יום רביעי, 23 בינואר 2013

זה א-לי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות

'יודאיקה', מילה שאוצרת בקרבה אינספור יצירות מופת, ומגלמת בתוכה גילוי של רצון אמיתי למצוא נחת רוח לפני מי שאמר 'התנאו לפני במצוות'.

שלוש מילים בפרשתנו - '...זה א-לי ואנווהו', משמשות מקור והשראה לרבבות יצירות אומנות-יהודית לאורך הדורות. התחושה העילאית שבה נאמרו בעת שירת השירה רבת הכיסופין למקדש ה', בעוברם בים סוף, מלווה את בני עמנו אף לאחר שגורשנו מן הבית הגדול. התקווה העזה לחזות שוב בבנינו, עוברת כחוט שני רקום בכל אותן יצירות פאר, שרובן ככולן, מבקשות לבטא את כיסופי הקודש של יוצריהן, כמו של בעליהן, לשוב ה' לציון במהרה. 

לא רק נוחם ועידוד, יופי, פאר והדר, כי אם גם ובעיקר חיבוב מצוה, מצא והמציא העם היהודי לאורך אלפיים שנות גלותנו.  

***

האמנות היהודית עיטרה את בתי הכנסת הרבים, כמו את בתי היהודים, בכל תפוצות ישראל. בין יתר מטרותיה, שימשה האמנות גם ליצירת חייץ בין התרבות היהודית לבין תרבות העמים.

זהו לא רק ענין של יופי, אף כי גם הוא משמש כלי בידי האדם לניצול פלאי הבריאה.

סמלים ידועים ועיטורים שונים, חלקם נפוצים ביותר, כבית המקדש וקברי אבותינו, דגלי וברכות י"ב השבטים, שבעת המינים ושאר מוטיבים, שימשו מאז ומתמיד כחלק בלתי נפרד מעיטור כלי הקודש ובתי הכנסת. שורשיה של התופעה נעוצים כבר בבית המקדש, אשר לפאר ולהדר היה חלק נכבד ביופיו המיוחד. 

מאותן קבין רבים של אמנות יהודית שירדו לעולם, נטלו ספרי הקודש, שעריהם עיטוריהם וכריכותיהם את רובם.

ביטוי מיוחד לאותו שילוב של יופי וחיבוב מצוה, ניתן למצוא בעיקר בספרי הקודש, כיאה וכיאות לעם הספר.

***

כבר מקדמת דנא רווחה התופעה בקרב יהודים מחבבי מצוה, להדר, לעטר ולפאר את תשמישי הקדושה אשר ברשותם. יפיפותו של יפת שכנה דרך קבע באוהלי שם. לא רק בעלי האמצעים שיכלו לאפשר לעצמם לרכוש חפצי קודש ושאר כלים נאים, רתמו את החומר לטובת הרוח. רבים וטובים, מבין קדושי אמוני ישראל, עשו זאת למרות מצבם הדל. כסף וזהב אמנם חסרו להם לרוב, אולם ידי הזהב שבהן התברכו, עשו זאת לא פחות, ואולי טוב יותר מאותם בעלי מלאכה מובהקים, שדרשו הון רב בעד תוצרתם המסחרית.

הראש היהודי השכיל תמיד להמציא ולשכלל. כל עוד הדמיון עבד, יכולים היו כלי המעשה להוציא את המחשבות אל הפועל. בכל דור ודור, התאימו את עצמם היהודים למצבם הנתון. וכשהארנק מנע זאת מהם, השכילו לגבור גם על המכשולים שהציבה המציאות היומיומית.

***

אולם, אין כל צורך להרחיק לכת ולחטט בנבכי העבר, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנה, כאן ועכשיו, באחד מרחובותיה הסואנים של עיר הקודש, מתמזגות להן יחדיו הגלויות השונות, אל אחת מפנינות החן של עולם היודאיקה.

גלות מצרים נושקת לגלות ספרד וגלות בבל לפזורה האשכנזית, כולן יחד משמשות כאן בערבוביא כתזכורת לגורלו של העם היהודי לתקופותיו השונות. בשביל לראות את המכנה המשותף הזה, כדאי וצריך לראות את המכלול המוצב כאן לתפארה בבית המכירות של 'קדם'. 

***

ניחוח עתיק מקדם את פני עם דריכתי על מפתן דלת בית המכירות, עוד בטרם אכנס אל חפצי הקודש פנימה, כבר אזכה לצוד בזווית העין את אחת מיצירות הפאר הניצבות לתפארה על הקיר שממול. לא ממש עתיקה, בת כמאה וחמישים שנה בסך הכל. ובכל זאת, אין כמותה לבטא את הקשר העמוק שיש לאנשי 'קדם', עם כל מה שאינו צועד עם הקידמה.

כל פינה כאן מנוצלת לטובת הצגת הפריטים השונים. ויטרינות ישנות (לא עתיקות) נושאות על גבן אוספים שונים: רימונים, מגוון ידי תורה, מוטות עצי חיים, גביעים, מגדלי בשמים נרתיקים לספרי תורה ועוד מאות פריטים יקרי ערך. על אחד הקירות מוצבות חנוכיות, ובפינה אחרת תלויה מנורת שבת שכבר האירה לפני שנים רבות.

מגוון עצום ורחב של כתבי-יד וספרי קודש יהודיים עתיקים, לצד מגזרות נייר יהודיות ומסמכי תקופה אחרים. חדר לפנים מחדר, כל אחד מהם גדוש לעייפה ביצירות שמקורן בעם היהודי.

כולם יחד מסמלים את ההווי היהודי האיתן והבלתי נכחד, אשר שמר על עצמו לאורך אלפיים שנות הגלות, בכל אותן קהילות עתיקות, שרבות מהן כבר אינן קיימות, אשר היו פזורות בארצות שונות, על פני יבשות שונות, ובקרב עמים שונים.

וכמו מעצמה, מספרת היצירה ליודעי חן ואומנות ולמביני דבר, על הסביבה שבה נוצרה, על ההווי היהודי ועל היחסים בין היהודים לתרבות השלטת.

יהיו שיאמרו כשנימת כאב מתלווה לקולם: כמה חבל שפריטים שמטרתם לסייע לשמור על המצוות - הפכו בצוק העיתים לאביזרי אמנות.

***

יכול לעסוק בתחום זה רק מי שנושם אותו, אומרים אנשי בית המכירות: רק מי שכל פריט בעל ערך - לאו דוקא כספי, בעיקר נוסטלגי, מעורר בקרבו רגש מיוחד. מי שרואה בדבר רק הזדמנות לעשיית הון קל, הרי שבאיזה שהוא מקום הוא 'מחלל את הקודש'. רבים מן הפריטים העוברים תחת ידינו, נגעו בהם ידיהם הקדושות של גדולי ישראל. הם למדו בהם, התפללו מתוכם, השתמשו בהם לעבודת בוראם, מתוך השקעה ומתוך מחשבה להתנאות לפני בוראם. היחס אליהם אמור להיות בהתאם.

בשונה מבית מסחר רגיל, בו מתייחסים לכל פריט מצוי כעל בעל ערך מסחרי. הרי שכאן, אנחנו משמשים לפרקי זמן מסוימים מעין אפוטרופוסים על פריטים יקרי ערך, שענינם של רבים מהם נוגע לכלל ישראל.

הימצאותן של תגליות כה רבות בבית אחד, גם אם אינן שייכות לאדם אחד, גם אם הן אינן נמצאות כאן אלא לתקופת מעבר, לפרק זמן שאול, שאולי יהפוך מאוחר יותר ל'מכור'. מלמדות יותר מכל על מורשתו של עם ישראל. מבחינת אנשי בית המכירות, הם בסך הכל שומרים אצלם כ'פיקדון' את אוצרותיו של העם היהודי.

***

למען הסדר הטוב, ובכדי לסבר את האוזן ממה ששובעת העין, אנסה לעשות סדר בדברים.

למעשה, ניתן לומר כי האמנות מתלווה אל חייו של היהודי כבר מימיו הראשונים:

הנה, ה'וימפל' - אותה חתיכת בד בעלת רוחב של כ-20 ס"מ, ואורכה מגיע לכ-3 מטרים, המשמשת את המוהל בעת עריכת הברית, ומתלווה אל הנימול לאורך ימים, גם לאחר שכבר אינו רך.

פריט זה, עשוי בד פשתן, רקום בחוטים צבעוניים, ומורכב מארבע יחידות בד שנרקמו זו לזו ברקמה נאה, בחוטים בצבעים ירוק, לבן, צהוב וכחול, עליו נרקם הכיתוב: "אלעזר ליפמן בן הר"ר שמואל שליט שנולד במ"ט יום א' י"ב אדר תל"א לפ"ק, השם יגלו [!] לתו' ולחופה ולמע"ט". בשולי הכיתוב נרקמה צורת מגן, עם הכיתוב 'מזל דגים' ואיור שלשה דגים. מעל פרט השנה, נרקמו שתי ציפורים זעירות; צפור נוספת נרקמה מעל ראשי התיבות 'הר"ר'.

עם הזמן מקשטים את הבד ביצירות אומנות, ורוקמים עליו את שם הנימול ושם אביו, ושאר פרטים חשובים הנוגעים להולדתו ולמצות הברית. מאוחר יותר, עם הגעתו לגיל שלוש, כפי הנהוג בקרב קהילות אשכנז, ניתן הבד במתנה לבית הכנסת, על מנת לשמש כחגורה לספר תורה. בבחינת 'כיון דאיתעביד ביה מצוה חדא, ליתעביד בה מצוה אחריתא'.

פריט נוסף, אף הוא קשור אל ברית המילה, היא אותה 'מנורה' שנהגו להביאה לשם שמירה. מלאכה זו היתה מופקדת בידיהם של סופרי הסת"ם, שנהגו לעטר על גבי הקלף איורים ושנים, כמו העקידה ועוד.

סכין המוהל המעוטר, נוטל אף הוא חלק בתפאורת הברית, מצדו האחד חרוט שמו של המוהל, ומצידו האחר מעטר אותו כסאו של אליהו הנביא מלאך הברית. גביע הברית, מצטרף אף הוא אל חגיגת המצוה, אף הוא, מיותר לומר, מעוטר בעיטורים ובחריטות.

וכיצד יגיש ה'קווטער' (המעביר את התינוק מן האם אל האב) את התינוק אל אבי הבן? בדיוק לכך נועד מגש הכסף העשוי כסף (חתום) חרוט, ועליו תיאור מפורט ודרמטי של סיפור עקידת יצחק, בעבודת-חריטה מקצועית: הנערים והחמור; אברהם מניף את המאכלת בידו האחת ואוחז בראשו של יצחק בידו השניה; המלאך העוצר את אברהם וקורא: "אל תשלח ידך אל הנער"; האיל הנאחז בסבך בקרניו. מסביב לתיאור העקידה, נחרט הכיתוב: "[זה] הקטן אלקים יגדלהו, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולמצות ולחופה ולמעשים טובים".

עובדה מעניינת היא, כי דמויות הנערים, אברהם ויצחק נחרטו כשלראשיהם צורת ראשי צפורים, כפי שמופיעות הדמויות ב'הגדת ראשי הצפורים', כתב-יד מאויר להגדה של פסח, שנעשה בגרמניה בסוף המאה ה-13 (ההגדה העתיקה ביותר שקיימת בשלמותה).

כאשר יגיע הרך ליומו השלושים, סביר למדי כי הוריו לא יחסכו מכיסם את הסכום הנדרש לקיום המצווה בשלמותה. מלבד חמשת הסלעים, הם יצטיידו גם בקערה ראויה לשמה עשויה כסף ועטורה בתחריטים נאים.  

***

כאמור, כל אחד מן הפריטים הרבים המצויים כאן, מהווה אחד מיני רבים מאותה קבוצה, וחלק בלתי נפרד מאותו תחום רחב ועתיר מחקר, שאליהם הוא משתייך.

הנה, 'מזרח' מצויר וצבוע ביד. ירושלים, [סוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20].
צבעי מים ודיו על נייר. במרכזו איור גדול של הכותל המערבי עם עצי ברוש, בסגנון התחריטים שהופיעו בדפוסי ירושלים בסוף המאה ה-19. בצדדים – "מצד זה / רוח חיים" (ראשי תיבות "מזר"ח"), בארבע הפינות איורי המקומות הקדושים במסגרות עגולות: מערת המכפלה, בית מלכי דוד,  קבר רחל אמנו וקבר שמואל הנביא. בתחתית "בעיה"ק ירושלם" ו"אם אשכחך ירושלם תשכח ימני".

והנה, כתובה לנישואי החתן פנחס ב"ר יצחק זעפראן עם הכלה "מזל טוב" בת ר' חיים אלחאדיף. ירושלים, תרי"ח [1858]. כתובה היא דיו על גבי נייר (כתיבה מזרחית) וצבועה. מסגרתה מעוטרת בפרחים ועלים. בחלקה העליון אגרטל פרחים ועצי ברוש ותמר, ובראשה פרח גדול. חתומים כעדים: רבי אברהם בכר יצחק, ורבי יוסף יאושע קאריו [תקס"ז-תרמ"ג, ראב"ד עדת הספרדים בירושלים, מחבר ספר "בני יוסף"]. חתימת החתן בתווך, בין חתימות העדים.

אותם עצים, ארזים ואולי תמרים המופיעים פעמים רבות מעל לכותל, מהווים מחקר בפני עצמו - מהיכן הגיעו אל האיורים והתמונות? אמנם, ניצבים עד ימינו ברושים גבוהים וגלויים לעין כל. ובכל זאת, יש שמוצאים להם מקור בפסוק 'צדיק כתמר יפרח'.

כזה היה הצייר הנודע ר' שמואל שולמאן, שנודע כבעל כשרונות וכמחונן במעשה הכתב, כפי שמיטיב להגדירו החוקר ר' פנחס גרייבסקי: '...כתב זעיר אנפין, אותיות קטנות, שהפליאו והקסימו את העין, הוא היה שהאיר פני המזרח, כותל המערבי והר הבית וארזים מצוירים - המסמלים את 'ארזי הלבנון' ואת 'בית הארזים'. 

ציורי 'המזרח' היו תלויים בבתים (בעיקר), מתוך מטרה לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים. רבים מהם נשלחו מארץ ישראל לנדיבים שונים באירופה. מי שעמד מאחורי הוצאתם לאור והפצתם בקהילות ישראל השונות, אלו 'הכוללים' השונים שפעלו בארץ. ראשיתה של התופעה, ככל הנראה, בשנותיו הראשונות של הדפוס בארץ. כאשר כל אחד מבעלי הדפוס השונים, חפץ היה להשביח את סחורתו.

על מנת ש'המזרח' יהיה מבוקש גם בקרב אותן קהילות שמהן יצאו 'הפרושים',  קבעו בו גם את ציור 'החורבה', בדיוק כשם שכוללי החסידים דאגו לפאר את ציורי ה'מזרח' שלהם, בבית הכנסת 'תפארת ישראל' שבעיר העתיקה.

***

אסיים מעין הפתיחה ואזכיר, כי טרם נגעתי ברשימה קצרה ומצומצמת זו במושגים-מוצגים רבים הכלולים בתחומי עולם היודאיקה, לענפיו ולפארותיו המסועפים, כמו: עיטורי מגילות, מגדלי בשמים ושאר כלי כסף שניצבו על שולחנם של אדמו"רים. שערי ספרים מפוארים ולצידם תוויות הנושאות על גבן רישומי בעלות, הקרויות בעגה המקצועית 'אקס- ליבריס' (בתרגום מלטינית 'מספריו של...'), ספרים מכורכים בכריכות עץ כבדות - תרתי משמע, רכוסות אבזמים המונעים את פתיחתן בנקל.

ולולא לא עלה בידי אלא להרחיב את הדעת מאותן ג' דברים המרחיבין דעתו של אדם, די לי. 

 

 

 

הוסף רשומת תגובה