ט"ו בשבט מגיע חג לאילנות

כי האדם עץ השדה / על חשיבותם של עצי האילן ועל איסור 'בל תשחית'

המשמעות העיקרית של ט"ו בשבט, נוגעת אמנם לקביעת מועדי הפרשת תרומות ומעשרות ושנות הערלה, בהיות ט"ו בשבט מועד קובע לקביעת חנטת הפירות. כאשר כל פירות האילן שחנטו לפני יום זה שייכים לשנת המעשרות הקודמת, ואילו פירות שחנטו לאחר מועד זה שייכים לשנה הבאה.

***

ב- 100 השנים האחרונות נתווסף לט"ו בשבט מימד, שנעשה לידוע ולמוכר ביותר. עם תחילת שיבת עם ישראל לארצו נוצר ע"י אנשי העליה השניה והשלישית מחזור חגים ציוני. מחזור זה מורכב ממועדים ישנים שהוענק להם תוכן חדש, דוגמת ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, שבועות ועוד.

במסגרת המאמץ הציוני לשוות למועדים מסורתיים תכנים חדשים ברוח הציונות, נעשה ט"ו בשבט לחג הנטיעות. זהו שינוי מרחיק לכת בטיבו של החג, אשר נותק מהקשרו ההלכתי.

כיצד אם כן הפך יום זה שהוא בעל גוון הלכתי מובהק, ליום שמתייחד באכילת פירות, במסגרת 'סדרי ט"ו בשבט' - שאינם נושאים  בהכרח אופי דתי, ובנטיעת אילנות?

***

נדמה כי אין זמן מתאים יותר מאשר יום זה בכדי לשוב אל המקורות - תרתי משמע, תוך הפניית מבט אל היחס המיוחד שמעניקים תורתנו הקדושה וחז"ל לעצי האילן בפרט ולצומח בכלל.

על הקשר שבין האדם לבין הטבע, מוצאים אנו את דברי הפסוק, המסיים את איסור 'בל תשחית' באילנות במילים: "כי האדם עץ השדה".

כשם שהאדם נתון להשגחה העליונה, כן גם העצים נתונים להשגחה העליונה, וכפי שמצינו (מדרש רבה בראשית פרשה י'): "אמר רבי סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל".

***

כה רבה חשיבותם של עצי האילן, עד כי נתקנה ברכה מיוחדת על ראייתם (ברכות מ"ג:) כך למדים אנו מדברי הגמרא (ברכות מ"ג:): "אמר רבי יהודה, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות כשהם מלבלבים, אומר: 'ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם' ".

ברכה מיוחדת זו, מגלה על רצונו של הקב"ה שישמר יופי הטבע והדרו ולא תושחת צורתו הנאה, לפי שבאמצעות ההתבוננות בטבע ובבריאה, ניתן להגיע לאמונה בו ולהתפעלות מגדלותו - כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשירתו המיוחדת של דוד המלך ע"ה, אשר נבעה מתוך התבוננותו ביופי הבריאה, ואשר הוקדשה כולה להתפעלות מגדלותו: "מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך (תהלים ק"ד)".

***

ביטוי נוסף לזיקה אל הטבע ולשמירתו בכלל, ולאיסור של השחתת אילנות וצמחים, מצוי בדברי הפסוק (דברים כ', י"ט): 'כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'.  

מפסוק זה לומדת הגמרא (מכות כ"ב.): כי אסור להשחית עצי מאכל שלא לצורך.

כריתת עצים ביער ירושלים, במסגרת שיקום לאחר שריפה
צילום: ישעיה גרין

הרמב"ן (שם) כותב שאיסור ההשחתה אינו נוהג רק בשעת מלחמה ומצור אלא אף בזמנים של שלום ושלוה. הסיבה לכך שאזהרה זאת נאמרה דווקא בשעת מלחמה הינה, משום שהמלחמה גורמת להתרופפות המשמעת המוסרית להשחתת כל דבר ללא כל צורך, על כן ראתה התורה צורך מיוחד להזהיר על כך, שגם בתנאי מלחמה ולחץ ישנו חיוב לדאוג ולשמור על עולמו של הקב"ה ולהגן על הטבע והסביבה.

דברים מאלפים אנו מוצאים בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) בהסברו על שורש איסור 'בל תשחית' וז"ל: "שורש המצוה ידוע שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, ולא כן הרשעים שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים את עצמם"

היוצא מדבריו הוא: שאיסור 'בל תשחית' נועד להקנות לאדם רגישות כה גדולה, שיהיה בה בכדי לגרום לו להצטער ולהתייסר, נוכח כל  אובדן או השחתה. היא גם זו שתגרום לו לעשות כל שביכולתו, על מנת למנוע הרס וכיליון בעולמו של הקב"ה.

***

בעל הכתב והקבלה (דברים כ' י"ט) מסביר את טעם האיסור באופן זה: "שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל ההיפך המכוון ממנו בבריאה דוגמת אמרם על הפסוק: 'חרבך הנפת עליה ותחללה', וכדרשת המכילתא (שמות ב' כ"ב) המובאת בדברי רש"י (שמות כ'): 'כי המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, וממילא אינו בדין שיונף המקצר על המאריך'.

כן הוא הדבר ביחס לעץ - המכוון בבריאתו לעשות פירות למאכל בני אדם ולהחיותם, אשר אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו. וכפי שמצינו על אודות כך בדברי המדרש (בראשית פרק י"ג): "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו".

נמצא, כי אם האדם משחית את האילנות, הרי שעושה הוא את היפך רצונו של הקב"ה שבראם לצורך בני האדם.

***

אכן, ההשחתה שלא לצורך חמורה היא עד מאד, עד כי מצינו בדברי הגמרא (סוכה כ"ט.): 'המאורות לוקין על קוצצי אילנות טובות' [אפילו הם שלהם, שמשחיתים הם ונראים כבועטים בקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו'].

מקור נוסף בענין זה (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד) מורה על חשיבותם ועל האיסור להשחיתם: 'בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'.

לא העצים בלבד, אף הצמחים זוכים ליחס מיוחד, כפי שניתן ללמוד מדברי המדרש (בראשית רבה פרשה י' אות ו'): 'אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל'.

מקור נוסף העוסק בענין זה (מדרש רבה שמות, פרשה ל"ה אות ב'): " 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים' - למה עצי שיטים? לימד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אמור לו: 'ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו - כשאמר לעשות משכן אמר 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם על אחת כמה וכמה".

***

כן מצינו בענין זה את דברי הגמרא (פסחים נ':): "קוצצי אילנות טובות אינם רואים סימן ברכה לעולם". לשיטת התוספות (פסקי תוספות פסחים, פרק ד'), איסור זה אמור לא רק באילנות שמוציאים פירות, כי אם גם באילנות סרק.

עוד מצינו (ב"ק צ'(:: 'הקוצץ אילנות טובות, אזהרתיה [ההזהרה על האיסור שבמעשה זה] מהכא [מפסוק זה]: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' (דברים כ', י"ט). 'והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי [לפי שעובר על איסור בל תשחית].

בהמשך דברי הגמרא (שם, צ"א:) נאמר: 'אמר רבי חנינא, לא שכיב שיבחת ברי [לא נפטר בני] אלא דקץ תאינתא בלא זמנה' [אלא מפני שקצץ עץ תאנה טוב נותן פרי]'. 'אמר רב, דיקלא דטען קבא אסור למקצציה'. [דקל הטעון קב פירות אסור לקוצצו]'.

***

כאמור, למעשה, איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, ולא במצור בלבד, ולענין כל חפץ אחר שראוי ליהנות ממנו.

ובכל זאת, בגמרא (שבת קכ"ט) מצינו שאיסור זה מוגבל דווקא לאופן המוזכר בכתוב, וכי בעת הצורך ידחה הוא מפני צורך חשוב יותר, וכגון, לצורך עשיית מדורה עבור מקיזי דם, וכך מספרת הגמרא:

"לרבה [כשהקיז דם פעם אחת], צלחו ליה שרשיפא [ביקעו עבורו ספסל - לפירוש רש"י, או 'הדום' - שרפרף לרגליים לשיטת רבנו חננאל, כדי לעשות לו מדורה, לפי שלא נמצאו עצים מוכנים להסקה].

אמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום 'בל תשחית', אמר ליה: 'בל תשחית' דגופאי עדיף לי [חשוב לי יותר שלא להשחית את גופי על ידי הנחתו להצטנן אחרי הקזה, מאשר שלא להשחית את הספסל.

מדברי אביי עולה כי לא היתה בשבירת הספסל ובשריפתו משום השחתה, לפי שהפיקו משרפתו תועלת חשובה יותר מאשר מקיומו].

הרי לנו כי עם כל חשיבותם של עצי האילן, הרי שדרגת חשיבותם קטנה מזו של האדם הנצרך להם (סוגיה נכבדה לעצמה, הראויה לדיון מעמיק).

***

רבי אברהם סבע מגולי ספרד כתב בספרו ('צרור המור פרשת שופטים) לפרש את המילים 'כי האדם עץ השדה'' וז"ל: "שכמו שהאדם יש לו נפש מרגשת, כן האילן יש לו נפש צומחת מרגשת ולכן אין ראוי להכרית האילן ולעקרו", וכבר אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד): "ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ואלו הן בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי והקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו". נמצא כי השוו חכמים את מיתת העץ ליציאת הנשמה מגוף האדם.

ומה בדבר קטיפת פרח שאינו נותן פירות, האם מותר יהיה לקוטפו?

על כך כתב רבי משה קורדוברו בספרו 'תומר דבורה', וז"ל: "ועל דרך זה לא יבזה שום דבר נמצא מהנמצאים שכולם בחכמה ולא יעקור הצומח אלא לצורך". משמע מדבריו שאין לקטוף אף סתם פרח שאינו נותן פירות, אם אין תועלת כל שהיא בקטיפתו.

***

ומה מתאים יותר מאשר לחתום את המאמר במעשה הבא, אשר התרחש עם רבי אריה לוין. כך סיפר רבי אריה: 'זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו, שחרתי בראשונה את פני רבינו הגאב"ד (הרב קוק) זצוק"ל, קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה. אחר תפילת מנחה גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה... (ספר 'לחי רואי', ירושלים תשכ"א, עמוד ט"ו - ט"ז)".