מאזן שנתי

עם דמדומי שנת התשע"ד שחלפה עלי לטובה, בטרם תעביר את תפקידה אל שנת התשע"ה - הבאה אחריה במילוי התפקיד ההיסטורי, ובכדי שלא אמצא עצמי חלילה 'תוהה' על הראשונות ושואל את עצמי: הכיצד זה לא הותרתי את חותמי על חיתומה של השנה?

לפיכך, רואה אני לנכון לערוך 'חשבון נפש' קצר וממצה עם תחנות שונות שעל פניהן חלפתי במהלך השנה שחלפה, תוך שאני נושא את עיני אל הסביבה, ומבקש לבחון: האם אני יוצא מכאן עם איזה שהוא מסר סביבתי?

התמונות השונות שאני מצרף כאן, מהוות מדגם לא ממצה למסרים השונים שאני מנסה להעביר במאמרים השונים שהעליתי כאן לאורך תקופת חייו הקצרה של הבלוג. תבואנה אותן דוגמאות שיצאו מן הכלל, ללמד על הכלל כולו - גבאי בתי הכנסת ונאמני-הנקיון הלא רשמיים, במקומות פזורותיהם השונים, הפועלים כולם למען המטרה המשותפת והנעלה של הפיכת השהיה בסביבתם לנעימה ולתרבותית יותר.

***

אפתח בכבוד האכסניה של בית המדרש 'תולדות-אהרן' בשכונת 'מאה-שערים' הירושלמית, אותה שכונה ואותה חסידות הזוכות מעת לעת לקיתונות של ביקורת - פעמית רבות ללא כל אבחנה ובצורה גורפת, הכורכת יחד רעים וטובים. כאשר, מטבע הדברים, אותם יחידים יוצאים נפסדים בשל חזות הכלל, ואין ניתנת להם כלל זכות התגובה, כפי שניתן להתרשם מן הדברים הבאים - אותם מצאתי בספר 'מאה שערים שלי' שהוציא זה עתה לאור, ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר: 

"מעניין להביא כמה משפטים שכתב אלי חוקר-עמית, ובמיוחד הקטע האחרון, על ביקורו במאה שערים בשעה שטרם כניסת השבת:

'בהתחלה יש תנועה תזזיתית לחוצה, שנקטעת בצפירות המשתיקות את ההמולה. אחר כך הולכים הגברים ובניהם לבתי הכנסת, נקיים וממורקים. בעקבות הגברים יוצאות הנשים לשוח בניחותא בין כיכר השבת למחנה שנלר. העגלות עמוסות תינוקות, וסביבן משתובבים ילדים בחולצות לבנות. לפתע, גל של 'לקראת שבת לכו ונלכה' פורץ ממניינים חבויים מעבר לכל פינת רחוב.

לאחר תפילת ערבית יוצאים הגברים מבתי הכנסת וחוזרים לביתם, ומזלגות וסכינים מקרקשים, ומבעד לחלונות הפתוחים נשמעות זמירות שבת, מתגעגעות ודועכות, עד ששבה הדממה.

ועל הקירות גרפיטי וכתבי פלסתר המאשימים זה את זה, וכולם את המדינה במעשים שהנייר לא אמור לסבול. האותיות שחורות משחור, והמילים אכזריות. אבל האנשים מאירי פנים, שוחקים ויפים'.

ועוד בענין זה:

'בערב סוכות תשל"ב, התבטא ראש העירייה טדי קולק ש...צריכים לשרוף את מאה שערים. גם ישיבת מועצת עיריית ירושלים לא הורידה את הלהבות שהוא יצר בהבל פיו, וכעבור עשור התבטא שופט בית המשפט העליון - בתפקידו על מערכת הבחירות - שמאה שערים מטונפת ומלוכלכת. אף הוא לא חזר בו אם כי הצהיר כי התכוון למודעות הרחוב ה'ענקיות', הן במערכת הבחירות ובמיוחד במודעות האבל שהן חורגות מכל פרופורציה ומודבקות בצורה פראית ובלתי מתחשבת, ובעיקר אינן נתלשות גם לאחר זמן' ".

עד כאן מתוך ספרו של קלוגר.

***

לא אכנס כאן לסוגיה סבוכה זו, שניתן למצוא לה סנגורים רבים, לצד קטגורים רבים. אלו מימנים ואלו משמאילים. את אשר יש לי לומר בענין הצגתי בעבר, אף הקדשתי לכך רשומה מיוחדת, ומן הסתם עוד יזכה הענין להתייחסות נוספת.

עתה, ברוח הימים שאנו ניצבים בפתחם - ימים של סליחה ויציאה לדרך חדשה מלווה בתקוות חדשות, אתן ביטוי דוקא לצד היפה של התופעה, ואבקש להוכיח כי גם אם הפרהסיה זקוקה עדיין לשיפור משמעותי, הרי שדוקא הרוח הרווחת בקרב תושבי השכונה, אינה זוכה לביטוי המגיע לה בתודעה הציבורית.

שתי התמונות המצורפות בזה, תמלאנה אם כן, את תפקיד מלמדות הזכות על פרטים נוספים רבים, שמטבע הדברים אינם תופסים כותרות, ובוודאי אינם מוצאים את מקומם על גבי קירות הרחוב.

האחת, מהן, מספרת את סיפורם של גליונות הנייר הרבים, הנושאים על גבם דברי תורה שונים, ומבלי משים מוצאים את דרכם אל האשפה. אז נכון, שלא מדובר כאן בקריאת קודש למחזור נייר. אולם, יש כאן בהחלט, קריאה לסדר מתבקש ורצוי, במקום הומה אדם שכזה, הזוכה בימות השנה בכלל, ובתקופת חגי תשרי בפרט, לביקורם של אלפים ורבבות, הפוקדים אותו מידי יום. 

***

מכאן, בתפנית חדה, לעיר בני ברק, שם צדו עיני שתי מודעות כתובות בכתב יד נאה ומסוגנן, שתלו בחדר המדרגות של הבית ברחוב חזון איש מספר 5. כאן, כבר אין מדובר בבית מדרש, כי אם בבנין מגורים מצוי, שזכה לאכלס בקרבו את הגאון רבי אריה לייב שטיינמן שליט"א. עובדה שהפכה אותו למוקד משיכה מרכזי, עבור מאות ואלפים הפוקדים אותו לאורך השנה. לצד הזכות הגדולה, נפלו, מטבע הדברים, בחלקם של השכנים, גם לא מעט חובות. שתיים מהן באות לידי ביטוי במודעות שהוצבו בסמוך לדירתו של הרב הממוקמת בקומת הכניסה אל הבנין.

מה בסך הכל מבקשים השכנים, ואולי, באי כוחם - בני ביתו של הגאון שליט"א באמצעות המודעות? האחת מבקשת: 'לא להשאיר חפצים אישיים בחדר המדרגות. לשמור על ניקיון חדר המדרגות והחצר. להימנע מהשלכת פסולת ובכללה בדלי סיגריות'. חברתה מבקשת להבהיר: 'כי עיתוני 'יתד נאמן' (גם אלו המונחים ברצפה) שייכים לשכנים ואינם הפקר'. זה הכל. לגיטימי בהחלט.            

***

ואל התחנה הבאה ב'מסע-ההתעוררות'. בה נמצא את עצמנו בעיר הדרומית אופקים, שם, במסגרת שיחה שערכתי עם סגן ראש העיר הרב אברהם דייטש, במהלך הקיץ האחרון, נוכחתי בהגעתה של מהפכת המיחזור עד לפתח לשכתו שבבנין העיריה.

אז נכון שאין בדבר משום חידוש יוצא דופן, מדובר בתופעה שכבר מזמן חוצה מגזרים ומעמדות. אולם, בכל זאת, נחמד לקבל מעת לעת, חיזוקים לנורמות-סביבתיות רווחות. כשמדובר באיש ציבור חרדי, הרואה חשיבות בעצם חיזוק המגמה, הדברים מקבלים משנה תוקף.

בתום השיחה, הוליכו אותי רגליי אל עבר אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר לטובת תפילת מנחה. שם התבשרתי כי 'כחלק משיפור מראה בית הכנסת, הוחלט להחליף את הברזים הקיימים, בברזים משופרים - כיאה לבית מקדש מעט'. בהחלט שינוי מרענן, שמצדיק אזכור חיובי.

***

ובחזרה לירושלים, שבה פתחתי. בה, אבקש להתמקד בקצירת האומר בשלושה מוקדים שונים, שבהם הצטיידתי בתובנות שונות, שמכולן עולה מסר חד וברור: בני העם היהודי, בקשו ועדיין מבקשים למלא אחר הוראות התורה וההלכה המסורות לנו מאז מעמד מתן תורה, ודורשות מאתנו לנהל את חיינו תוך שמירה והקפדה על תנאים סביבתיים הולמים.

כך ניתן להסיק מעיון בגזיר העיתון שאני מצרף כאן, בו נראה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כשהוא שומר מרחק מה מספר התורה, בעת שהוא ניגש לנשקו. התמונה שהופיעה לצד תמונות נוספות במוסף שבת קדש שיצא לרגל מלאות שנתיים לפטירתו בשלהי חודש תמוז של שנה זו, מלמדת כמו יתר חברותיה על הנהגות שונות, שנכרו תוך כדי התחקות אחר מעשיו. תמונה זו מלמדת על נקיטת זהירות מצד הגאון זצ"ל, מלנשק את ספר התורה בפיו, כפי שהסיק מדברי הרמב"ם בהלכות 'שמירת נפש'.  

 

***

תמונות אלו מספרות על המאמצים הרבים הנעשים על ידי המופקדים על שמירת הניקיון והסדר בבית הכנסת 'הרמב"ן' ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחת מהן (מטושטשת מעט, ותזכה אי"ה בקרוב לשדרוג) מכילה בשורה לירוקים ומספרת על כך: 'שעם הכנסתן של מכונות הכביסה והייבוש לבית הכנסת, תזכינה מעתה מגבות הידיים, בהחלפתן לעתים תכופות יותר'. חברתה מעדכנת על כך שבהוראת הרב (נבנצל) שליט"א: 'ציוד שיושאר בבית הכנסת, ובמשך חודש ימים, לא ניתן יהיה לאתר את בעליו, רשאי יהיה בית הכנסת לעשות בו כפי הנראה בעיניו'. ומה עוד? תאי בית הכנסת נוקו מתכולתם, ומעתה, מתבקשים בעליהם להקפיד ביתר שאת על נקיון תאיהם ותכולתם. מודעה נוספת מבקשת לשמש כפה לתא, אצל בעלי קושי הקליטה, בעזרת איור מבודח על כך: 'שאינני פח זבל, אינני מתקן גניזה, אינני מחסן. אני תא פרטי של בעליו'. 

***        

אסיים מעין הפתיחה, ואתן ביטוי ליוזמה מבורכת, שבה נתקלתי בצורת מודעת ענק שקדמה את פניי ברחוב ריינס שבשכונת קרית משה - 'מנקים את רחוב ריינס לכבוד שבת' זעקו האותיות שחור על גבי כתום.

מספר הטלפון שהופיע בשוליה, הביא בעקבותיו שיחת מוטיבציה עם האחראי על היוזמה הפרטית. במהלכה נוכחתי לגלות, כי עדיין קיימים אנשים (מעטים אמנם) כמו האיש ההוא, שמאמינים בכוחו של היחיד לפעול על הכלל ולטובתו, ואולי אפילו, מי יודע, גם לפעול לשינוי של ממש בשטח.

אותו יהודי, עופר שמו, כך נראה, מאמין שזה אפשרי. הוא, מכל מקום, מנסה לפעול מכח אמונתו. על כך מגיעה לו ברכה מיוחדת להמשך הדרך.

***

זוהי בהחלט חתימה טובה לרשומה זו, ונקודת פתיחה לשנה טובה עוד יותר מקודמתה. אין טובה ממנה ללמד על כוחו של היחיד בהצגתה של רשות הרבים באור חיובי יותר.

שתהא לכולנו שנה טובה ונקיה.   

 

פכים קטנים, צדיקים גדולים

היה זה ערב פגישתו של יעקב אבינו עם אחיו עשיו, זה עתה תמו להן עשרים שנים שבהן שהה בניכר הרחק מבני משפחתו, שנים שבהן חווה קשיים לא קלים והתמודדויות מורכבות עם חמיו הרמאי.

ובכל זאת, אינה דומה חזרתו מן הגלות ליציאתו אליה. אז, נמלט בגפו מאימת אחיו המבקש להורגו, כשהוא חסר כל, אחר שגם את המעט שבו ציידה אותו אמו, נלקח מעמו על ידי בן אחיו - כפשרה מוסכמת שהותירה לו את חייו לשלל. עשרים שנה חלפו, הגיע הזמן לשוב אל הארץ שממנה נמלט, אל בית ההורים, ואולי אף להתפייס עם האח.

על אף הקושי הגדול ואולי בגללו, חוזר יעקב כאדם אחר לחלוטין, הוא נעשה לעשיר גדול, לבעל משפחה ברוכה וגדולה. מעתה הוא כבר אינו בודד, הוא עומד בראשו של שבט, יותר נכון של שבטים, וכפי שאומר זאת יעקב בעצמו 'ועתה הייתי לשתי מחנות'.

במושגים שלנו, היה יעקב באותה עת בשיא פסגתו. הן הרוחנית והן הגשמית.

***

והנה, בשלב זה, מתרחש דבר פלא, חוצה הוא כבר את הנהר המפריד בין חוצה לארץ לבין הארץ, רגליו כבר דורכות על אדמת הקודש. בני משפחתו אף הם חצו כבר את הנהר, כשלפתע סב הוא על עקבותיו, שם הוא נותר לבדו, ובעצם, עם אותו 'איש' שנאבק עמו. לילה שלם הוא מבלה שם, במאבק עם המלאך. מאבק שהותיר אחריו 'צלקות', ולא אצל יעקב בלבד.

מצופה היה כי בעת שכזאת ובסיטואציה שכזאת, כאשר בעוד מספר שעות עומד הוא לפגוש באחיו הגדול, יהיה יעקב עסוק ראשו ורובו אך ורק בהכנות לפגישה הגורלית, היכולה להשליך על חייו ועל חיי משפחתו, לחיים או למוות. כל פרט אחר שאין לו קשר לתכנון המערכה הכבירה המתוכננת לו למחרת היום, לא יתפוס כל מקום בתודעתו. אם מספרת לנו התורה כי יעקב נותר לבדו באותם רגעים גורליים, הרי שנוטים אנו לסבור בדקות תפישתנו, כי בהכרח הדבר קשור בצורה זו או אחרת, למאמץ המלחמתי. אחרת, כך אנו סבורים, פשוט לא יתכן.

***

חז"ל, לעומת זאת, מציבים בפנינו תמונה שונה לחלוטין:

" 'ויותר יעקב לבדו' - 'חזר להביא פכים קטנים' (- רש"י על פי דברי הגמרא חולין צ"א): 'אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם . [רש"י: "דכל כלים החשובים ומִקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה 'ויעבר את כל אשר לו'. והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו]. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

נעצור לרגע ונתבונן, על הפרק מונחת שאלה של חיים ומוות. אדם מן השורה במצב שכזה אינו מסוגל לפנות את מחשבתו לדברים של מה בכך, שלא לומר, כי הם כלל אינם עולים על לבו ועל מחשבתו, הנתונים כל כולם לדבר אחד ויחיד - לחייו ולחיי משפחתו הנתונים בסכנה.

לא כן יעקב, הוא מניח את הכל בצד, הוא מסיר מעל סדר 'לילו' את הענין הקריטי שעל הפרק, ומתפנה כל כולו, כאילו אין יום מחר, כאילו אין מתוכננת לו למחר מערכה כבירה, תוך שהוא מתנתק רגשית ומעשית מבני משפחתו, אותם הוא מותיר בצדו האחר של הנחל. והכל בשביל מה? בשביל כמה 'פכים קטנים', אשר כפי שמעידה התורה - שכחם בצדו האחר.

וכאן עולה מאליה התמיהה המתבקשת: האם אכן עד כדי כך גדול ערכם של 'פכים קטנים' - אשר בעבור השגתם נדרש אדם לעשות הכל, אף במחיר של סיכון חייו (כפי שהתברר למפרע)?!  

***

אמנם נראה כי אכן, כן, כפי שמגלים לנו חכמים, התולים את חזרתו של יעקב אל עברו השני של הנהר מטעמי 'חיסכון'. וזאת, לא רק בגלל ראייתם את התורה כתורת חסד, אלא גם, ובעיקר, בגלל הערכתם את הממון. אכן, צדיקים - ממונם חביב עליהם מגופם! ואפילו אם מדובר ב'פכים קטנים'! ובל נשכח, מדובר באותו יעקב, שחז"ל מספרים כי רכושו כלל שישים ריבוא עדרי צאן.

למרות זאת, עבור צדיק כיעקב, כל פרוטה שניתנה לו מאת הבורא, יש לה תפקיד, יש לה חן מיוחד. וממילא, הוא אינו מוכן לוותר אף על סכום כה פעוט. הפרוטה, וממילא גם השגתה, מהוות חלק בלתי נפרד מעבודתו את בוראו.

*

חשיבותו של החיסכון, הן של נכסי האדם עצמו, ויותר מכך בשל זולתו, שזור פעמים רבות בדברי חז"ל:
כך מוצאים אנו בדברי בעל 'החינוך' בשורש המצוה [של 'בל תשחית']: "...ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק עצמנו מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם' (ספר החינוך מצוה תקכ"ט)".

*

היטיב להגדיר את הדבר הר"ן בדרשותיו (דרשה ו'): "…וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל 'ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים', וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, 'הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בעיניני העולם אעשה כן גם אני'. ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר (דרשות הר''ן, דרשה ו')".

*

בעל 'אורחות צדיקים' משתמש אף הוא בדברי חז"ל אלו, בבואו לבאר סוגיה זו: "...זה אמרם [של] חז"ל גם כן 'שהתורה חסה על ממונם של ישראל' (חולין דף מ"ט:). וכן למדו מיעקב אבינו עליו השלום, שלא חש לעבור יחידי את נחל יבוק בלילה, בעבור פכים קטנים ששכח שם. ואמרו דרך הפלגה 'מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל' (שם צ"א.). רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחיים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לדרוש רכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות. וגם השם יתברך מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון. גם לא תתערב מחשבת פיגול בפעולתם זאת, כי אם כוונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמו שאמרו חז"ל 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (אורחות צדיקים, שער י''ח)' ".

*

רבי צדוק הכהן מלובלין מרחיב לבאר את משמעות הקפדת הצדיקים על ממונם: "...וכאן שאמר, 'צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (סוטה י"ב.)'. היינו, שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשם יתברך. על דבר מה שנאמר, 'לחם חוקי', היינו, שנחקק ונקצב מהשם יתברך לחלקו. וקרי ליה 'גזל', על דרך מה שכתוב (ברכות ל"ה:) 'כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, כי להשם הארץ ומלואה'. ומה שלא נברא בשבילם, היה אצלם כגזל, ואין פושטים ידיהם ליקח. ומפני זה, ממונם שמיוחד להם, שנברא בשבילם, חביב עליהם כל כך, עד שמסר יעקב אבינו ע"ה את נפשו עליהם.

על דרך מה שסיפר רבינו הקדוש [האדמו"ר מאיזביצא] זצוק"ל ששמע מרבינו רבי בונים מפשיסחא זצוק"ל, שאמר בשם היהודי הקדוש זצוקללה"ה, 'שדבר שיש לו שייכות לצדיק - מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש'.

ולכן, יעקב אבינו עליו השלום שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו, ונבראו בשבילו - מסר נפשו להעבירם. וכן ענין כל כסף וזהב שהוציאו ממצרים, היה, מה שרצו להוציא הקדושה שהיה כבושה בתוכם (פרי צדיק, פסח, דף ל"ו:)".

***

דברים ברוח דומה נכתבו על ידי הראי"ה קוק, ומורים כי האדם השלם חייב להכיר בערך הקטן כבערך הגדול: "...הנה כי כן, אף כי מתבקש היה לכאורה כי הצדיק לא ישים לב לקטנות, שהרי אין זה מכבודו, ואין ראוי לו לדאוג ולהקפיד בעבור סכום כה פעוט. כבר למדונו חכמים כי 'יודעים הם השלמים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו' (עין אי"ה, ברכות א', עמ' 120)'.

*

המשגיח רבי ירוחם ממיר מתייחס אף הוא בספרו 'דעת תורה' לדברי חז"ל 'צדיקים חביב עליהם ממונם', ומבארם: "כי ענין חשוב הוא שמירת נכסים מאיבודם. אל לו לאדם לומר שאינו דואג על רכושו, כי אחר שריבונו של עולם נתן לו, עליו לשמור זאת. רבי אמר בשעת פטירתו שלא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה, אבל את רכושו לא השליך, כי קיבל זאת מהקב"ה.

צדיקים רוחשים כבוד לכל דבר שהגיע לידם, בין גדול ובין קטן, מפני שהם יודעים, כי הוא הגיע לידם בהשגחה פרטית".

***

לא יעקב אבינו בלבד, גם ממשיכי דרכו אחריו, 'יוצאי ירכו', עם ישראל לדורותיו וגדולי העם בפרט, ראו בטובה שהרעיף עליהם בוראם, דבר קטן כדבר כגדול, כמי שנועד להרבות כבוד שמים.

כיעקב אבינו בשעתו, אשר חזר על 'פכים קטנים', כך אנשים-גדולים וצדיקים לכל אורך הדורות ראו את הממון ואת שאר צרכיהם, כדבר שהושפע עליהם משמים, ולפיכך 'חביב היה עליהם ממונם מגופם'. שהרי אם לא היה להם צורך בו, לא היה הקב"ה נותנו להם.  

*

על אודות כך מסופר כי כאשר עלתה אחת הקבוצות מישיבת סלבודקא שבליטא לישיבה בחברון, נכנסו לראש הישיבה רבי נתן בי פינקל - הסבא מסלבודקא זצ"ל. שאלם הסבא: 'הייתם כבר בכותל המערבי?' השיבו שכן. 'במערת המכפלה הייתם?' השיבו שכן. 'אצל האלמנה של רבי איצ'ל (בלאזר) הייתם?' השיבו שלא חשבו ללכת אליה. אמר להם הסבא: 'לכו ותבקרו אצלה'.

נכנסו אצלה הבחורים, והיא סיפרה להם: 'רבי איצ'ל היה מעשן. פעם כשכמעט גמר לעשן סיגריה, זרקה מהמרפסת לרחוב למטה. לא עבר זמן קצר, הוא עמד והתבונן מהמרפסת, ראה אותה וחזר למקומו. אחרי זמן קצר רץ למטה והרים את בדל הסיגריה ושב למעלה לביתו. שאלתי אותו, ספרה הרבנית, לפשר מעשהו. השיב לה: 'בפעם הראשונה חששתי שמא עשיתי בור ברשות הרבים, אבל ראיתי שהיא מונחת במקום משומר, אז ישבתי. אחר כך חשבתי: הלא אפשר עוד לעשן אותה ואיזה היתר יש לי לזרוק דבר שהקב"ה נתתן לי במתנה. לכן ירדתי והגבהתי אותה ועישנתי עד הסוף'. רבי איצל הבין שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה.

*

בהקשר לכך, סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי: 'פרקתי פעם את הסוכה והיו מסמרים עקומים, רציתי להשליך'. אמר לי אבי: 'וכי אי אפשר להשתמש בישנים? בוא ואראה לך כיצד מיישרים אותם'. לקח פטיש וישרם, היה חשוב לו להמנע מ'בל תשחית', למרות איבוד הזמן.

והרי הזמן שווה יותר מן המסמרים? מאחר שרצונו של ה' שלא יושחתו חפצים שניתן להשתמש בהם, יש להשקיע זמן בקיום המצוה כמו שמשקיעים בתפילין (רבי יצחק זילברשטיין, טובך יביעו, עמוד קנ"ה)". 

*

"הסתפקותו של רבי אלחנן וסרמן במועט, נבעה מתוך שיטה עקבית מקיפה בהתייחסותו לחיים. היטב חרה לו על כי 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו'.

לשיטתו, כך סבר, כסף, פירושו חלק מן החיים - הרי אם טרחת בעבודה כלשהי נתת בעד הכסף חלק מחייך.

כך כשנקרעו מנעליו סרב להחליפן בחדשות, כי אם טרח למוסרן לידי הסנדלר שיתקין בהן טלאי.

אף כשעמד לנסוע למרחקים בעניני הישיבה, ובני ביתו בקשו לציידו במספר זוגות של אנפילאות להחלפה, סרב שיקנו בעדו חדשות. דבר לא עזר, עד אשר בני הבית הערימו עליו וקנו עבורו חדשות, כיבסו אותן ברותחין בכדי שתיראנה ישנות, וספרו לו שמצאו בבית בין הבגדים.

כיוצא בזה כשניסתה הרבנית לשכנעו שיחליף את מגפיו, שדלה אותו תחילה ליתנם עבור לנערה נזקקת. רק אז הסכים בלית ברירה לנעול את החדשות (אור אלחנן, עמוד רל"ט)". 

*

על היחס שנתנו לממונם, שלא לומר על הזהירות שנזהרו מפני פגיעה בממון זולתם, אף כאשר מדובר היה בסכום הפעוט ביותר, אף בעת רגעיהם האחרונים עלי אדמות, ניתן ללמוד מן המעשים הבאים:

"קודם פטירתו של רבי שמחה זיסל - 'הסבא מקלם' הניחו על ראשו מניפה באמצעותה בקשו להשיב מעט רוח. מכאוביו גברו מרגע לרגע, וכבר התחילה הגסיסה, ובעוד שמץ ניד חיים באפו התאמץ והסיר בידיו את המניפה מעל ראשו במתינות רבה, בכדי שלא תשבר ותתקלקל.

הסובבים כולם עומדים משתאים למראה המאמץ הנורא הזה של הגוסס לא לקלקל אף דבר פעוט כזה, שלא היה שלא כי אם שאול מאיזה שכן.

עד כדי כך גדלה קדושתו וזהירותו שלא להיכשל חלילה באבק גזל עד שנעשה אצלו הדבר בטבע שני עד רגעיו האחרונים של יציאת נשמתו בטהרה ('המאורות הגדולים', עמודים ע"ו-ע"ז, מפי הרב יצחק וולדשיין)".

*

"היה זה בלילה שלפני הסתלקות רבי אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז, כאשר היה מצוי בעיצומה של מחלה בסרטן הקיבה, ונאלץ לשתות משקה מסוים. תלמידיו קבעו ביניהם תורנות על יד מיטתו על מנת לשרתו, על כל אחד הוטל להשקותו במשמרתו.

מספר תלמידו: 'הגעתי לשרת את רבי על מנת להחליף קודמי, כאשר קם לצאת לדרכו, שמענו נקישות מכיוונו של הרב, הבטנו לראות אם הוא רוצה משהו, ואכן, הוא סימן וקרא לבחור לשוב על עקבותיו. בקשנו לעמוד על פשר רצונו, והנה, אנו מגלים כי הוא מבקש מן הבחור שיטול עמו את הבקבוקים הריקים, אותם הותיר מהשתיה אשר שתה בעת משמרתו. וזאת, כך הבנו, על מנת לקבל חזרה את מחירם בחנות. בל נשכח כי מדובר היה בסכום פעוט ביותר, ובעת שהיה רבנו חולה ביותר. את מוחו הטרידה באותה עת, הדאגה לממון שלא ילך לאיבוד (מוסף יתד נאמן - בשלח תשס"ה - עמוד כ"ב, הרב דב אליאך - ראיון עם תלמידו הרב נתן צבי ברון, לרגל חמישים שנה לפטירתו)".

*

עוד סופר עליו ע"י תלמידו הרב ישראל גולדהבר בערב הזיכרון החמישים לזכרו: "פעם נסע עמו רבי משה אליפנט להתרים עבור הישיבה, הם הגיעו לבית מסוים ורבי משה נזקק למטבע של 'פאני' כדי לשלם בחניה, לא היה לו מטבע והוא שאל את ראש הישיבה אם יש לו, ראש הישיבה נתן לו, אחר כך הוציא דף ורשם 'טלזער ישיבה חייבת לי פאני'. בהמשך נזקק רבי משה שוב למטבע של 'פאני', ושוב נתן לו ראש הישיבה ושוב רשם.

כשחזר על עצמו הדבר בשלישית, שאל רבי משה את ראש הישיבה: 'בסך הכל מדובר בסכום קטן, ההתחשבנות בשביל מה?' ענה לו רבי אליהו מאיר: 'זה מתחיל בפני אחד, ממשיך בשני, שלישי. בהמשך רעייתי תבקש ממני להביא איתי מהישיבה כמה פרוסות לחם, כי בדיוק שכחנו לקנות... וכך נהיה בלבול גדול בין כספי הפרטי ובין כספי הישיבה, לכן גם כאשר אני נותן לישיבה פאני אחד, אני מקפיד לרשום זאת כחוב (שם)". 

***

 

לסיום, הנה מכתב שהתקבל במערכת עיתון 'יתד נאמן' ופורסם ביום א' בסיון התשע"ב במדור 'רשות הרבים':

"...בשעות הבוקר של יום שביעי של פסח הגעתי לבית הכנסת יוצאי פוניבז' - צעירים, ברחוב מלצר בבני ברק, תליתי את ה'פראק' על אחד הקולבים. אולם בבואי לקחתו לפני מנחה, כבר לא היה שם. במקומו היה מונח 'פראק' אחר  - שנמצא שם עד היום (אברך יקר שהתפלל מנחה במנין קודם, השאיל לי את הפראק שלו כדי שאוכל להתפלל במקום).

מאז הכריזו על כך מספר פעמים בבית הכנסת, אף כתבתי מספר מודעות, אולם הדבר לא עזר. כנראה שהמחליף שם אותו בצד עד ליום טוב הבא ולא שם לב.

מכאן שלוחה תזכורת לכל אחד, שראוי מאד לסמן בצורה ברורה את הפראקים וכן את הטליתות והכובעים, אחר שמצוי שמורידים אותם למספר שעות ועלולים להחליפם בשל אחרים.

ראוי לשים היטב לב לדבר, שהרי 'התורה חסה על ממונם של ישראל' ".

***

 

" 'תקנה גדולה' שעשו גבאי בית המדרש של חסידות 'תולדות אהרן' בשכונת 'מאה שערים' - 'כל הנכנס לבנין אין לו רשות להיכנס, עד שיקבל על עצמו תקנה זו: שגבאי בית המדרש אינם אחראים לשום דבר שמשאירים בבנין' ".  

*

 גם גבאי בית המדרש של חסידות 'צאנז' בצפת יצאו ב'הודעה חשובה': 'שכל החפצים שישארו בבית המדרש, לאחר שבועיים יעבור לרשות בית המדרש'.

 

 

 *

בית המדרש 'בית יעקב' שבשכונת 'בתי ברוידא' הירושלמית, מודיע אף הוא על דעת המרא דאתרא: 'כי כל חפץ שישאר בבית המדרש, יעשו בו הגבאים כטוב בעיניהם'.