חגיגה לעינים - רשמי סיור ביער ירושלים

עונת הפריחה בשיאה. ה'לוטם-השעיר' צובע את היער בסגול עז באמצעות עליו המתחלפים והמתחדשים מידי יום לארוך העונה. גן עדן של ממש לדבורים, לפרפרים ולשאר חרקים. העורבים וה'שחרורים' גם הם אינם טומנים את מקורם בחול, הם נהנים כאן מכל רגע. לרשותם ניצב שפע של יבול שהותירו אחריהם מבקרים רבים במהלך ימי החג. פה ושם נראות עדיין רקפות שחום הקיץ המורגש כבר היטב, טרם הקיץ עליהן את הקץ. 'גזר-הגינה' נראה אף הוא מתחיל לבצבץ ולצבוע בנקודות לבנות את אותם מקומות שהותיר לו הוורוד להתגנדר בו.

"ובכל זאת", מצנן חנוך צורף מנהל אזור ההר מטעם קק"ל את התלהבותי, "הרשה לי להמר שזה ענין של זמן עד שגם השחור יצבע את שלו. אני לא רוצה לנבא שחורות, אך השרפות, במוקדם או במאוחר, כנראה תבואנה.

צורף:

"אם לקבוע על פי כמות וגודל העשבייה, הרי שמדובר בכמות לא מאד גדולה. מצד אחד אמנם חגיגה לעינים. נראו כאן לקראת סוף החורף ולאורך האביב המון רקפות, כלניות ושאר פרחים עונתיים, אולם מצד שני, ומבחינתנו, זה מה שהכי חשוב, העצים מתחילים את עונת הקיץ כשהם מאד יבשים. אלו הן חדשות לא טובות עבורנו. הימור שלי: על פניו אנחנו נצבים בפני סכנת שריפות גדולה".

***

כל פיסת קרקע הופכת לסיפור

צורף, נמנה על אוכלוסייה לא מאד נפוצה של יערנים שכל פיסת אדמה טומנת עבורם כר פורה למחקר רב שנים, וכל תזוזה קטנה בו, מספרת סיפור שיער שלם לא יספק די דפים בכדי לספר את כולו.

בעשרות השנים שבהן הוא משוטט בין העצים במסגרת תפקידו, בתוכן לא מעט שנים כמנהל 'אזור ההר' מטעם 'קק"ל', נכח בשרפות ענק שכילו כל חלקה טובה, ובעשרות אלפי דונם של עצים שעלו בלהבות מול עיניו. ובכל זאת הוא מסרב לראות את הכל שחור.

הוא נאות לבקשתי, וצרף אותי אליו לסיור שערך ביער ירושלים, תוך שהוא מבקש לבחון בנוכחותי את השפעתה של שרפת הענק שהשתוללה כאן בקיץ שחלף, כשהוא כבר נערך לקראת עונת הקיץ הקרובה הניצבת בפתח ועמה החששות הממלאים את האוויר ההולך ומתחמם.

***   

מאבק איתנים מתחת לפני השטח

ידענו כאן שרפת ענק, כאלף דונם של עצים וחורש טבעי עלו באש. התוצאות הקשות נראות עדיין היטב בשטח. איך זה משפיע על העתיד?

צורף:

"מתרחשים כאן תהליכים איטיים ארוכי טווח: בשנה הראשונה שלאחר השרפה, כפי שאנו נוכחים עתה, צצים מתוך הקרקע צמחים מסוימים, הקרקע עוברת תהליך של השתנות, כשבהמשך, בארבע - חמש השנים הקרובות תתפתח כאן צמחיית הקבע.

מתחת לקרקע מתנהל כאן עתה מאבק איתנים בין הצמחים השונים מי יזכה ליותר נוכחות והיכן, התוצאות מתקבעות בשטח תוך זמן כזה או אחר.

כפי שניתן להיווכח, רוב היער לא נשרף. אני זוקף זאת לא מעט לזכותנו - בשנים האחרונות בצענו כאן כריתת עצים מבוקרת, שמטרתה היתה ליצור קווי חייץ בין היער לבין הבתים הסמוכים לו.

והנה, כבר עתה ניתן להבחין שהאורנים מתחילים לגדול שוב כתוצאה מזרעים שנפלו, הסתכל כאן, האורנים הקטנים הללו גדולים יהיו. זהו התהליך הכי בריא שיש. הוא מתחיל בלי שום התערבות שלנו. מאוחר יותר נידרש לדלל, אך לא בשלב זה. כך יצא היער הרבה יותר בריא. כשהוא עולה באופן טבעי, הוא מתפתח הרבה יותר בריא.

הנה, ראה כאן ליד עמוד המתח הגבוה, חברת החשמל כרתה עצים לפני כעשר שנים, בנתיים גדלו הרבה, עוד עשר שנים תהיה כאן חורשה נהדרת. זוהי דוגמה למה שקורה באופן טבעי.

זוהי דוגמה חיה לתוצאה של עבודת דילול, שנראית כאילו לא טובה, בפועל, נוצרת כאן פעולה חיובית - התחדשות עצמית, אנחנו לא מנהלים פה את הכל, המערכת היא הרבה יותר מורכבת, הרבה מעלינו, נדמה לנו שאנחנו שולטים בטבע, זה לא נכון".

"והנה", הוא מסב את תשומת ליבי, "דוגמה נוספת להתפתחות טבעית, לאותה התחדשות טבעית שאנחנו משתדלים לא להתערב בה. תוכל להבחין כיצד החלק העליון של האורן, קדקוד הצמיחה שלו פגוע, מי שאשם בכך הוא ה'צבי הארץ- ישראלי', שמסתובב כאן ואוכל את הראשים הטריים, שאינם מכילים את החומרים שמפריעים להם. זהו חלק מאותו תהליך בריא.

צבי אוהב יער פתוח, כך יש לו הרבה יותר אוכל. ביער סגור אין  לו מספיק עשבים, והוא צריך עשב רך. כיום יש לו יותר אוכל. כך שהוא בוודאי יוצא נשכר בעקבות השרפות. אנחנו אמנם משתדלים לעשות הכל בכדי למנוע אותן, אך במבט לאחור, מתברר שעם שוך הלהבות, ואחרי שבשלב ראשון השחור משתלט על הכל, חולף זמן, ומתברר, שיש גם צבעים נוספים לסיפור.

***  

השרפה עצמה גורמת להתחדשות

ובכל זאת, בזמן אמת ולא רק, גם לפני ואחרי, מושקעים אמצעים אדירים במניעת השרפות, נראה שעושים כמעט כל מה שניתן בכדי למנוע אותן?

צורף:

"האורנים כאן הם בני ארבעים וחמישים שנה, הם ניטעו בערך באותה תקופה. לאורך השנים הם ידעו שלגים ושרפות ולא מעט בצורות. אפשר להיווכח בכך לפי גדלי העצים השונים.

יש לכך גם השלכות חיוביות: אם פורצת מחלה היא עלולה לחסל את כולם, אולם, כל אחד יגיב לכך באופן שונה, בהתאם לחוסנו. 

בשונה משלג, לאחר שריפה ישנה התחדשות, וכאן, אני 'משליך פצצה': עצי האורן אוהבים אש! העץ יודע אחרי שרפה להתחדש במהירות. זה נותן לו יתרון להתמודד מול המתחרים. עד כמה שהדבר ישמע מוזר, דוקא האש היא שנותנת לו את הכח לצמוח מחדש. שלא ישמע חלילה כאילו אני בעד שרפות, אבל עובדה, וזהו חלק מאותה חכמה עצומה שטמונה בבריאה. הדברים מתרחשים כך: 

בזמן השרפה משחרר האצטרובל כמות אדירה של זרעים - אולי עשרות אלפים דונם, כך נוצרים זרעים, שחלקם מצליחים לבסוף להיאחז בקרקע ולצמוח מחדש.

מה שאנחנו רואים כאן מול עינינו, אלו הם זרעים קטנים של אורן שהצליחו להיאחז בקרקע, ולאט לאט הם גדלים ותופסים כאן נוכחות. בעוד כמה עשרות שנים, נזכה אי"ה לחסות בצלם.

אין צורך דוקא בשרפה, אפשר להיווכח בתופעה המרתקת הזאת בימים חמים באופן מיוחד. נעמדים ליד עץ אורן, ושומעים מעין פיצוצים. אלו הם אצטרובלים שמתפוצצים בעקבות החום, וכתוצאה מכך משחררים זרעונים שמתפזרים באמצעות הרוח למרחקים. 

המנגנון הזה דומה לפיצוץ: ככל שהוא גדול יותר, כך השפעתו גדולה יותר. זה בעצם מה שהאצטרובל עושה - הוא מנצל את החום בכדי להיפתח כמה שיותר, וממילא, להפיץ כמה שיותר רחוק את זרעיו.

אם חלילה פורצת שרפה, קורה לא אחת, שבזמן שהוא עצמו כבר אבד עליו הכלח, הרי שצאצאיו חיים בזכות עצמם ויוצרים דור חדש".

***   

אנחנו אורחים כאן

ועד שהם יפתחו, נמשיך לראות כאן שחור בעינים?

צורף:

"הנחת העבודה שלנו היא פשוטה: ראשית כל יש את הבסיס הטבעי, אנחנו נותנים לו לעשות את שלו.

בשנה הראשונה שלאחר השרפה אנחנו לא נוגעים בכלום. אלא אם כן אנחנו מגלים עצים שעשויים להוות  סכנה בטיחותית. מעבר לכך, אנחנו נותנים לעצים לומר את שלהם.

כעבור שנתיים, אנחנו נכנסים לשטח, ובוחנים את ההתחדשות. במקרים מסוימים, נחליט להתערב. אם נגיע למסקנה כי לולא התערבות שלנו השטח לא יתעורר לחיים, נכין תכנית מסודרת, נבחן מה הכי מתאים לקרקע ונפעל בהתאם.

צריך לזכור שאחרי הכל הקרקע הזאת נמצאת כאן הרבה לפנינו. הרי יהודה והאזור הזה בפרט משופע בבוסתנים ובטרסות קדומות, שעל פי מחקרים נמצאים כאן מתקופת בית שני. בהמשך אמנם הגיעו הנה הערבים והשתמשו בהם לצרכי חקלאות.

משכך, אנחנו משתדלים להותיר על כנה את ההרגשה הקדומה.

יחד עם זאת, אנו ערים למתרחש ומשתדלים לעשות הכל על מנת שאנשים יוכלו לשבת כאן ולחסות בצלם של העצים. 

ככלות הכל, השנים הרבות שאני עושה כאן בין החלקות הקדומות למדו אותי דבר מעניין: ככל שנתערב פחות, כך ייטב לטבע יותר. יש לכך אינספור דוגמאות: למשל, העצים הניצבים כיום לשני צדי הכביש בקטע שבין 'שער-הגיא' לבין 'שורש', המבוגרים בינינו זוכרים מן הסתם את השרפה הגדולה שהשתוללה שם לפני כעשרים וארבע שנים, היא כילתה אז כל חלקה טובה. הגענו לשם בחלוף תקופה והתחלנו לשקם. נטענו עצים חדשים וצפינו מהצד לראות כיצד הם מתפתחים, חלפו שנים, וכיום, למרבה הפלא, אנחנו יכולים לקבוע בצורה די ברורה: העצים הקיימים שם כיום שהתפתחו בצורה מרהיבה, הם דוקא אותם עצים שצמחו בלא כל התערבות מצדנו. דאגנו אמנם לדלל אותם לאורך השנים, על מנת שיגדלו בצורה טובה, אולם עיקר העבודה נעשתה בלא שום התערבות מצדנו.

הלקח העיקרי היוצא מכך הינו: כשהשורש נשאר בקרקע הוא לעולם לא ילך לאבדון, תמיד יצמח ממנו משהו חדש. שום דבר לא מתחיל מאפס".

***

שרפות אינן פורצות מעצמן

הקיץ בפתח, החום מתחיל לטפס, הדאגה בהתאם...

צורף:

"מבחינתנו ההיערכות בעיצומה, ככל של"ג בעומר הולך ומתקרב רף המתח אצלנו מטפס כלפי מעלה. ל"ג בעומר הוא היום שהכי מפחיד אותנו.

אני אמנם אינני חוקר שרפות, אולם למדתי דבר או שניים במשך השנים: שרפה אינה פורצת מעצמה, מישהו גרם לה שתפרוץ, בשגגה או במזיד.

אשמע אולי מנותק מן המציאות, אולם נתקלתי במקרים שבהם שרפה פרצה גם לאחר שנה מאז שכיבינו אותה.

גזע הזית למשל הופך לאחר שרפה למראה מרהיב. האש נתפסת בתוך הגזע, מרחוק אינך רואה כלום, אולם ככל שאתה מתקרב מתגלית לעיניך כעין קדרה היוקדת בפנים, זהו מחזה מדהים בפרט בשעות הלילה. נכחתי במקרים שבהם נשלח טרקטור על מנת ליישר שטח מספר חודשים לאחר שנפגע משרפה, וכתוצאה מכך התפרצו גחלים שעד אז לחשו במעבה האדמה".

***

זכרונות יוקדים

ובכל זאת, הזכרונות היוקדים המלווים אותך מאותן שעות רבות שעשית בתוך הלהבות מרהיבים פחות?

צורף:

"שום דבר לא ימחה את הרושם את הקשה שנותר מיער שעולה בלהבות מול עיניך, במקרים הפחות קשים, במקרים היותר קשים, מדובר גם בנזק רב שנגרם לרכוש, שלא לדבר על אובדן חיי אדם.

לצד השיפור העצום שנרשם בכל מה שכרוך בהתמודדות עם שרפות, עדיין אנו נאלצים להתמודד עם חוסר אכפתיות מצד הגורם האנושי.

אנחנו יכולים לכל היותר לנסות ולספק תשובות בזמן אמת. אכן, בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אסון הכרמל הנורא, שמבחינת כל הגורמים מהווה את 'פרשת קו המים', המערכת כולה התייעלה והשתפרה לטובה.

אם בעבר יכולנו לספק תשובות בעיקר באמצעות מים, הרי שכיום הודות לאותם מטוסי כיבוי, כארבע עשר במספר, יכולת התגובה של גורמי הכיבוי מורכבת בעיקר מחומרים מעכבי בערה.

בניגוד למים ולקצף שאנו מוסיפים לו במקרים אלו, שפעמים רבות מתאדים עם הרוח, עוד קודם שהספיקו להגיע אל העצים, הרי שהחומר הזה שהינו למעשה דשן שמעורב בו חרסית, אשר נועד להכביד עליו ולאפשר לו להגיע אל העצים, הוכיח את יעילותו גם נגד הרוח.

החומר הזה אינו מכיל אמצעי כיבוי, אך הוא מסייע ליצור קווי חייץ בין שטחי האש, ובכך מונע מן השרפה להשתלט. כל מטוס שכזה, המכונה בשפה המקצועית 'אר-טרקטור', מכיל כמות שמספיקה לכחצי דונם, אם הוא פועל יחד עם מטוס נוסף, הם מסוגלים לכסות שטח ניכר הצמוד לחזית האש ובכך למגר את האסון המתקרב. 

ואחרי הכל, אנשים שואלים אותנו: '... אז מה הועילו כל אותם קווי חייץ, וכל אותן פעולות מנע שעליהם אתם שוקדים לאורך השנה...?' אני לא רוצה לחשוב מה היה מתרחש לולי כל זאת. אני יכול לומר באופן ברור, השרפות שהתחוללו כאן לאחרונה הוכיחו חד משמעית: באותם מקומות שנערכה פעילות מקדימה נצלו חיי אדם, שלא לדבר על רכוש. במקומות שבהם לא נערכה פעילות מנע, ולא אמנה כאן רשימה של כמה יישובים שהתרענו בפניהם מבעוד מועד על העלול להתרחש חלילה, התוצאות הקשות בשטח מדברות בעד עצמן. 

אנחנו לא מחפשים אשמים, אולם, דוקא עתה, כאשר העונה עדיין בפתחה, חשוב לנו להתריע שוב: ככל שנשכיל להיערך בטרם עת, נצא נשכרים בזמן אמת".  

***

זהירות מונעת אסון

"כאמור", שב צורף ומסכם את הדברים: "אנחנו מתחילים את העונה במצב לא טוב. אני מבקש להעביר באמצעותך מסר: האחריות האישית של כל אחד מאתנו למניעת שריפות, הינה בראש ובראשונה להימנע מהדלקת אש בשטח פתוח ובימים חמים במיוחד. החוק כרגע אמנם לא מחייב זאת, אך הבקשה שלנו היא: לא להדליק אש בשטחים פתוחים.

בשביל הידע הכללי: השרפה הגדולה שהשתוללה בראשית החורף ליד היישוב 'נטף' החלה ממדורה בגודל של עשרים על עשרים. לא אנשים רעים ולא הצתה. בסך הכל מספר פועלים שרצו להכין לעצמם תה.

אז נכון שכרגע לא הכל נראה שחור, ישנם צבעים נוספים שהופכים את היער למראה מרהיב, אולם, ברגע אחד של חוסר זהירות, הכל יכול להשתנות".

ויהי אחרי השרפה

בקיץ הקרוב ימלאו שנתיים לשרפה הגדולה שכילתה שטחים נרחבים מיער ירושלים, בשיפולי 'יד-ושם' בואכה שכונת 'עין-כרם'. בימים אלו, לאחר תקופה ארוכה בה נערכו על ידי 'קק"ל' פעולות נרחבות לשיקום היער, זוכה היער סוף סוף לחדש את פניו. השחור שהשתלט על היער, גרם להיעלמותו של הירוק שמילא עד לפרוץ השריפה את מלוא רוחב העין. עתה, לאחר שעצים רבים נכרתו והועמסו אל דרכם האחרונה, יוצא השטח הירוק לדרכו החדשה. עצים חדשים ניטעו במורדות, והלב מלא תקווה, כי לא ירחק היום, ונכדנו יזכו אי"ה גם ליהנות מצילם של העצים. לנו, נותר אלא להמתין ולייחל שעד אז לא תפרוץ שרפה נוספת, וכי אלו השתילים הקטנים יגדלו, יפרחו, ויעשו חייל.  

 

כך מצאתי את עצמי משמש כדוברו הלא-רשמי של ארגון קק"ל

 

לא קל להם השנה לאנשי הקק"ל, הם מותקפים מכל עבר, בכל מזג אוויר אפשרי, יהיה זה שלג או שרב, חורף או קיץ, אנשי השטח ימצאו את עצמם נתונים לחיצי הביקורת - ולא רק לאלו של הטבע.

כל עוד מדובר בהתגוננות מול עובדות, מול אנשים המעלים טענות הגיוניות פחות או יותר, חזקה על דוברת הארגון שתעשה את עבודתה נאמנה.

אולם, כשהעצים הדוממים הם אלו שמצויים במרכז, כשהם אלו שמשמיעים את זעקתם, או אז, הענינים בהחלט עלולים לצאת מידי שליטה.

***

אומרים שזה מתרחש אחת למאה שנה, אם אכן נכונים הדברים, הרי ששנתנו הנוכחית 'זכתה' להגיע לקו הגמר - כך לפי הסטטיסטיקות השונות. לא יודע, עבר כבר זמן רב מאז המאה הקודמת, כך שקשה לי להציב טענת נגד מול אותם שעומדים בתוקף על קביעתם הנחרצת.

כך או כך, אין צורך להפליג אל המאה הקודמת, גם לא לערוך השוואות. השנה הזו, היתה ללא כל ספק, שנה מאד לא פשוטה עבור יערות הקק"ל, וממילא גם עבור מי שמופקדים על אחזקתם ועל טיפוחם.

***

הסיפור הלא נעים - שאותו אני מלווה לכל אורכו, ואחריו אני עוקב בציפייה דרוכה מהולה בלא מעט חרדה, מתחיל אי שם בראשיתו של החורף, לפני כשמונה חודשים - באותו סוף שבוע שהפתיע אותנו עם סערת שלג שהותירה אחריה נזקים ומראות קשים - הלא המה כתובים על עיתוני אותם ימים.

לאותם הסבורים בטעות, כי היא חלפה לה זה מכבר, הרי שטעות גדולה היא בידם. היא עדיין כאן. היא אמנם כבר אינה עושה 'רוח', אבל תוצאותיה וספיחיה מהדהדים עדיין היטב בשטח.

כך לפחות נראים הדברים בעיניהם ונשמעים באוזניהם של יערני הקק"ל ביער ירושלים, העושים כאן מזה כמה חודשים, מידי יום ביומו, במסגרת שיקום הנזקים הקשים שחווה האזור כולו.  

במסגרת ביקוריי התכופים באזור, בפרט בשטח היער העוטף את העיר ירושלים  ממערב, אני משמש בעל כורחי ולדאבון ליבי כעד חי לשטחים נרחבים (נחרבים) מן היער - שמספר צוותים עסוקים בשיקומם מידי יום החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

רעש המסורים המנסר את שלוות היער, מותיר אחריו - בלית ברירה - קטעים רבים של אדמה חשופה, השוקעת בדומייה הכללית שנוצרה סביבה.

***

כצופה מן הצד, וכמי שרואה - כמו רבים אחרים בהמשך קיומו ולבלובו של היער, חלק בלתי נפרד מנוף חייו, התקשיתי להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה.

שאלתי את עצמי, והפניתי את השאלות הלא קלות גם להנהלת הקק"ל - שמן הראוי לציין, היטו אוזן קשבת לדבריי, היטיבו להבין לתחושותיי, ואף יצאו מגדרם, על מנת להרגיע את רוחי הסוערת:

"האם אכן פעילות השיקום מפוקחת לפרטיה ולדקדוקיה. האם האחראים מטעם הקק"ל, מודעים מספיק לפעילותם של אנשי השטח (שברוב המקרים שבים בתום יום עבודתם - כשמאחוריהם, נגררות מכולות ענק הנושאות עמהן את תכולת העצים לאי שם, כששם -הם הופכים ל...'משטחים')?"

'אינני עוסק בהאשמות, לא זו מטרתי', הבהרתי, חזרתי והבהרתי באוזני דוברת הארגון. 'אני משמש בסך הכל כשופרם של עצי היער - המתקשים להשמיע את זעקתם'.

השאלות הן קשות - בפרט כאשר אינך איש מקצוע, הכל נראה לך קודר ומאיים, והופך את הירוק המלבב, לשחור ומדכא. 

***

על מנת לשלב מעט 'צבע' מרגיע בתמונה הקודרת - ובטרם אגש להצגת הדברים  באור הנכון, אספר כי בכל זאת, הפקתי 'רווח' צדדי כל שהוא מן הענין. תוך כדי שוטטות באזור האסון, התוודעתי לקיומה של גת עתיקה, אי שם בשיפולי שכונת 'הר-נוף' - לגת עתיקה שנחשפה בעקבות הסערה האחרונה - כתוצאה מקריסתו של עץ, שהתביית בתוכו, הנביט בו את שורשיו ופרס עליו את חסותו. זוהי אמנם 'נחמה פורתא', אולם, במצב הנוכחי, די בעצם נוכחותה, בכדי להחדיר מעט צבע לטבע - מוכה הגורל.

***

"אתם מוכרחים לעשות משהו בטרם תהפוך שכונתי 'הר-נוף' ל'הר' בלי 'נוף' ", כתבתי בבהילות ובנימת ייאוש שחפפה מעלי, לדוברת הארגון, "אנא ממך, עשי הכל בכדי להשיב לעצמי את האמון בארגונכם - שאני מחזיק את עצמי כאחד מאוהדיו היותר גדולים".

למען האמת, לא קל היה לי לרסן את עצמי מלהביע את תסכולי - נוכח המתרחש בשטח. אולם, חזקה עלי הבטחתי להמתין עם פרסום הדברים, עד לשמיעת עמדתו הרשמית של הארגון באשר למתרחש בשטח.

נאלצתי להמתין בקוצר רוח, כאשר כל העת יודע האזור שינויים של ממש, הכרחתי את עצמי להעלים עין ממראות לא מלבבים, לאטום אוזן למשמע קולות צורמים - העולים מקריסתם של עצים רבים.

בסופה של תקופת ההמתנה - שהתארכה מעט מעבר למצופה - בשל לו"זו הצפוף של חנוך צורף מנהל 'אזור ההר', יכולתי לסמן לעצמי בסיפוק, כי אכן, לא כל מה שרואים מ'שם', רואים מכאן, וכי על מנת לעמוד על עומקם של תהליכים המתרחשים בשטח, אין די בעין בוחנת מהולה בביקורתיות נוקבת.

רק בעל מקצוע של ממש - הבקיא בנבכי ובשורשי המציאות, מכיר מקרוב - היכרות רבת שנים את השטח, עוקב ומלווה מקרוב את השינויים המתרחשים בו. רק הוא יכול לספק את התשובות המקצועיות, למצוקות הצצות בשטח. חנוך צורך, לעניות דעתי ולמיטב הבנתי, התברך בתכונות הנדרשות וההכרחיות, האמורות להימצא אצל בעל מקצוע, המיטיב למלא את תפקידו נאמנה. אם קיים מושג של 'איש-שטח', הרי שהוא בהחלט מגלם אותו במלוא מובן המילה.

***     

הרגע המיוחל הגיע. יחד עמו הגיע אל השטח מר חנוך צורף - מנהל אזור ההר מטעם קק"ל, כשאליו מצטרפת דוברת הארגון.  

"שואלים אותי שאלות רבות", משתף אותי חנוך ב'חוויות' שמזמין עבורו תפקידו המציב אותו בחזית, תוך שהוא חשוף למידה רבה של ביקורת, "רבים חפצים להבין מה אנו עושים כאן. ישנם שאף רואים בנו כמי שעושים את עבודתנו 'קרדום לחפור בו' - משל יש לנו ענין בכריתת עצים לשם כריתה בלבד, ולא לשם בירוא היער ושיקומו. מטיחים בנו האשמות שווא, שלא היו ולא נבראו, ואף לא משל היו.

לנו כארגון מציקה העובדה שהופכים אותנו להורסי היער. אנו חשודים מראש ב'התנכלויות ליער'. בשעה שהדברים לא נכונים עובדתית, זאת מעבר לצורת היחס. אפשר לבקר, אבל לא להפוך אותנו לעבריינים. 

ישנם שלמרבה הצער, אינם טורחים כלל לברר עמנו את הדברים, בטרם יבואו להשמיע כנגדנו טענות קשות - שרובן ככולן נובעות מחוסר ידע בסיסי באשר לנתונים הקיימים בשטח, שלא לומר כי אינם מודעים כלל לקווי הפעולה המנחים אותנו בעבודתנו. הם שופטים אותנו על פי מראה עיניים בלבד, ומבלי שיבחנו את הדברים במבט מעמיק ומקיף.

חלק מן הטענות המופנות אלי יוצרות מצגת שווא - כאילו אין פיקוח צמוד שלנו על עבודות הכריתה, וכאילו הפועל הזוטר בשטח - שברבים מן המקרים נמנה על תושבי השטחים -  הוא זה שחותך את גורלו של העץ.

 

ישנם שאף מקיפים את טענותיהם ב'חבילי-זמורות' ומבקשים להוסיף בורות על בורותם: 'כי הנה, עובדה, מדוע למשל, אזור מסוים של היער 'זוכה' לטיפול מאסיבי - המותיר אחריו את השטח כשהוא חשוף לחלוטין, בעוד, ובמרחק לא רב ממנו, נעשה הטיפול בצורה הרבה יותר מתונה' ".

"אז מדוע בעצם", אני שואל את חנוך, ומבקש לשמש פה לרבים: יש צורך בכריתה כה מקיפה של עצים - שרבים מהם, כך נראה - לפחות ממבט שטחי, אינם מועדים לקריסה, וממילא, כך נדמה, אינם מהווים סכנה של ממש? האם אכן יש קשר - כפי שמורים השלטים המוצבים באזור, בין סופת השלג האחרונה, לבין העבודות המתבצעות בשטח?"

***

צורף:

"בעבר נקטנו בשתי פעולות: יצירת קווי חייץ - שגרמו להתמרמרות רבה, ודילול במקומות בעיתיים.  נכון להיום, אנו עסוקים באופן רשמי ומעשי ב'שיקום נזקי השלג'. בהתחשב בעובדה, כי בממוצע של עשר שנים, אנו עדים ל'שלג כבד' המכה ביער - כך לפחות מאז שנת 1992, ומותיר אחריו נזקים קשים.

'יער ירושלים', נטוע ברובו ב'אורן ירושלים' - הוא העץ שספג כאן את המכה בצורה הקשה ביותר. עצים אלו שנטעו בשנות החמישים-שישים בצפיפות רבה, אינם עמידים בפני שלגים. התוצאה הסופית: היער מתפתח, אבל השלג כנראה חזק ממנו. ישנם מיני אורנים שונים - שאינם ניתנים להבחנה בעין לא מקצועית. הם דומים אמנם, נמנים על בני משפחה אחת, אך שונים ביחסם לשלג. עובדה, אותם מינים לא קרסו, בעוד ו'אורן ירושלים' ספג מכה אנושה, זאת משום שעצי מין זה קרבים לקצה אורך החיים שלהם. כאשר, לשם ההמחשה, עצי ה'ברוש', רובם ככולם, שרדו את המכה בצורה טובה.

על מנת לסבר את האוזן, אספר כי עם תום הסופה, וכצעד ראשון שעשינו לצורך הערכת הנזקים,  קבלתי אישור להעלאת מסוק אל האוויר, המחזות שנגלו לעיני היו קשים מנשוא - 'כתמים' נרחבים ועצומים שיצרו העצים שקרסו. מכאן עברנו אל השלב הבא - מיפוי הנזקים. נכון להיום, אנחנו יודעים בבירור כי ב'הרי-יהודה' מוגדרים כ-17.000 דונם של יער, ככאלו שנפגעו קשה מהשלגים.

ללא ספק, מדובר בכמות עצומה - גם בקנה מידה של קק"ל, אמנם לא כולם שוכבים על הרצפה, אולם הפגיעה גדולה וברורה. כאשר מין זה של 'אורן-ירושלים' מהווה כשבעים-שמונים אחוז של סך הפגיעה הכללי.

וכאן, כאשר אנו ניצבים בפני השלב הבא - שלב השיקום בפועל, אנו שואלים את עצמנו: 'האם נכרות את היער כולו וניטע אותו מחדש? זה חסר הגיון. הלא, אין כאן חורש טבעי, שיאפשר שימוש לקהל! איך נרשה לעצמנו לפעול בצורה מאסיבית, שתותיר את היער חשוף לחלוטין, למשך חמישים השנים הקרובות?!' "

***

בשלב זה עובר צורף להצגת מדד הנתונים הכאוב:

"באופן כללי, אנו מדברים על כארבעה עשר אלף דונם שניזוקו בסביבתו הרי יהודה, כתוצאה מסופת השלגים האחרונה, כאשר רובו של היער ניזוק בדרגת נזק קשה - ובשפתנו דרגה 3 - בסקאלה. למרבה ההפתעה, נוכחנו לגלות כי אפילו אורנים רכים יחסית - בני חמש עשרה בסך הכל, נפגעים קשות. ידענו עד כה על הבוגרים, מבחינתנו היתה זו הפתעה לגלות שגם הצעירים אינם שורדים שלג שיורד במאסה כה גדולה.

באשר לסדרי העדיפויות במתן טיפול ראשוני לנזקי הסופה, הגדרנו לעצמנו כך: ראשית, יש לטפל באתרים קולטי קהל ובסביבת ישובים ומעברי דרכים. העבודות במקומות אלו עומדות תחת הכותרת של: שיקום נזקי השלג. לשם כך קבלנו אישורים. זה מה שמופיע בניירות העבודה. לצורך הענין, הגדרנו לעצמנו מה זה עץ שנפגע? לא רק מה שקרס, גם עצים נטויים, גם צמרת שנכרתה. אלו, למרות שלא נפלו עכשיו, יקח שנה שנתיים, אולם, הם יפלו מתי שהוא. על כך מעידים 'הכתמים' - הענפים היבשים הנראים בצמרות העצים.  

במהלך הערכת הנזקים (שאותן סיימנו ממש לא מזמן) ותוך כדי עבודות השיקום, גילינו דבר נוסף: עיקר הנזק נגרם לעצים הממוקמים בוואדיות ובשוליים. זו עובדה, שאין לי עדיין הסבר מדעי מדויק ביחס אליה. מכל מקום, ניתן להיווכח באופן ברור כי שם נמצאת רמת נזק הגבוהה ביותר (תוך כדי הדברים וכמענה לשאלותיי, מצביע צורף אל עבר נקודה שכזאת, הניצבת בסמוך למקום עמידתנו בחצרה האחורי של שכונת הר נוף).

לשאלתך, הנוגעת להבדלי הטיפול שאנו מעניקים למקומות השונים: אכן, אין אחידות. גילינו שבאופן כללי, כפי שצלמנו מהמטוס, הכביש הזה [שבו אנו עומדים עתה] מהווה את גבול הנזק שבין רמת 2 לרמת 3. לא הכל אחיד. למען האמת, אם אכן הכל [כריתת העצים] היה אחיד, היה הדבר מוזר. השלג גרם לנזקים ברמות שונות. לא כסחנו את כל היער בצורה אחידה. הנה, כאן ניכר ברור ההבדל, מבחינה טופוגראפית.

ביחס לשאלתך אודות צורת העבודה שלנו, ממנה עלתה לכאורה הטענה כאילו אנו אמורים לספק מכסה מסוימת של עצים כרותים מידי יום לקבלן העצים המעסיק עובדים שבדרך כלל מקורם בחברון: ראשית, למען האמת, ניסינו לא אחת לטפח עובדים יהודים, הצענו להם אפילו כי אנו נממן את הציוד, לצערנו, הענין לא הוכיח את עצמו בשטח. כפי שוודאי נוכחת לדעת, מדובר בעבודה סיזיפית הדורשת מאמץ וכושר גופני גבוה מאד.

בנוגע לאופן הפיקוח: ישנן שלוש רמות פיקוח: ראשית, לכל קבוצה מוצמד מפקח צמוד מטעמנו. מעליו ניצב מפקח אזורי, שעובר בכל האתרים, ומבקש לבחון מקרוב - בדרך כלל בתדירות של פעם ביום, מה קורה בכל אתר. מעליו, ניצב המפקח הגושי, המגיע בתדירות של אחת למספר ימים. נכון להיום, אנחנו פועלים בסביבת יער ירושלים בשמונה אתרים שונים, ובאזור יהודה בכלל בכחמישה עשר אתרים. עד כה השקענו בשיקום נזקי השלג סכום של כמליון ₪".

***

אם אבקש להגדיר את השינוי שנוצר אצלי כתוצאה מהשיחה הרוויה עם צורף, הרי שאומר זאת כך: הגעתי עם בטן מלאה, עמוס בטענות שונות שרבצו בקרבי משך תקופת המתנה ארוכה. תוך כדי מהלך השיחה ובסיומה, חשתי תחושת הקלה של ממש. ניתן לומר כי באופן כללי, התרשמתי כי אכן יש 'אבא' לכל הסיפור העגום של היער. למרות המראות הקשים, למרות כמויות העצים הלא מבוטלות, הנערמות כאן מידי יום - הדברים נעשים מתוך שיקול ותחת פיקוח הדוק ומתחשב, המתייחס גם לפרטים הקטנים. בגדול, קבלתי תשובות הגיוניות לרוב ככל הטענות שהעליתי בפנייתי הנוקבת לארגון (שבה שתפתי גם את 'אדם, טבע ודין', ואשר צונזרה על ידי בתקופת ההמתנה). נכון להיום, אני יכול לקבוע באופן די ברור, כי שורר אמון מוחלט ביני לבין הקק"ל, בכל הנוגע לתחום הטיפול - הראוי והמסור שהוא מעניק לשמירת היער.

***

בעתיד הלא רחוק, אתן אי"ה ביטוי נרחב לגל השרפות הקשה שפקד את האזור מוכה השלג. במסגרת זו אבקש להפריך טענות שונות ורוחות לוהטות ומתוקשרות, שהועלו כנגד הארגון תוך כדי התלהטות השריפות במוקדים השונים.

מצוי עמי בצקלוני, תיעוד נרחב של עבודות השיקום, שמן הסתם יהיה בו בכדי לשפוך הרבה אור על המדורה הגדולה והמתוקשרת, שנוצרה סביב הארגון, בעקבות מכת השרפות הקשה שידע האזור בשבועות האחרונים.

לצד אלו, תכלול אי"ה הרשימה התייחסות מרתקת למיזם ראשוני מסוגו, שאליו נחשפתי באופן בלתי אמצעי, על פי הזמנתו של צורף. תהיה בו, כך אני מקווה, 'הצתה מכוונת' שתאפשר הצצה לא שגרתית לתופעה לא מוכרת ולא מסוקרת.

היאזרו בסבלנות.

אחת מפינות החמד ביער, ששרדה איכשהוא את הסופה      

 

עבודות השיקום בעיצומן

 

 

 

 

חנוך צורף מנהל אזור ההר

 

 

'איך נפלו גיבורים'!

שבועיים וקצת חלפו מסיומה של הסערה האחרונה שפקדה את אזורנו ('לא תקפ"צ - לא תקום פעמיים צרה'). אולם, הנזקים הקשים שהותירה אחריה, יעסיקו את הנוגעים בדבר עוד זמן רב. 

מן הסתם לא הייתי היחיד שליבו נחמץ במהלך הסופה ובימים שלאחריה, לנוכח המראות הקשים שהביאה עמה. עמל של שנים רבות - עצים בני עשרות שנים ואולי יותר, קרסו מעומס השלג, תוך שהם מותירים אחריהם בוקה ומבולקה, שלשיקומן ידרשו מן הסתם ימים רבים.

'הכי מרגיז' הוא, שאין אל מי להפנות את אשמת קריסתם. גזירה היא משמים, ולנו, המאמינים כי ב'שלנו הסער הזה', לא נותר אלא להפנות אבצע מאשימה אל עצמנו, ובמקביל, לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

ובכל זאת, עבור 'קילורין', המצב שנוצר דורש התייחסות שונה, בבחינת 'אבל יחיד עשי לך'. הורתו ולידתו של בלוג זה, ובכלל, רבות מן המחשבות הפוריות שנלוו לתקופת הפרייתו, נזקקו מטבע הדברים ל'קרקע פוריה' וטבעית, ולאווירה ספוגה בניחוח טבעי.

כמו כן סמלו של הבלוג - אותו אצטרובל המעטר את שער הכניסה אל היכלו של, שנבחר על ידי לשמש כסמל וכאות לתכולתו הטבעית ולתכניו הסביבתיים, שימש לו כבית גידול טבעי אותו יער שעל גדיעת רבים מעציו הנני מבקש לקונן ברשומה זו.

התנוחה הטבעית בה נראה האצטרובל, כשהוא מונח בטבעיות על גבי שלחן - הנזקפת לזכותו של אחד מאותם שלחנות 'משרדיים-טבעיים' ש'נטעו' באחד מיערות קק"ל - ששימש לו וישמש לו אי"ה כבית גידול עוד שנים רבות וטובות, לא היתה מתאפשרת להנצחה בימים סוערים אלו.

'יער ירושלים' - אותה טבעת ירוקת עד (ועד בכלל), המקיפה (באופן חלקי ולא מספק) את העיר כ'הרים סביב לה', ספג מכה אנושה. נדמה כי הנזקים שחוללה הסופה בתחומי העיר ופנימה, מתגמדים נוכח הנזקים שנגרמו ליער. מאות רבות של עצים, שעטרו את היער והפיחו בו רוח חיים מזה עשרות רבות של שנים, נעקרו ממקומם והוטחו אל הקרקע כעלה נידף. על אף גודלם ואולי מחמתו, הוטלו אל הארץ כדומן, ועדיין שרועים הם על הקרקע כאבן שאין לה הופכין.

עבודה של ימים ושל חודשים תידרש מן הסתם על מנת 'ליישר את פני הקרקע', אם בכלל. עבור שוחרי טבע, שלא לומר, עבור אותם גורמים, ועבור אנשי הקק"ל בפרט, המופקדים על שמירת היער ופיתוחו למען הכלל, מדובר ללא ספק בנזק קשה מנשוא.  

מכאן שלוחה ברכת ניחומין: " 'המקום' (תרתי משמע) ינחם אתכם בתוך שאר אבלי (יער) ירושלים. שלא נדע עוד צער".     

                                                

כך נראה 'אתר קילורין' בטרם הסופה



 

 

כך נראה ה'אתר' לאחר הסופה

 

כך נראה האזור הסמוך ל'אתר' בימים אלו

 

 

'גזע שנכחד'

 

שמירת הטבע - תפקיד משותף לאדם ולסביבה

 

בירוא יער ירושלים למניעת קריסות עצים והתפשטות שריפות כפי שנתפס בעדשת מצלמתי בימים אלו

 

***

אז מדוע באמת, אני נשאל מעת לעת, לא נשמע מספיק ברור קולה של היהדות החרדית בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה?!

גם אם אין יכולתי לתת תשובה מספקת לשאלה המתבקשת והצודקת, אף כי אמנם צפוי היה שאכן ישמע הקול ברור יותר ותדיר יותר.

מכל מקום, נעים להיווכח כי הזירה אינה מופקרת לחלוטין, וכי יש מי שנוטלים לידם את היוזמה ומבקשים להשמיע את קולה הברור של תורתנו הקדושה בכל הקשור לתחום רחב ומקיף זה.

אחת מן הדוגמאות הנאות לכך היא חוברת בשם 'לעובדה ולשומרה' שהזדמנה לידי, אשר חוברה על ידי בחור חרדי, ואשר חולקה כמזכרת מקורית לאורחים שהגיעו לחלוק עמו את שמחת נישואיו.

הבחור, כיום אברך, שלמה סמסונוביץ שמו, החל לעסוק בנושא במשך השנה שקדמה לנישואיו.

על הסיבה שהביאה אותו לעיסוקו המבורך כותב שלמה את הדברים הבאים:

"היה זה בהיותי ילד, צעדתי לצדו של אבי, וכדרכם של ילדים, תלשתי משיח רחוב צדדי מספר עלים. אבי, בראותו זאת, העיר לי על כך באומרו: כי לכל עץ ולכל עלה התייחד מקום בעולמנו, כחלק בלתי נפרד מן הסדר הכללי אותו טבע הבורא, וכי אין זה מן הראוי להפריע את סדר הבריאה.

למען האמת, הייתי קצת מופתע, לתומי סברתי עד לאותו רגע, כי בהיות והאדם הוא נזר הבריאה, ממילא פועל יוצא מכך היא האפשרות מצדנו לעשות בו כאוות נפשנו.

דבריו של אבי קנו שביתה בליבי ובתודעתי, והחל מאותו רגע, השתנתה אצלי התפיסה מן הקצה אל הקצה.

במקביל, גברה בקרבי הסקרנות להכיר ולדעת טוב יותר מה דעתה של תורתנו בכל הקשור לנושא רחב זה, ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי שלא רק מוסר ורצון טוב יש כאן, כי אם הרבה מעבר לכך. נוכחתי לדעת, כי אין כל הבדל בין הוראות התורה בתחום זה לבין תחומים אחרים".

*** 

תמו להם ימי הילדות, שלמה בגר והפך לאיש, והחליט לעשות משהו עם הידע שרכש במשך השנים, להוציא אותו מרשות היחיד לנחלת הכלל.

'הירוקים', הוא כותב, הפכו לשמש זה מכבר לשופרם הגלובאלי של אוצרות הטבע, לעתים, ניתן לחשוב שזה הוא עניינם האישי בלבד, וכאילו אין להם לאמונים על דרך התורה כל נגיעה בענין. האם אכן אלו הם פני הדברים?! האם אין קולה של התורה צריך אף הוא להישמע בגאון.

כאשר ביקש לשמוע את קולה של היהדות בתחום זה, הופתע לגלות כי רבה בו העזובה. היו שטענו באוזניו כי טיפוח הסביבה, הוא ענין שדורש ממון רב, כציבור המתמודד עם מטלות כבדות של חיי היומיום, כמו גם עם כמויות גדולות של פסולת ביתית וצפיפות אוכלוסין, הדבר הוא עבורנו בבחינת מותרות, כמעט.

היה מי שטען באוזניו כי הדבר נובע גם מחוסר הזדהות של ציבור בני התורה עם ההקצנה הקיימת בתחום מצד ארגוני הסביבה למיניהם, אשר רבים מהם אינם שמים מול עיניהם את דעתה של התורה, אם בכלל - מציאות שיוצרת עיוותים רבים, שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההלכה הנוגעות לאיכות הסביבה.  

למרות זאת, לא נחה דעתו, הלא גופי תורה רבים, לא מעט ציווים והלכות נוגעים לשמירה ולהגנה על הסביבה, הכיצד זה הפך ענין כה מרכזי לשולי ונשכח?!

אין ספק, כי רבים אינם מודעים לכמות החומר התורני, העוסק בשמירה על איכות הסביבה. לו היינו יודעים עד כמה דואגת התורה לסביבתנו, אין ספק כי היינו שומרים עליה יותר.

איך, אם כן, שאל את עצמו, ניתן בכל זאת להעלות את הנושא לסדר היום התורני-ציבורי?

***

כאמור, בחוברת זו, כונסו תחת קורת גג אחת נקודות שונות העוסקות בזוויות השונות של סוגית 'איכות הסביבה'. להלן, אשתדל להגיש בצורה מתומצתת, טעימות קטנות מתוך המגוון שבהם עוסק המחבר:

על פי השקפת התורה, בריאת העולם נועדה לצורך עבודתו של היהודי את בוראו. יתירה מכך, חז"ל אף עיגנו הסתכלות זאת כחלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי בעולמו: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. שתי דעות עיקריות מצינו בהגדרת מציאותו של האדם ביחס לסביבתו:

בבראשית (א', כ"ח - כ"ט): "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה". מפסוקים אלו ניתן להיווכח בתפקיד שהוטל על האדם על ידי בוראו למשול בטבע.

הרמב"ן כותב בפירושו לפסוקים אלו: "... שימשלו בחוזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש... ובכל הארץ - שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת וברזל, ולשון 'ירידה' - ממשלת האדון בעבדו, 'וכבשוה' - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקרו נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר 'ובכל הארץ (יש שחולקים על דברי הרמב"ן ומפרשים אחרת את דברי הפסוק, טענתם היא: כי לא יתכן שרצון הבורא הוא לרדייה של עריצות)".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג', י"ג) לעומתו, רואה את מציאותו של האדם, כחלק מכלל הבריאה: "הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות הוא, שלא נאמין בנמצאות כולם, שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר".   

מדבריו עולה כי האדם הינו שווה ערך לשאר הברואים, הוא חלק מן הטבע, והזכות שניתנה לו להשתמש בו ולהתפתח בו שווה לשל שאר הברואים. 

רבים סבורים, כי בכך מונח למעשה חשש של היסחפות אחר העדפת הטבע עד כדי מניעת ההתפתחות האנושית, חשש שאכן מקבל הצדקה וזוכה למימוש על יד ארגונים רבים, הרואים לעצמם את הזכות להעניק לטבע עליונות על פני האדם.

***

שתי תפיסות מנוגדות אלו, יכולות למעשה לדור בכפיפה אחת, באמצעות הגדרה זו: 'השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם'. הקב"ה הציב את האדם בעולם, על מנת ליישם באמצעות הטבע (שגם הוא הוצב בעולם לשם מילוי מטרה נעלה) את המטרה שלשמה העולם נוצר.

בהתאם לתפיסה זו, לא זו בלבד שהאדם מצווה לשמר את הטבע ולהגן עליו, על מנת שיוכל אף הוא למלא את תפקידו, כי אם אף נאסר עליו להשתמש בו שלא במסגרת מילוי התפקיד המשותף לשניהם. בכך, אין האדם הופך לעריץ על הטבע, כי אם רשאי הוא להשתמש בו בתבונה ובהתאם לצרכיו החיוניים בצורה מאוזנת ומחושבת. ובהגדרה מאוזנת ומדויקת יותר, רשאי הוא להשתמש בטבע לצרכיו כל עוד כלול הדבר בצו האלוקי 'ויניחהו... לעובדה ולשומרה', תוך שהוא מציב לנגד עיניו תדיר את החשש מפני '...שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'. 

יתירה מכך, מצינו בדברי המדרש (רבה ח', א'), כי אם ינהג האדם שלא לפי ציווי הבורא, ויעלה בדעתו כי רשאי הוא לפעול בעולם כאוות נפשו, הרי שיאמרו לו 'זבוב קדמך, יתוש קדמך', שלשול זה קדמך (במיקומו בסדר הבריאה, שכן אלו נוצרו ביום החמישי לבריאה, לעומת האדם שנוצר רק ביום השישי לבריאה).         

***

היכן אם כן עובר קו הגבול הדק, המפריד בין השימוש המותר והאחראי, לבין השחתה ובזבוז שלא לצורך?

נדמה כי דבריו של רבי משה קורדברו בספרו תומר דבורה (פרק ג') יכולים לשמש כמורה דרך לענין זה: "...עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנדכאים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים דומם וצומח חי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים... ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מהנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך".

כל עוד מהווים אוצרות הטבע עבור האדם שותפים בעבודתו את בוראו, כל עוד מסייעים לו מראות הבריאה ואוצרות הטבע להשיב את נפשו ולהתיישב את דעתו, תוך שימוש נכון ומושכל, כי אז ממלא הוא באמצעותם ויחד עמם את ייעודם, את תפקידם הנשגב - המשותף.

***

גילויי המדע, כמו במקרים רבים נוספים, צועדים גם בתחום זה, בעקבות התורה, ומשתלבים להפליא בסלילת דרך מאוזנת שמיטיבה לשמר את ההרמוניה המופלאה הקיימת בבריאה.

כמשל למציאות מבורכת זו יכול לשמש החמצן המיוצר באמצעות העצים - הניטעים בידי האדם עצמו. 'מעגל קסמים' זה, יכול להיכחד חלילה על ידי שימוש לא נכון ובלתי אחראי מצד האדם. כמה טבעי הדבר - תרתי משמע, כי האדם עצמו, יהיה הראשון להציב דאגה זו בראש מעייניו, מתוך מטרה לאפשר את המשך קיום מקור חיותו. 

כך הוא הדבר גם ביחס לדאגה להמשך קיומם ואיכותם של מקורות המים, המחיה, ושאר אוצרות הטבע המאפשרים את קיומו האיתן של האדם ושל העולם כולו המאפשר את המשך קיומו.

חלק בלתי נפרד מכך, הוא מתן האפשרות לטבע למחזר את עצמו, בהתאם לתכונות שבהם נוצר הוא על ידי הבורא. שימוש מופרז ובלתי מאוזן באוצרות הטבע, גורם בהכרח לנזק בלתי הפיך של הטבע בידי מי שהוא הנהנה העיקרי ממנו.

***

המשך יבוא אי"ה