יום שבת, 27 בספטמבר 2014

מאזן שנתי



עם דמדומי שנת התשע"ד שחלפה עלי לטובה, בטרם תעביר את תפקידה אל שנת התשע"ה - הבאה אחריה במילוי התפקיד ההיסטורי, ובכדי שלא אמצא עצמי חלילה 'תוהה' על הראשונות ושואל את עצמי: הכיצד זה לא הותרתי את חותמי על חיתומה של השנה?

לפיכך, רואה אני לנכון לערוך 'חשבון נפש' קצר וממצה עם תחנות שונות שעל פניהן חלפתי במהלך השנה שחלפה, תוך שאני נושא את עיני אל הסביבה, ומבקש לבחון: האם אני יוצא מכאן עם איזה שהוא מסר סביבתי?

התמונות השונות שאני מצרף כאן, מהוות מדגם לא ממצה למסרים השונים שאני מנסה להעביר במאמרים השונים שהעליתי כאן לאורך תקופת חייו הקצרה של הבלוג. תבואנה אותן דוגמאות שיצאו מן הכלל, ללמד על הכלל כולו - גבאי בתי הכנסת ונאמני-הנקיון הלא רשמיים, במקומות פזורותיהם השונים, הפועלים כולם למען המטרה המשותפת והנעלה של הפיכת השהיה בסביבתם לנעימה ולתרבותית יותר.

***

אפתח בכבוד האכסניה של בית המדרש 'תולדות-אהרן' בשכונת 'מאה-שערים' הירושלמית, אותה שכונה ואותה חסידות הזוכות מעת לעת לקיתונות של ביקורת - פעמית רבות ללא כל אבחנה ובצורה גורפת, הכורכת יחד רעים וטובים. כאשר, מטבע הדברים, אותם יחידים יוצאים נפסדים בשל חזות הכלל, ואין ניתנת להם כלל זכות התגובה, כפי שניתן להתרשם מן הדברים הבאים - אותם מצאתי בספר 'מאה שערים שלי' שהוציא זה עתה לאור, ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר: 

"מעניין להביא כמה משפטים שכתב אלי חוקר-עמית, ובמיוחד הקטע האחרון, על ביקורו במאה שערים בשעה שטרם כניסת השבת:

'בהתחלה יש תנועה תזזיתית לחוצה, שנקטעת בצפירות המשתיקות את ההמולה. אחר כך הולכים הגברים ובניהם לבתי הכנסת, נקיים וממורקים. בעקבות הגברים יוצאות הנשים לשוח בניחותא בין כיכר השבת למחנה שנלר. העגלות עמוסות תינוקות, וסביבן משתובבים ילדים בחולצות לבנות. לפתע, גל של 'לקראת שבת לכו ונלכה' פורץ ממניינים חבויים מעבר לכל פינת רחוב.

לאחר תפילת ערבית יוצאים הגברים מבתי הכנסת וחוזרים לביתם, ומזלגות וסכינים מקרקשים, ומבעד לחלונות הפתוחים נשמעות זמירות שבת, מתגעגעות ודועכות, עד ששבה הדממה.

ועל הקירות גרפיטי וכתבי פלסתר המאשימים זה את זה, וכולם את המדינה במעשים שהנייר לא אמור לסבול. האותיות שחורות משחור, והמילים אכזריות. אבל האנשים מאירי פנים, שוחקים ויפים'.

ועוד בענין זה:

'בערב סוכות תשל"ב, התבטא ראש העירייה טדי קולק ש...צריכים לשרוף את מאה שערים. גם ישיבת מועצת עיריית ירושלים לא הורידה את הלהבות שהוא יצר בהבל פיו, וכעבור עשור התבטא שופט בית המשפט העליון - בתפקידו על מערכת הבחירות - שמאה שערים מטונפת ומלוכלכת. אף הוא לא חזר בו אם כי הצהיר כי התכוון למודעות הרחוב ה'ענקיות', הן במערכת הבחירות ובמיוחד במודעות האבל שהן חורגות מכל פרופורציה ומודבקות בצורה פראית ובלתי מתחשבת, ובעיקר אינן נתלשות גם לאחר זמן' ".

עד כאן מתוך ספרו של קלוגר.

***

לא אכנס כאן לסוגיה סבוכה זו, שניתן למצוא לה סנגורים רבים, לצד קטגורים רבים. אלו מימנים ואלו משמאילים. את אשר יש לי לומר בענין הצגתי בעבר, אף הקדשתי לכך רשומה מיוחדת, ומן הסתם עוד יזכה הענין להתייחסות נוספת.

עתה, ברוח הימים שאנו ניצבים בפתחם - ימים של סליחה ויציאה לדרך חדשה מלווה בתקוות חדשות, אתן ביטוי דוקא לצד היפה של התופעה, ואבקש להוכיח כי גם אם הפרהסיה זקוקה עדיין לשיפור משמעותי, הרי שדוקא הרוח הרווחת בקרב תושבי השכונה, אינה זוכה לביטוי המגיע לה בתודעה הציבורית.

שתי התמונות המצורפות בזה, תמלאנה אם כן, את תפקיד מלמדות הזכות על פרטים נוספים רבים, שמטבע הדברים אינם תופסים כותרות, ובוודאי אינם מוצאים את מקומם על גבי קירות הרחוב.

האחת, מהן, מספרת את סיפורם של גליונות הנייר הרבים, הנושאים על גבם דברי תורה שונים, ומבלי משים מוצאים את דרכם אל האשפה. אז נכון, שלא מדובר כאן בקריאת קודש למחזור נייר. אולם, יש כאן בהחלט, קריאה לסדר מתבקש ורצוי, במקום הומה אדם שכזה, הזוכה בימות השנה בכלל, ובתקופת חגי תשרי בפרט, לביקורם של אלפים ורבבות, הפוקדים אותו מידי יום. 



***

מכאן, בתפנית חדה, לעיר בני ברק, שם צדו עיני שתי מודעות כתובות בכתב יד נאה ומסוגנן, שתלו בחדר המדרגות של הבית ברחוב חזון איש מספר 5. כאן, כבר אין מדובר בבית מדרש, כי אם בבנין מגורים מצוי, שזכה לאכלס בקרבו את הגאון רבי אריה לייב שטיינמן שליט"א. עובדה שהפכה אותו למוקד משיכה מרכזי, עבור מאות ואלפים הפוקדים אותו לאורך השנה. לצד הזכות הגדולה, נפלו, מטבע הדברים, בחלקם של השכנים, גם לא מעט חובות. שתיים מהן באות לידי ביטוי במודעות שהוצבו בסמוך לדירתו של הרב הממוקמת בקומת הכניסה אל הבנין.

מה בסך הכל מבקשים השכנים, ואולי, באי כוחם - בני ביתו של הגאון שליט"א באמצעות המודעות? האחת מבקשת: 'לא להשאיר חפצים אישיים בחדר המדרגות. לשמור על ניקיון חדר המדרגות והחצר. להימנע מהשלכת פסולת ובכללה בדלי סיגריות'. חברתה מבקשת להבהיר: 'כי עיתוני 'יתד נאמן' (גם אלו המונחים ברצפה) שייכים לשכנים ואינם הפקר'. זה הכל. לגיטימי בהחלט.            

***

ואל התחנה הבאה ב'מסע-ההתעוררות'. בה נמצא את עצמנו בעיר הדרומית אופקים, שם, במסגרת שיחה שערכתי עם סגן ראש העיר הרב אברהם דייטש, במהלך הקיץ האחרון, נוכחתי בהגעתה של מהפכת המיחזור עד לפתח לשכתו שבבנין העיריה.

אז נכון שאין בדבר משום חידוש יוצא דופן, מדובר בתופעה שכבר מזמן חוצה מגזרים ומעמדות. אולם, בכל זאת, נחמד לקבל מעת לעת, חיזוקים לנורמות-סביבתיות רווחות. כשמדובר באיש ציבור חרדי, הרואה חשיבות בעצם חיזוק המגמה, הדברים מקבלים משנה תוקף.

בתום השיחה, הוליכו אותי רגליי אל עבר אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר לטובת תפילת מנחה. שם התבשרתי כי 'כחלק משיפור מראה בית הכנסת, הוחלט להחליף את הברזים הקיימים, בברזים משופרים - כיאה לבית מקדש מעט'. בהחלט שינוי מרענן, שמצדיק אזכור חיובי.
***
ובחזרה לירושלים, שבה פתחתי. בה, אבקש להתמקד בקצירת האומר בשלושה מוקדים שונים, שבהם הצטיידתי בתובנות שונות, שמכולן עולה מסר חד וברור: בני העם היהודי, בקשו ועדיין מבקשים למלא אחר הוראות התורה וההלכה המסורות לנו מאז מעמד מתן תורה, ודורשות מאתנו לנהל את חיינו תוך שמירה והקפדה על תנאים סביבתיים הולמים.

כך ניתן להסיק מעיון בגזיר העיתון שאני מצרף כאן, בו נראה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כשהוא שומר מרחק מה מספר התורה, בעת שהוא ניגש לנשקו. התמונה שהופיעה לצד תמונות נוספות במוסף שבת קדש שיצא לרגל מלאות שנתיים לפטירתו בשלהי חודש תמוז של שנה זו, מלמדת כמו יתר חברותיה על הנהגות שונות, שנכרו תוך כדי התחקות אחר מעשיו. תמונה זו מלמדת על נקיטת זהירות מצד הגאון זצ"ל, מלנשק את ספר התורה בפיו, כפי שהסיק מדברי הרמב"ם בהלכות 'שמירת נפש'.  

 
***

תמונות אלו מספרות על המאמצים הרבים הנעשים על ידי המופקדים על שמירת הניקיון והסדר בבית הכנסת 'הרמב"ן' ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחת מהן (מטושטשת מעט, ותזכה אי"ה בקרוב לשדרוג) מכילה בשורה לירוקים ומספרת על כך: 'שעם הכנסתן של מכונות הכביסה והייבוש לבית הכנסת, תזכינה מעתה מגבות הידיים, בהחלפתן לעתים תכופות יותר'. חברתה מעדכנת על כך שבהוראת הרב (נבנצל) שליט"א: 'ציוד שיושאר בבית הכנסת, ובמשך חודש ימים, לא ניתן יהיה לאתר את בעליו, רשאי יהיה בית הכנסת לעשות בו כפי הנראה בעיניו'. ומה עוד? תאי בית הכנסת נוקו מתכולתם, ומעתה, מתבקשים בעליהם להקפיד ביתר שאת על נקיון תאיהם ותכולתם. מודעה נוספת מבקשת לשמש כפה לתא, אצל בעלי קושי הקליטה, בעזרת איור מבודח על כך: 'שאינני פח זבל, אינני מתקן גניזה, אינני מחסן. אני תא פרטי של בעליו'. 
***        
אסיים מעין הפתיחה, ואתן ביטוי ליוזמה מבורכת, שבה נתקלתי בצורת מודעת ענק שקדמה את פניי ברחוב ריינס שבשכונת קרית משה - 'מנקים את רחוב ריינס לכבוד שבת' זעקו האותיות שחור על גבי כתום.

מספר הטלפון שהופיע בשוליה, הביא בעקבותיו שיחת מוטיבציה עם האחראי על היוזמה הפרטית. במהלכה נוכחתי לגלות, כי עדיין קיימים אנשים (מעטים אמנם) כמו האיש ההוא, שמאמינים בכוחו של היחיד לפעול על הכלל ולטובתו, ואולי אפילו, מי יודע, גם לפעול לשינוי של ממש בשטח.

אותו יהודי, עופר שמו, כך נראה, מאמין שזה אפשרי. הוא, מכל מקום, מנסה לפעול מכח אמונתו. על כך מגיעה לו ברכה מיוחדת להמשך הדרך.

***
זוהי בהחלט חתימה טובה לרשומה זו, ונקודת פתיחה לשנה טובה עוד יותר מקודמתה. אין טובה ממנה ללמד על כוחו של היחיד בהצגתה של רשות הרבים באור חיובי יותר.

שתהא לכולנו שנה טובה ונקיה.   

 

אין תגובות: