פשוט לא להאמין. אבל ב'מעלה-גלבוע' חשבו על הכל. התוצאות מדברות בעד עצמן, ובהחלט כדאי ליושבי בתי המדרשות די בכל אתר ואתר, לאמץ את חלקן לכל הפחות. ברוכים הבאים לסיור בעקבות 'האיכפתיים.
התופעה הזאת
מוכרת היטב לחובשי בתי המדרש. הם אלו שחשים על גופם את השלכותיה. לזכותם של רוב
הלוקים בה יאמר, כי הם אינם חוטאים במתכוון. למרות זאת, לביקורת הם זכאים, ובצדק.
זה קורה
בדרך כלל בסיומו של סדר הלימוד. לאחר לימוד פורה ומענג, שהותיר את הלומד עם שלל
זכויות ועם תענוג עילאי שהפך להיות מנת חלקו.
דוקא אז,
כשכל כך צפוי היה שיקיים הלומד בעצמו הלכה למעשה את דברי הרמב"ן הכל-כך
מוכרים מאגרתו המפורסמת: '...וכאשר תקום מן הספר תחפש אם יש בו דבר אשר תוכל
לקיימו...'.
דוקא אז,
משום מה, נדמה כאילו לא זכה הלומד שלימודו יביאנו לידי מעשה. זהו אותו אדם שאך
לפני רגע יגע בתורה בכל מאודו, תוך שהוא חס על כל רגע לבל ירד לבטלה.
והנה,
כאשר נוגע הדבר ללימודם של אחרים, נעלמת לה לפתע אותה חרדה גדולה. משל, מעיד הוא
הלומד על עצמו: 'תורתי, ערכה לא יסולא בפז. אולם זו של זולתי, חשובה אמנם, אך
פחות. מה בכך אם יאלץ לכלות מזמנו על מנת לחפש את אותו ספר שבדיוק סיימתי ללמוד בו
זה עתה!'
הוא אמנם
לא אומר זאת במפורש. הוא גם אינו מתכוון לגרום לכך. אולם, תוצאות (אי) מעשיו
מדברות בעד עצמן.
ואגב, הקללה הזאת שאינה כתובה בשום ספר, מוצאת את ביטויה לא רק בספרים, גם בכוסות למשל, ובכל דבר אחר שאינו מוצא את עצמו במקומו הראוי לו.
***
לו היה
העוול נגרם לו עצמו, הוא היה מתקומם. הוא לא היה מסוגל לאתר בקרבו בדל של לימוד
זכות על גורם העוול הנורא - ואולי אותו לומד פשט שכח להשיב את הספרים למקומם? על
כך הוא פשוט שכח לחשוב. כי מה לעשות, ממש עכשיו הוא זקוק בדיוק לאותו ספר, שאותו
לומד שכח להשיב למקומו.
נכון, זה
קורה גם לו. גם הוא שוכח, ויותר מפעם אחת. אבל הוא התברך בכמות כה גדושה של שכחה,
שכבר אינה מותירה אצלו די מקום לזיכרון - מתי התרחש אותו מקרה על ידו.
כך חוזר
הדבר על עצמו פעם ועוד פעם, ספר ועוד ספר. ספרים רבים, נותרים על ידו במקום
לימודו. ומה עם כל השאר? שיחפשו!
***
זה כל כך
פשוט, כל כך הגיוני, ולדאבון לב גם כל כך מצוי. וכשהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב,
ודוקא אצל אותם אנשים, שאצלם היה הכי פחות מצופה שהדבר יתרחש, השגגה הזאת כבר עולה
זדון.
וכאן
שואל את עצמו הלומד המצוי: מדוע יגרע חלקם של ספרי הקודש? אפשר שזהו מפני שאין
בלבנו כלפיהם יחס של כבוד - לפחות כמו זה
המגיע לחפץ יקר ערך?!
***
אכן, כבר
לפני מאה שנה ויותר, ייחד רבי ישראל איסר מפוניבז' בעל ספר 'מנוחה וקדושה', פרק
מיוחד בראש ספרו לנושא 'כבוד הספרים'.
בראשית
דבריו הוא מנפיק הסבר לנחיצות התייחסותו לדברים והצבתם בראש הספר: "כי יד
הלומדים ותלמידי החכמים היתה במעל ראשונה והעם ירדו אחריהם, כי למדים מהם. ולכן
ייחדתי על זה פרק מיוחד, ולגודל צורך פרסומו נתתי לו דין קדימה בספרי".
לאחר
שהוא מצטט מדברי הפוסקים אודות הכבוד שבו ראוי לנהוג בספרי הקודש, הוא פונה אל
הלומדים בשאלה נוקבת:
"ומה
יענו ליום הדין הסומכים על הספר להנאתן, אם מוצאו על השולחן או על מקום אחר. ואם
מוצא הרבה ספרים מונחים זה על זה, סומך עליהם בשתי ידיו ובכל גופו כמו על סטנדר....
וכן
בבתיהם, הספרים נתונים בחרפה גדולה יותר שאין נמנעים מלהניח עליהם כלי תשמישם...
וזה נוהג בבית שיש בו ספרים הרבה.
ובוודאי
התורה מתאבלת ואומרת לפני הקב"ה: 'בניך עשאוני כדף שמסדרים עליו מיני מאכל,
הלא צבא לאנוש עלי ארץ, ואיך תשא פניך ביום הדין'.
ועוד
אחרת קשה מזו. שהתורה חוגרת שק ומתפלשת באפר, וקובלת לפני קונה ואומרת 'פרעוני
קרעוני לגזרים, ונֻתַּתּי למרמס תחת כפות רגלי האנשים'.
ועתה
שימו לבכם להתרגל להסתכל תמיד על רצפת בית הכנסת ובית המדרש בשעת התפילה, ותמצאו
שדברי כנים, שכמה פעמים תוציאו דפי ספרים מתחת רגלי הדורסים אותם.
ועיקר האשמה הוא על חובשי בית המדרש...".
מסיק בעל 'מנוחה וקדושה' את דבריו, שגם אם נכתבו בסגנון ובתיאור המציאות שרווחה
באותם ימים, לצערנו, רלוונטיים ואקטואליים הם גם בימינו אנו.
***
אז איך באמת מתמודדים עם התופעה, אם בכלל?
מאחורי הקלעים והמדפים של כל ספריה, ניצב
מ'טבע-הספרים' אדם ואולי יותר מאדם אחד - 'משוגע לדבר'. עליו, על כשרונו, על מידת
חסדו וטובו ניצב לתלפיות הבנין כולו.
הספרים המוצאים מן המדפים אינם חוזרים כידוע
למקומותיהם בכוחות עצמם. בעזרתו האדיבה של המלאך הממונה על השכחה, רבים מן הספרים
נותרים עזובים במקומותיהם, ומצפים למאן דהוא שיתמלא עליהם רחמים וישיבם למקומם
הראוי להם.
כך, למרות הרצון הטוב לא תמיד הדבר בא לידי ביטוי
בשטח. לשם כך ממנים את 'שר-האוצר' (או שהוא מתמנה מעצמו ומרצונו הטוב) - הוא האחראי להשבת הספרים למקומותיהם. הוא האיש הנכון
במקום הנכון. עליו מוטל התפקיד הלא נעים - הדורש ממנו לעשות הכל, על מנת לשוות
לסביבה מראה מכובד, תוך שהוא אינו חוסך בתעמולה, וקורא השכם והערב להתחשבות מצד
הציבור.
***
מבחינת הספרן, הדבר הפך מזמן מסתם עיסוק סתמי,
לדבר שהנשמה תלויה בו.
נטלת ספר ולא החזרת? נטלת ממנו פיסת חיים, כך
לפחות הוא מרגיש - משל היה הספר בן יחיד. מה יותר טבעי מאשר יבקש לוודא כי 'הבנים'
כולם ישובו בשלום למקום מנוחתם במדף.
נקודת השבר של הספרן, בשתי מילים, היא חוסר
התחשבות. כמו בכל תחום, גם כאן הכח מגיע מהשטח.
"אינני מצפה", חוזר ומדגיש הספרן
המצוי, "כי יכרעו בפניי ובפני חבריי ברך. אולם, בהחלט מעט ההערכה ושיתוף
פעולה מסייעים לנו רבות.
שלא לדבר על ההיפך מכך: אם ספר מסוים נעלם
במתכוון או שלא במתכוון, עשוי הדבר להשפיע רבות על תפקודנו.
ניתן אמנם להתגבר על הבעיה בעזרת הסתכלות על חצי
הספריה המלאה. אך אין זה דבר של מה בכך עבור מי שמפנה את רוב כוחותיו אל הטיפול
השוטף בספריה".
***
מה נותר לו לספרן האומלל לעשות? לחזור ולהתריע,
ושוב להתריע, וזה באמת מה שמנסים לעשות הספרנים - לעורר את דעת הקהל, ולא לתת
לנושא לרדת מסדר היום.
***
ויש גם
את 'הגרסה-החרדית' של המאייר יוני גרשטיין.
בכשרונו
המבורך הפיק האמן קריקטורה המיטיבה להעביר גם למתקשי הקליטה את המסר הכל כך פשוט
ומתבקש: 'אל תרדה בו בפרך'.
