התגלתה שכונה עתיקה-חדשה בירושלים

תושבי שכונת הר נוף בירושלים (ואולי גם תושבי שכונות נוספות) הופתעו לגלות בימים האחרונים בתיבת הדואר שלהם דו"ח שהוכנס אליה על יד  פקח-  העיריה בגין 'הזנחת הניקיון בשטחי הבנין הציבוריים'.

עבור התושבים היתה זו שמחה גדולה מצד אחד, אולם מהולה בעצב מצד שני: שמחה - על שום העובדה, שהנה, סוף כל סוף, מישהו שם בעירייה התוודע לקיומם. עצב - על שום שהגילוי הגיע באיחור גדול, גדול מדי.

כה גדולה היא דאגתה של העיריה לצביון השכונה ולשטחיה הציבוריים בפרט, עד כי רואה היא צורך חיוני לשתף ולזכות את התושבים במלאכת הקודש.

לא זו בלבד, לבל יסבור משהו בטעות כי מדובר במחדל, לא ולא. מלכתחילה נבנה האגף האחראי על תחום הניקיון, במתכונת שתאפשר את שיתופם של התושבים בקידום עניניהם הפנימיים.

***

מנין לי זאת, וכי בקי אני במתרחש במסדרונות העיריה? פשוט מאד. מעשה שהיה כך היה:

לפני כשמונה חודשים, עם שוך הסערה הגדולה שידעה העיר, נותרו לנו - לכלל תושבי העיר לפליטה ולמזכרת עוון, שרידים רבים מספור של גזעים ששמשו בעברם הלא רחוק כבסיסים לעצים פורחים. ימים רבים ואולי שבועות לאחר מכן, עוד ניתן היה להבחין בצדי המדרכות בפסלי עץ דוממים מוטלים כעצים שאין להם אוספים.

משחשתי כי התפאורה החדשה עלולה לגרום לי חלילה לקריסת הסבלנות, החלטתי לצאת ולבדוק בשל מי הסער הזה - מה ומי גורם לכך שהעצים טרם נלקחו לתחנתם האחרונה עלי אדמות (לגנותם יאמר, כי הפעם היה גזר דינם של שכונות העיר כולן שווה לרעה). שלחתי פניה לתיבות הדואר האישיות של כלל חברי עירית ירושלים ומנהלי המחלקות לסוגיהן ולמפלגותיהן, הנגשתי את סקרנותי אל מול עיניהם, בקשתי כי יואילו בטובם להפנות את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר למחדל המתרחש בעיר, והעתרתי בתחינה כי במטותא יקבעו מועד להסרת העצים מעמנו ומעירנו.

ומה קרה בפועל? פשוט לא יאומן, תיבת הדואר שלי הוצפה במהירות הסערה בתגובה אחת ויחידה - (נחשו של מי, רמז: הוא מכהן כחבר מועצת העיר מטעם מפלגה שהאות הראשון של שמה היא י' והאחרונה ה', שמו הפרטי מתחיל באות י' ומסתיים בל', שם משפחתו מתחיל בק' ומסתיים בן'), הוא היחיד מבין כלל נמעני התחינה, שהשפיל את עצמו, פינה מזמנו העמוס וטרח להשיב תשובה לא מספקת לאזרח קטן ולנודניק גדול שכמוני, וזו לשון תגובתו הקצרה והענינית:  "ישעיהו, שלום. ישבתי עם רה"ע בענין, ותוך שבוע יאספו את כל גזמי העצים שנכרתו מפגעי השלג. בתודה, ישראל קלרמן. חבר הנהלת מועצת העיר".

***

למען הגילוי הנאות, אודה ואתוודה: יודע אני כי יום הדין קרב ובא. בניגוד לסתם שנים, הרי שהשנה, לשם שינוי (מיוחל מאד), לא הרבה אחרי ראש השנה, ירושלים של מטה עושה אף היא דין לעצמה, הבוחר אמור לומר את דברו. לבל יסבור מאן דהוא כי החלטתי להצטרף למערכה ולפעול בעד או נגד מאן דהוא (את זאת אעשה אי"ה בנפרד ובלי כל קשר למצב הנתון בשכונה). דין וחשבון ארוך לי עם מר ראש העיר - העושה בה כבתוך שלו (אני מקווה ומאמין מאד כי לכל הפחות בתחום הניקיון יש מי שדואג לביתו).

אין לי ספק כי לו היו תוצאות הבחירות נקבעות על ידי קולות הבוחרים שמחוץ לירושלים, היה ראש העיר לוקח את הקדנציה הבאה בהליכה. אלא ש... מה לעשות ומי שקובע את גורלה של העיר ירושלים, הם הרשומים בפנקס הבוחרים שלה, בלבד. ומשכך, לא קלה תהיה עבורו ההתמודדות הנוספת, ולא רק בגלל ידידיו בני הציבור החרדי. שכן, סוד גלוי וידוע הוא, שראש העיר עשה המון, בעיקר בכל מה שקשור לתחום התרבות, הוא עבד ועדיין עובד קשה מאד, ונראה כי גם הצליח בשאיפתו הגדולה להפוך את ירושלים לעיר ככל העמים. הקופה הציבורית, כך אני מקווה, גם היא התמלאה בהתאם להשקעות האדירות שסחפו לכך גלים המוניים של שוחרי תרבות וספורט, ושאר שעשועים.

אבל, וכאן שואל את עצמו האזרח הקטן: במה חטאתי שאיני זכאי לשירותים האלמנטריים הבסיסיים ביותר? מדוע השכונה שבה אני חי אינה זכאית לעלות על ראש דאגותיו של ראש העיר? מדוע יגרע חלקי ולא אקבל את חלקי הפעוט בסל התרבותיות - בפרט אם ותרתי מראש על מרבית האירועים התרבותיים המתקיימים בעיר?!

אני מניח שישנן בצקלונו של ראש העיר אי אלו תשובות פחות טובות או יותר, הוא יטען מן הסתם כי תושבי השכונות אשמים לא מעט במצבם הנתון. וכי, לו היו עובדי העיריה זוכים למעט שיתוף פעולה, כי אז המצב החזותי היה משופר יותר! נניח לעת עתה כי יש צדק בדבריו, ויש צדק. אפשר וניתן לעשות הרבה יותר בתחום שיפור פני השכונות, גם ואולי בעיקר אלו החרדיות. מזווית אישית יכול אני להעיד כי אכן, המפורסמות אינן צריכות ראיה, עם שימת לב ראויה ומידה מינימאלית של התחשבות, המצב היה טוב הרבה יותר.

ובכל זאת, ויעידו על כך אנשי המנהלות השכונתיות - עם אחת שכזאת אני נמצא בקשר רצוף: תרומתה של העיריה למצב הנתון בשטח אינה מבוטלת, אמצעיה הדלים, העדר כח אדם מתאים - תוצאה של מאבקי כח פנימיים המתנהלים בין ראש העיר לבין אגפים שונים בעיריה - עובדה שזכתה לאישור מגורמים פנימיים בעיריה, מקשה על תפקוד המופקדים על תחום הנקיון בתוך השכונות.

***

למזלי, איני מבין הרבה בפוליטיקה, ממילא אין ביכולתי לקבוע האם הדו"חות המחולקים דוקא עתה - פחות מחדשים לפני מועד הבחירות בתיבות הדואר, מהווים חלק מקמפיין מאורגן ומחושב, האמור להטות את כף המאזניים לטובת מישהו שם בעיריה.

[אגב, במאמר המוסגר, אני בהחלט בעד מתן דו"חות בגין מפגעים תברואתיים וחזותיים, ואם כבר החליטה העיריה ללכת על הכיוון, אתרום את חלקי בענין בהצעת ייעול שתועיל למיגור תופעת הדבקת המודעות הפיראטיות על גבי פחי הזבל ותחת כל תמרור שאנן. יש הרבה מה לעשות בתחום זה, שנדמה כי מראש הפקירה אותו העיריה לידיהם של מפרי חוק וסדר]. 

אם אכן נכונה הערכתי, הרי שככל הנראה יושרו העדורים במסדרונות העיריה. אחרת, איך ניתן להסביר את העובדה שלפתע נמצא פתרון הקסם למחסור החמור ששרר עד כה במצבת כח האדם?! מנין נמצאו להם לפתע צוותות כה רבים שהופנו אל השכונות, גדשו את חצרות הבנינים וסרקו אותן בפנסים רבי עוצמה, על מנת למצוא סוף כל סוף (מתחת לפנס) את האשמים בהזנחה החמורה השוררת בתחום הנקיון בשטחיהם הציבוריים של השכונות.

אמנם מתבקש היה לכאורה כי באותה שעה שבה עושים הצוותים את מלאכתם הנאמנה בחצרות, תתקיימנה במקביל סריקות יסודיות במרחבים הציבוריים, משום מה זה לא קרה.

ומשכך, העירייה יכולה בהחלט לרשום לעצמה דו"ח חמור ועב כרס על מפגעים רבים בתחום שיפוטה שעדיין אינם מטופלים כנדרש, נקודות תורפה רבות מצפות בכיליון מזה עידן ועידנים למטאטא שיעביר עליהן את שבט ביקורתו. 

השכונה, לעת עתה, זקוקה עדיין לתגבור לא מבוטל של כח האדם, הצוות המצומצם שעושה את עבודתו נאמנה, זכאי לכל הערכה והוקרה. אולם, שכונה גדולה זקוקה מטבע הדברים גם לכח עזר מתאים שיהיה בכוחו לספק את צרכיה.       

***

עד שזה יקרה, עד שיתחולל השינוי המיוחל, אמשיך לתרום את חלקי הצנוע, אקרא לנוגעים בדבר והתושבים בכללם, למלא את חובתם המינימאלית בשמירת צביונה של עיר הקודש 'יפה נוף משוש תבל, קרית מלך רב'.

 

 

די ללכלך - ההתנקות מן החטא כמשל

הרהורים עם דמדומי שנת התשע"ג

את מרבית שני שלישיו הראשונים של החודש האחרון לחודשי השנה, השתדלתי למלאות בתוכן חיובי. עסקתי בעיקר בריקון תכולה מיותרת ומזיקה לסביבה. כך התאפשר לי לעשות את הדבר הטוב ביותר (כמעט) שניתן לעשות בימים אלו: לעשות חושבים, להתחשבן עם המעשים, לבוא חשבון עם עצמי - חשבון הנפש. ולא שאינני עושה זאת כל השנה, וכי סתם ימים של משך השנה הפקר הם? אין זאת אלא, שבסתם ימים אתה עושה חשבון ומגיש אותו לעצמך, ומצליח להשיג את התחושה שמלאת את חובתך כלפי עצמך, וממשיך הלאה. לא כן בימים אלו בהם אתה נמצא מטרים ספורים לפני קו הסיום, ולרשותך עומד זמן מועט להכנת והגשת הדו"ח השנתי. אינך יכול להרשות לעצמך להשאיר את הדברים פתוחים. הן סוף השנה קרב ובא, ואני אנה אני בא?!

עולם הניקיון קרוב כידוע לעולם התשובה, מלבד מה שהוא מהווה שלב בסולמו של ר' ישראל מסלנט בדרך אל המעלה העליונה. הרי שהוא גם מאפשר להשתמש בדימויים שונים השייכים לו, בכדי להבין טוב יותר את הנעשה בעולם התשובה. כך למשל נמשל יום הדין למכבסה המיועדת לכיבוס כביסה עדינה: כשם שבכדי להוציא את הבגד הלבן שהשחיר, משחירותו, עלינו להכניסו אל המכונה, על מנת שיעבור בתוכה את תהליך הניקוי. כך ובדומה לזה עובד תהליך הניקוי-מן הלכלוך שדבק בנו, כתוצאה מן העבירות שנכשלנו בהם.

בעמדנו טרום הכניסה אל הדין, מבקשים אנו להתנקות מן הזוהמה שדבקה בנפשנו העדינה. מגלים אנו רצון כנה לעמוד למבחן תחת שבט ביקורתו של שופט כל המעשים. משתוקקים אנו שתצא האמת אל האור, ושנצא אנו נקיים ורחוצים, משוחררים מכבלי העוון, היגון והאנחה.

שמא נאמר: כי לעוונות כשלנו, לא יועילו גם מכונות כיבוס בעלות קיטור רב עוצמה. הכתמים שדבקו בנו, כה עמוקים, הם כבר הפכו מזמן להיות חלק מאיתנו - כך אנחנו מרגישים, בתחושה זו אנו מתהלכים.

המכונה שאנו זקוקים לה, כך אנו סבורים טרם נוצרה, ולכשתגיע ודאי לא תעמוד במשימה - הן כה הרבינו לחטוא, ואף אם לא עלה בידינו חטא של ממש, מ"מ הלא לא היינו רחוקים מאתו. התהלכנו סביבו סחור סחור, וכפסע היה בינינו לבינו. גם אם לכלל מעשים לא באנו, הלא במחשבתנו כבר שקועים היינו בתוכו עד צווארנו. ובכלל הלא יש 'חיים' אחרי יום המשפט, וכהרגלנו מידי שנה כן בשנה הבאה אי"ה, נשוב אל חטאינו, אל מחשבותינו, נחזור פחות או יותר לאותו מצב שבו היינו עד ערב ראש החודש האחרון. העסק, נשמע לא הכי 'נקי'. וכיצד זה אנחנו יוצאים מכובסים?

אם נסיר את האבק מעל העובדות, נגלה שהמצב לאשורו שונה מכפי שאנחנו רגילים להסתכל עליו. העבירות שאנו מרבים לעסוק במהותן ובהשלכותיהן, אינן שלנו כלל. אנו מצידנו נקיים! כך גם היינו מאד רוצים להישאר, זו שאיפתנו, זהו המושכל הראשון שלנו. איך בכל זאת קורה שאנו מועדים, מתפלשים בלכלוך ומתלכלכים? אין זאת אלא שמרוב התעסקותנו עם עצמנו, ועם מחשבותינו הנובעות מן הדמיון הפורה המשוטט בחוץ, דבק בנו לכלוך, מגיע אלינו אבק הנלווה אל סופות הדמיון, ומבקש להטביענו בתוכו.

כשאנו שוקדים על הכנת הגנה מתאימה ליום המשפט, איננו זקוקים לסלף עובדות, לטייח, להעלים ולהכפיש - אפילו לא את עצמנו. די שנכיר בעובדות, נפנים אותן, נחדד אותן. נוכיח על ידן באמצעות המחשבות והמעשים שאנחנו נקיים. אין לנו ולא היה לנו עסק עם הלכלוך. על כך כבר הובטחנו מפי 'הכובס העליון': 'אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו'.

 

יסוד כבוד האדם - חיוב דרך ארץ

 

 

כתב רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל: "...ששורש החיוב הזה טמון בחיובינו לאדם באשר הוא אדם. כל אדם משועבד לחבירו לכבדו בכל הכבוד הראוי לאדם, כי 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג', י"ד), וכן אמרו במשנה (גיטין ס"א:). וכן נפסק ברמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י' הלכה ה'): 'ושואלין בשלומן [של עובדי כוכבים] מפני דרכי שלום'. וכתב רש"י (גיטין שם): 'ושואלים בשלומם כל הימים, ואע"פ שמטיל על הנכרי שם שמים, שהשלום של הקב"ה'. בא ליישב מה שלכאורה קשה דהרי פשיטא היא, ומאי הוה אמינא שלא ישאל בשלומו שהוצרכו לעשות בזה תקנה, ומאי פשיטותיה? ברור, כי מחיובי דרך ארץ היא כנ"ל. ועוד 'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק' (ברכות י"ז.)...

...ואל נחשוב שמדה זו היא ממדות החסידות, הרי לא הלל היה זה, אלא שמאי הוא שאמר 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' (אבות א', ט"ו), לא מדת חסידות היא אלא חיוב מדינא, והנמנע מזה הריהו גוזל את חברו. כן אמרו ז"ל (ברכות ו':) 'כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר 'ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בביתכם'', ופירש רש"י ז"ל: 'גזלת העני, והלא אף גזלת העשיר גזילה היא, אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו'. לא נשאר לעני כלום חוץ מכבודו העצמי, ואם זה אתה נוטל ממנו על ידי זלזול ברגשותיו, אין לך גזלה גדולה מזו' (מכתב מאליהו, חלק ד', עמוד 246)".

***

הצורך לכבד את הבריות מחד, ולהיות מכובד בעיניהם מאידך, מהווה חלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי עלי אדמות. נכונים הדברים שבעתיים כאשר מדובר בבן-תורה, שממנו מצופה כי ישמש דוגמה טובה וחיובית, שתאפשר לכל רואיו להצביע עליו ולומר 'ראו בן תורה זה כמה נאים מעשיו'.

הנהגותיו החיוביות של בן-תורה כוללות בתוכן את הזהירות מפני גרימת הרגשה בלתי נעימה אצל הזולת, שכן, לא אחת, עלולים להתפרש חוסר זהירות והעדר נימוס ונקיות עצמית, כיחס של זלזול כלפי האדם עצמו ולא פחות מכך כלפי סביבתו.

חכמינו כללו בדבריהם במקומות רבים: בש"ס ובמדרשים, בספרי ההלכה והשו"ת, ההגות והמוסר, הוראות רבות ומגוונות, מדויקות ומפורטות, הן לחיוב והן לשלילה - המתייחסות להנהגות השונות, שאותן ראוי לו לאדם לאמץ, על מנת שיזכה ויהיה ראוי לשמש כדוגמת מופת למי שנברא בצלם אלוקים. 

במאמר זה אבקש להביא מספר דוגמאות, המיטיבות להמחיש את החשיבות המרובה שהעניקו חז"ל לנתינת כבוד לזולת ולהתחשבות בסביבה.

***

המלכת עליך את חברך בנחת?

 

על דברי הפסוק (רש"י שמות כ', כ"ג): "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", מביא רש"י את דברי המכילתא (יתרו פרשה י"א): "והרי דברים ק"ו, ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב"ה לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון". מוסיף על כך רש"י: "שהאדם המקפיד על בזיונו, ונברא בצלם אלוהים על אחת כמה וכמה".

כתב על כך הסבא מקלם: "שביארה לנו בזה התורה - שמבקשת את שלמות האדם בעולם שכולו טוב. שאל יאמר האדם, אתרחק מן הרע ודי לי, לא כן. אלא ישתדל לכבד בני אדם על צד היותר נעלה, כענין שאמרו ז"ל: [מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י"ב] 'המלכת את קונך עליך שחרית וערבית, והמלכת את חברך עליך בנחת רוח', נחת דייקא.

וכל זה מובן מרוב הרחוק שלא יהא נראה כגנאי ערווה, אף כי הוא מלובש מכנסיים. ומה גילוי ערווה יש כאן לאבנים, פירוש: הכבש שעולין בו לגבי כלי שרת צריך לשמור כבודו בהרחק רב, האדם שמקפיד על בזיונו ונברא בצלם אלוקים על אחת כמה וכמה" (חכמה ומוסר חלק א' מאמר י"ב)".    

*** 

חובת ההקפדה מצד תלמיד חכם על לבוש נקי

 

על אודות חשיבות ההקפדה על לבושם הנקי של תלמידי החכמים, מצינו בדברי הגמרא (שבת קי"ד): "ואמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב [כתם של שומן או חלב] על בגדו חייב מיתה [לפי שתלמיד חכם צריך שיהא חשוב והגון לכבוד תורתו], שנאמר 'כל משנאי אהבו מות' (משלי ח', ל"ו), אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי' [שגורמים לאחרים לשנוא את התורה. ואף תלמיד חכם זה שהולך בבגד מלוכלך ממאיס את עצמו בעיני הבריות, והבריות אומרות 'אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים', ונמצא שהוא ממאיס עליהם את התורה].

לדעת רבנו יונה בספר היראה (אות רכ"ו) עוון זה הוא בכלל הלאו של חילול השם. ומטעם זה חייבין עליו מיתה, שהרי קיי"ל שאין לעוון זה כפרה אלא במיתה. רבנו חננאל מפרש שנחשב  'משניאי' משום שבני אדם מתרחקים ממנו, שלא יתלכלכו בגדיהם מן הרבב שעל בגדו.

המאירי מוסיף (הובאו דבריו בשו"ת בנימין זאב רפ"ז:): "שכשם שצריך תלמיד חכם להקפיד שלא יהא רבב במלבושיו הגשמיים, כן ראוי לו להקפיד שלא תימצא בנפשו שום מידה מגונה, שהמידות קרויות אף הן 'בגדים', ותלמיד חכם שנמצא בבגדו דבר מגונה בין בבגדיו ובין במידותיו, גורם הוא לתורה שתתחלל ויתמעט ערכה בעיני הבריות. ועוד, שכשם שהכתמים מגונים וניכרים יותר כשהם נמצאים בבגד יפה ומכובד, כך מדה מגונה בנפשו של תלמיד חכם מגונה יותר מאשר אצל אדם אחר".

***

החובה לצאת ידי הבריות

על אודות הצורך לצאת ידי הבריות מצינו:
"אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום [פירוש: שיהיה נקי מכל צדדי החשד מן הבריות, כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות, כך יהא נקי מן ידי הבריות, שלא יוכלו לומר: 'אפשר הוא עושה כך או כך'. וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל וכל, אז הוא נקי מה' ומישראל מכל פינות החשד].



רבי שמואל בר נחמן [אמר] בשם רבי יונתן, בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ב): 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. בנביאים מניין, דכתיב (יהושע כ"ב, כ"ב): 'אל אלוהים ה' וגו' וישראל הוא ידע'. ובכתובים מניין, דכתיב (משלי ג', ד'): 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם' (ירושלמי שקלים, פרק ג', הלכה ב'-ג')".

הרי לנו כי החיוב לישא חן בעיני הבריות, להתחשב בדעתם (כאשר היא עולה בקנה אחד עם דעת התורה) ולנהוג באופן הראוי והמכובד בעיניהם, יש בו מעבר לאי הנעימות (אשר פעמים והיא נובעת מחוסר ביטחון או חולשה אנושית), עשיית רצון הבורא - החפץ שאנשים ינהגו בינם לבין עצמם באופן הראוי, הן בכדי שתערב עליהם השהיה זה לצד זה, הן בכדי שיוכלו להיות נקיים מכל הבחינות (כמבואר בדברי המפרשים).   

נמצא כי זהו חלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי לייצג נאמנה את אלוקיו בהתנהגותו עלי אדמות, לקדש את שמו יתברך, ולשמש דוגמא ומופת לבריות - על מנת שיוכלו להצביע עליו ולומר 'ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו...' (יומא פ"ו. ובלשון דומה בילקוט שמעוני דברים ו' רמז תתל"ח, ושם ירמיהו ג' רמז רס"ט).

למותר לומר כי התנהגות הפוכה מזו, תגרור בהכרח יחס הפוך כלפי האדם - וממילא יגרום בכך  לחילול שם שמים, וישמש חלילה כדוגמא שלילית ליהודי שאינו נוהג כשורה.

***

 חומרת הגרימה לגועל אצל הזולת

 

על אודות חומרת הגריעה לתחושת גועל אצל הזולת מצינו בדברי הגמרא:

"תנו רבנן, אין פולין [מסלקים הכינים מן הבגדים] ברשות הרבים, מפני הכבוד [של העוברים ושבים, שפעולה זו עלולה לגרום להם הרגשת מיאוס]. כיוצא בו אמר רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה, אין עושין אפיקטויזין [פירוש: אין לגרום להקאה] ברשות הרבים, מפני הכבוד (שבת  י"ב.)".

בדומה לזה מצינו: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי: 'כי את כל מעשה יביא האלוקים במשפט על כל נעלם (קהלת י"ב, י"ד,)'. עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? [אפילו דבר מועט במשמע, רש"י], אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה, ושמואל אמר, זה היורק בפני חברו ונמאס' (חגיגה ה')".

'בפני חברו', אין הפירוש שיורק על פניו ממש, אלא בנוכחותו. שומעים אנו מכך, כי כל מעשה המביא אחרים לידי תחושה של מיאוס וגועל, עתידין ליתן עליו את הדין לעתיד לבוא.

עוד מוצאים אנו כי שמואל מוסיף על דברי רב: בעוד שלדברי רב - ההורג כינה בפני חברו, יכול היה להשליך את הכינה ולא להורגה בפני חברו, ולפיכך מובן כי יש לו להיענש על כך. לעומתו, מי שמוכרח לרוק, אולי אינו ראוי לו שיענש בשל כך? על כך אומר שמואל ומוסיף, שגם הוא ראוי להיענש, שאפילו אם הוא מוכרח לרוק, מכל מקום יש לו לעשות זאת בתוך מטפחת (על פי מהרש"א).

המהר"ל מסביר את הדברים באופן שונה מעט: "ההורג כינה אינו מתכוון לחברו כלל, לפיכך נקרא הדבר 'על כל נעלם'. שמואל מוסיף שעל כך אין צריך כלל לומר שיבוא במשפט, מפני שהריגת כינה אינה דבר טבעי וממילא היה לו להיזהר. אלא אפילו הרק בפני חבירו, שהוא ענין טבעי לאדם שצריך לרוק לפי טבעו, ודבר זה ענין 'נעלם' לגמרי, בכל זאת יבוא במשפט על כך (דרשות המהר"ל, דרשה לשבת שובה)".

רבנו יונה מביא את הדברים להלכה ולמעשה: "...ואל תהרוג כינה, ואל תעשה שום דבר מאוס בפני חברך, ואם עשו אחרים לפניך ונמאסת, מחל להם, ואל יכשלו על ידך. ואם מצאת רוק מוטל, הרם וסלקהו או כסהו, ומחול לאשר עשה אותו, פן יבוא אחר ויכשילנו שלא ימחול. והזהר שלא ימצא טינוף על בגדיך או שומן או כל דבר מאוס, כי המתלכלך ואינו נזהר בנקיות משניא אוהביו של מקום לבריות וחייב מיתה, שנאמר (משלי ח', ל"ו): 'כל משנאי אהבו מות' - אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי'. ויראי השם שאינם משמרים עצמם בנקיות, אומרים רואיהם: 'כמה לומדי תורה מאוסים'. נמצא שם שמים מתחלל על ידיהם (ספר היראה לרבינו יונה, רכ"א - רכ"ו)".

הוראות הלכתיות שונות נובעות מענין זה, אחת מהן נוגעת לצורה המכובדת שבה אמור להופיע שליח הציבור בעת שהוא ניגש לפני התיבה:

"...ושליח ציבור שהוא שוחט ובודק, לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין. ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל, מעבירין אותו (רמ"א). שליח ציבור שמתוך חוליו אי אפשר לנקותו להיות טהור וכו', אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול, ועל כל פנים שיוציא הבגדים הצואין מעליו. ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו, ראוי להעבירו.

וטוב שיחליף בגדיו המלוכלכים כל היום כשהולך בין הבריות, שלא יהא בכלל המשניאים, שכשם שתלמיד חכם אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים, כך שליח ציבור (אסור) אף על פי שאינו תלמיד חכם" (משנה ברורה על פי פרי מגדים אורח חיים, סימן נ"ג, סעיף כ"ה, סעיף קטן פ'-פ"א).    הוראה נוספת אשר ניתן לה למצוא לה מקור בדברים אלו נוגעת לכהנים:"כהן המוריד מנעליו לצורך עליה לדוכן, יש לו להצניעם, שלא יעמדו בגלוי בבית הכנסת מפני הכבוד (או"ח סימן קכ"ח ס"ק ט"ו, משנ"ב)".

***

 נקיות ונימוס בעת האכילה

       

הדרך הנאותה שבה רואי לו לאדם להימצא בעת אכילתו זוכה אף היא להוראות מפורשות בדברי הגמרא, ונלמדת מתוך מעשה שהיה (נדרים מ"ט:):

"רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא [רבה בר רב הונא מצא את רב הונא] דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהיה אוכל דייסא באצבעותיו ולא בכלי], [תמה עליו רבה ושאלו] אמאי קאכיל מר בידיה, וכן מצינו ברבי יוסי ורבי יהודה, חד אכיל באצבעתיה וחד אכיל בהוצא [אחד אכל דייסא באצבעותיו, ואחד אכל בקליפת עץ], א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צואתך [עד מתי אתה מאכיל אותי את העפרורית שבציפורניך [רש"י], צואה שתחת הציפורניים [ר"נ] ], א"ל דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא, עד מתי אתה מאכילני רוקך [עד מתי תאכילני רוקך שנדבק להוצא והחזרתו לקערה]".

בהקשר לכך כותב רבי חיים פלאג'י: "...בכל עת ובכל זמן 'דרך ארץ קדמה לתורה', וביותר בדברים הנוגעים לסעודה, דצריך להזהר ביותר, דאם אינו נוהג כשורה הוא נבזה ונמאס בעיני אלוהים ואדם, ועליו יאמרו: 'רע לשמים ורע לבריות'. ואפרש קצת מן הקצת, מהן היותר רגילות ורעות מאוד. והוא דתחילה וראש יזהר האדם שיאכל וישתה בנחת ולא כמו גרגרן ורעבתן כמידתו של עשו 'הלעיטני נא' וכל שכן כשסועד אצל אחרים, דיקוצו בו היושבים בצידו, ואפילו שאוכל יחידי ואין זרים איתו יחשוב כאילו אוכל בפני המלך כמו שכתוב בספרים ד'השכינה עומדת בשלחן', ואם כן אימתא דשכינתא יהיה עליו (ועיין לעיל מזה באות נ"ב). ...כמו כן אם הבשר קשה לא יהיה נושך בשיניו ומושך בידו, אלא יסלק ידו הימנה, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא ימלא פיו שיעור שאינו יכול לדבר בשפה ברורה ...וגם יזהר שלא יאכל שום דבר בחנות ובשוק, אפילו שאינו בן תורה, ולא יאכל ולא ישתה מעומד, ולא ילקק באצבעותיו, ולא יקנח הקערה, ולא יאכל כל התבשיל אלא ישאיר בה מעט. ...גם יזהר דלא ישוך הפרוסה ויתן לחבירו, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו השיור, ואם ברור לו דלא קפיד ואין בו צד מיאוס, על כל פנים יקנח הכלי בצד ששתה, וידוע המעשה שהביאו רז"ל באדם שראה חבירו ששתה והניח רוק מפיו על הכוס ונמאס לו ועל ידי זה מת, ומצינו ב' פירושים על סיבת מיתתו (עיין בלבוש ולחם חמודות). גם מה שהזהירו דלא יסמוך הקערה בפת, ולא ישב על דבר מאכל ...וגם יזהר שלא יאכל דבר דיוצא ריח רע מפיו, ולא יהא מאוס אצל בני אדם, ולפחות ביום יזהר - שהוא אצל בני אדם, גם יזהר דאם כל המסובין אוכלין במזלג לא יאכל הוא בידו כשסומך אצל אחרים, אפילו דקשה לו שלא הורגל, זולת דגים אם מתיירא דלא יוכל לברור אוכל, וכמו כן לא יחתוך המאכל בין דג בין בשר בידיו אצל אחרים ולפני האורחים אלא בסכין ומזלג, ואם יש לו רטיה בידיו לא יהא הוא הנותח נתחים בשלחן. בדברים האלה וכיוצא באלה צריך שיהיו עיניו של אדם פקוחות, לדקדק על עצמו להתנהג בכל דבר במידה במשקל ובמשורה, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד, ואם תמצא ידיך כהנה וכהנה ויותר מהמה, בחון בהם וחקור בהם ואל יזוזו מעיניך" (כף החיים לרבי חיים פלאג'י, סימן כ"ד סעיף כ"ג).

***

 יקיר הנפש

 

מן הראוי לסיים את הדברים בציטוט מדבריו של ה"חזון איש" בספרו אמונה ובטחון:

"יש איש מתאווה להיטיב לזולתו, היפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר דבר שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו. כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו, ביודעו שאין רוב בני אדם אצילי המדות, ומה אפשר לתבוע מהם, ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים מעין זלזול בכבוד הבריות. כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש, למען הטוב המלא, גם בשני הפכים בנושא אחד, ולהיות מאשים את עצמו על כל שעל על חסרון השלימות בסגולת המדות, ולהיות מזכה את אחיו זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות עגלה חטאיו.

יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו ההתאפקות יתירה, וחגירת שארית כח, נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח (אמונה ובטחון א', י"א)".