יופי של סוכה

"...'זה א-לי ואנווהו' - התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין (שבת קל"ג:)".

***

כבר מקדמת דנא רווחה התופעה בקרב יהודים מחבבי מצוה, להדר, לעטר ולפאר את תשמישי הקדושה אשר ברשותם. יפיפותו של יפת שכנה דרך קבע באוהלי שם. לא רק בעלי האמצעים שיכלו לאפשר לעצמם לרכוש חפצי קודש ושאר כלים נאים, רתמו את החומר לטובת הרוח. רבים וטובים, מבין קדושי אמוני ישראל, עשו זאת למרות מצבם הדל. כסף וזהב אמנם חסרו להם לרוב, אולם ידי הזהב שבהן התברכו, עשו זאת לא פחות, ואולי טוב יותר מאשר אותם בעלי מלאכה מובהקים, שדרשו הון רב בעד תוצרתם המסחרית.

הראש היהודי השכיל תמיד להמציא ולשכלל. כל עוד הדמיון עבד, יכולים היו כלי המעשה להוציא את המחשבות אל הפועל. בכל דור ודור, התאימו את עצמם היהודים למצבם הנתון. וכשהארנק מנע זאת מהם, השכילו לגבור גם על המכשולים שהציבה המציאות היומיומית.

***

נדמה הדבר כי מבין כלל המצוות המתייחדות בעשייתן בצורה נאה, נוטלות המצוות הקשורות לחג הסוכות חלק נאה במיוחד.

כבר בעיצומו של חודש אלול, ועם חלוף יום הדין ביתר שאת, עבור בימים שבין העשור לחודש לבין חג הסוכות, ובעיצומם של ימי חג בפרט, תופסות מצוות מיוחדות ונאות אלו את ראש ורובו של סדר היום היהודי.
זה מתחיל מעשיית הסוכה על ידי הזריזים המקדימים לעשותה תיכף לאחר ראש השנה, עבור בבחירת ד' המינים למצוות נטילת הלולב -  אשר רבים הם המקדישים בעבור בחירתם שעות יקרות והון יקר לא פחות, על מנת לצאת ידי חובת המצווה בהידור ובהדר המקסימאלי, ועד לעיטור הסוכה הזוכה ליחס מיוחד - שהעניקו לה חז"ל. לא לה בלבד, כך גם ליתר המצוות האגודות עם חג הסוכות. כה נאה הוא המראה של אותן מצוות, עד כי אף החיצוניות הופכת באמצעותו לחלק בלתי נפרד ממעשה המצווה.

***

כיום אמנם נעשים מרבית קישוטי הסוכה המנצנצים בשלל צבעים וגוונים שונים, באופן מלאכותי, באמצעות מכונות שונות ועל ידי יצרנים שונים - שרובם נמנים דוקא על בני העם הסיני, המשמשים כשליחים (לא) נאמנים לסוחרי (ובני) ישראל העושים זכר לענני הכבוד שהקיפום, ביציאתם מתחת שעבודם של בני העם המצרי. 

כך מתאזרחים בסוכותינו ניירות מנצנצים, פירות פלסטיק ממינים שונים, ותמונות מעוצבות בגדלים ובצורות שונות ועוד ועוד...

אכן אם נישא את עיננו אל העבר הלא רחוק, ניווכח לגלות קישוטים טבעיים, מקוריים ומפתיעים שנתלו ברוב פאר והדר, אשר חוצבו ממקורות קודש - בעשר אצבעותיהם של אנשי מעשה, רבים מהם הוכרו כאנשים של צורה.

לא אנשים של צורה בלבד, גדולי תורה של ממש נודעו במהלך הדורות ועד לדורנו אנו, כמי שהשקיעו את מיטב מרצם בהכנת קישוטים שהוכנו, משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ומשאר פירות העץ ואוצרות האדמה השונים שהתברכה בהם ארצנו.

היו שעפו בדמיונם אל הציפורים בעלות הכנפיים שהוכנו מקליפות הביצה, אשר נתלו והתעופפו בחלל הסוכה.

***

על אודת חביבות המצווה ובהקשר להכנה אליה מסופר, כי כשעלה הצדיק רבי מרדכי טברסקי מרוסיה לארץ ישראל, הביא עמו את קרשי הסוכה שקבלם בירושה מאבותיו הקדושים הצדיקים מצ'רנוביל. חן ויופי השתקפו מדפנותיה של סוכתו, ורגש קודש הורגש בצילה.

דפנות הסוכה, שכללו חיטובים וקישוטים מעשי ידיו הטהורות של רבי מרדכי עצמו - שלמודות היו לצייר ציורים נפלאים וחיטובים מעשי אמן. הפליאו את כל רואיהם. 

שבעה קרשים הביא עמו בעלייתו, והם שיצרו את דופן המזרח בסוכתו.

***

עד כמה חביבה המצווה בשעתה, ולא בשעתה בלבד, אף לאורך השנה כולה, ניתן ללמוד מ'יקירי-ירושלים', אשר סלסלו במנהג יפה זה מאז ומעולם.

רבי יעקב גליס מספר בספרו 'מדמויות ירושלים' על רבי מתתיהו בן רבי שלמה עלבא (נפטר ביום ב' בטבת התרפ"ד), שהוכר כאחד מיחידי דורו בקיום מצוות חג הסוכות: "...בחודש אלול היה נוסע לשכם - מרחק 65 ק"מ מירושלים, שעה ארוכה היה מבלה בפרדסים שם, בבחירת אתרוג נאה. בעודו על העץ, כשהבחין באתרוג שמצא חן בעיניו קטפו במו ידיו, עטפו בפשתן ושילם את מחירו. משם נסע לעמק הירדן מרחק 36 ק"מ משכם, שם גדלים הלולבים הטובים, מבלה שם שעה ארוכה ובוחר לו לולב.

עת הגיע ללימוד מסכת סוכה (ל"ז): 'מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדים את הלולב בגימוניות של זהב', קיים בעצמו את הדברים הלכה למעשה. כבר למחרת היום פנה אל הצורף, צרף מחשבה למעשה, שלשל לידו חמשה נפוליונים של זהב, על מנת שיתיכם ויעשה מהם חוט אחד, נטל את החוט וכרכו סביב לולבו בחלקו העליון ברוחב 7 ס"מ, כטבעת זהב.

בחג עצמו, נוהג היה רבי שלמה לצעוד אל עבר 'הכותל' ולולבו בידו, ולברך עליו שם. רבים היו קופצים על ההזדמנות, ומבקשים להצטרף אל קיום המצווה.

סוכתו נודעה בשעתו כנאה ביותר ב'מאה-שערים', עשויה ומהודרת היתה בטוב טעם. כי הקדיש מהונו ומזמנו על כל פרט ופרט שהיה עשוי לשפר את הסוכה, ברצותו לקיים מצוות 'זה א-לי ואנווהו'.

***

סוכתו, אותה עיטר וייפה בקישוטים נאים ומפוארים, הפכוה למוקד עלייה לרבים. לא רק את מוחו השכיל לשלב בה, גם ובעיקר את ליבו הגדול, לב אחד לאביו שבשמים. 

המזדמנים לסוכתו, ורבים היו, הבחינו תיכף עם כניסתם את גודל השקעתו בסוכה.

בשעת תליית הקישוטים הקפיד לדייק שיהיו תלויים ומונחים בדיוק רב, זה לעומת זה, והכל לכבוד המצווה.

בצעירותו, אף ניסר בעצמו את העצים, חתכם וגלפם, תוך שהוא משלב בהם קישוטים נחמדים למראה עדינים ומפוארים. אמנם, כשהבחין שהדבר מפריעו מלימוד תורתו, הפסיק לעשותם בעצמו, אף כי המשיך לפאר הסוכה בכל מה שהיה יכול.

***

בדור האחרון, היה זה הצדיק רבי יצחק נתן קופרשטוק זצ"ל מ'בתי -ברוידא' שבירושלים, שאת קיום מצוותיו פיאר ביופי ובהדר.

יהיה זה ניסיון שלא יעלה יפה, אם אתבקש לתאר ולהעריך כמה כוח ומוח השקיע בכדי לפאר כל מצוה ביופי ובהדר. אם בעיטור סוכתו במיני קישוטים שונים ומגוונים, ובחריטות עץ. אם בקישוט בתי כנסיות וארונות קודש בציצים ופרחים מיוחדים.

אף כי בביתו לא חידש כמעט רבי יצחק נתן דבר מאז נישואיו, אולם בכל הנוגע להידור מצוה לא חשך כל כח וזמן על מנת לזכות ולזכות אחרים במצוות 'זה א-לי ואנוהו'.

אהבתו לתורה ולקיום מצוותיה, לא תמה בחלק הלימוד והעיון, לא פחות גדול, היה כוחו בתחום המעשה, אחר שזכה ונתקיים בו: 'ואמלא אותו... בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל-מלאכה, לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכה'.

ההידור בקיום הפסוק 'זה א-לי ואנוהו', הפך עבורו לסוגיה הלכתית-מעשית, באמצעותה פעל לפאר ולרומם בתי כנסת רבים.

לא דבר של מה בכך הוא, עבור תלמיד חכם מובהק שעתותיו מדודות המה - לפנות מזמנו היקר, העמוס בכל טוב יגיעה ועמל בתורה. כוחות רבים ומחשבה מרובה השקיע בכדי לפאר כל מצוה ביופי ובהדר, הן בעיטור סוכתו במיני קישוטים שונים, עשויים חריטות עץ ומשולבים מוטיבים יהודיים ידועים ומוכרים.

לא רק לעצמו דאג, ואף לא לבית הכנסת שבחצרו בלבד הקדיש מזמנו היקר, רבות טרח למען קישוט בתי כנסיות שונים, מאותם רבים הפזורים לאורכה ולרוחבה של עיר הקודש, ולמען עיטור ארונות הקודש שבהם - בציצים ובפרחים מיוחדים.

לא רק בכח החידוש השתמש על מנת לקדש את החומר, גם את הישן השכיל רבי יצחק נתן לעטר ולפאר. זמן רב הוקדש מצדו על מנת לנקות ולצחצח מידי ערב שבת את ארון הקודש. תוך כדי הניקוי היה בודק ומעיין אם אין בו חלקים הצריכים תיקון. היה ומצא איזה חלק שבור או פיסת פרוכת שנקרעה, נוטלם עמו לביתו, על מנת לתקן ולתפור את הטעון תיקון.

מעת לעת היה צובע את ארון הקודש שבבית הכנסת שבחצר מחדש, בכדי לשוות לו מראה מהודר, במנהג זה החזיק אף בשנות זקנה ושיבה, גם אז היה עושה הכל בעצמו.

*** 

אחת מאותן דמויות פאר, שעדיין חי עמנו לאורך ימים טובים, הינו רבי יעקב ויסברג הי"ו, שכבר החל מלפני  חמישים וארבע שנים נחשבת סוכתו ל"סוכת הפלא המפוארת ביותר בירושלים כולה, ואפילו במאה-שערים".

לא חלפה שנה מאז זכייתה בשנה הראשונה לתחרות, וכבר היא זוכה שוב והפעם לביקורו של ראש העיר דאז, מרדכי איש-שלום, שהטריח עצמו הנה, על מנת להתרשם מקרוב, בדברים שעליהם רק שמע עד כה ממקום שבתו. "ראוי היה שתזכה בפרס גם השנה" כותב איש-שלום לר' יעקב, "אלא שהתקנון מחייב להימנע מכך". 

סוכתו התבלטה מאז ומעולם במוצגים ייחודיים שהצטיינו ברמה גבוהה, הן מבחינת הטעם הטוב בתכנון והן מבחינת כושר הביצוע.

היצירות הרבות מספור, כמו מספרות מעצמן על העמל הרב, על השעות היקרות ועל החביבות הגדולה שהושקעה בעשייתן לשם קיום המצוות, בבחינת 'זה א-לי ואנווהו'.

***

מללמעלה למטה:

רבי יצחקופרשטוק זצ"ל בסוכתו

האמן הישיש רבי יעקב ויסברג ממאה שערים, ניצב בסוכתו ליד אחת מאלפי יצירותיו, שרבות מהן מפארות את סוכתו - שזכתה לפני למעלה מחמישים שנה בתואר 'הסוכה הנאה בירושלים' 

קטע מעיתון הבוקר המדווח על זכייתו של האמן במקום הראשון בתחרות 'הסוכה הנאה' בבירה 

בעת קבלת הפרס

האמן בביתו עטור היצירות מחזיק בידיו את קופסת האתרוג מעשה ידיו

צילום: ברוך יערי (כל הזכויות שמורות)

פכים קטנים, צדיקים גדולים

היה זה ערב פגישתו של יעקב אבינו עם אחיו עשיו, זה עתה תמו להן עשרים שנים שבהן שהה בניכר הרחק מבני משפחתו, שנים שבהן חווה קשיים לא קלים והתמודדויות מורכבות עם חמיו הרמאי.

ובכל זאת, אינה דומה חזרתו מן הגלות ליציאתו אליה. אז, נמלט בגפו מאימת אחיו המבקש להורגו, כשהוא חסר כל, אחר שגם את המעט שבו ציידה אותו אמו, נלקח מעמו על ידי בן אחיו - כפשרה מוסכמת שהותירה לו את חייו לשלל. עשרים שנה חלפו, הגיע הזמן לשוב אל הארץ שממנה נמלט, אל בית ההורים, ואולי אף להתפייס עם האח.

על אף הקושי הגדול ואולי בגללו, חוזר יעקב כאדם אחר לחלוטין, הוא נעשה לעשיר גדול, לבעל משפחה ברוכה וגדולה. מעתה הוא כבר אינו בודד, הוא עומד בראשו של שבט, יותר נכון של שבטים, וכפי שאומר זאת יעקב בעצמו 'ועתה הייתי לשתי מחנות'.

במושגים שלנו, היה יעקב באותה עת בשיא פסגתו. הן הרוחנית והן הגשמית.

***

והנה, בשלב זה, מתרחש דבר פלא, חוצה הוא כבר את הנהר המפריד בין חוצה לארץ לבין הארץ, רגליו כבר דורכות על אדמת הקודש. בני משפחתו אף הם חצו כבר את הנהר, כשלפתע סב הוא על עקבותיו, שם הוא נותר לבדו, ובעצם, עם אותו 'איש' שנאבק עמו. לילה שלם הוא מבלה שם, במאבק עם המלאך. מאבק שהותיר אחריו 'צלקות', ולא אצל יעקב בלבד.

מצופה היה כי בעת שכזאת ובסיטואציה שכזאת, כאשר בעוד מספר שעות עומד הוא לפגוש באחיו הגדול, יהיה יעקב עסוק ראשו ורובו אך ורק בהכנות לפגישה הגורלית, היכולה להשליך על חייו ועל חיי משפחתו, לחיים או למוות. כל פרט אחר שאין לו קשר לתכנון המערכה הכבירה המתוכננת לו למחרת היום, לא יתפוס כל מקום בתודעתו. אם מספרת לנו התורה כי יעקב נותר לבדו באותם רגעים גורליים, הרי שנוטים אנו לסבור בדקות תפישתנו, כי בהכרח הדבר קשור בצורה זו או אחרת, למאמץ המלחמתי. אחרת, כך אנו סבורים, פשוט לא יתכן.

***

חז"ל, לעומת זאת, מציבים בפנינו תמונה שונה לחלוטין:

" 'ויותר יעקב לבדו' - 'חזר להביא פכים קטנים' (- רש"י על פי דברי הגמרא חולין צ"א): 'אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם . [רש"י: "דכל כלים החשובים ומִקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה 'ויעבר את כל אשר לו'. והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו]. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

נעצור לרגע ונתבונן, על הפרק מונחת שאלה של חיים ומוות. אדם מן השורה במצב שכזה אינו מסוגל לפנות את מחשבתו לדברים של מה בכך, שלא לומר, כי הם כלל אינם עולים על לבו ועל מחשבתו, הנתונים כל כולם לדבר אחד ויחיד - לחייו ולחיי משפחתו הנתונים בסכנה.

לא כן יעקב, הוא מניח את הכל בצד, הוא מסיר מעל סדר 'לילו' את הענין הקריטי שעל הפרק, ומתפנה כל כולו, כאילו אין יום מחר, כאילו אין מתוכננת לו למחר מערכה כבירה, תוך שהוא מתנתק רגשית ומעשית מבני משפחתו, אותם הוא מותיר בצדו האחר של הנחל. והכל בשביל מה? בשביל כמה 'פכים קטנים', אשר כפי שמעידה התורה - שכחם בצדו האחר.

וכאן עולה מאליה התמיהה המתבקשת: האם אכן עד כדי כך גדול ערכם של 'פכים קטנים' - אשר בעבור השגתם נדרש אדם לעשות הכל, אף במחיר של סיכון חייו (כפי שהתברר למפרע)?!  

***

אמנם נראה כי אכן, כן, כפי שמגלים לנו חכמים, התולים את חזרתו של יעקב אל עברו השני של הנהר מטעמי 'חיסכון'. וזאת, לא רק בגלל ראייתם את התורה כתורת חסד, אלא גם, ובעיקר, בגלל הערכתם את הממון. אכן, צדיקים - ממונם חביב עליהם מגופם! ואפילו אם מדובר ב'פכים קטנים'! ובל נשכח, מדובר באותו יעקב, שחז"ל מספרים כי רכושו כלל שישים ריבוא עדרי צאן.

למרות זאת, עבור צדיק כיעקב, כל פרוטה שניתנה לו מאת הבורא, יש לה תפקיד, יש לה חן מיוחד. וממילא, הוא אינו מוכן לוותר אף על סכום כה פעוט. הפרוטה, וממילא גם השגתה, מהוות חלק בלתי נפרד מעבודתו את בוראו.

*

חשיבותו של החיסכון, הן של נכסי האדם עצמו, ויותר מכך בשל זולתו, שזור פעמים רבות בדברי חז"ל:
כך מוצאים אנו בדברי בעל 'החינוך' בשורש המצוה [של 'בל תשחית']: "...ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק עצמנו מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם' (ספר החינוך מצוה תקכ"ט)".

*

היטיב להגדיר את הדבר הר"ן בדרשותיו (דרשה ו'): "…וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל 'ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים', וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, 'הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בעיניני העולם אעשה כן גם אני'. ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר (דרשות הר''ן, דרשה ו')".

*

בעל 'אורחות צדיקים' משתמש אף הוא בדברי חז"ל אלו, בבואו לבאר סוגיה זו: "...זה אמרם [של] חז"ל גם כן 'שהתורה חסה על ממונם של ישראל' (חולין דף מ"ט:). וכן למדו מיעקב אבינו עליו השלום, שלא חש לעבור יחידי את נחל יבוק בלילה, בעבור פכים קטנים ששכח שם. ואמרו דרך הפלגה 'מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל' (שם צ"א.). רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחיים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לדרוש רכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות. וגם השם יתברך מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון. גם לא תתערב מחשבת פיגול בפעולתם זאת, כי אם כוונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמו שאמרו חז"ל 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (אורחות צדיקים, שער י''ח)' ".

*

רבי צדוק הכהן מלובלין מרחיב לבאר את משמעות הקפדת הצדיקים על ממונם: "...וכאן שאמר, 'צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (סוטה י"ב.)'. היינו, שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשם יתברך. על דבר מה שנאמר, 'לחם חוקי', היינו, שנחקק ונקצב מהשם יתברך לחלקו. וקרי ליה 'גזל', על דרך מה שכתוב (ברכות ל"ה:) 'כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, כי להשם הארץ ומלואה'. ומה שלא נברא בשבילם, היה אצלם כגזל, ואין פושטים ידיהם ליקח. ומפני זה, ממונם שמיוחד להם, שנברא בשבילם, חביב עליהם כל כך, עד שמסר יעקב אבינו ע"ה את נפשו עליהם.

על דרך מה שסיפר רבינו הקדוש [האדמו"ר מאיזביצא] זצוק"ל ששמע מרבינו רבי בונים מפשיסחא זצוק"ל, שאמר בשם היהודי הקדוש זצוקללה"ה, 'שדבר שיש לו שייכות לצדיק - מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש'.

ולכן, יעקב אבינו עליו השלום שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו, ונבראו בשבילו - מסר נפשו להעבירם. וכן ענין כל כסף וזהב שהוציאו ממצרים, היה, מה שרצו להוציא הקדושה שהיה כבושה בתוכם (פרי צדיק, פסח, דף ל"ו:)".

***

דברים ברוח דומה נכתבו על ידי הראי"ה קוק, ומורים כי האדם השלם חייב להכיר בערך הקטן כבערך הגדול: "...הנה כי כן, אף כי מתבקש היה לכאורה כי הצדיק לא ישים לב לקטנות, שהרי אין זה מכבודו, ואין ראוי לו לדאוג ולהקפיד בעבור סכום כה פעוט. כבר למדונו חכמים כי 'יודעים הם השלמים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו' (עין אי"ה, ברכות א', עמ' 120)'.

*

המשגיח רבי ירוחם ממיר מתייחס אף הוא בספרו 'דעת תורה' לדברי חז"ל 'צדיקים חביב עליהם ממונם', ומבארם: "כי ענין חשוב הוא שמירת נכסים מאיבודם. אל לו לאדם לומר שאינו דואג על רכושו, כי אחר שריבונו של עולם נתן לו, עליו לשמור זאת. רבי אמר בשעת פטירתו שלא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה, אבל את רכושו לא השליך, כי קיבל זאת מהקב"ה.

צדיקים רוחשים כבוד לכל דבר שהגיע לידם, בין גדול ובין קטן, מפני שהם יודעים, כי הוא הגיע לידם בהשגחה פרטית".

***

לא יעקב אבינו בלבד, גם ממשיכי דרכו אחריו, 'יוצאי ירכו', עם ישראל לדורותיו וגדולי העם בפרט, ראו בטובה שהרעיף עליהם בוראם, דבר קטן כדבר כגדול, כמי שנועד להרבות כבוד שמים.

כיעקב אבינו בשעתו, אשר חזר על 'פכים קטנים', כך אנשים-גדולים וצדיקים לכל אורך הדורות ראו את הממון ואת שאר צרכיהם, כדבר שהושפע עליהם משמים, ולפיכך 'חביב היה עליהם ממונם מגופם'. שהרי אם לא היה להם צורך בו, לא היה הקב"ה נותנו להם.  

*

על אודות כך מסופר כי כאשר עלתה אחת הקבוצות מישיבת סלבודקא שבליטא לישיבה בחברון, נכנסו לראש הישיבה רבי נתן בי פינקל - הסבא מסלבודקא זצ"ל. שאלם הסבא: 'הייתם כבר בכותל המערבי?' השיבו שכן. 'במערת המכפלה הייתם?' השיבו שכן. 'אצל האלמנה של רבי איצ'ל (בלאזר) הייתם?' השיבו שלא חשבו ללכת אליה. אמר להם הסבא: 'לכו ותבקרו אצלה'.

נכנסו אצלה הבחורים, והיא סיפרה להם: 'רבי איצ'ל היה מעשן. פעם כשכמעט גמר לעשן סיגריה, זרקה מהמרפסת לרחוב למטה. לא עבר זמן קצר, הוא עמד והתבונן מהמרפסת, ראה אותה וחזר למקומו. אחרי זמן קצר רץ למטה והרים את בדל הסיגריה ושב למעלה לביתו. שאלתי אותו, ספרה הרבנית, לפשר מעשהו. השיב לה: 'בפעם הראשונה חששתי שמא עשיתי בור ברשות הרבים, אבל ראיתי שהיא מונחת במקום משומר, אז ישבתי. אחר כך חשבתי: הלא אפשר עוד לעשן אותה ואיזה היתר יש לי לזרוק דבר שהקב"ה נתתן לי במתנה. לכן ירדתי והגבהתי אותה ועישנתי עד הסוף'. רבי איצל הבין שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה.

*

בהקשר לכך, סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי: 'פרקתי פעם את הסוכה והיו מסמרים עקומים, רציתי להשליך'. אמר לי אבי: 'וכי אי אפשר להשתמש בישנים? בוא ואראה לך כיצד מיישרים אותם'. לקח פטיש וישרם, היה חשוב לו להמנע מ'בל תשחית', למרות איבוד הזמן.

והרי הזמן שווה יותר מן המסמרים? מאחר שרצונו של ה' שלא יושחתו חפצים שניתן להשתמש בהם, יש להשקיע זמן בקיום המצוה כמו שמשקיעים בתפילין (רבי יצחק זילברשטיין, טובך יביעו, עמוד קנ"ה)". 

*

"הסתפקותו של רבי אלחנן וסרמן במועט, נבעה מתוך שיטה עקבית מקיפה בהתייחסותו לחיים. היטב חרה לו על כי 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו'.

לשיטתו, כך סבר, כסף, פירושו חלק מן החיים - הרי אם טרחת בעבודה כלשהי נתת בעד הכסף חלק מחייך.

כך כשנקרעו מנעליו סרב להחליפן בחדשות, כי אם טרח למוסרן לידי הסנדלר שיתקין בהן טלאי.

אף כשעמד לנסוע למרחקים בעניני הישיבה, ובני ביתו בקשו לציידו במספר זוגות של אנפילאות להחלפה, סרב שיקנו בעדו חדשות. דבר לא עזר, עד אשר בני הבית הערימו עליו וקנו עבורו חדשות, כיבסו אותן ברותחין בכדי שתיראנה ישנות, וספרו לו שמצאו בבית בין הבגדים.

כיוצא בזה כשניסתה הרבנית לשכנעו שיחליף את מגפיו, שדלה אותו תחילה ליתנם עבור לנערה נזקקת. רק אז הסכים בלית ברירה לנעול את החדשות (אור אלחנן, עמוד רל"ט)". 

*

על היחס שנתנו לממונם, שלא לומר על הזהירות שנזהרו מפני פגיעה בממון זולתם, אף כאשר מדובר היה בסכום הפעוט ביותר, אף בעת רגעיהם האחרונים עלי אדמות, ניתן ללמוד מן המעשים הבאים:

"קודם פטירתו של רבי שמחה זיסל - 'הסבא מקלם' הניחו על ראשו מניפה באמצעותה בקשו להשיב מעט רוח. מכאוביו גברו מרגע לרגע, וכבר התחילה הגסיסה, ובעוד שמץ ניד חיים באפו התאמץ והסיר בידיו את המניפה מעל ראשו במתינות רבה, בכדי שלא תשבר ותתקלקל.

הסובבים כולם עומדים משתאים למראה המאמץ הנורא הזה של הגוסס לא לקלקל אף דבר פעוט כזה, שלא היה שלא כי אם שאול מאיזה שכן.

עד כדי כך גדלה קדושתו וזהירותו שלא להיכשל חלילה באבק גזל עד שנעשה אצלו הדבר בטבע שני עד רגעיו האחרונים של יציאת נשמתו בטהרה ('המאורות הגדולים', עמודים ע"ו-ע"ז, מפי הרב יצחק וולדשיין)".

*

"היה זה בלילה שלפני הסתלקות רבי אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז, כאשר היה מצוי בעיצומה של מחלה בסרטן הקיבה, ונאלץ לשתות משקה מסוים. תלמידיו קבעו ביניהם תורנות על יד מיטתו על מנת לשרתו, על כל אחד הוטל להשקותו במשמרתו.

מספר תלמידו: 'הגעתי לשרת את רבי על מנת להחליף קודמי, כאשר קם לצאת לדרכו, שמענו נקישות מכיוונו של הרב, הבטנו לראות אם הוא רוצה משהו, ואכן, הוא סימן וקרא לבחור לשוב על עקבותיו. בקשנו לעמוד על פשר רצונו, והנה, אנו מגלים כי הוא מבקש מן הבחור שיטול עמו את הבקבוקים הריקים, אותם הותיר מהשתיה אשר שתה בעת משמרתו. וזאת, כך הבנו, על מנת לקבל חזרה את מחירם בחנות. בל נשכח כי מדובר היה בסכום פעוט ביותר, ובעת שהיה רבנו חולה ביותר. את מוחו הטרידה באותה עת, הדאגה לממון שלא ילך לאיבוד (מוסף יתד נאמן - בשלח תשס"ה - עמוד כ"ב, הרב דב אליאך - ראיון עם תלמידו הרב נתן צבי ברון, לרגל חמישים שנה לפטירתו)".

*

עוד סופר עליו ע"י תלמידו הרב ישראל גולדהבר בערב הזיכרון החמישים לזכרו: "פעם נסע עמו רבי משה אליפנט להתרים עבור הישיבה, הם הגיעו לבית מסוים ורבי משה נזקק למטבע של 'פאני' כדי לשלם בחניה, לא היה לו מטבע והוא שאל את ראש הישיבה אם יש לו, ראש הישיבה נתן לו, אחר כך הוציא דף ורשם 'טלזער ישיבה חייבת לי פאני'. בהמשך נזקק רבי משה שוב למטבע של 'פאני', ושוב נתן לו ראש הישיבה ושוב רשם.

כשחזר על עצמו הדבר בשלישית, שאל רבי משה את ראש הישיבה: 'בסך הכל מדובר בסכום קטן, ההתחשבנות בשביל מה?' ענה לו רבי אליהו מאיר: 'זה מתחיל בפני אחד, ממשיך בשני, שלישי. בהמשך רעייתי תבקש ממני להביא איתי מהישיבה כמה פרוסות לחם, כי בדיוק שכחנו לקנות... וכך נהיה בלבול גדול בין כספי הפרטי ובין כספי הישיבה, לכן גם כאשר אני נותן לישיבה פאני אחד, אני מקפיד לרשום זאת כחוב (שם)". 

***

 

לסיום, הנה מכתב שהתקבל במערכת עיתון 'יתד נאמן' ופורסם ביום א' בסיון התשע"ב במדור 'רשות הרבים':

"...בשעות הבוקר של יום שביעי של פסח הגעתי לבית הכנסת יוצאי פוניבז' - צעירים, ברחוב מלצר בבני ברק, תליתי את ה'פראק' על אחד הקולבים. אולם בבואי לקחתו לפני מנחה, כבר לא היה שם. במקומו היה מונח 'פראק' אחר  - שנמצא שם עד היום (אברך יקר שהתפלל מנחה במנין קודם, השאיל לי את הפראק שלו כדי שאוכל להתפלל במקום).

מאז הכריזו על כך מספר פעמים בבית הכנסת, אף כתבתי מספר מודעות, אולם הדבר לא עזר. כנראה שהמחליף שם אותו בצד עד ליום טוב הבא ולא שם לב.

מכאן שלוחה תזכורת לכל אחד, שראוי מאד לסמן בצורה ברורה את הפראקים וכן את הטליתות והכובעים, אחר שמצוי שמורידים אותם למספר שעות ועלולים להחליפם בשל אחרים.

ראוי לשים היטב לב לדבר, שהרי 'התורה חסה על ממונם של ישראל' ".

***

 

" 'תקנה גדולה' שעשו גבאי בית המדרש של חסידות 'תולדות אהרן' בשכונת 'מאה שערים' - 'כל הנכנס לבנין אין לו רשות להיכנס, עד שיקבל על עצמו תקנה זו: שגבאי בית המדרש אינם אחראים לשום דבר שמשאירים בבנין' ".  

*

 גם גבאי בית המדרש של חסידות 'צאנז' בצפת יצאו ב'הודעה חשובה': 'שכל החפצים שישארו בבית המדרש, לאחר שבועיים יעבור לרשות בית המדרש'.

 

 

 *

בית המדרש 'בית יעקב' שבשכונת 'בתי ברוידא' הירושלמית, מודיע אף הוא על דעת המרא דאתרא: 'כי כל חפץ שישאר בבית המדרש, יעשו בו הגבאים כטוב בעיניהם'.