יום שני, 7 ביולי 2014

השקעה לטווח ארוך


בס"ד
 
בנוהג שבעולם, מורגל האדם לבחון את כדאיות פעולותיו, בהתאם לרמת התועלת האישית שיפיק מן הענין. לא בהכרח, אכן זוהי צורת ההסתכלות הנכונה. יתירה מכך, מדברי חז"ל ניתן ללמוד, כי איכותה של פעולה זו או אחרת, נמדדת דוקא בהתאם לרמת התועלת שתפיק ממנה הסביבה, ולא עושה הפעולה עצמו. בעיני חז"ל, וכך הם מבקשים ללמדנו - ככל שהפן האישי אינו נלקח בחשבון אם בכלל, כך עולה רמת האיכות של הפעולה שנעשתה.

מקורותינו עמוסים בכל טוב דוגמאות - העוברות כחוט השני בתחומים רבים ושונים, המצביעות על מגמה זו. כולן, מכוונות למעשה לכיוון אחד - 'עולם חסד יבנה'.

לשם בנייתו ושכלולו של עולם תקין, מוכרח האדם להציב מול עיניו תנאי הכרחי ראשון במעלה: שכל פעולותיו תעשינה מתוך דאגה לטובת הכלל. טובת ההנאה האישית, טוב לה שתצטמק כמה שיותר.

אמנם, 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', וברור הדבר, כי אל לנו לצפות מבן האנוש המצוי כי יפקיר עצמו באופן מוחלט לטובת סביבתו, על חשבון דאגתו לטובת עצמו. אולם, בכל זאת, את רוח הדברים, ניתן גם ניתן לאמץ ואף ליישם.

אין ספק כי הצבתם של הדברים לנגד עיננו, יש בהם בכדי להפוך את עולמנו לעולם מתוקן יותר ואת סביבתנו לידידותית יותר, כפי שעולה מתוך הדברים המובאים בזה:   

על הפסוק [ויקרא י"ט, כ"ד]: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל', נאמר במדרש [מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח'.]: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב', לא תאמרו: 'נשב ולא נטע', 'אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם', שלא יאמר אדם: 'אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת !...  לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן".

חיזוק לדברים אלו מוצא המדרש במעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליומצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.

אמר לו אדריאנוס: 'אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!'' אמר לו: 'אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותיי, ואם לאו, יאכלו בניי'. 

עשה [אדריאנוס] שלש שנים במלחמה וחזר ומצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.

אמר לפניו: 'אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך', ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. 'הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותיי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך'.

מיד אמר אדריאנוס לעבדיו - 'טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים', ועשו כך. נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה.

הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: 'כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כיבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה. לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך ב'קופנדר' [סלסלה]. עמד ואמר: 'אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים'. אמר המלך לסרדיוטין שלו: 'טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו'. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא [הותירו בו רושם בל ימחה], והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא, בוכה. והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: 'מה לך?' אמר לה: 'ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי אותו הסל אתרוגין, כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן [כלומר, למזלי לא נשמעתי לעצתך - לצרף אל הסלסלה גם אתרוגים, כי אז היו רוגמים בהם את כל גופי...]'.

[מסקנת הדברים] - לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'למדו ממני, כביכול אני צריך, שנאמר: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם' ".

***

סיומת זו של דברי המדרש, זוכה לביסוס ממקור נוסף בדברי המדרש [ויקרא רבה, פרשת קדושים], המיטיב לבאר את משמעותה של ההליכה בדרכי הבורא:

"רבי יהודה ברבי סימון פתח: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' [דברים י"ג, ה'] - אמר רבי יהודה בן סימון: וכי אפשר לו לבשר ודם, להלך אחרי הקב"ה, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: 'ה' א-להיך אש אכלה' [דברים ד', כ"ד]?

אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, זהו שכתוב: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' [בראשית ב', ח'], אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחילה: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל [ויקרא רבה, פרשת קדושים]".

***

מקור נוסף שיש בו בכדי להצביע על חשיבותו של מעשה הנטיעה, מצוי באבות דרבי נתן [נוסח ב', ל"א]:

"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: 'הרי לך משיח', בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו [אבות דרבי נתן, נוסח ב', ל"א]".

***

התבוננות בדברים מובילה אל השאלה המתבקשת:

האם אכן כה גדול מעשהו של אותו זקן, עד כי זכאי הוא בשל כך כי יצווה המלך להושיבו על כסא של זהב, ועוד יצווה למלאות את סלסלתו בדינרים של זהב,. אמנם, אכן, יפה עשה בנטיעתו את הנטיעה, אולם, בשל מה זכה להערכה כה גדולה מאת המלך?  

גדולי המוסר בארו את דברי המדרש באופן זה:

האדם מטבעו הוא אנוכי, כל מעשה אשר יעשה, תחילה בודק הוא 'מה יצא לי מזה, תכלס', איך אני יוצא מרווח מן הענין?' בדרך כלל, כל פעולה שתיעשה על יד האדם, ימתין לו רווחה בצידה, באופן זה או אחר, היום או מחר.

הקב"ה, לעומתו, אינו כן. הוא נותן לאדם מבלי לבקש תמורה. הוא אינו חסר דבר, הוא אינו זקוק כלל לא לעולם ולא לבריותיו. הוא ברא את עולמו אך ורק לשם מטרה אחת - להיטיב. 

לשם כך גם ברא את האדם, והושיבו תיכף בגן העדן. הוא הלא יכול היה להושיבו במדבר - מקום שממה. מדוע בכל זאת, בחר לטעת עבורו עצים, ולהניחו במקום שהשהייה בו נעימה במיוחד? הכל עשה בכדי להיטיב עמו.    

את זאת הוא גם דורש מן האדם - תהיה טוב לזולתך, תיטיב עם בריותיי. 

***

הדברים באים לידי ביטוי מוחשי בשיחתו של אדריאנוס עם אותו זקן, כאשר הוא מבחין בו - כיצד ממרום גילו המופלג, הוא נוטע נטיעות, שספק גדול מאד, אם יזכה ליהנות מהם בחייו.

אדריאנוס המלך, המתנהל בעולם ועושה בו כבתוך שלו, בדיוק כשם שמלך יודע להתנהל - הוא בדרך כלל רק נוטל מבני חסותו, גם אם הוא נותן, הרי שהדבר נעשה בכדי שיוכל לקחת מהם דבר מה בתמורה.

הוא מביט על הזקן ועל מעשיו, ומבקש להבין את פשר הדבר: 'לשם מה אתה נוטע' - הוא מקשה לעברו, 'הלא לא תצא לך כל תועלת מהדבר?'

'נכון', משיב הזקן', 'אין לי מכך כלום, אולם, לא עבורי אני נוטע, כי אם עבור אותם שיגיעו אחרי. יתכן כי אני כלל לא אזכה ליהנות מפירות נטיעותיי, אולם, בני הדורות הבאים, יזכו ליהנות'.

כשנוכח אדריאנוס בצדקת הדברים, אחר שהעמידו הזקן על טעותו. ביקש לבטא את הערכתו אליו, באמצעות ההטבה הגדולה ביותר, שיכול היה להיטיב עמו, עבור מעשה שכזה - קטן הכמות, ורב האיכות.

***  
מקור נוסף לחשיבותה של הנטיעה, מצוי בדברי הגמרא (תענית כ"ג.):
"[בתרגום חופשי]חוני המעגל ישב ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם. עלתה סביבו שן של סלע ולא ראו אותו אנשים. כך ישן שבעים שנה. כשהתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב. שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ?
אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע. אמר לו: מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה. ראה את חמורו שנולדו לו וולדי וולדות. הלך לביתו
ושאל: האם בנו של חוני קיים? אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.
אמר להם: אני בעצמי חוני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהשמועות ברורות כמו בזמן שחוני היה קיים - שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם. אמר להם: אני חוני. לא האמינוהו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי. חלשה דעתו. התפלל ומת.
אמר רבא זה מה שרגילים הבריות לומר או שיש לאדם חבר טוב או שהאדם בא לכלל מיתה.

***

מן הראוי לחתום את הענין בדבריו של הגאון מוילנא [כפי המובא בספר 'חזון ציון' לרבי יוסף ריבלין (עמוד 139) שכך כתב הגר"א לתלמידו רבי יהושע השיל בעל 'מצמיח ישועה' בטרם יצא דרכו לארץ ישראל], בהם מובעת משאלתו הכבירה:

"...לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם' ".

 


הוסף רשומת תגובה