גינתו המטופחת של האמורא

כהמשך למאמרים קודמים שפורסמו בעלון 'קול ברמה' היוצא לאור בשכונת 'רמת אלחנן' שבעיר בני-ברק, ואשר הצגתים כאן, מצורף מאמר זה, העוסק בחשיבותו של הפיתוח הסביבתי, ומצדיק את המאמץ הנעשה לשם כך.

הדברים שנאמרו על ידי הרב יצחק זילברשטיין רב השכונה, מיטיבים לבטא את החשיבות שרואה הרב בעצם העיסוק בנושא, הסובל בדרך כלל מהזנחה:

 

"ברמת אלחנן בשונה משכונות חרדיות אחרות, ובפרט בבני ברק, ישנן גינות בחצרות הבתים, ומאז ייסודה של הקריה מעורר רבנו המרא דאתרא על הצורך לשמור על חזות נאה של הגינה.

במהלך השנים נשמעו לא אחת טענות בסגנון "היכן כתוב שצריך לשמור על יופייה ונקיונה של הגינה. אולי המאמץ והטרחה שצריכים להשקיע בכך, אינם מצדיקים את המאמץ?!"

תלמיד חכם הצביע בהקשר לכך, על דברי הגמרא במסכת קידושין [דף ל"ט עמוד ב'], משם אפשר להביא ראיה מוצקה לנושא זה.

הגמרא דנה שם בשאלה האם יש כלאי-זרעים בחוץ לארץ, ומביאה ראיה מרב, שזרע 'גינתא דבי רב משארי-משארי'. פירוש, שזרע את ירקות הגינה, שממנה לקחו התלמידים בישיבה את מאכלם מדי יום, בצורה של ערוגות-ערוגות.

הבינה הגמרא בהווא-אמינא, שרב זרע את הגינה בערוגות, ולא בצורה מעורבת, עקב חששו לכלאי-זרעים, ולכן הרחיק את הירקות זה מזה.

דוחה הגמרא שלא זו היתה הסיבה. ומדוע באמת נשתלו הערוגות בחצר גינת הישיבה?

מתרצת הגמרא: "אלא הכא משום נוי". פירוש, שכאשר הזרעים נראים בחצר כשהם מסודרים בערוגות-ערוגות, תורם הדבר לנוי, ליופי, כי כל הירקות נראים בחדא-מחתא - באותו גובה, באותו צבע, ולכן השתדל רב לשתול את הערוגות.

[תירוץ נוסף יש בגמרא, שרב עשה זאת כדי להקל על מי שמכין את הארוחות לתלמידים, שלא יצטרך לטרוח בלקיטת הירקות, אלא יוכל לקחת את כל הזקוק לו מן הערוגות הממוינות כבר על פי סוגי הירקות].

למדנו מכאן על החשיבות שייחס האמורא רב ל'נוי'!

ואם רב, גְדול האמוראים, עשה כך, על אחת כמה וכמה שאנחנו מחויבים בענין זה.

אם רב השתדל שהגינה שנזרעה כבר, תהיה נאה, בוודאי שיש לנקוט בכל האמצעים, לכל הפחות על מנת שלא ללכלך את הגינות שבחצרות הבתים, ולא להשליך לתוכן פסולת ושיירי ניירות ושאר חפצים".

הניקיון - אחד מן המסמלים המובהקים של בן תורה

 

מאמר זה כקודמו, מכיל דברים נוקבים שפורסמו בירחון 'קול ברמה', וראוי כי נציגם אל מול עינינו.

הרב יצחק זילברשטיין רבה של שכונת רמת-אלחנן בבני ברק, חוזר ומציג בהם את משנתו הסדורה, שבראשה ניצבת החובה המתבקשת מבני-תורה לשמירה על הניקיון בסביבתם:  

בתקופה האחרונה חלה נסיגה בשמירה על הניקיון ברחובותינו. נדמה כי זהו הזמן להזכיר את דבריו של רבנו המרא דאתרא שליט"א, המעורר לאורך כל השנים על חובתנו כבני תורה לשמור על הניקיון ברשות הרבים.

שום צידוק ושום תירוץ לא יעמדו בפני מי שמשליך אשפה לרחוב, במתכוון או שלא. אין שום אמתלה או התנצלות שבכוחן להסביר את התופעה המבישה. ככל שהאדם מחובר יותר לתורה וליראה, כך צריכה לקנן בקרבו יותר השאיפה לניקיון ולסדר, וכפי שמסופר על רבים-רבים מגדולי ישראל.

בוודאי שאין ברצוננו לאחוז בתפקיד הקטגור, אולם המשליך כלים, בגדים, בקבוקים וכל כיוצא בזה, לרשות הרבים, צריך לפשפש היטב במעשיו, ולקבל על עצמו שמהיום והלאה הוא מיטיב עם הציבור, ולא חלילה להיפך.

אין ספק בכך שהשלכת חפץ למדרכה היא המשימה הקלה ביותר של בעל-החפץ המעוניין להיפטר מהכלי, אבל קלילות-הדעת הזו צריכה להסתיים.

כל הנושא הזה ששמו 'יחסים בין בני אדם' צריך להתקבל אצלנו כמושג רוחני עליון, מושג שגם הקב"ה רוצה, כמובן, בקיומו.

יש האומרים שהם אינם שומרים על הניקיון, משום שאין להם פנאי לכך... טענה זו לא רק שהיא מגוחכת מיסודה, אלא היא גם איננה נכונה כלל ועיקר. מפני ששמירת הניקיון איננה פונקציה של זמן. אם היינו נזהרים דיינו שלא להשליך פסולת במקום האסור, והיינו שומרים על ילדינו לבל ישחיתו גם הם את הרכוש הציבורי, לא היה צריך להקדיש זמן לנקות את הבנין.

יש לזכור שהמקום הנקי ביותר בעולם צריך להיות מקום-יישובם של בני תורה. מי כמו תורת ישראל מקפידה שהאדם ישמור על ניקיונו, ניקיון בגדיו וניקיון סביבתו, והרי אחד מסימני ההיכר של תלמיד חכם הוא על פי בגדיו הנקיים מכל רבב!

מקום-דיורם של שומרי-תורה נדרש להוות סמל ודוגמא לניקיון מופתי. דווקא בשכונה שבה מתגוררים לומדי תורה, אמורים המתהלכים בה לחוש שהתורה היא המדריכה את הדיירים בכל פרט ופרט בחייהם הפרטיים והציבוריים.

לפני מספר שנים חובר תקנון ע"י אחד מוועדי הבתים בשכונת רמת אלחנן, שכלל סעיפים רבים שהכניסו סדר בפעילות הבנין, ניקיונו וצורתו, וראויים הם לחיקוי. אלו הם דברים שהשכילו הדיירים הללו לעשות, לטובתם-שלהם.

יש להבין, כי דיירים השומרים על ניקיון הבנין וכל הכרוך בו - עושים, ראשית לכל, טובה לעצמם. הם יהיו הראשונים שייהנו מכך.

המודעות והדחיפה לכך צריכים לבוא מהמבוגרים, הם אלה האמורים להשפיע על ילדיהם ועל הדור הצעיר כולו ולהספיג בהם את שמירת הניקיון. אולם אם המבוגרים עושים ברשות הרבים ככל העולה על רוחם, הצעירים יהוו בבואה להתנהגות זו, ואי אפשר יהיה לצַפות מהם שיתנהגו אחרת.

הזכרנו פעמים רבות את הענין של חילול השם הנגרם בעקבות אי-שמירה על הניקיון. הדבר חשוב שבעתיים בתקופה כשלנו, בה מתגברת ההסתה כנגד ציבור לומדי התורה. אין כמו מקום-ישוב נקי, בכדי ליצור הערכה וכבוד כלפינו אצל אורחים המזדמנים לשכונתנו.

 

לא יקטפו הפרחים את הפרחים

 

בעבר הבאתי מספר ציטוטים שנשמעו מפיו של הרב יצחק זילברשטיין רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק. מאותם דברים ניבטת היטב דאגתו של הרב לסביבה. בפעמים רבות, הוא חוזר וקורא ושוב חוזר, ומבקש מקהל עדתו, מבוגרים עם נערים, כי ינקטו משנה זהירות והקפדה בכל הקשור לשמירת הסביבה, איכותה וניקיונה.

רשימה זו כקודמותיה מבטאת את החשיבות שמייחס הרב לנושא זה, הטעון שיפור רב.

בהכירי את המציאות, שבה לא רבים הם הקולות המהדהדים ברשות הרבים בתחום זה, ראוי שדבריו של הרב ישמשו כדוגמת מופת, וכתמרור דרך, עבור רבים מאתנו הרואים בעיסוק בנושאים אלו, דבר משני וזניח.

המשקל הרב שמעניק להם הרב, מוכיח שוב ושוב, עד כמה ראוי לפעול, ועוד כמה יש לנו להתקדם, עד להשגת התוצאה הרצויה.     

מאמר זה כקודמיו נשלח אלי על ידי הרב משה מיכאל צורן, אחד מן הכותבים הוותיקים בעיתון 'המודיע', אשר בנוסף, מקדיש מזה שנים ארוכות, חלק ניכר מעתותיו להבאת דבריו של הרב אל ציבור גדול הנהנה מכל מילה היוצאת מפיו.

הדברים רואים אור מידי כחודש בירחון 'קול ברמה' שהרב צורן משמש בו גם ככותב את רוב ככל המאמרים המופיעים בו, גם כעורכו, וגם כמו"ל.

ברשותו ובאדיבותו הדברים מתפרסמים כאן בצורתם המקורית, וכאמור, הם מבטאים היטב את היחס הנכון, האמור לשרור בקרבנו ביחס לסביבה: 

***

התקבלו לאחרונה טענות על אודות ילדים הפוגעים בפרחי הפארק, ואינם מאפשרים להם לצמוח, וכן מזיקים את המכשור המוצב בגן כמו ממטרות, צינורות השקיה וכדומה.

לא די שבמעשים אלה פוגעים הילדים בראש ובראשונה בעצמם ובסביבתם הקרובה, שהרי הפארק נועד עבורם ולהנאתם, עוד הם משחיתים בכך את הנשמה שבקרבם, "כי לכל פרח יש מלאך האומר לו גדל, ומי שמפריע להם  לגדול, כיצד יבקש מהקב"ה שהוא יגדל?" - כתב הרב מרא דאתרא לפני מספר שנים, במכתב שהפקיד בידיו של האחראי על הפארק.

את מכתבו פתח הרב בפניה להורים: "כולנו רוצים לראות נחת מילדינו וכולנו רוצים שיגדלו לתלמידי חכמים, אך אסור להם להפריע לפרחים לגדול, כי לכל פרח יש מלאך וכו' ".

הרב פונה אל הילדים והוריהם וכותב: "וכמו כן מתבקשים הילדים והוריהם לשמור על תקינות המתקנים והממטרות והניקיון, כי בתיבת נח למדנו כמה חמור הוא הגזל ובפרט גזל הרבים שקשה מאוד להשיבו".          

לצערנו, פשטה נורמה בלתי-מובנת, שכאשר מדובר בצרכי ציבור וברכוש הציבור, אין מגלים נכונות לעמוד על המשמר ולפקוח עין שלא לגרום נזק. זאת בניגוד גמור ליחס שמגלה האדם לרכושו הפרטי, עליו הוא משגיח בשבע עיניים, ואכפת לו על כל נזק קטן הנגרם לו.

לא פעם מזדמן לראות ילדים ההולכים ממש בין הפרחים שניטעו זה עתה, ורומסים ברגליהם עשרות רבות של שתילים צעירים וטריים, שזה להם יומם הראשון בפארק. כאשר ההורים מצדם מסוגלים לשבת על הספסל במנוחה, לראות את המתרחש מול עיניהם, מבלי להגיב, הכיצד יתכן הדבר?!       

ושוב עולה מאילה השאלה המתבקשת: וכי מותר לגזול את הרבים?! בלא מעט הזדמנויות התריע הרב מרא דאתרא וציטט בשם קדמונים: כי ישנם מקרים שבהם אחד הילדים מפתיע את הוריו, ולאחר תקופה של שנים ארוכות שבהן למד בהתמדה מרובה, הצטיין במידות טובות וביראת שמים טהורה. הוא מתדרדר לפתע-פתאום ללא כל סיבה מובנת, עד שכמעט שאי אפשר להקימו.

ההורים המודאגים באים ושואלים מדוע ולמה, הלא לא התרחש שום דבר חריג שבעטיו סרח הבן?! והם אינם יודעים כי כאשר ישבו עם הבן-יקיר, כשהיה עוד בגיל צעיר מאד, ולא מחו בו על גזל הרבים, והילד המשיך במעלליו גם אם לא עשה זאת בכוונה זדונית, הרי שלכל דבר יש חשבון ואין שום דבר ההולך לאיבוד.       

ובאמת שאי אפשר לבוא בטענה אל ילד בן שנתיים-שלוש, הבוחר לו את מסלול הטיול שלו דוקא בין הפרחים, בתוך הערוגות ומרבדי השושנים. אם לא יהיה מי שיסביר לו שהמעשה אינו הגון, הוא לא יתפוס זאת בכוחות עצמו.  

***

הפארק, חשוב לזכור, נועד לאפשר לנו את הרחבת-הדעת הזקוקה כיום לכל בן-אנוש, קל בן בנו של קל וחומר לבני תורה, המאמצים את מוחותיהם וזקוקים לעיתים למעט מנוחה. מי, אם לא אנחנו, נשמור על ילדינו לבל יקלקלו את המראה המרענן הנשקף מהגינה?! מי, אם לא ההורים, ישמרו על ה"פרחים" שלהם וילמדו אותם לשמור על הפרחים שבפארק?! 

התופעה הנזכרת (אותה בחר לפרסם הרב צורן לקראת חג השבועות) באה לידי ביטוי נמרץ יותר, עם התקרב חג השבועות, עידן של פריחה לכלל ישראל - שקיבלו אז תורה מסיני והפכו לבניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. לומדי תורה חווים את הפריחה הזאת בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר, ולכן אין שמחה כשמחתנו ביום נתינת התורה וירידתה לעולם.                

כיון שכך, עוולה גדולה היא לבוא דווקא לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו, ולהשחית את מראה הפארק ע"י קטיפת הפרחים המלבלבים שם בימים אלה.

מזה כמה שנים שאנו מתריעים על כך, ועדיין יש מקום להזכיר לכלל  ההורים כי ידאגו להשגיח על ילדיהם לבל יכשלו באיסור דאורייתא של גזל, כדי לקיים את המנהג הנאה של קישוט הבית בפרחים.     

גם בנושא זה פרסם הרב מרא דאתרא מכתב מיוחד תחת הכותרת "מצוה דרבנן הבאה בעבירה דאורייתא". וכך כותב הרב:

"מנהג ישראל מקדמת דנא לקשט ביתם בירקות ופרחים זכר למתן תורה. אך דא עקא, השטן שעינו צרה במצוות שמקיימים בני ישראל, מפתה את צעירי בני ישראל לעבור על איסור דאורייתא של גזל כדי לקיים המצוה של המנהג. אנו עושים זכר לעשרת הדברות, שבהם נאמר לא תגנוב על ידי גניבה. לכן באתי בבקשה לתושבי שכונתנו היקרים, להזהיר גדולים על הקטנים: לבל יקטפו פרחים מ'פארק ברוקלין' (הניצב בפאתי השכונה), דבר שיש בו משום גזלת כספי הציבור - פעמים שעל ידי קטיפת פרחים נגרם הרס לצמחיה כולה. כמו כן אבקש מאד לא לקטוף מרשות שאינה שייכת לקוטף.

***

אני הקטן, כיהודה ועוד לקרא, מצטרף לדבריו הברורים והנוקבים של הרב, מהם עולה ומהדהדת התקווה העזה להרגשת השינוי המיוחל בסביבתנו, הן במישור הרעיוני, והן במישור המעשי.   

 

 

קווים לדמותו של הרחוב היהודי

ידיד הפנה אותי אל הדברים שלהלן, המובאים בספר 'ברכי נפשי' של הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני-ברק, אשר יש בהם בכדי ללמד על נדיבות ליבם של אנשים פרטיים, הדואגים את דאגת הכלל, ופועלים במעשיהם הטובים והשקטים למען שיפור מראה סביבתם, מתוך תחושה של הטבה לזולתם.

היה זה, סיפר לרב זילברשטיין אחד מתושבי השכונה, בשעת ערב מאוחרת של אחד מימי הסליחות. אותה עת נגזמו גינות רבות בשכונה, כהכנה לקראת שנת השמיטה (דאשתקד), בה נאסר לפי התורה לבצע את מרבית המלאכות הכרוכות בעיבוד האדמה.

ערמות רבות של גזם נותרו בשבילים המיועדים לעוברי דרכים, והמתינו ליד הגואלת שתסלק אותן מהמקום - דבר שלא מנע מרבים מן העוברים והשבים להסתדר איכשהוא עם המפגע שנוצר בסביבתם. באיזה שהוא מקום התעורר רוגז-מה על תושבי אותם בנינים, שדאגו את דאגת גינתם, ומשום מה שכחו לפנות את הגזם מרשותם של הרבים.

אין ספק כי חשיבותה של מצות השמיטה רבה היא עד מאד. אולם, אין היא אמורה לבוא כלל על חשבון קיום החובות ש'בין אדם לחברו'.

היו אמנם גננים שגילו איכפתיות, והמתינו עם מלאכת הגזימה, עד קרוב למועד הפינוי שנקבע על ידי העיריה. אולם, כאמור, לא כולם, פעלו בהתאם. בנוסף, בהתחשב בעובדה שמשאיות הפינוי, אינן מסוגלות להגיע לשבילים פנימיים. הרי שנוצר מצב שבו אנשים נאלצו לדשדש בין ענפים וערמות עלים, שנותרו במקום משך זמן לא מבוטל.

והנה, בוקר אחד, משכים מיודענו בשעה מוקדמת לאמירת הסליחות, ולהפתעתו השביל נקי ומצוחצח. היה ברור שהמקום עבר מספר שעות קודם לכן טיפול יסודי.

***

הפתעתי היתה גדולה, סיפר האיש, שכן בשעה 11:30 בלילה היה עדיין השביל במצב שדרש פעילות ענפה, ואם בשעה 4:30 לפנות בוקר היה הוא כבר נקי, משמעות הדבר היא שהפעילות התבצעה בפרק זמן זה. מי הוא איפה ה'מלאך' שאחראי לתוצאה המבורכת?

פתרון התעלומה הגיע לאחר תפילת שחרית, על קו הטלפון ניצב אחד מן התושבים, כשכולו נרגש סיפר את אשר התרחש אל מול עיניו בשעה 3 בלילה, כאשר נזקק לפתוח את חלון דירתו, לטובת שאיפת אוויר צח.

והנה, סיפר האיש, אני מבחין באחד השכנים כשהוא מהלך במרץ לאורכו ולרוחבו של השביל, בידו אוחז הוא מטאטא ענק, ומנקה את השביל, משל היה מדובר בביתו שלו.

המחזה הפעים אותי מאד, סיפר, אדם קם בשעת בוקר כה מוקדמת, על מנת להיטיב לאחרים. אין זה דבר של מה בכך. הוא עשה הכל על מנת שאיש לא יתפסנו 'בקלקלתו'.

לא יכולתי, הוסיף לתאר, להתנתק מן המראה המלבב הזה, שבו נראית דמות הפלאים העושה את עבודתה מתוך תחושה נעלית של מסירות ואכפתיות.

***

אין ספק כי מעשהו הנאצל יש בו גם בכדי למנוע לזות שפתים מצד אנשים המגיעים אל השכונה, שרבים מהם אינם נמנים על חובשי בית המדרש. פעמים שנוצרת אצלם הרגשה לא נעימה - בלשון המעטה, נוכח מחזות שונים, שבהן הם נתקלים. פעולה מעין זו, יש בה בכדי למנוע מאנשים אלו, את חיזוק הרגשת הריחוק מציבור בני התורה.

***

באותה הזדמנות, ראה הרב זילברשטיין לנכון, להביא חיזוק לדבריו, בנוגע ליחס הנכון הראוי לשרור בסביבה של בני תורה.

המחנך הרב ליפא זילברמן, סיפר הרב, נהג לחנך את תלמידיו לשמירה על נקיון הכיתה, תוך הימנעות מהשלכת בדל נייר כל שהוא על הרצפה.

לשם כך היה נוהג ללמוד עם תלמידיו בספר 'קב הישר', ממנו היה מצטט שהמקום שבו אדם לומד תורה, נחשב בית המקדש, 'וכשם שלא היה על הדעת לחלל את בית המקדש, על ידי זריקת לכלוך על הרצפה, כך הוא הדבר בנוגע לכיתה שבה לומדים תורה', אמר לתלמידיו. 

גם אני רוצה לבקש, אמר הרב זילברשטיין, לתושבי 'רמת אלחנן', לשמור על רחובות השכונה. אם המקומות שבהם אנו לומדים, נחשבים כבית המקדש, הרי שהרחובות שבהם אנו הולכים, יכולים להיחשב כ'בתי מקדש מעט', בפרט שרבים הם המהלכים בהם כשהם עטורי תפילין לראשם.

***

באותו הקשר, ציטט הרב שאלה שהובאה אל שולחנו, מתושביה של שכונה חרדית, באחת מערי גוש דן. במרכזה של השאלה ניצב פח האשפה השכונתי, שהוזז ממקומו על ידי העיריה לבקשת תושבים, שקבלו על העובדה שמיקומו מסב להם אי נעימות, אל הצד השני של הרחוב.

ואולם, מיקומו הנוכחי הסמוך לבית הכנסת, גורם הן לביזיון בית הכנסת, ובהתחשב בעובדה שריחות בלתי נעימים עולים ממנו ומציפים את חלל בית הכנסת, הרי שהדבר מהווה הפרעה גם למתפללים בית תפילתם.

לאחר שהפניות החוזרות ונשנות לעירייה, להשיב את המצב לקדמותו, לא הועילו. החליטו מספר מתפללים כאות מחאה, להימנע מלהשתמש בפח הציבורי, ולשפוך את האשפה ברחוב עצמו, במקום שבו עמד הפח עד להעברתו.

התושבים פנו אלי, סיפר הרב, ושאלו 'האם ראוי לנהוג כך, על מנת לגרום לעירייה להשתכנע בצדקתם?'

השבתי להם, סיפר, כי הדבר אסור, וכי עליהם להיוועץ יחדיו, למציאת מקום חילופי. והיה ולא ימצאו, חובה עליהם להקים מבנה סביב הפח, שימנע את הפצת הריחות הבלתי נעימים לסביבתו. בנוסף, המלצתי להם, לרכוש מטהר אוויר מיוחד, שימנע כל בזיון מצד הפח כלפי בית הכנסת.