הסביבה - במבטו של גדול בתורה ובהלכה

רבי חיים פנחס שינברג בביתו כחודש וחצי טרם הסתלקותו

 

 

 

רבי חיים פנחס שינברג זצ"ל ראש ישיבת 'תורה אור' בירושלים, תלמיד חכם משכמו ומעלה, ואחד מגדולי פוסקי ההלכה שהתברך בהם דורנו, אשר האריך ימים עד לגיל מאה ושתיים - כמעט, כשהוא בצלילות הדעת ובערנות מפליגה, עד לפטירתו לפני כשנה וחצי. סיפורים רבים מעוררי השתאות ומאלפי בינה נרקמו סביב אישיותו המרתקת. אחת מבין שלל מידותיו הראויות להערצה ולחיקוי היא, היחס החם והמיוחד מלווה בהארת פנים ובחיוך נצחי, שלו זכה כל מי! שנכח בסביבתו, קטן כגדול, תלמיד כרב, אדם זר כבעל משפחה ואף שאינם בני ברית כלל.

רגישותו המופלגת לכל ברוא בעולמו של הקב"ה - ולא רק למהלכי השניים, ולהתחשבות הראויה מצד האדם לסביבתו, עברה כחוט השני לאורך כל חייו, ובלטה הן בשיחותיו הציבוריות והאישיות, הן בהיותו משמש כדוגמה אישית לכל אותם ערכים שבהם האמין, ובהם ביקש להדריך את אלפי חניכיו ורבבות מעריציו.

אחד מגדולי תלמידיו, הרב אלחנן פרץ, אשר זכה מצדו לקרבה גדולה משך שנים ארוכות, הציג לפניו לאורך השנים שאלות רבות הנוגעות לנושאים רבים ומגוונים. זמן לא רב לאחר פטירתו, החליט לתת לדברים פרסום, באמצעות ספר הכולל את הדברים שרשם לעצמו לאחר אותן פגישות אצל רבו, כשהוא מצרף אליהם עובדות נוספות שנשמעו מפי תלמידים נוספים.

תוך כדי עלעול בספר, התוודעתי להתייחסותו הייחודית של הגאון זצ"ל, מתוכם לקטתי מספר נקודות, המציגות נאמנה את דעתו של גדול בתורה ואת השקפתו על היחס הראוי שאמור לתת האדם לסביבתו. אני מציג אותם כאן לתועלת הרבים - שתגרום אי"ה עילוי לנשמתו.

***

היה זה, סיפר אחד מתלמידיו, כאשר עליתי פעם לביתו לבקש את ברכתו, מלבדי לא היה איש בבית, ובכל זאת חששתי להפריעו מלימודו. והנה, לפתע אני מבחין בו כשהוא נעמד ומביט על אחת מטליותיו כאילו תר הוא אחרי דבר מה. החלטתי לגשת אליו ולהציע את עזרתי, משהביט בי ברכני לשלום וביקש לברר אצלי אם מבחין אני ביצור כל שהוא הזוחל על אחת מטליותיו הרבות, הבטתי ואכן ראיתי כי נמלה מתהלכת לה לאיטה, ובקשתי להסירה בידי ולשומטה מעל הטלית.

ראש הישיבה עצר בעדי וביקש כי אסור אל המטבח ואביא עימי כוס. משמילאתי את בקשתו, נטלה והכניס את הנמלה לתוכה. נטלתי את הכוס ובקשתי לזורקה בפח האשפה, שוב עצר אותי ראש הישיבה וביקש להניא אותי מכך. אנא ממך, ביקש, טול את הכוס והורד אותה עמך לגינה שבתחתית הבנין, שם תניחנה לילך לדרכה. זו בריאה של הקב"ה...

לרגע עמדתי נדהם מיחסו הרחום אל יצור כה זעיר, מספר התלמיד, אכן משעיינתי בדבר שוב ושוב, הפנמתי בתודעתי, כי אמנם מי שנוהג עצמו כל ימיו כמלך בגדודו של הבורא, משכיל לכלכל את צעדיו עד לפרטי פרטים, מתוך תחושה כי לכל נברא שהוא, ניתן תפקיד מיוחד בעולמו של הבורא. תמונה זו ניצבת מול עיני גם בחלוף שנים רבות מאז התרחש המקרה, וגרמה אצלי לשינוי ההסתכלות הן על עצמי והן על סביבתי, דומם כצומח וצומח כחי, מסכם התלמיד.  

***

ראש הישיבה נוהג היה לסור גם בערוב ימיו לחדר האוכל שבישיבה על אף הטריחה הגדולה שבדבר, וליטול בעצמו דבר מה למאכל, לא אחת הבחינו בו תלמידיו כשהוא ניגש אל אחד מן השולחנות, ומשהבחין בחלק החלבון שנותר באחת מן הצלחות, נטלו והניחו על צלחתו. כל זאת מתוך הקפדתו לבל יזרק מאכל כל שהוא אל האשפה. היה זה פן נוסף של יחסו המיוחד לכל פרט ופרט בבריאה. זאת לצד בקורתו כלפי השפע המוגזם הגורם לאנשים לאבד את היחס הנכון לדברים פעוטים לכאורה.

*** 

ככלל, ראה רבי חיים פנחס חשיבות רבה בהקפדה על נקיון הישיבה, ומאידך, ראה כחסרון בכבוד הישיבה את המנהג לתלות מעילים ומגבעות בצורה לא מסודרת ולא מכובדת. כמו כן מבקש היה להסיר מודעות שנתלו על גבי קיר הכניסה לישיבה, כשהוא מנמק זאת בכך שהדבר אינו מכובד ואינו מתאים, ומכער את המקום הקדוש.

בולטת מאד היתה הקפדתו בכל הקשור לנקיון הגוף והבגדים, הן שלו עצמו והן של סביבתו. הוא אף הקפיד ללכת באופן קבוע עם עניבה מסודרת ומכובדת, הן זהו כבודה של תורה, כך טען, ואף מתלמידיו שנשאו משרות תורניות, דורש היה ללכת באופן זה.

בהקשר זה מספר תלמידו, כי שאל אותו בהזדמנות בנוגע לשימוש בבושם, תוך שהוא מצטט את דברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ה', הלכה ט'): "אם היה עני לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשערו, אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר". 'כל עוד כוונתך להפיג את ריח הזיעה', אין חסרון בדבר, השיב לו הרב, ואילו דברי הרמב"ם מוסבים רק כלפי שימוש בבושם שריחו נודף למרחוק. יתירה מכך, הוא אף סבר כי ריח הזיעה שיש בו בכדי לגרום צער לאנשים, עלול להוות מכשול בנוגע לתפילה, הדורשת סביבה נקיה.

***

ידועה היתה הוראתו הייחודית ביחס לקניית חמץ בערב פסח עבור הישיבה, אשר היתה מזמינה מחברות המזון כמויות גדולות של חמץ דוקא בתקופה זו - דבר שיכול לגרום במבט שטחי לתמיהה, שהרי כלל ישראל מקפיד דוקא בעת זאת על ביעור החמץ מרשותו. לשאלת תלמיד שביקש לעמוד על סיבת הדבר, התברר כי ראש הישיבה הוא שביקש מן ההנהלה לפעול בצורה זו, 'הן ממון הישיבה הוא בבחינת 'הקדש', וממילא, היחס אליו אף הוא בהתאם: הן מן הבחינה שיש להיזהר בו ולהימנע מלהוציאו להוצאות מיותרות, והן מן הבחינה שדינו לענין חמץ שונה מדינו של חמץ הנמצא תחת בעלות פרטית.

חסכנותו הקיצונית בכל הנוגע לרכוש הישיבה, באה לידי ביטוי גם בעובדה שנהג להסתפק בדרך קבע עת ישב בחדרו שבישיבה, באור היום שבקע מן החוץ, ועל ידי כן יכול היה להימנע מלהשתמש באור החשמל. כן נהג לכבות באופן קבוע את האור בחדרי השירותים שבישיבה, ואף נהג לזרז את התלמידים לפעול כמותו. 'הן הישיבה רשומה על שמי, וממילא אני הוא הממונה על ההכנסות וההוצאות, ומשכך עלי גם מוטלת החובה לדאוג למניעת בזבוזים מיותרים', נהג לומר.  

אף את פרורי הלחם שנשרו מפתו בעת שבצע את לחם המשנה בסעודות השבת, נוהג היה ללקטם ולאוכלם, מפאת חששו לאיסור 'בל תשחית'.

*** 

במענה לשאלה שהופנתה אליו על ידי תלמיד שביקש לברר את דעת ההלכה בנוגע להרמת לחם המוטל בבזיון על אם הדרך. השיב ראש הישיבה: אמנם, מן הראוי להסיט את הלחם בכדי שלא יהפוך למדרס בידי העוברים והשבים, יחד עם זאת, אין זה מן הראוי להרימו בידים, מפאת שאינו נקי ועלול להיות נגוע בחיידקים.

בהקשר זה, הורה הוראה דומה בנוגע לנישוק ספר התורה בעת הוצאתו מן ההיכל, כי במידה וישנם בין המתפללים אנשים מצוננים, ראוי גם לבריאים להימנע מלנשקו. במקום זאת, ניתן לעשות זאת באמצעות הטלית שתיצור חייץ בין האדם לבין הספר. בכך, יזכה האדם בשתיים: גם יחבב את המצווה, וגם ינקוט ביתר זהירות בנוגע לשמירת נפשו.

***

ביחס לנטילת מים אחרונים לאחר הסעודה, היתה דעתו כי הדבר תלוי בכל אדם לפי מנהגו: אם עבורו נחשבות הידים למלוכלכות, הרי שחייב הוא בנטילתן משום כבוד הברכה. בהיות ואצל רבים רווח המנהג כיום לשטוף את ידיהם בגמר האכילה, הרי שעבורם נחשב הדבר לחיוב. 

***

הוראה נוספת שיצאה מבית מדרשו נגעה לשאלת הדחת הרצפות כאשר חל יום טוב סמוך לשבת, והימנעות ממנה מקשה על שמירת נקיון נאות, ומסבה צער לבני הבית. במציאות שכזאת, נחשב הדבר לשעת דחק, ולפיכך התיר ראש הישיבה, לכבד את הבית (המרוצף) באופן חלקי.

היתר דומה הורה בנוגע לצביעת הבית בימים שבין ר"ח אב לתשעה באב בתנאים אלו: א. אם נעשה הדבר בכדי לרפאות את עצביו של הצובע ולא לשם הציור עצמו. ב. אם קירות הבית טונפו על ידי הילדים, והצביעה נעשית מתוך מטרה לכסות את הטינוף - דבר שהוא קל יותר מאשר לרוחצם, אין זה בכלל ציור וכיור הנעשים לשם תענוג שנאסרו בהלכה.

*** 

ביחס לשאלה כיצד יש לנהוג בגניזת עיתונים שמצויים בהם דברי קודש, היתה הוראתו: כי במידה ויש קושי רב לתור אחר הימצאותם של פסוקים וכדומה, הרי שניתן להשליכם בתוך שקית נילון, ובאופן זה נחשבים דברי הקדוש כבטלים ברוב הדברים שאינם קודש. הוראה דומה נשמעה גם מפיו של הרב יוסף שלום אלישיב, תוך שהוא משתמש לשם כך בדבריו של בעל ה'משאת בנימין' המחשיב את הדבר כאילו נעשה תנאי שלא תחול על העיתונים קדושה [נושא זה הינו רחב ומקיף ביותר, ישנם רבים החולקים ואוסרים זריקת דברי קודש בכל צורה שהיא, לפיכך יפעל כל אדם כהוראת רבותיו].

***

בנוגע לחפצים שנשכחו בישיבה, ובמשך תקופה ארוכה לא נמצא להם גואל ודורש, הנחה ראש הישיבה את האחראים על הסדר בישיבה לתלות מודעה בולטת לעין, בה יוכרז לעין כל הבאים בשעריה 'כי במדיה ולא ידרשו החפצים בחלוף פרק זמן מסוים, תוכל הנהלת הישיבה לעשות בהם כרצונה'. אכן, כך הוא המנהג במקומות רבים, המתנים את הבאת החפצים בכך שניתן יהיה לעשות בהם בבוא העת כדעת הממונים על המקום.

***

בעת שעמדה על הפרק שאלה הנוגעת להקמת תלמוד תורה במקום שיהיה בו משום הפרעה לשכנים - דבר שנמצא לו היתר בהלכה, מפאת קיום המצוה שבדבר. חיווה ראש הישיבה את דעתו: כי אמנם היתר זה מובא בדברי הפוסקים, אולם, סבור הוא כי במציאות ימינו, בה עשוי הדבר לגרום להורדת מחירים, ואין זה מסתבר כי התקנה נתקנה גם במחיר של הפסד ממון הזולת. יתירה מכך, דיוק בדברי רש"י בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא, בה נידון הענין, מעלה כי כאשר הרעש הינו בלתי נסבל ופוגע בשלוות השכנים באופן מובהק, אין הוא כלול בתקנה. בעבר, הוסיף לטעון, היתה המציאות הרווחת, שהתלמידים היו מגיעים לביתו של הרב על מנת ללמוד ממנו. כיום השתנתה המציאות, ונהוג לשכור מיוחד עבור כך, ממילא אין כל מקום לחייב דוקא דיירי בנין מסוים לשכן בביתם את התלמוד תורה ולשאת בתוצאות.    

***

הבהרה: למותר לומר כי הדברים הוצגו כאן, אך ורק לצורך התבוננות בקצות דרכי הנהגתו של גדול בתורה, וכי מאחר שיש לתלות את התשובות השונות שניתנו על ידו כמענה ספציפי לשואל מסוים ובמציאות מסוימת, הרי שאין לנהוג על פיהם למעשה. 

***

מודעה שתלתה בכניסה לבית המדרש 'תורה אור', ובה הוראות הנוגעות לשמירת המראה המטופח והמסודר של הישיבה