרך לענין זה: "...עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנדכאים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים דומם וצומח חי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים... ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מהנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך".

כל עוד מהווים אוצרות הטבע עבור האדם שותפים בעבודתו את בוראו, כל עוד מסייעים לו מראות הבריאה ואוצרות הטבע להשיב את נפשו ולהתיישב את דעתו, תוך שימוש נכון ומושכל, כי אז ממלא הוא באמצעותם ויחד עמם את ייעודם, את תפקידם הנשגב - המשותף.

***

גילויי המדע, כמו במקרים רבים נוספים, צועדים גם בתחום זה, בעקבות התורה, ומשתלבים להפליא בסלילת דרך מאוזנת שמיטיבה לשמר את ההרמוניה המופלאה הקיימת בבריאה.

כמשל למציאות מבורכת זו יכול לשמש החמצן המיוצר באמצעות העצים - הניטעים בידי האדם עצמו. 'מעגל קסמים' זה, יכול להיכחד חלילה על ידי שימוש לא נכון ובלתי אחראי מצד האדם. כמה טבעי הדבר - תרתי משמע, כי האדם עצמו, יהיה הראשון להציב דאגה זו בראש מעייניו, מתוך מטרה לאפשר את המשך קיום מקור חיותו. 

כך הוא הדבר גם ביחס לדאגה להמשך קיומם ואיכותם של מקורות המים, המחיה, ושאר אוצרות הטבע המאפשרים את קיומו האיתן של האדם ושל העולם כולו המאפשר את המשך קיומו.

חלק בלתי נפרד מכך, הוא מתן האפשרות לטבע למחזר את עצמו, בהתאם לתכונות שבהם נוצר הוא על ידי הבורא. שימוש מופרז ובלתי מאוזן באוצרות הטבע, גורם בהכרח לנזק בלתי הפיך של הטבע בידי מי שהוא הנהנה העיקרי ממנו.

***

המשך יבוא אי"ה