עיניך לנוכח יביטו

מאמר זה התפרסם בשעתו כשבועיים לאחר חג הסוכות של שנת התשס"ז בעיתון יתד נאמן. נדמה כי תוקפו לא פג גם בחלוף שבע שנים מאז ראה אור לראשונה. הדברים מדברים בעד עצמם. הם דורשים בסך הכל טיפ טיפה של התחשבות בזולת... 

 

קוישיקלע (אוגדן ללולב) בחצי המחיר

יצא לכם ודאי לפגוש עם סיום חג הסוכות, שזה עתה נלקח מעמנו, אוגדני לולבים עשויים פלסטיק הכוללים את כל הסט, לא כולל אתרוג, זרוקים באשפה, או סתם שכוחים באיזו פינה נידחה בבית הכנסת - שהגבאי שלו לא מי יודע מה מוטרד מכל מה שקשור לנקיון ואיכות סביבת בית הכנסת.

אין כוונתי לעסוק בצדדים הנוספים של התופעה, יתכן שהיא מנוגדת לצו ההלכתי, הן מן הפן הסטרילי, הן מן הפן הערכי - בהיות האוגדן והמסתופפים אצלו נחשבים לחפצי ומשמשי מצוה.

לי באופן אישי יצא לפגוש סוחר ספרים-משומשים שבמסגרת עיסוקו ותחביבו, משתדל שלא להתפטר משום אוגדן שנקלע לסביבתו, הוא ישמור אותו לשנה הבאה, מתוך מגמה 'לשבור את השוק', ע"י הזרמת פריטים מיד שניה בחצי המחיר, מיותר לציין שהכמות גדלה משנה לשנה, היצע יש ביקוש אין - כידוע, שכן עם ישראל מחבב את המצוות, ומקיימן באופן המרענן והמלבב ביותר. לא הנרתיק הוא זה שיהרוס את החגיגה, אם כבר משקיעים באתרוג יד ראשונה, מדוע שההופעה לא תהיה מושלמת, בבחינת 'זה א-לי ואנווהו'.

ובקוישיקלע אמיתי, נתקלתם? אם כן, סביר להניח ששנת היצור שלו דוקא כן מוקדמת. פשוט מאד, החדשים, אלו שנעשו מעלים טריים, לא מחזיקים מעמד יותר מיומיומיים. נכון, הם נראים בהתחלה מה זה יפים, מרעננים ומלבבים, אבל, זהו, היופי שלהם מטעה, הם הופכים להיות לא יפים תוך זמן קצר. כי כידוע, החל מהרגע שהעלה מתנתק ממקור חיותו, הוא נכנס לתהליך נסיגה, שבסופו הוא מזכיר דוקא מראה של עלה-בצל ירוק, לא בהכרח ניתן לזהות שהוא היה קשור אי פעם בעברו איכשהוא למשפחת דרי. הקוישיקלע', מאן דכר שמיה, אם הוא נעשה בתקופת המעבר של העלה, יהיה דומה מהר מאד לסל קליעות, יהיו בו יותר חורים מאשר עלים. ואיפה ה'זה א-לי ואנווהו', האם גם כאן נצטרך להקפיד דוקא על מראה מלבב, או שנצטרך לכלול בין שאר השיקולים המנחים אותנו בבואנו לבחור את הקוישיקלע, גם את עמידותו במבחן התוצאה? ברור שהמראה כשלעצמו אינו יכול להכריע את הכף לטובת החדש, כאן, דוקא המיושן, היבש והצפוף, אצלו ירגישו המינים השונים הרבה יותר בטוחים ושייכים זה לזה, בבחינת 'ויעשו כולם אגודה אחת'.  

מה מביא יהודי כמוני להתעסק בזוטות בתקופת אחרי החגים העמוסה בכל טוב? לא מזמן, בהיותי מיסב ומחשב חשבונו של עולם בסוכת המים הפרטית שלי, תחת הניילון שתחת הסכך. הרהרתי ביני לביני (חוץ מהאושפיזין לא הגיעו אורחים): אתה הרי יודע שהשקט הזה הוא ענין של זמן, אוטוטו, מגיע הזמן שאחרי החגים ולא ישאר זכר לכל השלווה הזאת שהסוכה, החג, והמינים שסביבה מייצרים - למי שמבין על מה אני מדבר. לא נעים, אבל הרוממות הזאת, או איך שקוראים לה, עלולה להזיק בסופו של דבר. אתה נותן לעצמך להרגיש שהנשמה שלך קשורה לאיזו שהיא פלנטה אחרת, נעלה יותר, אתה יכול לשבת עם עצמך בלי להתעסק עם החיים שסביבך, ולהרגיש סיפוק. ואתה הרי יודע, גם אם לא מרגיש כרגע, שיבוא יום, תוריד את הקישוטים, תארוז את הניילונים למקרה ש... תשלח את הבדים החומים לכביסה, תפרק את הסוכה או שלא, ותגלה שאין מסביבך סוכה, מזל שצילמת אותה, אחרת גם לא היה לך ממנה זכר. ולך תנסה בכל החורף הארוך הזה להגיע לאיזו שהיא תחושה, מעין זו שהיתה לך בחג הקצר הזה. ואולי, אתה חושב לעצמך ברגע כזה, אולי בעצם כן היתה הצדקה לאלול שקדם לחג, ולאווירת המתח שנלוותה אליו. אולי היה עדיף שיתארך על פני החורף, ובלבד שלא נזדקק לעליה הגדולה שלפני הנפילה?!

 

ובכל זאת, למרות החלל שנוצר, אלו הם החיים, אנחנו מסתובבים בתוך מעגל הזמן, נעצרים בנקודת זמן זו, ממשיכים לנקודת הזמן הבאה, מסתכלים על הנוף הזה וממשיכים ממנו אל תמונת החיים הבאה, ומכל עצירה שכזו אנחנו לוקחים תנופה אל המשך המסע. מחג הסוכות הייתי לוקח עימי את התובנה: אין שום סתירה בין חיפוש בלתי נלאה אחר מינים טריים, מהודרים, מלבלבים ויקרים, שללא שום ספק לא ישאר מהם כמעט כלום, לכל היותר, (מלבד, כמובן, המצוה העצומה שנשארת לנצח), בשריפת החמץ הם מושלכים אחר כבוד ובהתאם למנהג יחד עם שאריות החמץ אל האש, לבין אגידתם באגודה יבשה ונושנה. כל דבר יפה בעתו, כל תקופה טומנת בתוכה את המיוחד רק לה, על אחת כמה, אם מפיקים ממנה את הנדרש, ומצטיידים עמו לאורך זמן.

 

 

 

יופיין המיוחד של מצוות חג הסוכות

 

נדמה הדבר כי מבין כלל המצוות המתייחדות בעשייתן בצורה נאה, נוטלות המצוות הקשורות לחג הסוכות חלק נאה במיוחד. החל מימיו הראשונים של חודש תשרי, ולאורך כל שלושת חלקיו הראשונים, ובעיצומם של ימי החג בפרט, תופסות מצוות מיוחדות ונאות אלו את ראש ורובו של סדר היום היהודי: החל מעשיית הסוכה על ידי הזריזים המקדימים לעשותה תיכף לאחר ראש השנה, עבור בבחירת ד' המינים למצוות נטילת הלולב -  אשר רבים הם המקדישים בעבור בחירתם שעות יקרות והון יקר לא פחות, על מנת לצאת ידי חובת המצווה בהידור ובהדר המקסימאלי, ועד לעיטור הסוכה הזוכה ליחס מכובד ומועדף, בהשוואה למצוות רבות אחרות.

מחזה נפוץ, שכיח ומלבב הוא לראות את המוני בית ישראל בימים שבין יום הכיפורים לבין חג הסוכות, כשהם מתנועעים בינות לדוכני ארבעת המינים והקישוטים, תוך שהם שוזפים בעיניהם, ושואפים אל קרבם ממראותיהם ומריחותיהם. למתבונן מן הצד נדמה כי לפרק זמן קצר הפכו עמך בית ישראל כולם, מגדולם ועד קטנם לאגרונומים היודעים פרק ויותר בגידולי העץ.

המהדרים שבהם לא יסתפקו בפחות מן המקסימום, יוציאו תבין ותקילין עבור כל אחד מארבעת המינים - הרבה מעבר למחירו הסביר של המין המובחר בכל עונה אחרת, ולא לפני שיוודאו כי נפל לידם כפרי בשל - תרתי משמע הפרי הטוב והנאה ביותר שיכלו לאחל לעצמם.     

במבט שטחי ניתן היה לפטור ולומר, נו טוב, מדובר אכן במראות מלבבים שהעין מתענגת לנוכח ראייתם, וכמו כל מראה מלבב אחר, יפה כוחם של אלו בשעתם, וממילא נדרשת סיבה טובה מיוחדת על מנת לפספס הנאה שכזאת, בפרט כשהיא משתלבת יפה עם מעשה המצווה.

ובכל זאת, נדמה, כי לא בהדר חיצוני בלבד עסקינן, וכי הדברים נובעים ממקום עמוק ופנימי יותר.

אכן, התבוננות במקורות מגלה כי חז"ל העניקו יחס מיוחד למצוות הקשורות לחג הסוכות, וניתן לומר כי בשונה מצוות רבות אחרות, הרי שכאן באופן בולט (אף ביחס ליתר המצוות הנלמדות מאותו מקור), הופך הענין החיצוני להיות אף הוא חלק בלתי נפרד ממעשה המצווה.

היקף הדברים המובאים על ידי חז"ל בנוגע למצוות החג גדול הוא עד מאד, הם כוללים הלכות ודקדוקים רבים לאין שיעור הנוגעים לעצם קיומן כהלכתן. מצויים  הם בכתובים בכמותם ובאיכותם, והחפץ בהם יוכל ליטלם ממקומות פזורותיהם השונים בשדה הספרים התורניים. ומשכך, איני מתיימר כלל להקיפם או אף לגעת בקצה קציהם במאמר מצומצם.

מטרתו של מאמר זה אינה אלא להפנות מבט חלקי אל עבר יופיין המיוחד של אותן מצוות, תוך הצגת הפן המהודר של חיצוניותן כפי שהוא משתקף במקורות חז"ל, וכפי שהוא בא לידי ביטוי בעולם המעשה, תוך השתלשלותו במנהגי ישראל השונים לאורך הדורות.   

***

"תני ר' ישמעאל: 'זה א-לי ואנוהו' (שמות ט"ו, ב'): וכי אפשר לו לאדם לנאות את בוראו? אלא אנוהו לפניו במצוות, אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאין, תפילין נאין (ירושלמי פאה ב', ב')".

בלשון דומה מצינו (שבת קל"ג:): "דתניא 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

מעין זה נאמר במכילתא (בשלח פרשה ג'): "רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות את קונו? אלא אתנאה לפניו במצוות, אעשה לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה [ופירוש, 'ואנוהו': שמה שאנו מתנאים עצמנו, בזה מתקדש שמו ומתגדל - הנצי"ב]".

במדרש (תנחומא אמור י"ט) נאמר:

"זהו שאמר הכתוב 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים ל"ה)'. תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם. והדס דומה לעינים, והערבה דומה לשפתיים, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד 'אין לך אבר אחד גדול מאלו, שקולין הן כנגד הגוף' ".

על פי מדרש זה מסביר בעל ספר החינוך (מצווה שכ"ד) בטעם מצוות הלולב:

"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף; וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, בעת ההיא צוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מה' אף בעת השמחה".

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ג) כתב:

"ונראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות ולא מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות (תמר) והטוב שבריחו (אתרוג) והיפה שבעלים (הדס) והטוב שבעשבים (ערבה) ואלו ארבעת המינים הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד - רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני - טוב מראם ורעננותם. והענין השלישי - עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם".

***

היבט נוסף הקשור הן למצוות עשיית הסוכה והן לארבעת המינים, נוגע לאפשרות לעשות במרכיבי המצווה שימוש חוזר ולקיים באמצעותם מצוות נוספות:

המקור לעשיית הסוכה נמצא בדברי הפסוק (דברים פרק ט"ז פסוק י"ג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". מפרש רש"י: באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר, באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב.

יש עמדי חומר נוסף ומגוון להרחבת מאמר זה. עוד חזון למועד אי"ה.

***

 

יהודים בוחנים אתרוג בערב חג הסוכות

 

 

יום הכיפורים, יום של סליחה כפרה והיטהרות

יום הכיפורים מלבד היותו מתייחד בהלבנת עוונותיהם של עם ישראל, הרי שמוטיב הניקיון עובר כחוט השני לכל אורכו, דבר שבא לידי ביטוי באופן מיוחד בעבודתו של הכהן הגדול ביום זה בבית המקדש, הן בריבוי הפעמים בהן הצטווה לקדש את עצמו באמצעות רחיצת ידיו ורגליו, והן בריבוי הפעמים בהן החליף את בגדיו לפני ולאחר כל עבודה מן העבודות השונות שאותן ביצע במשך היום הקדוש.

יתירה מכך, בעוד ובשאר ימות השנה היתה נעשית מצות תרומת הדשן מעל המזבח עם שחר, הרי שביום הכיפורים היתה תרומת הדשן נעשית כבר בחצות הלילה - בפעולה זו החל למעשה סדר עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בבית המקדש.

יש בדבר לימוד ולקח לכהן הגדול כבר בתחילת עבודתו. שכן תרומת הדשן ענינה סילוק האפר מעל גבי המזבח והנחתו ב'בית הדשן' שבצד המזבח. סילוק זה מלבד היותו מצוה, יש בו גם הודעה שלפני שפותחים בעובדת היום, יש לפנות ולנקות תחילה את המקום משיירי העבודה הקודמת, לקראת העבודה החדשה. ניקיון המקום והטפול בגחלים ובאפר הם עבודה לכל דבר. יתירה מזו, זהו הדבר הראשון שיש לעשותו.

הכהן הגדול פותח אפוא את יומו בניקיון האפר והפיח של קרבנות אתמול. בכך הוא מודיע כי הוא אינו נכנס לעבודה זו להרבות את כבוד עצמו, אלא עבד הוא לבוראו במקדשו. 

***

לא זו בלבד, הפעולה המסיימת את עבודתו של הכהן הגדול ביום קדוש זה, אף היא נעשית לשם ניקיון, ואף זוכה בשל כך להתייחסות מיוחדת בתיאור עבודתו בדברי הפייטן הכלולים בסדר עבודת יום הכיפורים: 'אחר כלותו מעשות כל אלה עוד בא לבית הטבילה... הביאו לו בגדי לבן... ונכנס לבית קדשי הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה שהכניס בשחרית'.

כניסה זו המתוארת בפיוט מעוררת מספר שאלות: שכן, כניסתו לא היתה לצורך עובדה מיוחדת, ולאור אזהרת התורה שלא להיכנס לקודש הקדשים כי אם ביום הכיפורים לצורך עבודה, תמוהה העובדה שכניסתו נעשית אך ורק לשם הוצאת הכף והמחתה. גם אם אכן ישנה חשיבות להוצאתן, על מנת שלא ישארו שם במהלך ימות השנה, הרי שיכול היה להוציאם בתום הקטרת הקטורת, או אגב כניסתו להזות מן הדם בהמשך עבודתו?!

ובכל זאת, למדו חז"ל מדרשת הפסוקים (יומא ע"א) שהתורה קבעה ב'סדר העבודה' החלפת בגדים וכניסה מיוחדת לקדש הקדשים לצורך הוצאת הכף והמחתה, ובהכרח שישנו טעם לכך.

בפרט בולטת העובדה שלמטרה הנראית לכאורה משנית בחשיבותה, היינו הוצאת הכלים, היו עושים לכהן בגד מיוחד המובא מ'הנדווין' ששוויו שמונה מאות זוז, וכל כך למה?

יתירה מכך, החלפת בגדים זו כרוכה היתה בקידוש ידים ורגליים, הן לפני פשיטת הבגדים והן לאחר הלבשתם, וכך גם החובה לטבול במקווה, ולבסוף בגד זה נגנז ואינו משמש אלא לשעה קלה?

אכן, נראה כי פרטים אלו מלמדים את המשמעות שבמעשה זה, כי לא חשיבותה של הפעולה לפי מראה עיני האדם היא הקובעת, אלא הידיעה כי עבודה ושירות זה נעשים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר גם עבודה שקטנה בעינינו, לפניו היא עבודה גדולה.

לפיכך, למרות שמדובר בהוצאת כף ומחתה בלבד, לאחר שכבר עשו תפקידם, עם זאת יבוא הכהן הגדול לקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח. כמו כן, ילבש לשם כך 'בגדי לבן' מיוחדים, ויקדש ידיו ורגליו ויטבול, ולבסוף, בגדים אלה, למרות שווים, נגנזים אף הם (שם, א', ובדברי הרש"ש וכן בסידור רבי יעקב עמדין). ללמדך מה ערכה של עבודה קלה לפני מלך מלכי המלכים, שיש לעשות סביבה את כל ההכנות האפשריות כדי לעשות נחת רוח לפניו.   

כך מתברר שהכהן הגדול פותח את יומו בפעולת 'נקיון' לפני בוראו בהרמת תרומת הדשן, וכך גם מסיים את עבודתו לפני בוראו בפעולה שכזו, אחר סדרת הכנות, לצורת הוצאת הכף והמחתה, לבל ישארו שם בסיום עבודת היום, כפי שהניחם בעת העבודה. 

***

כאמור, ביטוי נוסף להיטהרותו של הכהן הגדול במהלך עבודתו ביום קדוש זה, היא החלפתו חמש פעמים את מערכות הבגדים שלו, מבגדי לבן (ארבעה בגדים המורכבים אך ורק מפשתן לבן) לבגדי זהב (שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב. כל החלפת בגדים כזו טעונה טבילה ושני קידושי ידיים ורגלים, אחד לפני פשיטת הבגדים הקודמים (ולדעת התנא רבי מאיר - לאחר הפשיטה) ואחד לאחר לבישת הבגדים החדשים. קידושים אלו היו נעשים מקיתון מיוחד של זהב שהיה במקדש. אם הכהן הגדול לא ביצע קידושים אלו, המיוחדים ליום הכיפורים (למעט הקידוש הראשון, שיש לעשות בכל ימות השנה) - עבודתו כשרה בכל זאת.

***

פועל יוצא של מצוה זו, היא חובת הרחיצה המוטלת על היהודי בטרם בואו לעמוד בתפילה לפני בוראו בכל יום מימות השנה, ובמידה מסוימת, לדעת חלק מן הפוסקים, אף ביום הכיפורים עצמו (למרות המגבלות החלות בו בכל הקשור למגע הגוף עם מים).

ענין זה נדון בהרחבה תוך התייחסות לעצם מנהג הרחיצה שקודם התפילה, האם יש בו משום הליכה בחוקות הגויים בספר 'הרמב"ם והגאונים' (מאיר חבצלת, הוצאת סורא תשכ"ז, עמוד 157 בפרק ז' העוסק ב'יחס הגאונים והרמב"ם לנוהג בימיהם'). כסייעתא לדברי הרמב"ם מובאים דברי רבי סעדיה גאון בסידורו (עמוד כ"ט), מהם עולה כי יש לרחוץ את פרקי הידים ואת הרגליים עד הקרסוליים לפני כל תפילה. אמנם, ישנה גירסה אחרת לדבריו. ממנה משמע, שרחיצה זו נוהגת רק קודם תפילת שחרית.

כן מובא בשם הרמב"ם (קובץ תשובות 'ליפסיא') וכן בשם בנו רבי אברהם (מדרשי תימן, ירושלים תרנ"ן, עמוד 10): '...שכל ישראל בארצות ישמעאל מקפידים על נקיות הגוף כישמעאלים ורוחצים תמיד מקרי, וזהו משום נקיות ומשום קידוש השם'.

סיוע לדבר ניתן למצוא בתשובות הגאונים, שם נכתב (אוצר הגאונים - נזיר, עמוד 200): '...שההולכים אחר האנשים הגויים של אותו מקום, אין בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. [כפי שמצינו לגבי] רבי אברהם בן הרמב"ם [ש]החמיר לפי מנהג הרשות וההתנדבות 'להוסיף עוד רחיצת הפנים והרגלים בתפלת שחרית ובכל תפילה', ו[אף] רחיצת ידים ביום הכיפורים ובתשעה באב, לקריאת שמע ולתפלה. וגם 'רחיצת הזרועות ואחורי האזניים', והעלאת מים לתוך נחירי האף - כמנהג הישמעאלים'.

'...אף הדגיש מאד [רבי אברהם] שלא יראו בזה משום חוקות הגוי: '...ומה שצריך להשלים ביאורו הוא: [האם] ענין רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלת חובה, היא גם ביום הכיפורים ובתשעה באב. כי על ידי מה שאמרו ז"ל בבירור לאסור הרחיצה בשני ימים אלו, טעו ונמנעו גם מזו. ועל הדין המבואר הזה, בנויים גם דברי אבי בחיבורו. אבל לי נראה כי רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלה חובה, היא גם ביום הכיפורים ותשעה באב, כמו שהיא בשאר הימים. כי אינה רחיצה של תענוג, כי אם רחיצה של מצוה. ...והנני מזהיר אותך שלא תתלה דעתך במה שתולים בו דעתם אלו הטועים והמטעים, כי יש בזה דבר שיש להימנע ממנו, באשר עושין זה הגויים, כי זוהי המידה אשר יצחקו עליה אפילו האנשים היותר פחותים...' (שם, עמוד 165)".

***

יש מי שמצא בהנהגתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים מקור להלכה, כפי שעולה מתוך המעשה הבא:

מסופר על הגאון מטשעיבין רבי דוב בעריש ווידענפלד זצ"ל, אשר עוד בהיותו ילד, התארח פעם בעירו רב נכבד ויחסן, כשראה במקווה את בערי'של הקטן מתנגב אחרי טבילתו בשבת, תמה על הנהגתו זו, שאינה מתאימה עם המובא בשם המקובלים (שער הכוונות עמוד כ"ו), שם נאמר: 'וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת, כי מימי שבת צריך שישאוב אותם הגוף, אמנם שם (עמוד כ"ח') כתב שהאריז"ל עצמו היה מתנגב'). ענה לו בעריש'ל: אני יודע על גדול אחד שהתנגב. הגיב הלה: אתה עם הגדולים שלך? מי הוא הגדול שעליו אתה מדבר? השיב לו בעריש'ל: הוא כל כך גדול שאיני יכול להשיב לך כאן במקווה! כשיצא אמר לו שכוונתו היתה לכהן הגדול, שכן משנה ערוכה היא בסדר עבודת יום הכיפורים (יומא ל"א:): 'ירד וטבל עלה ונסתפג'.

לגופם של דברים, יש לחלק ולומר שבמשנה ביומא מטרת ההסתפגות היא משום שהמים מהווים חציצה, וכפי שמבואר בספר 'משנה למלך' (עבודת יום הכיפורים פרק ב' הלכה ב'. אמנם, בעל 'תפארת ישראל' כותב במקום, שסיבת הניגוב היא משום לכלוך' (שר התורה, תולדות חייו של הגאון מטשעיבין, עמוד 27).      

***

על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשה הבא:

רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?'

מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.

***

מלבד היותה של הטבילה במקווה חובה בערב יום הכיפורים, כחלק מן ההיטהרות לקראת היום הקדוש - יום מחילת העוונות, הרי שיש בה ענין נוסף, כפי שמובאים הדברים להלכה בהלכות ראש השנה (טור אורח חיים סימן תקפ"א):

"דרש מהר"י סגל: 'מנהגא הוא בישראל לרחוץ ולגלח וליטול הציפורנים בערב ראש השנה, להטהר נגד יום הדין, שכן איתא במדרש: שאנו מראים את עצמנו שאנו מובטחים באל רחום שמכפר וסולח לעוונותינו ולהיות זכין בדין. לכן מראים את עצמנו שמחים בנקיות ובטהרה ולא עצבים ומנוולים כאבלים' ".

***

המעשה הבא המסופר על משמשו של האדמו"ר רבי שלמה מזוועיהל, יש בו בכדי ללמד כיצד יכולה ההקפדה על נקיות, ובפרט כאשר היא מלווה בעשיית חסד עם הזולת, להוות חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא וכחלק מן החובה המוטלת על היהודי בכל ימות השנה ובימים אלו בפרט:

כך מעיד אדם שהיה נוכח במעשה אשר ארע עמו:

משמשו של האדמו"ר - רבי אליהו רוט, שלפי גדלותו ומעשיו היה ראוי בעצמו להיות רבי, אבל העדיף לשמש את האדמו"ר מזוועהיל. לקח על עצמו, בין היתר, גם את תפקידו של אהרן הכהן, והשכין שלום בין ניצים, בבעיות של מריבות וסכסוכים בין שכנים, והיה אחת הדמויות הידועות להשכנת שלום בית.

רבי אליהו התגורר בבתי אונגרין הסמוכים למאה שערים, ופעם שמע שבבית מסוים התעוררה מריבה בין שכנים בענין: מי חייב לשלם את תיקון צינור הביוב שנסתם. הצינור היה ממוקם בין שתי הדירות של השכנים, והוויכוח שהתעורר בענין התשלום, גלש למריבה גדולה.

מה עשה רבי אליהו? קם באישון הלילה, בשעה שנפש חיה אינה מסתובבת ברחוב, טיפס אל מקום הצינור שבין שתי הדירות, ומילא את תפקיד השרברב... הוא פתח את הצינור, ניקה אותו ביסודיות, ולא היה אכפת לו באותה שעה הלכלוך והריח שנדף מהצינור.

רצה רבי אליהו לעשות את מלאכתו בצנעה, אבל לא התמזל לו מזלו. אחד השכנים השכים אף הוא לקום בשעה ההיא, וראה את רבי אליהו עומד על הסולם ומתעסק בצינור הביוב, וצעק אליו 'מה אתה עושה שם, רבי אליהו'?

'אני עושה בדיוק מה שעשה הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים'! השיב רבי אליהו.

לא הבין השכן למה מתכוון רבי אליהו, וביקש שיסביר את דבריו. ורבי אליהו משיב:

מה עושה הכהן הגדול בעבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים? מה שהקב"ה דורש ממנו, אף אני - כאן על צינור הביוב, עושה בדיוק מה שהקב"ה דורש ממני ('קול ברמה', גליון 163, חשון תשס"ח)".

***

 יהודי מלקה את חברו בכותל המערבי בשעת אחר הצהרים של ערב יום כיפור, כחלק מקיום מנהג המלקות 

 

השוטר הקהילתי

 

ימי ראש השנה שחלפו עלינו אי"ה לטובה, וימי החגים הבאים שבפתח, מעלים את רף המתח בקרב קהל גבאי בתי הכנסת ואצל שאר הנמנים על תחום שמירת צביון מקומות התפילה והלימוד, העומדים הכן לשרת את קהילות הקודש שבכל אתר.

זה לי כעשרים שנה שזכויותיי הדלות עומדות לי להיות נמנה על ציבור 'כלי הקודש', שנים שבהן ניצבת בראש סדר עדיפויותיי הדאגה לשלומו ולניקיונו של בית המדרש אשר הופקדתי על שמירתו. פרק זמן נכבד שכזה היה בו די והותר בכדי להעמידני על משמעות התפקיד, כמו על מכלול הפרטים והסעיפים הנגזרים ממנו.

מזווית אישית יכול אני להעיד, כי אם בסתם ימים של שגרה מדירים עניני הכלל שינה מעיניו של הגבאי - הדואג את דאגת ניקיונו של בית הכנסת ושמירת הסדר על כנו, הרי שנכונים הדברים שבעתיים בימים אלו, בהם הופך המקום להיות עמוס וגדוש בשיעור ניכר, יותר מאשר בסתם ימים. עמוס, לא רק בתכולתו האנושית, כי אם גם ברצף האירועים המתקיימים בקרבו.

בעוד ובסתם ימים, מתאפשר לו לגבאי ליתן ריווח בין 'פרשה לפרשה', ריווח שמאפשר לו - הן להתארגן כראוי מבעוד מועד, והן לשקם את 'ההריסות' שהותיר אחריו האירוע האחרון, בטרם יפנה את מקומו לאירוע הבא. הרי שבירח האיתנים עמוס החגים אשר התברך בלוח זמנים צפוף, מטבע הדברים יתקשה הגבאי המצוי להתארגן כדבעי, תוך יכולת להישאר מוכתב על ידי המציאות (המרה לפעמים) הנתונה בשטח.     

בעבר, כבר הקדשתי כאן מאמר מיוחד שהוקדש כולו ל'עבודתם של גבאים', באמצעותו בקשתי לשמש פה לגבאי המסור הניצב על המשמר, ומשמש - לא תמיד מרצונו, כ'שוטר הקהילתי'.

שוטר, כמו שוטר, גם זה העושה את תפקידו נאמנה, במסירות וביושר, זוכה פעמים רבות ליחס לא אוהד במיוחד.

ובכל זאת, ישאל האזרח הפשוט את השוטר המצוי וההגון ברגע של גילוי לב: מדוע בכל זאת, מדוע לא תלך ותמצא לך תפקיד רגיש פחות ונעים יותר? החסר הרפתקאות הנך, או שמא חסר תסכולים, האם זקוק הנך בכל מחיר למצוא את עצמך שוב ושוב במרכזה של זירת התכתשות עם שכניך לבית הכנסת? אם אכן כה עזה השתוקקותך להיטיב עם הכלל, ודאי תוכל למצוא לעצמך מסלולים  נוספים, המותאמים למיטיבי לכת שכמוך, אין ספק כי גם בהם טמון האושר שאותו אתה מחפש במסגרת רצונך העז להיטיב עם סביבתך?!

התרומה למען הכלל יכולה להתקיים בדרכים נוספות, מאתגרות לא פחות, ומאכזבות הרבה פחות! אכן, דברים כדורבנות. מדוע אם כן לא יפנה הגבאי את מקומו הבלתי נחשק והפנוי להתמודדות בדרך קבע?!

ומי יעשה זאת במקומי? יענה לך המשמש בקודש, ויסלק באחת את כל מענותיך. אדרבה, יוסיף מן הסתם, אשמח לערוך הכרות עם המועמד המומלץ, הלוטש עינים בורקות לתפקיד המאתגר. אם אכן ימצא הוא ראוי להימנות על שבט השמשים, אם אכן חצובה נשמתו מאותו שורש של הגבאי המצוי - הכרוך אחר תפקידו בנאמנות קיצונית, ויהיו שיוסיפו - גם במידה לא מבוטלת של אובססיה כרונית, אדרבה ואדרבה, הוא מוזמן בברכה לתרום את חלקו. 

אולם, אם אין תכולת נפשו כוללת תכונות הכרחיות אלו, ואולי כמה נוספות, הרי שבהכרח, מן הסתם נועד לו תפקיד אחר עלי אדמות, יהיה אשר יהיה. אם פטר הוא את עצמו מראש מדאגה - עד כדי אובססיה לניקיונו של בית הכנסת - בו הוא מבקר בדרך קבע, אם לא מצא את עצמו מתכופף יותר מפעם אחת בשבוע אל עבר רצפת בית הכנסת, במטרה לשלות ממנה את הטישו שהושלך אליה / נשמט לעברה על ידי מי מן המתפללים בזדון או בשגגה, הרי שבהכרח משתייך הוא לזן אחר, לא לזה שעליו נמנה הגבאי המצוי. הוא כנראה בריא יותר בנפשו, ומוטרד פחות מהמתרחש סביבו.

אם אין הוא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה בדל סיגריה שנותר שרוע ומיותם על רצפת בית הכנסת וסביבותיו הדריכה את מנוחתו, כנראה שהוא נמנה על בני היכל האצילות, ומסתבר כי הדבר מונע בעדו מלבטא את עצמו בעולם המעשה, הגס והמגושם.

אם מתקשה הוא להיזכר מתי לאחרונה, אם בכלל, היה נתון במלחמה פנימית - האם לגשת ולהעיר לפלוני על חוסר אכפתיות שבה הוא לוקה, או שמא לעבור על הענין בשתיקה. הרי שככל הנראה, ענינים נעלים יותר מטרידים את מנוחתו, וממילא אין לו יד ורגל בעולמם של הגבאים המטרידים עצמם תדיר בזוטות שכאלו.

***

נסיוני הדל בתחום גורם לי להאמין כי העולם ימשיך להתחלק לשניים: אלו שמייצרים את העבודה, ואלו שעסוקים בהסרת המפגעים הסביבתיים שיצרו הראשונים. בתווך, ניצבים כמה וכמה המעדיפים בדרך כלל לצפות מן הצד, פעם באלו ופעם באלו, וחוזר חלילה. הם בוחרים מרצונם הטוב להיוותר ניטראליים, ולשבחם יאמר, כי אף אם אמנם אינם נמנים על קבוצת מסלקי המפגעים, לכל הפחות אינם נוטלים חלק ביצירתם.

***

מאמר זה המוקדש לידידיי הנושאים בעולו של אחזקת בית הכנסת שימורו וטיפוחו, והופכים אותו למקום נעים ומכובד לשהייה, ראוי לתוספת מילות הערכה - אותן לקטתי בהזדמנויות שונות. דברים אלו שנשמעו מפי אישים שונים, מיטיבים לבטא את היחס הראוי והנכון האמור לשרור מצדם של מתפללי ולומדי בית הכנסת, כלפי המקום הקדוש וכלפי הנושאים בעול אחזקתו:

   

רבי ישראל זיכרמן - רב במודיעין עילית:

"...עלינו לייקר את בית הכנסת בעיני הלומדים והמתפללים. יתכן, כי דווקא בגלל שזכינו ואנחנו יושבי אהלים ושרויים רוב היום בביהמ"ד, הדבר יוצר זילות מסוימת מצדנו ביחס לקדושת המקום.

שמעתי פעם מהגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א שסיפר: 'כי בלומדו בישיבת 'חכמי לובלין', נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ודפק בידו על הבימה. הס הושלך בביהמ"ד. הרב שאל: היתכן?! פיסת ניר מושלכת על הארץ כבר שלשה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!'

ההתייחסות לבית הכנסת צריכה להיות לפחות כמו לביתנו הפרטי. אדם שיראה ניר מושלך בביתו על הרצפה, ודאי שירים אותו. משום כך גם נפסק בהלכה שמותר לרוק בבית הכנסת, אם אמנם אדם יורק גם בביתו. ובביתו הכוונה, לא במרפסת צדדית, אלא בסלון האורחים. היכן נעלם הרגש שיש בתוכנו כלפי ביתנו הפרטי, כאשר נוגעים הדברים לבית הכנסת?!"

***

רבי מסעוד בן שמעון - רב בשכונת רמת אלחנן בבני ברק:

"...כאן המקום לעורר על כבוד בית הכנסת, כפי שמפורשים הדברים (שלחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף ט'): 'נוהגים בהם [בבתי הכנסת] כבוד לכבדן ולרבצן, פירוש כיבוד  - ניקוי הבית. ריבוץ - זריקת המים על פני הקרקע'.

לא זו בלבד שזריקת נייר טישו מלוכלך אסורה בבית הכנסת, אלא גם מי שראה ניירות זרוקים או שאר לכלוך, מצוה עליו לטאטא, כדי לנקות את בית הכנסת, וכן אם יש כתמים ברצפת בית הכנסת מצוה להעבירם במים - שזהו ריבוץ. והמזהיר והנזהר בכבוד ביתו של הקב"ה, יתברך בברכת 'כי מכבדי אכבד'. (עלון קול ברמה מס' 271)".

***

מה שווה לימוד המוסר, אם אין כבוד לבית הכנסת ולספרי הקודש? 

יהדות אשכנז ידועה היתה בהקפדתה בהידור מצות 'זה א-לי ואנווהו', דבר שהתבטא בשטחים רבים, בימי חול, בשבתות ובחגים. כמעט אין מצוה שלא טרחו לעשותה בצורה יפה. מצוה זו היתה חלק מהחינוך שניתן לדור הצעיר, שכלל את הצורה שבה יש לעבוד את ה' בהוד ובהדר - בו ראתה יהדות אשכנז דבר מרכזי. חלק בלתי נפרד מהידור זה היה הידור בית הכנסת, שבא לידי ביטוי בעשיית ארון הקודש המעילים והפרוכות בצורה נאה ומעוררת כבוד, וכמובן בהקפדה על נקיונו וסידורו של בית הכנסת.

"מורשת אשכנז התבטאה בכבוד לספרים, לא רק לספרי תורה בבית הכנסת. הקפידו על יחס של כבוד, ואף יחס של יראה כלפי כל ספר קודש, סידורים, חומשים, משניות וגמרות. כל הספרים היו מסודרים בארון ספרים, שורות שורות, כל ספר על מקומו, נקי ומסודר. אין צורך לומר כי המתפלל לא עזב את בית הכנסת בהשאירו אחריו סידור או חומש.

 

בשנים האחרונות נתקל הרצון לפעול לטובת נקיון בתי הכנסת בבעיה קשה - לא מעט בשל ריבוי העלונים המפוזרים בו ללא סדר ובצורה לא מכובדת - דבר שלא היה עולה על הדעת בקהילות אשכנז.

לא קל לחנך היום את הצעירים לכבד ספרים. הנה, נכנסים לבית הכנסת, וסידורים וגמרות מפוזרים על השולחנות. איך אפשר להאמין, שבן תורה למד כאן והשאיר את הגמרא, ולפעמים גם כוס פלסטיק המכילה שאריות שתיה על השולחן? מה שווה לימוד מוסר וחסידות אם זוהי התוצאה? שמעתי גבאי בית הכנסת שמכריז כל ליל שבת 'לא להשאיר ספרים על השולחנות', אך ללא הצלחה.

נער הייתי וגם זקנתי, ולא הבנתי איך בני תורה נוהגים זלזול כזה כלפי ספרי קודש, כלפי בית הכנסת ובית המדרש, וכלפי יהודים טובים המעוניינים ללמוד תורה, בלי לחפש אנה ואנה את הספר הדרוש (רבי יונה עמנואל, קובץ 'המעיין', ניסן תשס"ב עמוד 12)".

***

ולסיום, הנה מכתב שהתפרסם לקראת הימים הנוראים במדור 'רשות הרבים' של עיתון יתד נאמן, הכותב החפץ לזכות את הרבים, מבקש בפנייתו מן הקוראים כי יגמלו חסד עם עצמם ועם זולתם, על מנת לאפשר את זיהויים של בעלי הספרים השונים הנשכחים בבתי הכנסת בתקופה עמוסה זו:

 

פרטים מזהים:

 

"בימים אלו הבאים עלינו לטובה ימלאו בתי הכנסת ובתי המדרש בהמוני מתפללים שיבואו לאמירת סליחות ובימים שלאחר מכן, לתפילת הימים הנוראים חג הסוכות הושענות הושענא רבא ושמחת תורה.

ניסיון העבר מלמד כי בבתי הכנסת נערמים מידי שנה סידורי תפילה, סליחות ומחזורים רבים של הימים הנ"ל ללא שיופיעו עליהם כל פרטים: שם ו\ או כתובת ואו טלפון מזהים.

מאחר וספרים אלו מודפסים בכמויות רבות, ומראם החיצוני דומה האחד למשנהו ובפרט בהתחשב בעובדה שהשימוש בהם הוא לתקופה קצרה מאד, הרי ש'לא שבעתם העין', וממילא לא ניתן לזהותם לאחר מכן על פי סימנים כל שהם.

בשלב מוקדם או מאוחר הם מגיעים לארגזי הגניזה הפזורים בכל אתר ואתר. רק בחלוף שנה כאשר נדרשים לספרים אלו שוב, מתגלה לפתע פתאום שהם אינם בנמצא.

כידוע, התורה חסה על ממונם של ישראל, ובכדי שאפשר יהיה לזכות את הרבים במצוות השבת אבדה, מומלץ מאד שלא להוציא סידור / מחזור /  סליחות וכיוצא באלו מן הבית ללא פרטים מזהים כנדרש".

*** 

בתקווה לשנה טובה, נקיה ומסודרת - לפחות כמו ארונות הספרים המופיעים בתמונה.