קווים לדמותו של הרחוב היהודי

ידיד הפנה אותי אל הדברים שלהלן, המובאים בספר 'ברכי נפשי' של הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני-ברק, אשר יש בהם בכדי ללמד על נדיבות ליבם של אנשים פרטיים, הדואגים את דאגת הכלל, ופועלים במעשיהם הטובים והשקטים למען שיפור מראה סביבתם, מתוך תחושה של הטבה לזולתם.

היה זה, סיפר לרב זילברשטיין אחד מתושבי השכונה, בשעת ערב מאוחרת של אחד מימי הסליחות. אותה עת נגזמו גינות רבות בשכונה, כהכנה לקראת שנת השמיטה (דאשתקד), בה נאסר לפי התורה לבצע את מרבית המלאכות הכרוכות בעיבוד האדמה.

ערמות רבות של גזם נותרו בשבילים המיועדים לעוברי דרכים, והמתינו ליד הגואלת שתסלק אותן מהמקום - דבר שלא מנע מרבים מן העוברים והשבים להסתדר איכשהוא עם המפגע שנוצר בסביבתם. באיזה שהוא מקום התעורר רוגז-מה על תושבי אותם בנינים, שדאגו את דאגת גינתם, ומשום מה שכחו לפנות את הגזם מרשותם של הרבים.

אין ספק כי חשיבותה של מצות השמיטה רבה היא עד מאד. אולם, אין היא אמורה לבוא כלל על חשבון קיום החובות ש'בין אדם לחברו'.

היו אמנם גננים שגילו איכפתיות, והמתינו עם מלאכת הגזימה, עד קרוב למועד הפינוי שנקבע על ידי העיריה. אולם, כאמור, לא כולם, פעלו בהתאם. בנוסף, בהתחשב בעובדה שמשאיות הפינוי, אינן מסוגלות להגיע לשבילים פנימיים. הרי שנוצר מצב שבו אנשים נאלצו לדשדש בין ענפים וערמות עלים, שנותרו במקום משך זמן לא מבוטל.

והנה, בוקר אחד, משכים מיודענו בשעה מוקדמת לאמירת הסליחות, ולהפתעתו השביל נקי ומצוחצח. היה ברור שהמקום עבר מספר שעות קודם לכן טיפול יסודי.

***

הפתעתי היתה גדולה, סיפר האיש, שכן בשעה 11:30 בלילה היה עדיין השביל במצב שדרש פעילות ענפה, ואם בשעה 4:30 לפנות בוקר היה הוא כבר נקי, משמעות הדבר היא שהפעילות התבצעה בפרק זמן זה. מי הוא איפה ה'מלאך' שאחראי לתוצאה המבורכת?

פתרון התעלומה הגיע לאחר תפילת שחרית, על קו הטלפון ניצב אחד מן התושבים, כשכולו נרגש סיפר את אשר התרחש אל מול עיניו בשעה 3 בלילה, כאשר נזקק לפתוח את חלון דירתו, לטובת שאיפת אוויר צח.

והנה, סיפר האיש, אני מבחין באחד השכנים כשהוא מהלך במרץ לאורכו ולרוחבו של השביל, בידו אוחז הוא מטאטא ענק, ומנקה את השביל, משל היה מדובר בביתו שלו.

המחזה הפעים אותי מאד, סיפר, אדם קם בשעת בוקר כה מוקדמת, על מנת להיטיב לאחרים. אין זה דבר של מה בכך. הוא עשה הכל על מנת שאיש לא יתפסנו 'בקלקלתו'.

לא יכולתי, הוסיף לתאר, להתנתק מן המראה המלבב הזה, שבו נראית דמות הפלאים העושה את עבודתה מתוך תחושה נעלית של מסירות ואכפתיות.

***

אין ספק כי מעשהו הנאצל יש בו גם בכדי למנוע לזות שפתים מצד אנשים המגיעים אל השכונה, שרבים מהם אינם נמנים על חובשי בית המדרש. פעמים שנוצרת אצלם הרגשה לא נעימה - בלשון המעטה, נוכח מחזות שונים, שבהן הם נתקלים. פעולה מעין זו, יש בה בכדי למנוע מאנשים אלו, את חיזוק הרגשת הריחוק מציבור בני התורה.

***

באותה הזדמנות, ראה הרב זילברשטיין לנכון, להביא חיזוק לדבריו, בנוגע ליחס הנכון הראוי לשרור בסביבה של בני תורה.

המחנך הרב ליפא זילברמן, סיפר הרב, נהג לחנך את תלמידיו לשמירה על נקיון הכיתה, תוך הימנעות מהשלכת בדל נייר כל שהוא על הרצפה.

לשם כך היה נוהג ללמוד עם תלמידיו בספר 'קב הישר', ממנו היה מצטט שהמקום שבו אדם לומד תורה, נחשב בית המקדש, 'וכשם שלא היה על הדעת לחלל את בית המקדש, על ידי זריקת לכלוך על הרצפה, כך הוא הדבר בנוגע לכיתה שבה לומדים תורה', אמר לתלמידיו. 

גם אני רוצה לבקש, אמר הרב זילברשטיין, לתושבי 'רמת אלחנן', לשמור על רחובות השכונה. אם המקומות שבהם אנו לומדים, נחשבים כבית המקדש, הרי שהרחובות שבהם אנו הולכים, יכולים להיחשב כ'בתי מקדש מעט', בפרט שרבים הם המהלכים בהם כשהם עטורי תפילין לראשם.

***

באותו הקשר, ציטט הרב שאלה שהובאה אל שולחנו, מתושביה של שכונה חרדית, באחת מערי גוש דן. במרכזה של השאלה ניצב פח האשפה השכונתי, שהוזז ממקומו על ידי העיריה לבקשת תושבים, שקבלו על העובדה שמיקומו מסב להם אי נעימות, אל הצד השני של הרחוב.

ואולם, מיקומו הנוכחי הסמוך לבית הכנסת, גורם הן לביזיון בית הכנסת, ובהתחשב בעובדה שריחות בלתי נעימים עולים ממנו ומציפים את חלל בית הכנסת, הרי שהדבר מהווה הפרעה גם למתפללים בית תפילתם.

לאחר שהפניות החוזרות ונשנות לעירייה, להשיב את המצב לקדמותו, לא הועילו. החליטו מספר מתפללים כאות מחאה, להימנע מלהשתמש בפח הציבורי, ולשפוך את האשפה ברחוב עצמו, במקום שבו עמד הפח עד להעברתו.

התושבים פנו אלי, סיפר הרב, ושאלו 'האם ראוי לנהוג כך, על מנת לגרום לעירייה להשתכנע בצדקתם?'

השבתי להם, סיפר, כי הדבר אסור, וכי עליהם להיוועץ יחדיו, למציאת מקום חילופי. והיה ולא ימצאו, חובה עליהם להקים מבנה סביב הפח, שימנע את הפצת הריחות הבלתי נעימים לסביבתו. בנוסף, המלצתי להם, לרכוש מטהר אוויר מיוחד, שימנע כל בזיון מצד הפח כלפי בית הכנסת.  

 

      

 

מאה שערים, אז והיום - פרק א'

מאה שערים וסביבתה - זו שמה של חוברת שיצאה לאור בהוצאת 'אריאל' במסגרת סדרת פרסומים העוסקים בשכונותיה של ירושלים. סיפורה של מאה שערים - אחת השכונות המרתקות ביותר בירושלים, משמשת בשל אופייה המיוחד כאחד מאתרי הביקור המרכזיים בירושלים, ואף עלתה פעמים רבות על סדר היום הציבורי.

ראשיתה ביוזמה חלוצית של תלמידי חכמים תושבי העיר העתיקה, שסחפה אחריה מצטרפים רבים, ונודע לה מקום חשוב בתולדות העיר החדשה. המשכה בפולמוסים ובמאבקים אידיאולוגיים שהסעירו את ירושלים בעבר, ומלווים את השכונה עד היום.

למרות זאת אין סיפורה של מאה שערים ידוע דיו לציבור הרחב, ורב בה הנסתר על הגלוי.

חשיבות רבה נודעת, על כן, לפרסום זה, שנועד לתאר את תולדותיה והווייתה של השכונה מאז הקמתה, כדי לשחזר את נופיה בעבר ולהבין את התהליכים המתרחשים בה כיום.

החוברת, גדושה בחומר רב המיטיב לספר את סיפורה של השכונה. במאמר זה, בחרתי כמובן להתמקד באותן נקודות הנוגעות לתחום הסביבתי, למצבה של השכונה מן הפן החזותי, ולשאר היבטים האמורים למצוא מקום בבלוג העוסק בעניני 'נקיון וסביבה לאור היהדות'. 

הדברים שיובאו להלן, לוקטו על ידי מכאן ומשם, ויכללו בהם ציטוטים ותיאורים ממחברי המאמרים השונים, המופיעים לאורכה של החוברת.

***

סיפורה של מאה שערים קשור ל'יציאה מן החומות' ולהתפתחותה של ירושלים החדשה. מאה שערים נמנית עם השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות. היא נבנתה באמצעים מועטים - מכספי החלוקה של תלמידי חכמים מהעיר העתיקה, ואף על פי כן צמחה והתרחבה, והפתיעה את כל רואיה.

הייתה זו השכונה החמישית שנוסדה מחוץ לחומות. בהקמתה ניתנה הזדמנות לכמאה איש לפחות לבנות את בתיהם בתנאים ובמחירים נאותים. תהליך היציאה מן החומות היה אז בעיצומו והקיף את רוב העדות בירושלים. הוא הבטיח תנאים משופרים לעומת אלה ששררו בעיר העתיקה.

תושבי הרובע התגוררו באותם ימים בצפיפות, בבתים ישנים בתנאי תאורה, אוורור ותברואה לקויים. השלטון העות'מאני כקודמיו לא נהג לפנות את הפסולת, ופגרים של בעלי חיים נערמו ברחובות. הניקוז הלקוי ומצבורי האשפה גרמו לכך שמי הגשמים שזרמו לבורות המים, אספו בדרכם לכלוך וזוהמה. צפיפות המגורים, התזונה הלקויה והמחסור במים זכים הביאו למחלות ולמגיפות: השכיחות שבהן היו המלריה, הדיזנטריה, הדבר והכולרה.

'קול קורא' שפורסם באותם ימים בקרב תושבי העיר העתיקה, דיבר בשבחה של היציאה מן החומות, תוך שהוט מיטיב לתאר את מצבה העגום של העיר: "...כי בהבנות בתים מחוץ לירושלים לאחינו היושבים לפני ה', רב טוב צפון למו ואם על ידי זה לא יצטרכו בני ישראל לשבת בדירות סרוחות כאשר עד כה, אשר כל היושב בהנה לא ימלט מתחלואים רעים הבאים מעיפוש האוויר, דיינו".

כאחרים לפניהם, מייסדי מאה שערים ראו את מצוקתם של יהודי העיר העתיקה: הצפיפות הרבה ששררה בה, תנאי המחיה הירודים, והמגפות שפקדו את תושביה, מצבם הכלכלי הקשה ודמי השכירות הגבוהים. היהודים שהתפרנסו בעיקר מ'כספי החלוקה' התקשו לעמוד בתשלומים מאמירים, וחיפשו פתרונות דיור חלופיים.

יוזמי השכונה היו צעירי 'כולל הפרושים' בירושלים, וביניהם עסקני הציבור ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון שהתנסו קודם לכן בהקמתה של 'נחלת שבעה', והיו נחושים בדעתם לחלץ את היישוב מקיפאונו. הפרושים, תלמידי הגר"א, ראו במפעלם מעשה המקרב את הגאולה, ואף כינוה 'מאה שערים' - שם שביטא ברכה והתרחבות. ואמנם, ההצלחה הייתה רבה, והשכונה הושלמה בפרק זמן קצר מהמצופה.

השכונה, שתוכננה בידי האדריכל קונראד שיק, מזכירה בצורתה טרפז, שבסיסו ברח' מאה שערים, מסביב נבנו הבתים הפרטיים ובתווך מבני הציבור: בורות המים, בתי המדרש, הישיבות, המקווה והתנורים.

***

עד למלחמת העולם הראשונה שגשגה השכונה. התפתחה בה תשתית קהילתית ענפה והתגבשה מערכת חברתית מלוכדת, שבמסגרתה פעלו אגודות רווחה וסעד ועזרה הדדית. חיי הדת התפתחו, נוספו תלמודי תורה ובתי כנסיות והישיבה הגדולה מאה שערים התפרסמה וידעה עדנה. בשכונה פעל ועד שניהל אותה ביד רמה, ודאג לנכסיה ולרווחתה.

במלחמת העולם הראשונה ידעה השכונה סבל רב: גיוסים, רעב, מחלות ומוות פקדו אותה, דלדלו את תושביה ופגעו במוסדותיה. בתום המלחמה הבריטים התקבלו בה בזרועות פתוחות, והכל ציפו למצוא פתרון למצוקתה ולשיפור איכות החיים. תקופת המנדט הביאה קידמה ושגשוג לירושלים והשפיעה גם על מאה שערים. השכונה המשיכה לגדול, ובשנות השלושים הפכה לשלישית בגודלה בעיר ובה כ-1,800 תושבים. שווקי השכונה התפתחו והעניקו לה צביון מושך וססגוני. שמעם הגיע למרחוק, הם התפרסמו במרכולתם ובמחיריהם הנוחים, ורבים מתושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד, נהרו אליהם.

אולם מצבם הכספי הדחוק של תושביה, ליווה את השכונה לאורך כל שנותיה והטיל עליה צל כבד. בשלהי תקופת המנדט ידעה השכונה מצוקה כלכלית: לומדי התורה שהיו רוב מניינה התפרנסו בדוחק. בהעדר יכולת לשפר את תנאי מגוריהם, הם התגוררו בצפיפות רבה, השכונה סבלה מתנאים סניטריים ירודים וחזותה התדרדרה. החלו לצמוח בה תוספות בנייה של פחונים וצריפונים שפגעו בנופה. ניסיונות שיקום נעשו בידי ועד השכונה ושלטונות המנדט, אך התהליכים הדמוגרפיים והעוני היו בעוכריה ומצב השכונה הוסיף להיות קשה.

***

בשכונה קיימים עדיין בשלמותם מרבית האתרים ההיסטוריים: בתי הכנסת והישיבות המפורסמות, החצרות ותלמודי התורה, המקוואות, בית הכנסת האורחים ומבני השוק העתיק, והביקור בהם הוא חוויה מרתקת.

בשל כך ובשל המשאבים המצומצמים של תושביה, התוכניות לשימור השכונה כמעט שלא יצאו אל הפועל. בשכונה אין גנים, חסרים ריהוט רחוב ובנייה מודרנית. ועם זאת, יש בה קסם רב ואווירה מיוחדת המזכירים את העיירות היהודיות הנשכחות של מזרח אירופה. זוהי אחת השכונות הצנועות ביותר בירושלים, שפעמי הזמן כאילו עצרו בה מלכת. אך היא מצטיינת בערכי תרבות ורוח: מכל פינה בה עולים קולות תפילה ולימוד, לאורך כל שעות היום נראים בה העוברים והשבים כשהם ממהרים לעבודת הקודש. תושביה מרבים בעשיית חסד זה עם זה, ויוזמות רבות יוצאות מתוכה, גם עבור כאלו המתגוררים מחוצה לה. כאן ניתן לראות את 'ירושלים של פעם' במיטבה.

***

כבר בימיה הראשונים, נחצבו בשכונה בורות מים לאספקת מי שתייה. הראשון שבהם נחצב במרכז השכונה בשנת התרל"ה (1875), הוא הבור שמעליו נבנה אחר כך בית המדרש 'ישועות יעקב'. בור שני נחצב בשטח שבין 'שער ליפתא' לבין בית מדרש זה, וחציבתו הסתיימה בשנת התרל"ט (1879). על חציבתו ספרו בהתרגשות עיתוני ירושלים:

"בשדה החברה האדירה 'מאה שערים', נגמר בימים האלה בניין בור גדול, עשרים ושלוש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רוחבו, ועשר אמות עומקו, והוחמר בחומר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלושים אמות אורכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חולייתו... ובתת ה' גשם מלקוש... יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות...".

***

הגידול ותנופת הבנייה שידעה השכונה לקראת סוף המאה התשע עשרה, גרמו גם למפגעים תברואתיים ולירידה באיכות החיים שידעה עם הקמתה. בעשרים שנות קיומה גדלה השכונה הרבה מעבר לכושר נשיאתה, והיא הפכה, בדומה לעיר העתיקה, לאזור מגורים צפוף. ברחובות שררה הזנחה, פסולת הושלכה לרשות הרבים וערמות אבנים וטיט נערמו בה וסיכנו את ההולכים ושבים. חלק מתושבי השכונה הקימו בחצרות רפתות ודירים וגידלו בהם בקר וצאן לפרנסתם. בתי המחראות נוקו רק לעתים רחוקות, ולשכונה נשקפה סכנה של זיהום אוויר ומים. השלטון העות'מאני עשה רק מעט לשיפור המצב ופעל רק ברחובות הראשיים. רק באירועים מיוחדים, כמו לקראת ביקור הקיסר הגרמני ב-1898, נוקו סמטאותיה של מאה שערים, ובעלי הבתים חויבו להשתתף בעלויות. רק ב-1905 קיבלה על עצמה עירית ירושלים את הדאגה לניקיון הרחובות בשכונות החדשות ולהארתם. הסיוע למאה שערים ולשכונות החלוציות האחרות בראשיתן היה מועט מאוד. הרשויות לא דאגו לתכנון עירוני נאות ואף לא לפיקוח הדרוש. עד לסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא עמדו ענייני העיר השוטפים לנגד עיני העיירה. בהעדר ממשל אזרחי מסודר, קיבל על עצמו ועד מאה שערים לדאוג לעניינה המוניציפליים של השכונה. בשנות השמונים פרסם הוועד תקנות חדשות כדי לטפל במפגעים הסיבתיים, שחייבו להקפיד על ניקיון ברשות הרבים. פרנסי השכונה לא הסתפקו בחקיקת חוקים, ויזמו גם פעולות שיפור פניה. אחת החשובות שבהן הייתה הסדרת תעלות ניקוז.

הסופר והחוקר הרב ישראל גליס ניצב על שפת בור המים שעל יד בית הכנסת בית יעקב במאה שערים

פתח בור המים בחצר בית הכנסת בית יעקב שידע ימים טובים יותר