שוויון בנטל

 

ריח האביב כבר בפתח, חג הפסח קרב ובא, ויחד עמו גם המתח שלא יפסח מן הסתם על בתים יהודיים רבים.

בעוד עקרות הבית, תסתדרנה אי"ה איכשהוא, הן תקבלנה ברוב המקרים עזרה מבני הבית - שעם קצת רצון טוב מצדם, וקצת הסברה טובה ונעימה מצד עקרות הבית, יגיעו עמן לעמק השווה.

מנגד, ישנם שאצלם כל השנה 'פסח', ולא, אין הכוונה לחובבי הניקיון המושבעים, החוששים להימצאותו של גרגר אבק כל שהוא בדרך קבע.

כוונתי לעובדי, ואולי יותר נכון יהיה לומר, עבדי הניקיון, הממונים מתוקף תפקידם ו\או אולי מרצונם הטוב, על שמירת הניקיון והסדר בבתי הכנסת, בתי המדרש, בישיבות ובמוסדות השונים. בל נשכח, כי ברבים מן המקרים, הם אינם נוטלים כל שכר עבור עיסוקם המרכזי.

עבורם, הופכים ימי ערב הפסח לפרויקט מורכב המדיר שינה מעיניהם, החל מן הרגע שבו ניתן האות לצאת אל המלאכה ועד לכניסתו של החג. הם ידרשו לתמרן בין ביתם הראשון, יענו מידית לכל קריאה שתופנה אליהם מצד הגברת הראשונה. בד בבד, יהיו מופנים מירב מאמציהם לטובת מפעל חייהם, הדורש פתרונות קסם למצבים מורכבים ומאתגרים. בליבם פנימה יודעים הם היטב, כי מה שלא יעשו עתה יאלץ להמתין לשנה הבאה, וכי אם רצונם לקבוע עובדות בשטח, הזמן לכך הוא עתה.

*** 

אותם שמשתייכים לזן המשובח הזה, ידעו ודאי על מה מדובר, ניתן לפגוש בהם כמעט בכל עת ניצבים על משמרתם, כשהם דרוכים, נאבקים, לוחמים את מלחמת הקודש שנטלו על עצמם, פעמים רבות הם עייפים, מותשים ואפילו מיואשים, במקרים נדירים, נוכל לתפוס אותם 'על חם' כשהם גם מרוצים.

במלחמה, כמו במלחמה, הם לא יוותרו על שום סוג נשק שהוא העומד לרשותם, הם ירתמו לטובתם את אמצעי ההסברה הטובים ביותר, ויעשו כל אשר לאל ידם, על מנת להשיג את מבוקשם. לא תמיד בהצלחה יתירה.

מעת לעת ישמיעו קריאות נואשות לעזרה, יתחננו על נפשם ויבקשו את עזרת הציבור בנשיאת המשא הכבד מנשוא.

המקוריים שבהם ישתמשו באמצעים בלתי שגרתיים, על מנת 'לקנוס' את הסוררים המועדים המונעים מהם מלהשיג את מבוקשם למען כלל הציבור, המקוריים פחות יחזרו שוב ושוב על קריאותיהם התמימות מעוררות הרחמים, ויצפו להבנה ולגילוי של רצון טוב מצד הציבור.

לכל אלו, ולכל מי שרואה את עצמו מזדהה עמם, צר את צרתם, דואג את דאגתם, ונענה לכל קריאה היוצאת מצדם, מוגש ומוקדש מאמר זה.

***

במסגרת תפקידי, אומר א', אחד מאותם 'נאמני נקיון', אני עסוק לא מעט בלימוד זכות על עם ישראל. עם הזמן למדתי להבליג כאשר אנשים אינם מחזירים ספרים למקומם. אני משתדל לקבל את הכל ברוח טובה ובמאור פנים. המרוויח העיקרי מכך, בסופו של דבר, הוא אני.

לא אחת, הוא מספר, נכנסים אנשים לבית הכנסת, פותחים ספר, משאירים אותו על השולחן ומוציאים עוד ספר. אחרים קובעים סדרים משלהם ומשנים את הסדר הקבוע של השולחנות והכיסאות, כך נוח להם יותר. מישהו, בדרך כלל אני, צריך, אחר כך, לסדר הכל. כך אני משתדל לנהוג גם כאשר מישהו השאיר במקומו או על הרצפה שלידו 'טישו', או כל פריט חסר ערך אחר, שמשום מה נשכח על ידו.

לכל היותר יכול אני לכעוס קצת, אז אני דוחה את סידור הספרים ואת הזזת הרהיטים או את הרמת הפסולת לזמן אחר. אחר כך זה נעשה קל יותר, איכשהו. בדרך כלל, מישהו אחר בלאו הכי לא יעשה את זה.

בבית המקדש היו קופצים על כל פעולה, ולו הצדדית ביותר, ובלבד לזכות במצווה, הוא אומר, אולם, בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, לא רבים הם הקופצים על המציאה.

***

מילת המפתח היא 'סבלנות', אומר א', השמירה על הסדר היא רק אחד מתפקידיו של הגבאי, הנדרש גם לתמרן בין רצונות שונים של אנשים שונים.

זמן התפילה, למשל, או הפעלת המזגן, אלו הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה של נושאים מורכבים, שהגבאי הוא שאמור לשמש בהם בתפקיד השופט.

קל מאוד לגלוש לוויכוחים בין המתפללים לבין עצמם ובינם לבין הגבאי. צריך לדעת להלך בין הטיפות ולעמוד בדרכי נועם על שעות התפילה ועניינים נוספים הקשורים להתנהלות בית הכנסת.

לא אחת מנסים לערב את הגבאי בוויכוחים חסרי שחר,

נדרשת תבונה לא מעטה על מנת להישמר ממוקשים.

***

תקציב בית הכנסת ופעילותו השוטפת הוא ענין נכבד לעצמו. אני משתדל,

אומר א', לדרבן את המתפללים לתרום בכל מיני דרכים, מעבר לכספים המגיעים מן העליות. רוב האנשים נותנים בעין יפה ואין צורך להזכיר להם את ההתחייבות שלהם. האנשים מעריכים את המאמצים המושקעים בבית הכנסת, מפרגנים ונותנים. אולם, כמובן, לא כולם, כך.

כמו בכל תחום, יתכנו מתפללים קבועים שלא ישאו בנטל, לעומת אחרים שיכנסו פעם אחת לבית הכנסת וישאירו תרומה יפה, וישנם שיתרמו גם אם הם אינם נהנים מבית הכנסת באופן אישי.

בסך הכל, אומר א', ההרגשה הכללית היא שאנשים מכבדים את בית הכנסת, מעריכים את האנשים העושים במלאכה, מוקירים את פעילותם ונוהגים בהתאם.

***

 

 

ריח האביב כבר בפתח, תלמידי ישיבות יצאו בעוד כעשרה ימים לחופשת חג הפסח. הנהלות הישיבות נערכים מבעוד מועד. בישיבת מיר שבירושלים - המאכלסת אלפי תלמידים כבר מתריעות המודעות על ניקוי יסודי ופינוי כללי שיערך בתקוה הקרובה. חפץ פרטי שישאר בתחומה של הישיבה, תוכל ההנהלה לעשות בו כרצונה. ראו הוזהרתם.   

 

 

 

 

קידוש ידים ורגלים מן הכיור שבמקדש, כמקור למצוות נטילת הידים ונקיותם בעת קיום המצוות

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ,וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם (שמות ל', י"ח)".

מתקן לנטילת ידי הכהנים בבית הכנסת אהל אברהם ביפו

בספר החינוך (מצוה ק"ו) נכתב בביאור מצוה זו: "...לרחוץ הידים והרגלים בכל עת הכנס להיכל, והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר 'ורחצו וגו' '.

משרשי המצוה: 'היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית, וכל המלכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (זבחים י"ט:): שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו.

נראה מכל זה שאין הכוונה ברחיצה מתחילה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם צריך לרחוץ, ומשהתחיל בעבודה אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכיפורים, לרוב חומרו של יום. לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור ונקי וקדוש".

***

לדברי הרמב"ן (שם) טעמה של מצוה זו היא: "לפי שרחיצה זו דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרתו וליגע בפת בג המלך ויין משתיו, רוחץ ידיו תחלה, כי הידים עסקניות הן, עיין שם".

מוסיף הרמב"ן וכותב: "הנה כמו שנקראה הרחיצה מן הכיור בשם קדוש להיותו דרך כבוד של מעלה, ככה ראו רבותינו ז"ל לקרוא את רחיצת הידים לאכילה גם כן בשם קדושה, להיות האדם מתקרב לשולחן לאכול בפת בג מלכו של עולם, והוא דרך כבוד של מעלה לרחוץ ידיו תחלה... הנה כמו שמתקדשים עצמם באכילה עצמה, ככה הם מתקדשים ומכינים עצמם אלי. רצה לומר: ברחיצתם המכשרת אותם לקדושת פעולתם".

***

רבינו בחיי בספר מתייחס לענין זה ('שולחן של ארבע' - השער הראשון):

"...ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב (שמות ל') 'ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו', ורחיצה זו בלשון 'קדושה' תרגם אותה אונקלוס. כי בשאר מקומות שכתוב בהם 'ורחצו' מתורגם 'ויסחון' אבל בכאן תרגם 'ויקדשון'. לבאר: 'כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו וידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח, וכן השלחן נקרא מזבח.

מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נטילת ידים רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם וכמו שאמרו (חולין ק"ו): 'מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש'.

***

בעל 'הכתב והקבלה' כותב על דברי הפסוק (ויקרא י"א מ"ד): " 'והתקדשתם', אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נ"ג): 'והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו''. 'ולהיות דמקרא זה נאמר אחר איסורי מאכלות, דרשוהו לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה. ואף שאין זו דרשה גמורה כי אם אסמכתא, מכל מקום ראוי לתת על לב על כולם ענין נטילת ידים בלשון 'קדושה'. והנה גם רחיצת ידים ורגלים של כהנים מן הכיור קראוה רבותינו ז"ל בכל מקום בשם 'קדוש ידים ורגלים', כי על הרחיצה מן הכיור הנאמר (ראש פרשת 'כי תשא'): 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', תרגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל 'ויקדשון ית ידיהון'.

***

ענין נוסף הנגזר מן הצורך להנעים את הסביבה שבה מקויימת המצוה, מופיעה אף היא בפרשתנו בסמיכות לציווי על רחיצת הידים והרגליים בכיור (שמות ל, לד-לו): 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם (שמות ל', ל"ד-ל"ו)".

הרמב"ם מבאר בטעמה של מצוה זו:

"מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושׂורפים בשׂר ורוחצים קרביים - לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכּן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ה)".

***

לא רק במקדש תפס נקיון הגוף מקום נכבד, רבים מן הדינים הנוגעים לנקיון הנדרש מן האדם בעת תפילתו ולימודו, מוצאים להם חז"ל מקור בציווים שנאמרו ביחס למקדש. כמה מדיני נטילת ידיים נלמדים ממצוות קידוש ידיים ורגליים.

יש שכתבו שהחובה ליטול ידיים מן הכלי נלמדת מכך שקידוש ידיים ורגלים צריך להיעשות מתוך כלי (הלכות גדולות לרב יהודאי גאון הלכות ברכות פרק שישי, מובא ברשב"א על מסכת חולין ק"ז, א. ספר החינוך מצווה ק"ו).

החל מנטילת הידים בעת הקימה בבוקר - הפעולה הפותחת את סדר יומו של היהודי, עבור בנטילת הידים לתפילה ובנטילת הכהנים קודם לנשיאת כפיהם, ועד לנטילת הידים לצורך האכילה, ולהבדיל, לנטילה הנדרשת אחר היציאה מבית הכסא, כולן נמצא להן מקור במצוה שהיתה נהוגה במקדש.

נטילת הבוקר מטרתה להסיר מן הידים את רוח הטומאה השורה עליהן בעת שנת הלילה, והיא הראשונה מתוך נטילות נוספות, אותן אמור האדם לבצע במשך היום, כאשר מאחורי כולן מונח הצו האלוקי 'והייתם נקיים'.

מלבד היותה מטהרת את הידים משנת הלילה, הרי שהיא גם משמשת כהכנה להיטהרות הנדרשת קודם תפילת השחר, ומביאה לידי קדושת המחשבה כמבואר במקומות רבים.

תפילה זו, כמו שאר התפילות, דורשת: הכנת הגוף, הלב והמחשבה. בכדי שיוכל האדם לעמוד בתפילה לפני אלוקיו, עליו להיות נקי מכל לכלוך, רוחני או פיזי. לשם כך הוא מטהר את גופו, מוודא כי גופו נקי מכל פסולת, דואג להסיר כל לכלוך שדבק בו, ואף משתדל להסיר ממחשבותיו כל הרהור שאינו זך, ושאר מחשבות העלולות להפריע לצלילות תפילתו.

***

כה רבה היא חשיבותה של הנטילה, עד כי מוצאים אנו על אודותיה בדברי חז"ל, כי יש בה משום קבלת מלכות שמים, ואף חשובה היא כהקרבת קרבן, כפי שעולה מתוך המקורות הבאים:

" '...ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה [באופן שלם וראוי], יפנה [יעשה צרכיו, בכדי שלא יצטרך להפסיק באמצע תפילתו ותיפגם], ויטול ידיו וכו' '.

'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה [לנקביו, כשקם בבוקר] ונוטל ידיו ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב (תהילים כ"ו, ו'): 'ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'' [כשארחץ בנקיון לתפילה, הרי זה נחשב כמו שאני מסובב את מזבח ה']. אמר ליה רבא לרבי חייא בר אבא: לא סבר לה מר [שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב] כאילו טבל [כל גופו במקוה]? דכתיב 'ארחץ בנקיון' ['ארחץ', משמע ארחץ את עצמי, דהיינו כל הגוף] ולא [כתיב בפסוק] ארחיץ כפי [ללמדנו שרחיצת כפים, הרי היא כרחיצת כל הגוף]'.

'אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא - ואמר: 'מי שאין לו מים לרחוץ ידיו [לפני התפילה] מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית' [הטעם שדברים אלו מועילים במקום מים, לפי שהם מורידים לכלוך וזיעה מידיו (מגן אברהם, צ"ב, ג'). אכן, הם אינם מספיקים להעברת הרוח הרעה, כאשר קמים בבוקר. תקנת נטילת ידים של שחרית נאמרה רק לענין קריאת שמע ותפילה. לפיכך, מותר לברך או ללמוד תורה - בסתם ידים (שאינו יודע אם הן מלוכלכות אם לאו), אא"כ יודע בבירור שנגע במקום מטונף, אז עליו לנקותן בכל אופן]. אמר ליה [רבא לרבינא] שפיר קאמר [דבריו נכונים הם]: מי כתיב 'ארחץ במים'? 'בנקיון' כתיב [משמע, שמנקים את הידים לתפילה על ידי], כל מידי דמנקי (ברכות י"ד -ט"ו)' ".

***

בספר חסידים לרבינו יהודה החסיד, מובאות הוראות שונות הקשורות לנקיון האדם בעת התפילה. בין היתר נאמר שם (אות תתי"ח, הוצאת מוסד הרב קוק): "אדם צריך להיות [נקי] מבפנים כמבחוץ, שנאמר (תהלים ק"ג, א') 'וכל קרבי את שם קדשו', שלא יהא בקרביו טינופת. לכך, קודם שיתפלל וקודם האכילה והשתיה, שהוא צריך לברך, יעשה אדם צרכיו קודם שילך לבית הכנסת וקודם שיאכל".

ובהמשך דבריו (אות תתכ"א) כתב: "כתיב (עמוס ד', י"ב): 'הכון לקראת אלוהיך ישראל'. שלא תצטרך לעשות צרכיך בשעה שהקהל הולכים לבית הכנסת, כדי שתתפלל עמהם. ואם נעשה כך שלא יוכל קודם לעשות, שלא היה לו פנאי לעשות צרכיו. לא יתכן שילך לבית הכנסת וצריך לנקביו. שנאמר(תהלים ק"ג, א'): 'ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו' ".

***

לענין קריאת שמע אנו מוצאים: "קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אחר כך צריך לחזור ולקרות".

הביא על כך המגן אברהם את הפסוק (משלי כ"א, כ"ז): 'זבח רשעים תועבה' - כיון שהיה לו לבדוק את המקום קודם לקריאת שמע, ולפיכך צריך לחזור ולקרות שוב (שולחן ערוך אורח חיים, סימן ע"ו סעיף ח', ובמג"א שם ס"ק י"ב)".

***

בענין הנחת התפילין אנו מוצאים בדברי הגמרא (שבת ק"ל.): "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמם עליה למיתה וכו' נתקיימה בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון תפילין, עדיין מרופה היא בידם. דאמר רבי ינאי 'תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל כנפיים [מכך שהוצרך רבי ינאי להזהיר שלכל אדם ראוי לנהוג כאלישע, משתמע כי היו מזלזלים במצוה זו. וכתוצאה מכך שלא מסרו עצמם עליה, ולא הניחום בגוף נקי, לפיכך נתרפית המצוה בידם, ושוב הורגלו לזלזל בה]. גוף נקי מאי? אמר אביי שלא יפיח בהם, רבא אמר שלא ישן בהם".

עד היכן מגעת חשיבותה של הנחת התפילין בגוף נקי, נוכל ללמוד מדברי השל"ה (מסכת חולין, פרק נר מצוה). אשר מרחיב את הדיבור על אודות חשיבות הנקיות בכלל, ובעת קיום המצוות בפרט:

'כתב אבא מורי ז"ל בעמק הברכה סימן ט"ו 'וטוב ליקח מים לרחוץ מקום הנחת תפלין קודם הנחתן. לפי שהוא דבר שבקדושה, צריך אתה לקדש את עצמך. וכבר ידעת אמרם ז"ל 'תפילין צריכין גוף נקי' ''.

***

גם בעת קיום המצוות ושאר דברים הנעשים בקדושה, מן הראוי להקפיד על גוף נקי, ובכלל זה גם על בגדים נקיים. רש"י כותב בספר הפרדס (מהדורת ערהנרייך, סעיף קפ"ב): "לעולם ... ברכת הלבנה בליל מוצאי שבתות, כשתהיה נקי בלבוש, וטוב לך שכך עושין במתיבתא, דכך כתב רחמנא באורייתא 'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט, ב'). וכתב רחמנא בדוכתא אחריתי 'והייתם לי קדושים' (דברים כ"ו, י"ט). נמצאנו למדים כי: קיום המצוות בנקיות, הוא חלק בלתי נפרד מן הציווי של 'קדושים תהיו'. אכן, דבר זה מובא להלכה במשנה ברורה(סימן ע"ו ס"ק י"ב) בשם החיי אדם: '...ומכל מקום יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים, ובפרט בעת התפלה.

***

הנקיות בעת לימוד התורה כלולה אף היא בציווי זה. כך למדים אנו מדברי רבנו יונה (שערי תשובה שער שלישי, סעיף מ"ד): "'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש' (דברים כ"ג, ל"ו). אמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ"ה:(: 'כי בכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת השם יתברך, ובדברנו בתפילה לפניו, יהיה מחננו קדוש, ולא יראה בנו ערות דבר.

לכן נצטווינו בזה: להזכיר שם שמים בקדושה, ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה. ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה, אם הוא ערום. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי, כמו שנאמר (דברים כ"ג, י"ד): 'וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך'. וכל שכן כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות, ואם נגעו ידיו בדבר המאוס עליו - ירחצן, וכענין שנאמר (תהלים כ"ו): 'ארחץ בנקיון כפי'. ובלכתו בדרך והוא מסתפק אם הדרך נקי, אל יזכיר שם שמים, ואל ידבר בדברי תורה, ואם יש דבר שאינו נקי לאחריו, כגון צואה או נבלה או מי משרה, צריך שירחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ולפניו כמלוא עיניו. והזהירות בזה מדרכי יראת שמים, שנאמר (מלאכי ג', ט"ז): 'ליראי ה' ולחושבי שמו'. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ"ד:) על הפסוק כי דבר ה' בזה (במדבר ט"ו, ל"א): 'זה המדבר דברי תורה במבואות המטונפים'.

עוד אמרו (קהלת רבה א', י"ז) על הפסוק 'יהב חכמתא לחכימין' (דניאל ב', כ"א): 'מפני כי החכמים מכבדים את התורה ועוסקים בה בקדושה. ואלו ניתנה לטיפשים היו מדברים דברי תורה במבואות המטנפים' ".

עוד כותב רבינו יונה: "'ולא תחללו את שם קדשי' (ויקרא כ"ב, ל"ב), זה מחייבי הכריתות כאשר יתבאר. ודע, כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם, הלא הוא על שפת לשון, כי הם מזכירים שם שמים לבטלה, גם אינם מדקדקים בנקיות המקום ונקיון כפים" (שערי תשובה שער ג' אות ס"ו ד"ה ולא).

במקום נוסף מתייחס רבינו יונה לענין זה וכותב כך: "ויזהר אדם שלא להזכיר את השם או את הכינוי אלא בידים נקיות ובמקום נקי. ואם אינו יודע אם המקום נקי או לאו, אל יזכיר את השם. כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ"ה.). ועוד אמרו רז"ל (ברכות כ"ד:): "'כי דבר ה' בזה' - זה המזכיר דברי תורה במבואות המטונפות' (אגרת התשובה לרבינו יונה אות י"ז)".

***

ישנן דעות נוספות בגמרא (שם) אודות חומרת אמירת דברי קדושה במקומות המטונפים: 'אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי, עליו [על מי שהיה קורא קריאת שמע, והגיע למקום מטונף, ולא פסק מלקרוא], הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה): 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם' [מי שקורא קריאת שמע על ידי עבירה, נמצא שהחוקים והמשפטים אינם טובים בשבילו, וממילא לא יחיה בהם]. רבי אסי דורש את הפסוק הבא על מי שקורא קריאת שמע במקום מטונף (ישעיהו ה', י"ח): 'הוי מושכי העון בחבלי השוא' [אוי למי שמושך על עצמו עון על ידי דיבור קל]. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו: עליו הכתוב אומר (דברים ל"ב, מ"ז): 'ובדבר הזה תאריכו ימים' [כלומר, בשביל דיבור זה של קריאת שמע, שנזהרתם בו, ולא קראתם במקומות המטונפים, תזכו לאריכות ימים]".

דברים נוספים בענין זה נמצאים בגמרא (תענית כ':): "שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה [מה הן ההנהגות הטובות שבזכותן] הארכת ימים? אמר להם: '...ולא הרהרתי [בדברי תורה] במבואות המטונפות'. יש מפרשים: שהאיסור להרהר נוהג רק כאשר אדם נעמד במקום, אבל אם הוא מהלך מותר לו להרהר. רב אדא סבר כדעה זו. ומכל מקום החמיר על עצמו, שלא להרהר אף כדי הילוכו. לפיכך, ראה בהקפדה זו, מעלה שמכוחה זכה לאריכות ימים. מטעם זה הזכיר 'מבואות' - מקומות שבהם אין עומדים אלא מהלכים. שכן, במקומות מטונפים אחרים, ההרהור אסור מן הדין.

אכן, כך נפסק להלכה בשלחן ערוך (סימן ע"ו, סעיף ז') כי כל מקום-אשפה שיש להסתפק, שמא יש בו צואה, אסור לומר בו דברים שבקדושה, משום שסתם אשפה יש בה צואה. אף בימינו שאין כל כך לחוש לצואה במקומות אלו, מכל מקום, יש לחשוש לשאר דברים שריחם רע, משום האיסור של 'והיה מחניך קדוש'.

בדברי הזהר (פרשת דברים דף רע"ג, ופרשת עקב פסיקתא נ"ו) מצינו בענין זה: "סם המות שריא על ידוי מזוהמין דעבדי בהו ברכה [תרגום: 'סם המוות שורה על ידים מזוהמות שעושין בהן ברכה']".

וכן כתב המסילת ישרים (פרק י"ט): "...והחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלוקיו. ובכלל זה, הנקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות המטונפים ולא בידים שאינן נקיות, וכבר הרבו חכמינו זכרונם לברכה להזהיר על זה במקומות רבים (ברכות כ"ד, ד'. יומא ל', א')".

עוד אנו מוצאים בענין זה בדברי הגמרא (שם, כ"ה): "אתמר, צואה על בשר, או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר מותר לקרוא קריאת שמע [כיון שהיא מכוסה, ומדובר שאין הריח הרע מגיע אליו]. רב חסדא אמר אסור לקרוא קריאת שמע. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא? דכתיב (תהלים ק"נ, ו): 'כל הנשמה תהלל י-ה' [רב הונא דורש 'נשמה', מלשון נשימה. כלומר, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר האברים. כיון שהם ראויים להילול, שהרי כלפיהם הצואה מכוסה, לכן מותר להתפלל]. ורב חסדא אמר: אסור לקרוא קריאת שמע, מאי טעמא דרב חסדא? דכתיב (שם,ל"ה, י'): כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' [כלומר, כל האברים הם בכלל ההילול ולא רק הפה והחוטם, וכיון שהבשר שעליו הצואה, וכן הידים המצויות בבית הכסא, אינם ראויים להילול, אסור להתפלל]".

מדברי הגמרא (שם, י"ד - ט"ז) יוצאות ונלמדות הלכות נוספות הקשורות לאופן התפילה, אמירת הברכות, לימוד תורה ועוד, במקומות ובאופנים שאין הנקיון שורר בהם באופן הראוי. ההלכות המובאות כאן, אינן אלא כדי 'נגיעה בעלמא', ישמע חכם ויוסף לקח.

***

הזהירות בנקיון הידים, הגוף והמקום, אינה נדרשת רק בעת התפילה, כי אם גם בעת האכילה - אשר מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת האדם, כפי שניתן ללמוד מן הדברים הבאים:

נאמר במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת כי תשא, שפ"ו): כתיב 'לך אל העם וקדשתו' (שמות י"ט). שנו רבותינו: וקדשתם לטבילה, למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו, שנאמר 'ועשית כיור נחושת וכו' ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם'. ובישראל מהו אומר: 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ'). מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה. אמר: 'לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני, אלא לכל ישראל, שנאמר (שם, י"ט) 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו'. מכאן אמר: כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו. ועליו הוא אומר: והיה כשמעו את כל דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו (דברים כ"ט). מכאן אמרו: כל האוכל בלא נטילת ידים, כאילו בא על אשת איש.

***

הקפדה יתירה נדרשת גם בענין הבגדים, שעל האדם ללבוש בעת התפילה, כפי שאנו מוצאים בדברי השלחן ערוך: "...וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כמו בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים משום נקיות" (שלחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ח, סעיף ד').

עוד מצינו בדברי המשנה ברורה: "...ומלבד כל זה, נכון להאב המביא קטנים לבית הכנסת להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים, כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם" (סימן קכ"ד, סעיף קטן כ"ח). ובמקום נוסף כותב המשנה ברורה (או"ח, סימן קנ"ח, סעיף א'): "...ועוד טעם לתקנת נטילה, משום נקיות וקדושה, וסמכו בגמרא (ברכות נ"ג) אקרא ד'והתקדשתם והייתם קדושים'" (ויקרא כ', ז').

באופן דומה מובאים הדברים ב'ערוך השלחן' (סימן קנ"ח, סעיף ב'): "...והאמת, דלאו מטעם זה בלבד גזרו חכמים ליטול הידים, אלא דדרשינן זה מקרא ד'והתקדישתם - אלו מים ראשונים' (ברכות נ"ג:). ועניין הקדושה הוא כדאמרינן בסוטה (דף ד':): 'כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא' שנאמר 'ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'', ומבואר שם ברש"י: 'דבלא ניגוב ידים, הידים מאוסים, ודבר מאוס הוי כטומאה כדכתיב 'ככה וגו'', אלמא דדבר מיאוס קרוי טומאה" .

המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, מתייחס גם הוא לדברי גמרא זו, ומבאר כי חומרת האיסור נובעת מן העובדה: שכח הקדושה שיש בנו, רוצה לדחות את כח הטומאה. ומוסיף לבאר: '...וכבר הביא הגר"ח מוולוז'ין ז"ל בספרו נפש החיים (ג', ג') דעת הטועים שמקשים 'הא לית אתר פנוי מיניה כלל' [הלא אין מקום פנוי בעולם ממציאותו של הקב"ה, וממילא מצוי הוא אף במקומות המטונפים - כביכול]? אבל העניין הוא שאם גם אי אפשר לטומאה להימצא בלי אחיזה בניצוצות הקדושה,  מכל מקום רע הוא מאד אם האדם לא ירגיש בנפשו את המיאוס והבזיון שבהרהור בדברי תורה במקומות מטונפים, אין זה אלא שחסר לו הרבה מאד מכח הדוחה את הטומאה בתוך עומק פנימיותו' (מכתב מאליהו ד', חלק ב' - עצות כלליות).

כחלק מן החובה לנהוג בנקיות בעת אמירת דברים שבקדושה ובעת קיום המצוות, מונח החיוב לנהוג כן גם בעת אמירת הברכה על הכוס, בעת הקידוש, ההבדלה, בברכת המזון ועוד. כך מוצאים אנו בדברי הרמב"ם האמורים בענין כוס הקידוש (זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ט, הלכה ז'): '...כיצד הוא עושה...לוקח כוס...ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ...'. בשלחן ערוך (אורח חיים סימן קפ"ג סעיפים א', ב', ז') אנו מוצאים מעין זה בתוספת הדין: 'ואם הוא נקי ואין בו שיירי כוסות אין צריך (לשטוף). המשנה ברורה ? מוסיף בשם האליה רבה: וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת, אם לא שהוא נקי וצח. השער הציון ? מוסיף: והוא הדין אם קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי. וכוונתם: שקנחו משני צדדין, דומיא דהדחה ושטיפה.

מענין זה נגזר דין נוסף: ההימנעות מנגיעה בספר תורה, ואף בשאר כתבי הקודש הכתובים אשורית על קלף ובדיו כדין ספר תורה (לדברי בעל האגודה והתוספות שבת פרק ראשון). אכן, בספרים שלנו, שאין נכתבים באופן זה, לכלי עלמא מותר לגעת בהם קודם נטילה, אבל כשיודע אדם שנגע במקום מטונף, כותב הרמ"א (או"ח סימן קמ"ז, סעיף א') שיש לו להחמיר.

ניקיון הגוף הוא גם אחד מן התנאים בעשיית המצוות. החיד"א מונה כ"ב תנאים ושמירות שצריך האדם למלא בעת קיום המצוות, אחד מהם הוא הניקיון. וזה לשונו: "ואני בעניי אמרתי אל ליבי - 'הציבי לך ציונים'. וסמכתים, הלא בראשי כ"ב אותיות האלפא ביתא והיו למשמרת, והחפץ ימלא את ידו, לעשות נחת רוח ליוצרנו 'אשר קדשנו במצותיו'. ואמרו רז"ל במדרש תנחומא? אמר הקב"ה: 'כבדו למצותי וכאלו כבדוני', שהמצוות שלוחיו יתברך, ושלוחו של אדם כמותו וכו''. ובאות נ' - נקיות, כתב: 'שהמקום שמקיים המצווה יהיה נקי, שלא יהיה שום טינופת חס וחלילה, על דרך שאמרו בזהר הקדוש 'לדכאה גרמיה ומשכניה'" (הנהגות צדיקים- תנאים בקיום המצות, מרבי חיים יוסף דוד אזולאי).

בספר משכיל אל דל (חלק א', א', ב') מצויים דברי רבי הלל מקולומיי, אשר מתייחס להשלכות של חוסר הזהירות מפני סביבה נקיה בעת התפילה: 'אוי ואבוי לכמה בני אדם שבאו לזקנה ושיבה, ומעולם לא קראו קריאת שמע ולא הניחו תפילין עבור זה' [לפי שאין יוצאים ידי חובה באמירת דבר שבקדושה ובהנחת תפילין, אם אין מקפידים על ניקוי מים לאחר יציאת חוץ]. וכלפי הילדים הוא כותב: 'בני, ושב מאחריך''. בני, שמע אמרי, תדע שהתינוק משיכול לענות אמן, יש לו חלק לעוה"ב, וגוף הישראלי בכללו הוא כלי שרת לעבוד ה' ולתורה, לתפילה ולברכות, וכל עצמותיך תאמרנה, וצריך שיהיה מחניך קדוש, 'ולא יראה בך ערות דבר

העיד רבי אהרון רוטר שליט"א: ישנו מושג בהלכה 'אנשים שאינם מהוגנים', שאלתי פעם את מרן ה'חזון איש': 'מה הגדר של אנשים שאינם מהוגנים?' ונתן לי שלוש דוגמאות, ואחת מהן היתה: 'אנשים שאינם זהירים בקינוח בית הכסא' (מעשה איש חלק ד' עמוד קמ"ה).

***

מן הראוי לצרף לכאן דברים שנכתבו על ידי גדולי ישראל כדברי הערכה לספר 'נקיות וכבוד בתפלה', שיצא על ידי הרב יאיר יששכר ינאי בשנת התש"ס.

בתוך דבריו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל בראש הספר, נמצא: '...מבואר בספרים שההצלחה ברוחניות תלויה במדת איכות הנקיות והקדושה. ולפעמים מחוסר זהירות בפרט אחד אפשר לבוא לידי הרבה איסורים. ונחוץ לברר ולפרסם את המכשולים המרובים. ...הרבה מהם נהיו כדברים שאנשים דשים בהם'. בתוך דבריו של הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל נמצא: 'אשר בדורנו מורגש איזהו רפיון בכמה וכמה פרטים מחוסר ידיעה. עדי נזכה במהרה ל'זרקתי עליכם מים טהורים''.

***

על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשים הבאים.

רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין (תקע"ז - י"ט בטבת תרנ"ח רב ופוסק מהבולטים בדורו, מרבני ירושלים בסוף המאה ה-19), נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?' מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.

על האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג (ד' בשבט תרס"ה - ט' בתמוז תשנ"ד), מייסד קריית צאנז בנתניה ובית חולים לניאדו, מסופר שבהיותו במחנה ההשמדה חיפש מים לנטילת ידים, לשם כך קדח חור קטן בצינור מים. כאשר הבחינו בכך הנאצים גררוהו על הקרקע שסביב המחנה, שהיתה זרועה אבנים חדות, שגרמו לו לפציעות בכל חלקי גופו.

שנים רבות לאחר מכן כשערך את שלחנו, השמיע דברי תורה בהתרגשות מיוחדת. כששאלוהו מה טיבה של התרגשות זו? סיפר, כי חידושים אלו התחדשו אצלו באותה שעה שבה גררוהו באכזריות על גבי הקרקע.

 

הפריחה בשמורת הסטף שבהרי יהודה, נמצאת בימים אלו בעיצומה. כך היא משתקפת בעיני המצלמה. המילים הנעתקות מן הפה באופן אוטומאטי הן: 'מה רבו מעשיך ה' '

'לכבוד ולתפארת' - על מעלתם ועל משמעותם של בגדי הכהונה ושל הבגדים בכלל

 

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת...וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי (שמות כ"ח, ב-ד')".

בגדי הכהנים תופסים חלק גדול מפרשת תצוה. בגדים אלו אמורים להביא 'כבוד ותפארת' ללובשיהם, אך הם נועדו להביא גם 'כבוד ותפארת' לכל עם ישראל. בגדי הכהנים מייצגים את ההתמסרות שלהם לעבודת הקב"ה ועם ישראל. את המסירות והקדושה הזאת הכהנים אמורים לעטות בכל עת. התכונות האלה צריכות להיות חלק מהאישיות של הכהן ומהשקפת עולמו.

הרב שמשון רפאל הירש מציין שזאת הייתה כוונת חז"ל בהדגישם את האיסור שמשהו יחצוץ בין גופו של הכהן לבגדים שהוא לובש. בגדי 'הכבוד והתפארת' אמורים להיות חלק מהכהן עצמו, עורו, אם תרצו.

רק אם הכהן מתפקד כל הזמן במישור נעלה של כבוד ושל התמסרות לעבודת ד' ועם ישראל, הוא יכול לעמוד באתגר של תפקידו ככהן.

תחושת הכבוד, החובה והנאמנות שבגדי הכהנים ייצגו בוודאי הגדירה בעבור הכהנים את הגדולה שמצופה ונדרשת מהם.

כאשר כהן קיבל את הזכות ללבוש בגדי קודש כאלה, הוא התחייב לעד לנהוג לפי התפיסה של 'הכבוד והתפארת' שהבגדים האלה מייצגים ותובעים.

בגדים ממלאים תפקיד גדול בחברה היהודית כיום. מגזרים מסוימים בחברה שלנו מזהים את קרבתם לקב"ה ולמסורת לפי הבגדים שהם לובשים. אין ספק שהבגדים עושים רושם על אלה שרואים אותם ועל אלה שלובשים אותם. מחקרים הראו שבתי ספר שיש בהם תלבושת אחידה מצליחים להתמודד עם בעיות משמעת, טוב יותר מבתי ספר שבהם הלבוש נתון לבחירתם של הילדים.

אלא שיש אחריות שנלווית ללבישת בגדים מיוחדים, והאחריות הזאת היא להיות אנשי 'כבוד ותפארת'. אדם שמבקש לחטוא צריך לנסוע למקום שבו לא מכירים אותו וללבוש 'בגדים שחורים' כדי שהתנהגותו לא תעיד על כלל ישראל.

קולמוסים רבו נשתברו בנסיון להביא את דרשת רבי אלעאי הזקן על הפסוק " 'ואת שם קדשי לא תחללו' - אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (קידושין מ':)".

פירושים שונים ניתנו למשמעות של 'בגדים שחורים' בהקשר הזה, אך ברור שהכוונה לסוג של לבוש פשוט שמעניק ללובשו אלמוניות ואיננו מייצג את קהילת התורה ואת היהדות בכלל. אסור לאדם ללבוש בגדי 'כבוד ותפארת' ולהתנהג באופן שסותר את הערכים האלה. בגדים מטבעם דורשים שלא להקל בו ראש, מפני שעם הבגד באה אחריות ובאים גם אתגרים.

בתקופת בית שני, כששמן המשחה שמשה עשה כבר אזל, קבעו חז"ל שלבישת בגדי הכהונה היא טקס המינוי של הכהן. הגמרא ביומא דנה על מקום פתח ההיכל בבית המקדש ועל האופן בו נכנס דרכו הכהן גדול ביום הכיפורים. בתוך דבריה מקשה הגמרא: ניעול (יכנס הכהן גדול) בין מנורה לכותל [הדרומי של ההיכל]? מתרצת הגמרא: 'משחרי מאניה'. כלומר: חוששים לכך שבגדי הכהונה ישחירו מפיח העשן של המנורה שהצטבר על הכותל הדרומי (יומא נ"ב.).

כתוב בפסוק לגבי כהנים גדולים: 'פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע' (יחזקאל מ"ד, י"ח). שואלת הגמרא: מאי לא יחגרו ביזע? אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעין, כדתניא, כשהם חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאצילהם, אלא כנגד אצילי ידיהם.

טעם הדבר הוא, שלא יתלכלכו בגדי הכהונה, וכפי שכותב המצודות דוד בפירושו על הפסוק ביחזקאל הנ"ל (זבחים י"ח:)".

"'והכהן הגדול מאחיו' (ויקרא כ"א, י'): שיהיה גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר (יומא י"ח., חולין קל"ד:, הוריות ט'.)".

 

***

"בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים, נאים, ומשולשלים - כדרך בגדי הגדולים, שנאמר: 'לכבוד ולתפארת'. היו מטושטשים, או מקורעים, או ארוכים יתר על מדתו, או קצרים פחות ממדתו, או שסלקן באבנט, ועבד, עבודתו פסולה. היו משוחקין, או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמידתו, ועבד, עבודתו כשרה. כל בגד מבגדי כהונה שנעשה צואי אין מלבנין אותו ולא מכבסין אותו, אלא מניחו לפתילות ולובש חדשים. ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן. ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר והניחם שם והם אסורים בהנייה (רמב"ם הלכות כלי המקדש, פרק ח' הלכות ד'-ה')".

על פי זה פסק הרמב"ם: "כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים, בנוי, בכח בעושר בחכמה ובמראה. ופירש מהר"י קורקוס: הטעם שלא הוזכר בגמרא שם 'מראה', נראה שרצו לכלול אותו בכלל נוי, ונראה שהנוי הוא יופי הפנים, ומראה הוא הדר הקומה וגם חן הצורה, כי יש בני אדם יפים בצורתם ואין מעלים חן על רואיהם ואין להם הדר בפניהם וכו' (הלכות כלי המקדש, פרק ה' הלכה א')".

***

'לרוממות הבית (בית המקדש) רומם [הקב"ה] כבוד עובדיו. ונתייחדו הכוהנים והלויים, ונעשה לכהנים הלבוש היותר נכבד והיותר נאה לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום. ולא בעל מום בלבד, אלא אף האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית אלא בשלמות אבריו ויפי בגדיו. והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל' (רמב"ם מורה נבוכים, ג', מ"ה)".

***

ענין בגדי הכהונה תופס חלק נכבד בדברי חז"ל, השאלות העיקריות העולות תוך כדי התבוננות בפרשה זו הינן:

מדוע מצווה התורה על הכהן הגדול ללבוש בגדים מהודרים? האם אין המקדש מקום שאמור לבטא קשר רוחני בין הקב"ה לישראל? האם אדם שעובד את הקב"ה זקוק לסממנים החיצוניים הללו? המדרש ופרשני המקרא מתמודדים עם שאלות אלה, ומציעים פתרונות שונים:

"עשה הקב"ה כבוד לאהרן שהלבישו כמלאכי השרת שנאמר 'כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי ב', ז'). ...מה אמר הקב"ה למשה 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת', וכל אלו בזכות התורה שהיה יגע בה, הוי 'כבוד חכמים ינחלו' [משלי ג', ל"ה], (מדרש שמות רבה ל"ח, ג-ה)".

מדרש זה מציג את הבגדים היפים כמתנה לאהרן. הבגדים הם החצנה של עניין פנימי, ומסמלים את תוכנו של אהרן, שהוא כמלאך ה' ותלמיד חכם. לבישת הבגדים יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך ולהזכיר לאהרן את המידות הגבוהות הנדרשות לצורך עבודתו במקדש.

***

אלו הם דברי הרמב"ן בפרשתנו:

 

"שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה ס"א י'), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם, כדמותם ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת 'ועשה לו כתנת פסים' (בראשית ל"ז ג'), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כ"ה ז'), והלבישו כבן מלכי קדם.

וכן הדרך במעיל וכתנת וכתוב 'ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים' (ש"ב י"ג י"ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר 'וכתנת הפסים אשר עליה קרעה' (שמואל ב', פרק י"ג, י"ט).

והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב 'בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כ"א ל"א)', וכן כתוב 'וצניף מלוכה' (ישעיה ס"ב ג'), וכך יקראם הכתוב 'פארי המגבעות' (שמות ל"ט, כ"ח), וכתיב 'פארי פשתים יהיו על ראשם' (יחזקאל מ"ד י"ח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם.

והאפוד והחשן לבוש מלכות, כעניין שכתוב 'והמניכא די דהבא על צוארך' (דניאל ה' ט"ז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהילים קל"ב י"ח): 'יציץ נזרו'. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מ"ה י"ד): 'כל כבודה בת מלך פנימה משבצות זהב לבושה', וכתיב (דניאל ה' ט"ז): 'ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך'.

והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים, וכתיב (אסתר ח' ט"ו): 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן', והתכריך הוא המעיל שיעטף בו.

ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהילים פ"ט, י"ח): 'כי תפארת עזמו אתה'. וכתיב (ישעיה ס"ד י'): בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל.

ועוד נאמר (תהילים צ"ו ו'): 'עוז ותפארת במקדשו', וכן 'לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד' (ישעיה ס' י"ג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם.
וכן 'ובישראל יתפאר' (שם מ"ד כ"ג), שיהיה מראה ומייחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כולם 'לכבוד ולתפארת' (להלן פסוק מ'), ואמר בקורבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס' ז').

והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה', שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט א): 'דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי' ".

***

בעל 'העמק דבר' (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) כותב בענין זה:

" 'לכבוד ולתפארת...', והיו הבגדים [לאהרן] לתועלת, שהיה בעיני ישראל לכבוד ולתפארת, והבינו מזה כי חפץ ה' ביקרו וראוי להיות מרכבה לשכינה.

מדבריו עולה, כי הבגדים המיוחדים גורמים לבני ישראל להעריך ולכבד את הכהן הגדול. בגדי אהרון הם כמדים, המצביעים על מעמדו ותפקידו בפני העם. הקב"ה אינו זקוק להם, אך בני האדם כן. הם עוזרים לבני ישראל לעבוד את ה' ביוצרם תחושת כבוד כלפי הכהן הגדול המייצגם בפני הקב"ה.

***

 

המלבי"ם מוצא בבגדים ענין פנימי:

"הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש 'ועשית בגדי קדש לכבוד' - כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם 'כבוד' בכתבי הקודש (כמו שנאמר תהלים ל' י"ג 'למען יזמרך כבוד') - תעשה בגדי קודש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש".

***

 

דרך העולם לכבד את מי שהוא הדור בלבושו כמו שקרא רבי יוחנן לבגדיו 'מכבדותא' (שבת קי"ג.), כלומר, הבגדים שלי הכבוד שלי - ההנחה היא שמי שמתלבש בצורה מכובדת מאוד, הוא אדם שפנימיותו ראויה לכך, והלבוש הוא רק סימן בשביל מי שלא מכיר את מידותיו וערכיו של אותו אדם.

לפיכך בשביל המון העם היה צריך הכהן הגדול ללבוש בגדי הוד והדר, למען יהיה לו 'לכבוד ולתפארת'. אמנם עיקר תכליתם של 'בגדי הכהונה' היתה בעבור ההשפעה הגדולה שהיו משפיעים על מי שלובשם במידות הטובות במעשים טובים וכו′.

בדייקנות מתוארים בפרשה טיבו של האריג ממנו נעשה הבגד, צבעו, מדותיו וקישוטיו. מצד אחד תכלית הבגדים 'לכבוד ולתפארת' ומאידך 'לקדשו לכהנו לי', לעורר את לב הלובש לקדושה ולחובות הקשורים עם כהונתו.

מראה הכהן הגדול בבגדיו המפוארים המקושטים בזהב ואבנים טובות, הנארגים מהטוב והיפה ביותר בחוטים ובצבעים, היה 'לכבוד ולתפארת'.

אך מעניין לגלות שיש סגולה נוספת לבגדים בעם ישראל- בלשון הקדש נקראים הבגדים גם מדות 'ולבש הכהן מדו בד', גם תכונות האדם, הטובות או הרעות, המעטפות את נפשו ורוחו נקראות מדות, כבגדים העוטפים את גופו של האדם.

לפי מדותיו נבחן אדם בין הבריות ולפיהן הוא מוכר לחבריו וסביבתו. את דמותו החיצונית מעצבים בגדיו, את דמותו הפנימית מדותיו.

*** 

בהכנת המאמר הסתייעתי בדברים שהובאו באתר של ישיבת ההסדר בקרני שומרון. תודתי נתונה להם.

עבודתם של גבאים

בביקורי לאחרונה בבית הכנסת המרכזי (שטיבלאך) 'איצקוביץ' שבבני ברק, צדו עיני מודעות תמימות אלו. אין זו חשיפה, גם לא תגלית. כמותן, מצויות לרוב בבתי כנסת רבים בכל אתר ואתר. ובכל זאת, עדות נאמנה יש כאן המדברת בעד עצמה: גבאי בתי הכנסת (שבעתיד אקדיש להם אי"ה מאמר נפרד שינסה לתהות על טיבו של הזן האיכותי שעליו הם נמנים) עושים כל מאמץ אפשרי על מנת לשמור על בבת עינם - בית הכנסת, על נקיונו, על מראהו המכובד, ועל נעימות השהיה בו, לא תמיד בהצלחה יתירה. ודאי לא כאשר מדובר במבנה לא גדול, המכיל מספר מצומצם של חדרים, המאכלסים מדי יום ביומו, מעת לעת, סביב השעון וללא הפסקה, אלפים רבים של אנשים. התמונות הלא איכותיות במיוחד (המצלמה נשלחה לתיקון), מבקשות לשקף את המצב ולתת את חלקן באותו מאמץ עילאי שראוי לו כי יזכה להערכה פומבית.