האם לקבל לעבודה מורה בעל הופעה מרושלת?

'אני מְרַכֵּז מגמה מסוימת בבית ספר חרדי', כותב אדם פלוני במכתב לרבינו המרא דאתרא שליט"א. 'חלק מתפקידי הוא לשבץ מורים מקצועיים. לאחרונה נתקלתי בקושי גדול במציאת מורה למקצוע מסוים, והגעתי למצב שכמעט החלה שנת הלימודים ועדיין לא מצאתי מורה מתאים'.

האיש ממשיך וכותב: '‏ברגע האחרון הגיע אליי מורה, פנסיונר חרדי, עם הנתונים הנדרשים. שמחתי מאוד שמצאתי מורה מתאים, ובפרט שהוא מנהל אורח חיים חרדי, המתאים לבית ספרנו, ומה גם שהוא הפגין רצון גדול לקבל את העבודה.

ברם, ‏בפגישתי הראשונה איתו, ראיתי שהופעתו החיצונית מאוד מרושלת, ואינה מכבדת את מקצוע ההוראה. אף שהדבר הפריע והטריד אותי מאוד, בכל זאת פעלתי לקליטתו בבית הספר כמורה מן המנין.

לקראת הראיון שנקבע לו עם המנהל, התקשרתי אליו וביקשתי ממנו להקפיד מאוד על הופעתו החיצונית. "תשתדל להיראות נכבד, עם בגדים מגוהצים ונקיים, וכל מה שקשור לכך", ביקשתיו בנועם.

אבל כשהאיש הגיע לראיון, נדהמתי לראות את הופעתו המרושלת. הוא היה לבוש חולצה מלוכלכת, ואף נדף ממנו ריח רע מאוד.

‏אבקש לשאול: מחד גיסא, אני זקוק לסוג כזה של מורים, ומאידך איני יכול לקבלו עם הופעה מרושלת שכזו. האם להודיע לו שאם ימשיך להגיע כך, איאלץ לשלוח אותו לביתו? ‏והאם בנוסף לכך יש לחשוש לחילול ה' של מורה חרדי המופיע בצורה כזו?

הגר"י זילברשטיין השיב כדלהלן. יש רשות למרכז המגמה להביע את דרישותיו בפני מועמד לקבל את התפקיד, כולל דרישה להופעה מסודרת, כיאה למורה לילדי ישראל. ואפשר לומר זאת בצורה חד-משמעות שאינה משתמעת לשני פנים.

הסיבה לכך היא, כיון שמורה המופיע בכיתה בצורה מרושלת, לבוש בבגדים מלוכלכים, גורם שדבריו לא היו נשמעים, כמו שאמר שלמה בחכמתו "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט' ט"ז). הוא גם יהיה ללעג וקלס בעיני תלמידיו, שלא יקבלו ממנו מאומה.

‏אמנם ראוי גם לנסות לברר את מצבו האישי של המועמד, כיון שיתכן כי הופעתו המרושלת נגרמת בעקבות מצבו בביתו עם רעייתו. ואף יתכן שאשתו אינה בקו הבריאות, ולכן אינה יכולה לדאוג ולטפל בפרטי לבושו ולהעמידו על רגליו, כדברי הגמ' ביבמות (ס"ג ע"א), אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל כתיב "אעשה לו עזר" במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו"? ע"כ.

‏זאת, ועוד; מורה המשתייך למגזר החרדי, צריך לדקדק בהופעתו החיצונית, כמו שאמרו בגמ' שבת (קי"ד ע"א) 'ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב (כתם של שומן) על בגדו חייב מיתה; לפי שכבוד התורה הוא שיראה הגון וחשוב. שנאמר (משלי ח'): "כל משנאי - אהבו מות". אל תקרי משנאי אלא משניאי, ותלמיד חכם שיוצא בבגד עם רבב משניא את התורה בעיני הבריות, היות והם אומרים: אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. ולכן הוא חייב מיתה. ע"כ. ומורינו ורבותינו דקדקו בזה מאוד.

כך למשל מסופר על רבנו מרן הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, ראש ישיבת גרודנא, שגידל רבים מראשי הישיבות של הדור שעבר, שעם היותו עני מרוד ולא היו בידו מעות לרכוש בגדים כפי הצורך, היה מקפיד מאוד על נקיות בגדיו ('תורה יבקשו מפיהו', עמ' 246).

ועיין בחשוקי חמד (עבודה זרה, ט"ז ע"ב) מש"כ בענין תלמיד חכם שיש לו בגד עליון ישן מאד, אך מקפיד על נקיותו, האם ראוי שיהדר בלבושו, ויקנה מלבוש יפה, או כיון שמקפיד על נקיותו, אע"פ שאינו מבהיק לא יחליפנו?

‏וכן סיפר אחד מתלמידיו של מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל: פגשתי את רבי אליהו לראשונה בשנת תשי"ז בכפר חסידים כאשר כבר הגיע לגבורות ונאבדה לו ראייתו באחת מעיניו. והנה, למרות זקנותו וראייתו הלקויה, לא נמצא רבב על בגדיו. ולמרות שמעולם לא נתן לאדם אחר לנקות את בגדיו ולצחצח את נעליו. והיה עושה זאת בעצמו, בכל זאת נראה תמיד מבהיק בנקיונו ('לב אליהו', חלק א', עמ' 83).

‏ומעשה שהיה עם מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שירד מביתו לנסוע ברכב למקום רחוק, כדי להשמיע דרשה ברבים. אך לפני שנכנס למכונית הבחין ברבב כלשהו על בגדו. הוא לא חס על טרחתו, ועלה שוב במדרגות שלש קומות אל מעונו, החליף את מעילו, ורק אז יצא לדרכו ('וזאת ליהודה', ט"ז, עמ' 221‏).

וע"ע במש"כ בחשוקי חמד (מכות, י' ע"א) בתלמוד תורה הזקוק למלמד, ויש שני מועמדים, אחד עטור זקן ולבושו מלבוש יהודי, והשני מסביר טוב יותר את הגמרא, אך איננו עטור זקן, ולבושו כלבוש העמים; את מי להעדיף? ‏ומו"ח הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה חוזר ומדגיש כמה וכמה פעמים את האיסור החמור על בן תורה לצאת לרחוב עם רבב על בגדו, והוסיף, שאנו מחוייבים להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הנוראה המשתוללת בחוצות.

‏ולכן, אפשר ונכון לומר למורה המועמד, להקפיד על נקיון הלבוש, ואם אינו יכול לעמוד בתנאי זה, אין לקבלו למשרה המבוקשת. אמנם יש לבדוק את הרקע לרשלנותו.

לבית דין של מעלה אקח את ה...מטאטא

אולי התרגלנו, שמא לא התחנכנו לכך, אבל המציאות היא עגומה למראֶה * האם חשבנו פעם מדוע הכבישים והרחובות בשכונה חרדית נראים כפי שהם נראים? התרגלנו, וכמה חבל שזה כך, שהרחוב, המדרכות והכבישים, וכל המקומות הציבוריים, יכולים להיות מלוכלכים, ורק הבית והסלון הפרטי שלנו צריכים להיות נקיים ומצוחצחים * עד כדי כך שאתה רואה יהודי יקר מוצא בכיסו ניירות ישנים, חשבונות חשמל / מים שאין לו כבר שימוש בהם, וללא כל מחשבה-שניה הוא משליכם כלאחר-יד על המדרכה שבה הוא צועד * בכרך החדש בסדרת 'מצוות בשמחה', של הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שיצא זה עתה לאור, מביא העורך הרב משה מיכאל צורן קטעים רבים בנושא הכאוב הזה ששמו 'שמירת הנקיון', ובהם שיחה מפורטת של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל עם ראש עיריית מודיעין עלית, עם הסבר שנתן הגאון הגדול שליט"א לדברי מרן זצ"ל

*

שכונת רמת אלחנן, כבר ידענו מזה-שנים, איננה 'מתרגלת' לשום דבר... בהשראת המרא דאתרא שלה, הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, משתדלים לשמור בה על הנקיון, שהוא אחד הנושאים המדוברים בדרשותיו ובשיחותיו של הגאון הגדול שליט"א.

הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב בספרי הגאון הגדול שליט"א, היוצאים לאור על ידי תלמידו, מזכה הרבים הגדול, הרב משה מיכאל צורן. כבר בספריו הראשונים, 'טובך יביעו', 'עלינו לשבח', 'ברכי נפשי', 'לחנך בשמחה' ו'שמחה בבית', אנחנו מוצאים עשרות קטעים בענין של החיוב לשמור על הנקיון, כדי לגרום לקידוש השם בעיני הבריות.

אבל בצמד הספרים החדשים, 'מצוות בשמחה', הבנויים על שרשי 'ספר החינוך', שהוציא הרב צורן שליט"א, המשולבים בדברי החוכמה והמוסר של רבו, הגאון הגדול שליט"א, יש התמקדות רבה יותר על נושא זה, שכן גם במצוות התורה מצאנו שימת-דגש על כך.

*

שמירת הנקיון גם בעת שמחה...

כך למשל מצאנו בהזמנה שפרסם אחד מבתי הכנסת ברמת אלחנן לקראת הכנסת ספר תורה... לאחר שפירטו הגבאים את המקום שבו יסיימו לכתוב את האותיות והמקומות שבהם תעבור תהלוכת ספר התורה, הוסיפו מספר שורות לא מבוטל על הצורך... בשמירת הנקיון, גם בעת השמחה. וצדקו מאוד בהערתם זו.

ייחודו של מקום תורה נמדד דווקא בנקודות הללו, כי מי אומר שבשעת שמחה מותר לבצע דברים שאולי לא היו "מותרים" ביום רגיל?

וייחודו של כל יהודי כבן תורה, אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א, הוא, שהקפדתו על צוויי הקב"ה נעשית בכל עת ובכל מצב, כמו שציווה הגר"י סלנטר זצ"ל לתלמידיו בעת אפיית מצות לפסח שיזהרו לא לפגוע באלמנה המנקה את תנורי האפיה, ולא ציוום להקפיד על כשרות המצות, כי בזאת - חזקה עליהם שיעשו כל ההידורים.

לכן, גם  בעת שרוקדים לכבוד ספר התורה החדש יש לשמור על נקיונו בית אלוקינו ולתת לו כבוד ויקר ויש בזה הרבה מאהבת השם יתברך.

והרי ידוע שסבו של רש"י זכה לנכדו זה מפני שטאטא את הרחבה שליד ארון הקודש בזקָנו, וגם הצדיק רבי אריה לווין זצ"ל זכה למה שזכה מפני שניקה בצינעה את חדרי השירותים בתלמוד תורה 'עץ חיים'. וכל זאת כדי לפאר ולכבד את בית אלוקינו.

*

חובה על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח

הגאון הגדול שליט"א הביא כמה פעמים בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש'חובה גדולה מוטלת כיום על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח כדי לקדש שם שמים בעיני הבריות'. אם נתבונן במצב בו מצויים כיום אחינו בני ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, לא יהיה מנוס מהמסקנה החד-משמעית שהדבר מחייב אותנו כפל-כפליים להיות עבדים נאמנים לאדוננו אבינו יושב-מרומים, ולקדש את שמו ברבים כדי שכל הטועים והתועים, הנוהים אחרי ההבל, יווכחו לדעת שאין כמו יהודי חרדי בכל מה שקשור להנהגות שבין-אדם-לחבירו, ואין כמו לומד תורה היודע להתנהג בדרך ארץ ובמידות טובות.

"אנחנו מחויבים להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הפרועה והנוראה המשתוללת בחוצות", אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א.

*

מה אמר מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לראש עיריית מודיעין עלית?

קטע נרחב במיוחד בענין שמירת הנקיון מצאנו בכרך החדש של 'מצוות בשמחה', במצוה ת"ח - 'מצוַת ישראל לתת ערים ללויים לשבת בהן, והן קולטות'.

צריך לזכור שהמגורים בשכונתם של בני תורה, הם לא רק מְכַפְּרים ומטיבים עם הדיירים; הם גם מחייבים אותם. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אמר פעמים רבות לראש עיריית מודיעין עלית, הרב יעקב גוטרמן, שעל תושבי העיר הזו, ועל ראש העיר במיוחד, רובצת אחריות כלל-ישראלית, 'כיון שראשי הציבור בארץ ישראל, ובעולם כולו, בוחנים אתכם כדי לראות האם עיר של אברכים יכולה להחזיק מעמד!

'עליכם לדעת, הוסיף מרן הגראי"ל זצ"ל, שהכל מביטים בכם לראות כיצד הנס הזה מתנוסס, והאם עיר המורכבת כולה מתושבים חרדיים ומדקדקים במצוות יכולה להתבסס כראוי, כאשר היא מתנהלת רק על פי תורה וקדושה'.

הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין ציין בפני הרב גוטרמן שדבריו של מרן רמוזים בדברי 'החינוך', במצוה שמ"ב, "שלא לשַׁנות את מגרשי ערי הלווים ושדותיהם". ובתוך דבריו שם כתב 'החינוך': 'ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן, ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך' וכו'.

*

מי שיעמיד קיוסק ליד מגרשי הלוויים - יעבור על לאו דאורייתא!

וכפי שהזכרנו לעיל, 'החינוך' כותב שם שמצוה זו לא נאמרה על שבט לוי בלבד, אלא גם על תלמידי חכמים. וממילא, המשיך הגר"י זילברשטיין ואמר להרב גוטרמן, זו היתה כוונתו של מרן הגראי"ל שטיינמן שעורר אתכם על האחריות הגדולה, שהרי עיני כל ישראל נשואות אליכם, וכאשר העיר מתנהלת כראוי - היא משפיעה על כולם, וממנה יראו וכן יעשו.

כשהרב גוטרמן שאל 'מה אם-כן תפקידנו הלכה-למעשה, ובמה מתבטא הדימוי לערי הלווים', השיב הרב שליט"א ואמר, בין היתר, שהחיוב הוא מה שכתוב להדיא בספר החינוך: 'שהיה מן הדין שהעיר הזו שיד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותה בתכלית היופי והחמדה'. ולכן יש לשמור בה על הניקיון, הסדר והנוי. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'. השבח של כולנו הוא שיש עיר כזו בישראל.

הנה לדוגמא נפסק ברמב"ם, על-פי הגמרא, שהתורה מחייבת להקציב אלף אמות מסביב למגרשי הלוויים, ללא בנייה כל-שהיא. מי שמעמיד שם, למשל, קיוסק למכירת משקאות, עובר על לאו דאורייתא!

למדנו מכך על חשיבות החן והנוי, היופי והאוויר, שצריכים להיות בערי הלווים. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'.

*

האדמו"ר ניקה את המדרכה ליד בית מדרשו

עוד, זאת. הגמרא בסוף מסכת כתובות אומרת שרבי חנינא היה "מתקן תקליה בארץ ישראל", ופירש רש"י: "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזֵר שלא ייצא שם רע על הדרכים".

רבי חנינא דאג שלא ידברו לשון הרע על כבישי ארץ ישראל... ואם כן, קל וחומר במודיעין-עלית שהיא כדמות ערי הלווים - שעליכם לדאוג לתקן המכשולים, כדי שלא ייצא שם רע על העיר.

הרי ראינו את גדולי ישראל עד כמה הם שמרו על הנקיון! על כ"ק האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל מסופר שכאשר היה בשואה, אמר שאם יעזרהו השי"ת לצאת מהתופת הנוראה הזו, הרי כשיגיע לארץ ישראל הוא ינקה את רחובותיה!

ואכן, לאחר שהגיע ארצה, וגם לאחר ששימש כאדמו"ר ומורה-דרך לרבים, היה יוצא מדי בוקר אל מחוץ לבית מדרשו במרכז תל אביב, והיה מנקה קמעה את המדרכה.

אז מדוע אנחנו עושים את ההיפך? - אין ספק שזה אחד הדברים העלולים לדחות בעלי תשובה מאתנו! וכבר היו דברים לעולמים, שיהודים מתחזקים הגיעו לריכוזי היהדות החרדית, ומשראו את מצב הרחובות, ונחשפו למראות לא-סימפטיים, חזרו בהם מן ההחלטה להתקרב להשי"ת. ועל גבו של מי תהיה תלויה האחריות?

*

ההשפעה תהיה לא רק על תושבי העיר

כאשר אתם נאים, נקיים ומתוקנים כראוי, אמר הרב שליט"א לראש עיריית מודיעין עלית, הרי שההשפעה מכך תהיה גדולה לא רק על תושבי העיר החרדים לדבר ד', אלא גם על הרחוקים שרואים את כבוד שומרי התורה ולומדיה. בסופו של דבר, התנהגות הזו מעניקה לכם עוצמה-רבתי.

כי משום-מה יש המבקשים ללעוג לשומרי תורה ומצוות, אע"פ שבליבם פנימה הם יודעים את האמת. והנה, כאשר החרדים לדבר ה' מתנהגים כראוי בעיירותיהם ובמושבותיהם, וכל הנהגתם היא בחן בהדר ובכבוד, יש ל'המון העם' פחד ויראה כלפיהם.

ולכן אומרת הגמרא במסכת שבת ש"תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה"; כי כאשר עם-הארץ נפגש עם אדם גדול שלבושו הוא ללא רבב, הוא חש כלפיו כבוד והערכה. הכבוד הזה נותן כוח לתלמיד חכם, וממילא מגביר את העוצמה של שלטון התורה.

*

ובבית הכנסת, על אחת כמה וכמה!

ואם צריכים לשמור על הנקיון ברחובות השכונות החרדיות, בבתי הכנסת על אחת כמה וכמה!

והנה, אנחנו מדברים פעמים רבות על המושג 'מורא מקדש', מאזינים לדרשות מגוונות הנאמרות חדשות לבקרים על נושא זה, קוראים ספרים העוסקים בכך, ולמרבה הפלא המצב נותר כשהיה. מי שמנסה לחזק ולהתחזק בענין, יודע שהדרשנים והספרים, השיחות והעלונים, המעוררים על כך, כמעט ולא מצליחים להשפיע על הציבור.

אנחנו נכנסים אל ד' אמותיו של בית מקדש המעט, ולא מרגישים כל-כך את מה שהיינו צריכים להרגיש... ואם התופעה הלא-משמחת הזו מתרחשת גם אצל הדור המבוגר, הרי שלגבי הילדים ובני הנוער, והדור הצעיר בכלל, על אחת כמה וכמה. הם הרי רואים שהוריהם נכנסים לבית הכנסת באותו אופן ובאותה הרגשה שהם נכנסים לביתם, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

כדי להגיע לפתרון-מה בנושא, יש להביא לחיזוק הקשר הפנימי, הלבבי, עם מה שנקרא 'בית כנסת' ו'בית מדרש'. זה השלב הראשון שבשום אופן אי אפשר לדלג עליו. אם לא נממש אותו, המצב ימשיך להיות כמות שהוא עכשיו, חלילה. באי בתי הכנסיות צריכים להרגיש אושר של ממש בהיכנסם אל בתי התפילה והלימוד. הם צריכים להרגיש שמשהו מושך אותם לשם, 'משהו' שיגרום להם הנאה ותענוג. כל השאר כבר יבוא מאליו, בעז"ה.

*

כך הוא טבעו של אדם

דבר נוסף, חשוב עד מאוד, שעשוי לגרור את הרגשותינו אל הכיוון החיובי, הוא, אם נשתדל בעצמנו לשמור על נקיונו וחזותו הַנָּאָה והמסודרת של בית הכנסת. קשה לו, לאדם בן-תמותה, להתייחס בכבוד למקום שהנקיון אינו משמש תו-זיהוי אוטומטי שלו.

כך הוא טבעו של אדם; כאשר הוא נכנס למקום נקי, מצוחצח ומסודר, הוא מתייחס אליו בכבוד, וגם - ימשיך לשמור על הנקיון. אף אחד לא מעונין להיות הראשון שישליך ניירות ולכלוכים על הרצפה...

אם נזכה לראות את בתי הכנסיות בנקיונם, יש סיכוי גדול שגם היחס האישי שלנו אליהם, ישתנה מן הקצה אל הקצה. והיא-היא הנותנת; מפני שאין אנחנו מרגישים בחשיבותו ובהדרו הרוחני של בית הכנסת, גם נקיונו והדרו החיצוני אינם חשובים כל-כך בעינינו.

זה המקום לקרוא לכל מתפללי עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, לדאוג לנקיונו ולצחצוחו של בית מקדש המעט שלהם. כאשר הנכם רואים נייר או לכלוך על הרצפה, התכופפו והרימו אותו והשליכוהו לפח האשפה. בכך אתם גורמים במו-ידיכם להשבת עטרה ליושנה. לא פחות ולא יותר.

אנחנו מכירים ת"ח שאינו חס על כבודו, ומקפיד להרים תמיד כל פיסת-לכלוך הנראית על רצפת בית הכנסת. מנגד, באחד מבתי הכנסיות נתקלנו ביהודי הדואג להחליף כל מנורה שאיננה פועלת, והוא עושה זאת על חשבונו הפרטי.

האמינו לנו; כמה כסף זה כבר עולה לו?! - לא הרבה! אבל הוא משיב בכך את כבודו המושפל של בית הכנסת. מאוד-מאוד אכפת לו שהמקום בו הוא מתפלל ולומד, ייראה יפה ומואר. וכשמנורות אינן פועלות, זה נראה ממש ההיפך.

מדוע בביתנו הפרטי אנחנו מזדרזים להחליף מיד כל מנורה ברגע שהיא מתקלקלת, ואילו בבית הכנסת אין הדברים כך?! ולפעמים מזדמן לראות מנורות שאינן פועלות שבועות וחודשים, ואף אחד אינו דואג להחליפן. ואחר כך עוד רוצים שהמתפללים יתנהגו בכבוד בבית הכנסת!

*

פתאום הם ירגישו 'כמו בבית'

יתירה מכך. יש ענין גדול שבית הכנסת יהיה גם מפואר, עד כמה שהדבר אפשרי מבחינת המתפללים. המושג 'פאר והדר' נתון לביטוי יחסי, כל ציבור והפאר שלו. כל ציבור והיכולת שלו.

אבל, כאשר המתפללים נכנסים למקום מהודר ומרשים, הדבר מותיר עליהם רושם רב, וממילא ההתייחסות שלהם לבית הכנסת, תהיה אחרת. ככה הדברים פועלים בתקופתנו. וחבל להילחם נגד זה.

בוודאי שלא כל ציבור יכול להרשות לעצמו להקים מבנה מפואר ורב-רושם. אבל גם אם הריהוט הכללי, השולחנות והסטנדרים, הכסאות והחלונות, אומרים הוד והדר, מצב זה יסייע לכולם לשנות את היחס לבית הכנסת. פתאום הם ירגישו 'כמו בבית', מבחינה חיובית כמובן; וכמו שבמעונם הפרטי יש הקפדה על יופיים של הפריטים המאכלסים את הבית, כך הדבר בבית הכנסת.

אבל כאשר החלונות 'חורקים' ושבורים, הכסאות מנותצים ואי אפשר לשבת עליהם, והמראה כולו מבייש את מי שנכנס לשם, נדמה שבמצב כזה גם היחס יהיה בהתאם... לא שאנחנו מצדיקים זאת, חלילה; אבל מה לעשות אם זה טבעו של אדם, וזו המציאות...

נכנסנו כמה פעמים לבתי כנסת מרשימים ונאים בתבניתם, הן במעטפת החיצונית שלהם, והן בחלקים הפנימיים, ונוכחנו על-אתר שהציבור המגיע לשם יודע את אשר לפניו, ומתייחס בהתאם, דהיינו - בכבוד ובהערכה.

ואל תגידו שאלו הם סממנים חיצוניים גרידא; לא, בפירוש לא. הכבוד וההערכה שרוחשים המתפללים למקום כזה, מגיעים ממקום של מורא, כי 'נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלימה', כדברי 'החינוך' - 'נפשם מתפעלת שם לטוב'!

*

מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל נזכר ב...מטאטא

הסיפור דלהלן נסוב על מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שמרן הגאב"ד דבריסק הכתירו בתואר 'ראש ראשי הישיבות'.

היה זה בתקופה הראשונה לייסודה של ישיבת פוניבז', ולהנהלה לא היו אמצעים על מנת לכלכל את צרכי הישיבה. הרב מפוניבז' שהה באותה תקופה בחו"ל, באיסוף כסף אצל נדיבי-עם.

הגיע המצב עד כדי כך שלא היה כסף לתת לעובדי הנקיון, והם עזבו את המוסד. מרן הגר"ש רוזובסקי, שהיה איסטניס בטבעו, נכנס יום אחד לישיבה, והבחין בלכלוכים המצויים על הרצפה, ולא יכול היה לסבול את המצב הנורא.

בישיבה למדו באותה תקופה רק כמה עשרות תלמידים. כיון שהיה זה בשעת בוקר מוקדמת, היכל הישיבה היה ריק. ר' שמואל סגר את ההיכל, הגיף את הדלתות והווילונות, ואז - לקח מטאטא והחל לנקות את האולם. סיים לטאטא, ולקח דלי וסמרטוט ושטף את הרצפה. כך עשה מספר ימים, ואיש לא ידע מי אחראי לנקיון בישיבה.

עד שמרן הרב מפוניבז' חזר מחו"ל, והזרים כסף לקופת הישיבה, ועובדי הנקיון שבו לעבודתם.

ואיך התגלה הסיפור? - הוא-עצמו סיפר זאת.

כשחלה הגר"ש את חוליו האחרון, והיה על ערש דווי, התכנסו בני משפחתו סביב למיטתו, ואז פכר רבי שמואל את ידיו ואמר בצער: עם מה אני מגיע לעולם העליון?

שמעתם שאלה??? מרן זצ"ל, שכאמור היה ראש לכל ראשי הישיבות, ואת תורתו שותים בצמא ריבֵּי-רבבות הלומדים, שאינם יכולים לצלוח את הסוגיות הקשות בלי 'שיעורי רבי שמואל' (וזכורני שמו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה כורך את דבריו וסברותיו של ר' שמואל עם גדולי האחרונים כמו ה'אבני נזר' ודומיהם) - אותו רבי שמואל לא יודע עם מה הוא יגיע לעולם העליון?

עד שנפלטה אנחת-רווחה מפיו של ראש הישיבה. הוא סיפר לבני ביתו מה שהיה בזמנו עם הנקיון בישיבה, ואיך הוא טאטא את ההיכל, ואמר: 'אני אקח את המטאטא ואעמוד איתו בפני בית דין של מעלה'! - - -

האם על המטאטא הלזה יש פירוש על הרשב"א, או הסבר כלשהו על רש"י מוקשה במסכת בבא קמא?? - לא! ואם כן מה מצא הגאון האדיר ההוא במטאטא??

על-כרחנו נמצאנו למדים שיתרונה של המצוה הזו, של טאטוא ההיכל, נמדד בכך שהדבר נעשה בהסתר, באין-רואים, אבל יש גם בו-עצמו יתרון גדול של שמירת כבוד השם יתברך.

הדוגמא שניתנה לאיש הצבא

במצוה תקס"ו - 'מצוה להתקין יד במחנה', כותב החינוך בשרשי המצוה, '...כי כל הירא מעבֵרות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ' ע"ב). וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.

הגאון הגדול שליט"א סיפר ש'איש צבא ביקש לשמוע מאתנו מה פירוש המושג 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. והשבתי לו, הנה לך דוגמא מהמציאות שבה אתה נמצא, דהיינו חיי הצבא.

כשאתם יוצאים לקרב, או לפעולה צבאית כלשהי, מה הן הפקודות הצבאיות הניתנות לחיילים המשתתפים בקרב? - שאלתי את הקצין, והוא השיב ופירט את סגנון הפקודות הללו, שעיקרן הוא כיצד לנצח את האויב, ולהערים עליו עד שייכנע.

אז הנה, בוא תשמע עכשיו את הפקודה שנותנת התורה שלנו לפני יציאה למלחמה. נאמר בתורה (דברים, כ"ג י"ג-י"ד) 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ; ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך'.

רבים חושבים שמדובר בעניינים רוחניים, ובוודאי שיש שם גם עניינים כאלה, אבל 'החינוך' במצוותנו מסביר את ציווי התורה בשמירה על הנקיות ביציאה למלחמה, בדברים גופניים.

'שנצטווינו, כשיצאו חֵילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום, ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות'.

ובשרשי המצוה מסביר 'החינוך' - 'שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה, שכולן נקיי הנפש וכו'; וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף'.

ובמלים שלנו, זה נקרא לשמור על הנקיון והנקיות בכל מקום, ובמיוחד בבית ה', שכאשר יגיעו לשם אנשים שלא זכו לשבת בבית ה', ויראו את המקום נקי ומצוחצח, הרי יגרום הדבר 'שבח לאומה', וקידוש השם גדול.

הנה תראה, פניתי ואמרתי לאיש הצבא, מה מצוה אותנו התורה בצאתנו למלחמה, וגם זה בכלל 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

כי חוסר-הנקיון והלכלוך, הולכים יד-ביד עם החטא והכיעור, כמו שמובא בבעל הטורים בפרשת בשלח (שמות, י"ז י"ד), שהמלים 'כְּתָב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו', הן ראשי תיבות 'זבוב'.

***

המאמר מתפרסם כאן באדיבות עיתון 'יתד נאמן' - שבו פורסם בערב שבת קודש פרשת מקץ התשע"ט

תלמידי חכמים שהפכו בצוק העיתים למנקי בית-הכנסת

"מצוות בשמחה" - הוא שמו של ספר שזה עתה יצא לאור, על ידי הרב משה מיכאל צורן.

הספר מבוסס על שיעורים שנאמרו על ידי הרב יצחק זילברשטיין, ועובדו על ידי הרב צורן.

כמנהגו בקודש, מקדיש הרב זילברשטיין תשומת לב מיוחדת לחשיבות השמירה על הניקיון ועל היחס הנכון לטיפוח הסביבתי לאור מקורות חז"ל והנהגותיהם של גדולי ישראל.

לצד עריכת הספרים, מקדיש הרב צורן חלק ניכר מזמנו להוצאת העלון הוותיק 'קול ברמה' - שבעיקרו נועד עבור תושבי שכונת מגוריו - 'רמת אלחנן' בבני-ברק. אמנם, תפוצתו הרחבה ותוכנו המרתק, הקנתה לו מעמד של כבוד בקרב ציבורים נרחבים.

באופן עקבי מקפיד הרב צורן להקדיש בעלונו פרק נכבד לתחום הטיפוח הסביבתי, באמצעות אנקדוטות שונות מחיי היומיום - כאלה שהוא נתקל בהן אישית, או כאלה שהובאו אל שלחנו. 

באדיבותו של הרב צורן, מוצג כאן לקט נבחר של ציטוטים מן הספר ומן העלון - המיטיבים להמחיש את הדברים.

***

רבנים שהפכו למנקי בית-כנסת

רבי גד אייזנר זצ"ל (ר' גודל - כפי שהוכר בכינוי) נחשב לדמות פלאית וייחודית. הוא חווה על בשרו את אימי השואה - שבה איבד את משפחתו, דבר שלא מנע ממנו, ולהיפך, אף הגביר אצלו את הרצון ואת הדחף להפיח רוח חיים, עידוד ותקווה בקרב יהודים רבים שעימם נפגש במחנות ההשמדה השונים. עמל רב השקיע בכדי להחדיר בהם אמונה ולנסוך בהם תקווה. 

בחלוף שנים, לאחר תקופה שבמהלכה שהה בצרפת, זכה לעלות ארצה ולכהן כמשגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם' שבתל-אביב, תוך שהוא משמש לתלמידיו דוגמת מופת לתלמיד חכם שהליכותיו בקודש נעימות לסביבתו ומקרינות עליה מהודה.

*

לאחר המלחמה העולמית השניה, היו מעייניו של רבי גד נתונים ביתר שאת לבני הנוער אשר שרדו מן המלחמה, כאשר הוא תר אחר כל דרך שתאפשר לו להרבות חסד עם הפליטים, נערים ומבוגרים כאחד.

פרקים מופלאים בענין זה רשם יחד עם רעו וידידו הטוב הרה"ח רבי איטשע לייזער זצ"ל.

דוגמא אופיינית לתחבולת-חסד שלהם מאותם ימים, ניתן לראות במעשה שהתרחש במהלך שהותם בפריז:

יהודי נכבד, שהכירוהו כעדין נפש, הסתובב כשהוא חסר פרנסה, וכתוצאה מכך, גם מיואש ומדוכדך. רבות העסיקו את עצמם על מנת למצוא פרנסה שתכבד את האיש.

ויהי היום, נודע להם כי בבית-כנסת הממוקם בפאתי-העיר זקוקים ל'איש-ניקיון'. הלכו שניהם והציעו את מיודעם לתפקיד, ובבית הכנסת הפריזאי קיבלו את מועמדותו בשמחה.

נותר להם רק לוודא שהעבודה אכן תבוצע.

בעדינותם כי רבה וברצותם לגמול חסד בל-יתואר עם אותו יהודי חסר פרנסה, החלו לבצע בעצמם את מלאכת הניקיון, משל לא היו הם עצמו יהודים נכבדים ששמם הולך לפניהם.

כך, כשהם חדורים בתחושת שליחות ומצוידים בלב גדול - החלו פוקדים מדי יום באשמורת הבוקר את בית-הכנסת, מנקים ומטפחים אותו, ודואגים כי המתפללים ימצאוהו כשהוא נאה ומכובד.   

הם לא רק עשו הכל בעצמם, כי אם גם דאגו לספר לאותו יהודי נכבד כי בבית הכנסת הנ"ל מבקשים לקבלו כרב ומורה-הוראה - אם רק ייעתר לבקשה.

הלה כמובן נעתר, והתייצב בית הכנסת - שהפך לעמוד תחת 'הנהגתו'. תפקיד שהסב לו עונג גדול ומעמד מכובד.

ומי שילם את משכורתו של הרב?   

את המשכורת שקיבלו מהקהילה עבור עבודות-הניקיון, העבירו השניים אל האיש ההוא, תוך שהם מתמידים במנהגם ומגיעים מדי בוקר בבוקרו ל'מקום עבודתם' בבית-הכנסת.

"פעם אחת", שח כבדרך אגב לימים רבי גד'ל בחיוכו הנלבב, "כמעט וארעה תקלה. הגבאי של בית הכנסת החליט לבצע שינויים בסדר ימי הניקיון, ולשם כך פנה אל 'הרב' - שהיה רשום אצל הגבאים כעובד הניקיון על מנת לעדכנו בפרטים".

בחסדי שמים, היות והרב לא הבין צרפתית, והגבאי לא דיבר אידיש, הרי מי שנקרא שוב לתווך בין הצדדים - היה רבי גד'ל עצמו, ששוב דאג להושיב את הסדר על כנו - תרתי משמע.

הרב כמובן נותר לשמש בתפקידו ימים רבים, מבלי שידע את אשר התרחש מאחורי הקלעים למענו.

אשרי העם שאלו הם גידוליו וגדוליו.

(מתוך פרקי תולדותיו בסוף הספר 'ממשנתו של רבי גד'ל)

***

טרם פטירתו הורה רבי אריה לוין לסייד את ביתו

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל התגורר בשכונת 'נחלאות' בבכוך קטן - שקירותיו לא היו מסוידים כלל. במושגי ימינו יקשה להבין כיצד גידל משפחה בדירה שכזו - אם ניתן להגדיר כך את אותו כוך צר.

והנה, כיומיים טרם פטירתו, כאשר מצבו היה מוגדר כקשה מאד, פנה אל בני משפחתו בבקשה - שניתן להגדירה כמוזרה במקצת: "אנא, דאגו לסייד את קירות הבית שבצילו חסיתי משך שנים רבות". דבר שלא עלה על דעתו כלל מאז החל להתגורר בבית.  

לפליאת בני הבית על מה ראה זאת לנחוץ דוקא בשעה זו? הסביר רבי אריה ברוב אצילותו ובהדרת כבודו: "חוששני כי כאשר יגיעו המה המנחמים אל הבית, ויראו את מצבה של הדירה  - שבה התגוררתי שנים כה רבות, ינזפו בכם בני הבית על אשר אפשרתם לי לחיות כך. והרי הדבר לא היה קשור כלל אליכם. אני הוא שבחרתי לחיות כך, ומדוע איפה עלי לגרום לכם לצער על לא עוול בכפכם?!"

דמותו האצילית של האיש רם המעלה, ממשיכה ללוות אותנו גם שנים רבות לאחר פטירתו, ומשמשת לנו דוגמת מופת ליהודי אשר דאגתו לזולת ניצבת בראש מעייניו - גם ברגעיו האחרונים עלי אדמות. 

***

הכוונות מצוינות, התוצאות קצת פחות

"ברור מעל לכל ספק", כותב הרב צורן בעלון 'קול ברמה' שזה עתה יצא לאור, "שהאדם, או הארגון המניח את קרטוני הלחם, הלחמניות והפיתות, בכניסה לבית-הכנסת המרכזי שבשכונתנו (רמת אלחנן) - עושה זאת מתוך כוונה טובה, הכי-טובה שאפשר.

מה יש יותר טוב מזה - כאשר אנשים לוקחים את המאפה הטעים חינם אין כסף? אבל, למרות הכוונות הטובות, והגם שהיוזמה היפה הזו אכן מסייעת לציבור, יש לשקול בכובד-ראש האם להמשיך בה, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, הלכלוך המרובה שנוצר בכניסה לבית-הכנסת. עד כדי כך שאוזנינו שמעו, ולא זר, מפי מספר אנשים המתגוררים מחוץ לשכונה - שהביעו תמיהה-רבתי, על המראה המאוד-לא-סימפטי של דברי-מאפה המושלכים על הקרקע בכל עבר בצורה שאינה מכובדת.

מלבד העובדה שמדובר בלחם - שאנחנו מחויבים שלא להשחיתו ושלא לבזותו, הרי שהכניסה לבית-הכנסת היא המקום הכי-פחות-מתאים למראות המביישים הללו.

הסיבה השניה נעוצה בכך שכיון שהלחמים מונחים בחוץ, מתחת לכיפת השמים, הם חשופים לבעלי חיים, ונדמה שרבים מאתנו כבר נתקלו בחתולים, יונים, ואפילו כלבים, המניחים את לשונם על דברי המאפה.

קיבלנו בקשות רבות מציבור התושבים שנפשם קָצָה בכניסה הלא-נקיה, במינוח עדין, לבתי הכנסת, והם מבקשים / דורשים להפסיק להניח שם את המאכלים.

*

מצפים מאתנו להרבה יותר

המגורים בשכונתם של בני תורה, הם לא רק מטיבים עם הדיירים; הם גם מחייבים אותם רבות.

מרן הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל שח פעמים רבות לראש עיריית מודיעין עלית, הרב יעקב גוטרמן: "כי על תושבי העיר הזו, ועל ראש-העיר במיוחד, רובצת אחריות כלל-ישראלית - 'כיון שראשי הציבור בארץ ישראל, ובעולם כולו, בוחנים אתכם כדי לראות האם עיר של אברכים יכולה להחזיק מעמד!' 

הרב יעקב גוטרמן - ראש עיריית 'מודיעין עילית' 

'עליכם לדעת אפוא', הוסיף מרן הרב שטיינמן - 'שהכל מביטים בכם לראות כיצד הנס הזה מתנוסס, והאם עיר המורכבת כולה מתושבים חרדיים ומדקדקים במצוות יכולה להתבסס כראוי, כאשר היא מתנהלת רק על פי תורה וקדושה'".

הרב זילברשטיין ציין בפני הרב גוטרמן (והדברים הובאו בכרך החדש של הספר 'מצוות בשמחה') שדבריו של מרן רמוזים בדברי בעל ספר 'החינוך', במצוה שמ"ב: "שלא לשַׁנות את מגרשי ערי הלווים ושדותיהם".

'החינוך' מפרט שם את הדינים לפרטי-פרטים, וכותב:

'משרשי המצוה, לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחוכמה, שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר - 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'.

'ומתוך כך שהחוכמה בתוכם היה עֵסֶק כל ישראל עמהם תמיד, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן, ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם - וירא כי כן טוב, וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גֵרוע וגנאי'.

וכפי שהזכרנו לעיל, 'החינוך' כותב שם שמצוה זו לא נאמרה על שבט לוי בלבד, אלא גם על תלמידי חכמים.

וממילא, המשיך הגר"י זילברשטיין ואמר לרב גוטרמן: 'זו היתה כוונתו של מרן הרב שטיינמן שעורר אתכם לאחריות הגדולה הרובצת עליכם, שהרי עיני כל ישראל נשואות אליכם, וכאשר העיר מתנהלת כראוי - היא משפיעה על כולם, וממנה יראו וכן יעשו.

כשהרב גוטרמן שאל את הרב זילברשטיין: 'מה אם-כן תפקידנו הלכה-למעשה, ובמה מתבטא הדימוי לערי הלווים?'

השיב הרב זילברשטיין ואמר: 'ראשית, החיוב הוא מה שכתוב להדיא בספר החינוך: '...שהיה מן הדין שהעיר הזו שיד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותה בתכלית היופי והחמדה...'.

ולכן יש לשמור בה על הניקיון, הסדר והנוי. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'. השבח של כולנו הוא שיש עיר כזו בישראל.

הנה לדוגמא נפסק ברמב"ם, על-פי הגמרא, שהתורה מחייבת להקציב אלף אמות מסביב למגרשי הלוויים, ללא בנייה כל-שהיא. מי שמעמיד שם, למשל, קיוסק למכירת משקאות, עובר על לאו דאורייתא! למדנו מכך על חשיבות החן והנוי, היופי והאוויר, שצריכים להיות בערי הלווים. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'.

עוד, זאת. הגמרא בסוף מסכת כתובות אומרת שרבי חנינא היה "מתקן תקליה בארץ ישראל", ופירש רש"י: "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזֵר שלא ייצא שם רע על הדרכים". רבי חנינא דאג שלא ידברו לשון הרע על כבישי ארץ ישראל... ואם כן, קל וחומר במודיעין-עלית שהיא כדמות ערי הלווים - שעליכם לדאוג לתקן המכשולים, כדי שלא ייצא שם רע על העיר".

*

האדמו"ר ששרד את השואה, עלה ארצה, הקפיד לנקות את המדרכה שבפתח ביתו בתל-אביב

"באמת", מוסיף הרב צורן וכותב: "האם חשבנו פעם מדוע הכבישים והרחובות בשכונה חרדית נראים כפי שהם נראים? למה? למה אי אפשר לזוז מטר, ואולי אף פחות מזה - מבלי להיתקל בפסולת כלשהי המונחת שם? המצב הגיע עד כדי כך שהאדם החולף במקום יכול לחשוב שאנשים עומדים כל היום במרפסת-ביתם ומשליכים משם את שיירי-הפסולת הללו...

התרגלנו, וכמה חבל שזה כך, שהרחוב, המדרכות והכבישים, וכל המקומות הציבוריים, יכולים להיות מלוכלכים, ורק הבית והסלון הפרטי שלנו צריכים להיות נקיים ומצוחצחים.

אתה רואה יהודי יקר הולך מביתו לבית המדרש, והנה הוא מוצא בכיסו - ניירות ישנים, חשבונות חשמל / מים שאין לו כבר שימוש בהם, וללא כל מחשבה-שניה הוא משליכם כלאחר-יד על המדרכה שבה הוא צועד.

ואנחנו שואלים: 'מדוע? הרי ראינו גדולי ישראל נוהגים בדיוק הפוך! על כ"ק האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל מסופר שכאשר היה בשואה, אמר שאם יעזרהו השי"ת לצאת מהתופת הנוראה הזו, הרי כשיגיע לארץ ישראל הוא ינקה את רחובותיה! ואכן, לאחר שהגיע ארצה, וגם לאחר ששימש כאדמו"ר ומורה-דרך לרבים, היה יוצא מדי בוקר אל מחוץ לבית מדרשו במרכז תל אביב, והיה מנקה קמעה את המדרכה'. 

בית מדרשו של הרבי מהוסיאטין בתל-אביב

אז מדוע אנחנו עושים את ההיפך? 
- אין ספק שזהו אחד מן הדברים העלולים לדחות בעלי-תשובה מאתנו!

וכבר היו דברים לעולמים, שיהודים מתחזקים הגיעו לריכוזי היהדות החרדית, ומשראו את מצב הרחובות, ונחשפו למראות לא-סימפטיים, חזרו בהם מן ההחלטה להתקרב להשי"ת. ועל גבו של מי תהיה תלויה האחריות?'

"כאשר אתם נאים, נקיים ומתוקנים כראוי", אמר הרב שליט"א לראש עיריית מודיעין-עלית, "הרי שההשפעה מכך תהיה גדולה לא רק על תושבי העיר החרדים לדבר ד', אלא גם על הרחוקים שרואים את כבוד שומרי התורה ולומדיה. בסופו של דבר, התנהגות הזו מעניקה לכם עוצמה-רבתי.

כי משום-מה יש המבקשים ללעוג לשומרי תורה ומצוות, אע"פ שבליבם פנימה הם יודעים את האמת. והנה, כאשר החרדים לדבר ה' מתנהגים כראוי בעיירותיהם ובמושבותיהם, וכל הנהגתם היא בחן בהדר ובכבוד, יש ל'המון העם' פחד ויראה כלפיהם.

ולכן אומרת הגמרא במסכת שבת: ש"תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה"; כי כאשר עם-הארץ נפגש עם אדם גדול שלבושו הוא ללא רבב, הוא חש כלפיו כבוד והערכה. הכבוד הזה נותן כוח לתלמיד חכם, וממילא מגביר את העוצמה של שלטון התורה.

*

במקום לשבור ולהרוס, החליטו הילדים להשקיע בטיפוח הגינה

ואם דיברנו על שמירת הנקיון, הסדר והיופי, במרחב הציבורי, יש לשבח בכל לשון את הילדים במספר בניינים בשכונתנו שמצאו לעצמם עיסוק, והוא, לנקות את הבנין, וליצור איזושהי גינה בחצר, שיתנוססו בה פרחים ועציצים, דשא וכיו"ב.

הילדים עושים זאת כמובן שלא על חשבון זמני הלימודים, או בימי בין הזמנים, ויש בכך תועלת מרובה, גם מצד עצם שמירת נקיונם ויופיים של הבתים, וגם מפני שבזמן שהם מתעסקים בפעילות חיובית, אין הם מתחברים עם חברים לא-טובים, וכאלה יש כיום למכביר, להוותנו.

יש החולפים ליד הילדים הללו ונדים להם בראשם, כרוצים לומר: 'מה אתם מתעסקים עם שטויות...'.

אז אנחנו רוצים לומר, שפשוט וברור שיש בכך עיסוק חיובי ביותר, ואם הגמרא מספרת על אחד האמוראים שהעסיק את ילדיו ב...שבירת חפצים ישנים, כדי להוציא בכך את המרץ שלהם, הרי בוודאי שהעיסוק ביצירת גינה הוא חיובי, ועשוי להביא את הילד לידי סיפוק, כך שכאשר הוא הולך ללמוד, גם הלימוד שלו ייעשה במרץ רב, בחשק ובשמחה. עתה הוא ירצה ללמוד, כי נתנו לו את הכלים לכך.

*

בית הכנסת אינו מרכז למיחזור ספרי-קודש

ונקנח באיזכור קצר של תופעה מוכרת:

הרב מרדכי גלאי, הגבאי המסור של בית-הכנסת 'קהל חסידים' בשכונת 'רמת אלחנן', ביקש להתריע על תופעה הגורמת לטרחה יתירה אצל הגבאים - כאשר אנשים רבים המבקשים להיפטר מן הספרים המיותרים שהתקבצו בביתם, מוצאים לעצמם פתרון באמצעות הבאתם לבית הכנסת - מבלי שבדקו קודם לכן האם יש בהם תועלת עבור ציבור הלומדים.

הם בטוחים מן הסתם שבכך הם מקיימים מצוה-רבתי, בהיותם ממציאים עבור קהל המתפללים ספרים שיעשירו את ידיעותיהם ויסייעו להם בלימודם!

ולא היא.

אין הם יודעים, שברוב ככל המקרים, נאלצים הגבאים בשל חוסר מקום - תוצאה מבורכת של שפע הספרים שהתברך בהם דורנו, להפנותם אל הגניזה (ובכלל זאת, לא אחת, כך הם הדברים גם בנוגע לספרים חדשים!).

כדרכו, דואג הרב צורן, להמחיש את דבריו באמצעות תמונה - שבה נראים הספרים כשהם מונחים במספר ערמות, בדרכם האחרונה אל מתקן 'הגניזה' השכונת.

הכנסת ספרים אל הגניזה, עולה כידוע כסף. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, מי שתאלץ לשאת בהוצאות הנלוות, היא קופת בית-הכנסת.

ומי הוא אשר יעטה על שכמו את הטיפול הפיזי באותם ספרים - שמצאו את דרכם (אולי מתוך כוונה טובה) אל בית-הכנסת - המשמש לעתים קרובות כתחנת האיסוף השכונתית? הגבאי המסור כמובן!   

אנא, מתפללים יקרים, שימו זאת על לבכם. חשבו לא רק על עצמכם, לא רק על הספרים ועל כבודם האחרון, גם על הגבאים המסורים ועל כבוד בית-הכנסת. 

***

שלוחים מכאן איחולי ברכה לרב צורן לרגל הופעתו של הכרך השני, והאחרון בסדרת 'מצוות בשמחה'. 'אח' נוסף לספרים הפופולאריים: 'עלינו לשבח', 'ברכי נפשי', 'לחנך בשמחה' ו'שמחה בבית'.

הספר החדש מלֻווה במאות עובדות חדשות ולא מוכרות מגדולי הדור.

מחנכים רבים מעידים על התועלת המרובה שהביאו ספרים אלה, וזאת בשל ייחודיותם של לקחי-המוסר הכתובים בסגנון המותאם מאוד לבני דורנו.

את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים הנבחרות ואצל הרב צורן.

לפרטים: משה מיכאל צורן - 0533103388