שמירת הטבע - תפקיד משותף לאדם ולסביבה

 

בירוא יער ירושלים למניעת קריסות עצים והתפשטות שריפות כפי שנתפס בעדשת מצלמתי בימים אלו

 

***

אז מדוע באמת, אני נשאל מעת לעת, לא נשמע מספיק ברור קולה של היהדות החרדית בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה?!

גם אם אין יכולתי לתת תשובה מספקת לשאלה המתבקשת והצודקת, אף כי אמנם צפוי היה שאכן ישמע הקול ברור יותר ותדיר יותר.

מכל מקום, נעים להיווכח כי הזירה אינה מופקרת לחלוטין, וכי יש מי שנוטלים לידם את היוזמה ומבקשים להשמיע את קולה הברור של תורתנו הקדושה בכל הקשור לתחום רחב ומקיף זה.

אחת מן הדוגמאות הנאות לכך היא חוברת בשם 'לעובדה ולשומרה' שהזדמנה לידי, אשר חוברה על ידי בחור חרדי, ואשר חולקה כמזכרת מקורית לאורחים שהגיעו לחלוק עמו את שמחת נישואיו.

הבחור, כיום אברך, שלמה סמסונוביץ שמו, החל לעסוק בנושא במשך השנה שקדמה לנישואיו.

על הסיבה שהביאה אותו לעיסוקו המבורך כותב שלמה את הדברים הבאים:

"היה זה בהיותי ילד, צעדתי לצדו של אבי, וכדרכם של ילדים, תלשתי משיח רחוב צדדי מספר עלים. אבי, בראותו זאת, העיר לי על כך באומרו: כי לכל עץ ולכל עלה התייחד מקום בעולמנו, כחלק בלתי נפרד מן הסדר הכללי אותו טבע הבורא, וכי אין זה מן הראוי להפריע את סדר הבריאה.

למען האמת, הייתי קצת מופתע, לתומי סברתי עד לאותו רגע, כי בהיות והאדם הוא נזר הבריאה, ממילא פועל יוצא מכך היא האפשרות מצדנו לעשות בו כאוות נפשנו.

דבריו של אבי קנו שביתה בליבי ובתודעתי, והחל מאותו רגע, השתנתה אצלי התפיסה מן הקצה אל הקצה.

במקביל, גברה בקרבי הסקרנות להכיר ולדעת טוב יותר מה דעתה של תורתנו בכל הקשור לנושא רחב זה, ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי שלא רק מוסר ורצון טוב יש כאן, כי אם הרבה מעבר לכך. נוכחתי לדעת, כי אין כל הבדל בין הוראות התורה בתחום זה לבין תחומים אחרים".

*** 

תמו להם ימי הילדות, שלמה בגר והפך לאיש, והחליט לעשות משהו עם הידע שרכש במשך השנים, להוציא אותו מרשות היחיד לנחלת הכלל.

'הירוקים', הוא כותב, הפכו לשמש זה מכבר לשופרם הגלובאלי של אוצרות הטבע, לעתים, ניתן לחשוב שזה הוא עניינם האישי בלבד, וכאילו אין להם לאמונים על דרך התורה כל נגיעה בענין. האם אכן אלו הם פני הדברים?! האם אין קולה של התורה צריך אף הוא להישמע בגאון.

כאשר ביקש לשמוע את קולה של היהדות בתחום זה, הופתע לגלות כי רבה בו העזובה. היו שטענו באוזניו כי טיפוח הסביבה, הוא ענין שדורש ממון רב, כציבור המתמודד עם מטלות כבדות של חיי היומיום, כמו גם עם כמויות גדולות של פסולת ביתית וצפיפות אוכלוסין, הדבר הוא עבורנו בבחינת מותרות, כמעט.

היה מי שטען באוזניו כי הדבר נובע גם מחוסר הזדהות של ציבור בני התורה עם ההקצנה הקיימת בתחום מצד ארגוני הסביבה למיניהם, אשר רבים מהם אינם שמים מול עיניהם את דעתה של התורה, אם בכלל - מציאות שיוצרת עיוותים רבים, שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההלכה הנוגעות לאיכות הסביבה.  

למרות זאת, לא נחה דעתו, הלא גופי תורה רבים, לא מעט ציווים והלכות נוגעים לשמירה ולהגנה על הסביבה, הכיצד זה הפך ענין כה מרכזי לשולי ונשכח?!

אין ספק, כי רבים אינם מודעים לכמות החומר התורני, העוסק בשמירה על איכות הסביבה. לו היינו יודעים עד כמה דואגת התורה לסביבתנו, אין ספק כי היינו שומרים עליה יותר.

איך, אם כן, שאל את עצמו, ניתן בכל זאת להעלות את הנושא לסדר היום התורני-ציבורי?

***

כאמור, בחוברת זו, כונסו תחת קורת גג אחת נקודות שונות העוסקות בזוויות השונות של סוגית 'איכות הסביבה'. להלן, אשתדל להגיש בצורה מתומצתת, טעימות קטנות מתוך המגוון שבהם עוסק המחבר:

על פי השקפת התורה, בריאת העולם נועדה לצורך עבודתו של היהודי את בוראו. יתירה מכך, חז"ל אף עיגנו הסתכלות זאת כחלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי בעולמו: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. שתי דעות עיקריות מצינו בהגדרת מציאותו של האדם ביחס לסביבתו:

בבראשית (א', כ"ח - כ"ט): "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה". מפסוקים אלו ניתן להיווכח בתפקיד שהוטל על האדם על ידי בוראו למשול בטבע.

הרמב"ן כותב בפירושו לפסוקים אלו: "... שימשלו בחוזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש... ובכל הארץ - שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת וברזל, ולשון 'ירידה' - ממשלת האדון בעבדו, 'וכבשוה' - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקרו נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר 'ובכל הארץ (יש שחולקים על דברי הרמב"ן ומפרשים אחרת את דברי הפסוק, טענתם היא: כי לא יתכן שרצון הבורא הוא לרדייה של עריצות)".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג', י"ג) לעומתו, רואה את מציאותו של האדם, כחלק מכלל הבריאה: "הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות הוא, שלא נאמין בנמצאות כולם, שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר".   

מדבריו עולה כי האדם הינו שווה ערך לשאר הברואים, הוא חלק מן הטבע, והזכות שניתנה לו להשתמש בו ולהתפתח בו שווה לשל שאר הברואים. 

רבים סבורים, כי בכך מונח למעשה חשש של היסחפות אחר העדפת הטבע עד כדי מניעת ההתפתחות האנושית, חשש שאכן מקבל הצדקה וזוכה למימוש על יד ארגונים רבים, הרואים לעצמם את הזכות להעניק לטבע עליונות על פני האדם.

***

שתי תפיסות מנוגדות אלו, יכולות למעשה לדור בכפיפה אחת, באמצעות הגדרה זו: 'השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם'. הקב"ה הציב את האדם בעולם, על מנת ליישם באמצעות הטבע (שגם הוא הוצב בעולם לשם מילוי מטרה נעלה) את המטרה שלשמה העולם נוצר.

בהתאם לתפיסה זו, לא זו בלבד שהאדם מצווה לשמר את הטבע ולהגן עליו, על מנת שיוכל אף הוא למלא את תפקידו, כי אם אף נאסר עליו להשתמש בו שלא במסגרת מילוי התפקיד המשותף לשניהם. בכך, אין האדם הופך לעריץ על הטבע, כי אם רשאי הוא להשתמש בו בתבונה ובהתאם לצרכיו החיוניים בצורה מאוזנת ומחושבת. ובהגדרה מאוזנת ומדויקת יותר, רשאי הוא להשתמש בטבע לצרכיו כל עוד כלול הדבר בצו האלוקי 'ויניחהו... לעובדה ולשומרה', תוך שהוא מציב לנגד עיניו תדיר את החשש מפני '...שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'. 

יתירה מכך, מצינו בדברי המדרש (רבה ח', א'), כי אם ינהג האדם שלא לפי ציווי הבורא, ויעלה בדעתו כי רשאי הוא לפעול בעולם כאוות נפשו, הרי שיאמרו לו 'זבוב קדמך, יתוש קדמך', שלשול זה קדמך (במיקומו בסדר הבריאה, שכן אלו נוצרו ביום החמישי לבריאה, לעומת האדם שנוצר רק ביום השישי לבריאה).         

***

היכן אם כן עובר קו הגבול הדק, המפריד בין השימוש המותר והאחראי, לבין השחתה ובזבוז שלא לצורך?

נדמה כי דבריו של רבי משה קורדברו בספרו תומר דבורה (פרק ג') יכולים לשמש כמורה דרך לענין זה: "...עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנדכאים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים דומם וצומח חי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים... ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מהנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך".

כל עוד מהווים אוצרות הטבע עבור האדם שותפים בעבודתו את בוראו, כל עוד מסייעים לו מראות הבריאה ואוצרות הטבע להשיב את נפשו ולהתיישב את דעתו, תוך שימוש נכון ומושכל, כי אז ממלא הוא באמצעותם ויחד עמם את ייעודם, את תפקידם הנשגב - המשותף.

***

גילויי המדע, כמו במקרים רבים נוספים, צועדים גם בתחום זה, בעקבות התורה, ומשתלבים להפליא בסלילת דרך מאוזנת שמיטיבה לשמר את ההרמוניה המופלאה הקיימת בבריאה.

כמשל למציאות מבורכת זו יכול לשמש החמצן המיוצר באמצעות העצים - הניטעים בידי האדם עצמו. 'מעגל קסמים' זה, יכול להיכחד חלילה על ידי שימוש לא נכון ובלתי אחראי מצד האדם. כמה טבעי הדבר - תרתי משמע, כי האדם עצמו, יהיה הראשון להציב דאגה זו בראש מעייניו, מתוך מטרה לאפשר את המשך קיום מקור חיותו. 

כך הוא הדבר גם ביחס לדאגה להמשך קיומם ואיכותם של מקורות המים, המחיה, ושאר אוצרות הטבע המאפשרים את קיומו האיתן של האדם ושל העולם כולו המאפשר את המשך קיומו.

חלק בלתי נפרד מכך, הוא מתן האפשרות לטבע למחזר את עצמו, בהתאם לתכונות שבהם נוצר הוא על ידי הבורא. שימוש מופרז ובלתי מאוזן באוצרות הטבע, גורם בהכרח לנזק בלתי הפיך של הטבע בידי מי שהוא הנהנה העיקרי ממנו.

***

המשך יבוא אי"ה