נכון לכתיבת שורות אלו (יום ה', כ"ח טבת התשע"ג) רישומו של השלג השחור עדיין
ניכר זעיר פה וזעיר שם (זה עתה ראיתיו שרוע על הארץ במלוא כיעורו), מה שמאפשר
לי עדיין לחוות את דעתי עליו, והפעם את זו האמיתית.
שמא תאמרו בסך הכל: פתיתים לבנים, דקיקים ועדינים, מה כבר יש לך נגדם? ואולי
בעדם? ואיזה מוסר השכל כבר יכול להיות טמון בהם? חוץ מהאקטואליה שגם היא כבר
נָמֵסָה. מה יש בו בלבן הזה, שאתה הולך לבזבז עליו טור שלם? כמה מילים שחורות
ניתן לפלוט מן הפיילוט על נושא, אפילו לא נושא, בסך הכל עובדה פשוטה שאין עליה
עוררין?
ברור לכולם כשלג שהיא היתה, כולנו חווינו אותה, מי יותר ומי פחות! ואפילו תמצי
לומר: יש לה קשר לפוליטיקה, גם זה אינו נכון. שהרי יש לגביה הסכמה בין כל סוגי
האוכלוסייה, ללא כל השתייכות מפלגתית זו או אחרת?!
אכן, אין ספק שיש בו בחומר הזה משהו מעורר עניין. אם נחזור מעט לאחור, נגלה:
שהוא ממלא שבוע וחצי / שבועיים מסדר יומם של חובבי השלג המושבעים, החל מן
התחזיות המוקדמות המבשרות את בואו, כשלושה, ארבעה וחמישה ימים קודם הופעתו
בפועל, דבר שגורם למתעניינים ולמשתעממים לפתוח במסע הַעַרָכוֹת - והֵעָרכוּת,
אודות שעת האפס המדוייקת שתקבע את תחילתו של מופע הפתיתים, ייתפס / לא ייתפס,
יצטבר / לא יצטבר, ו"מה צפוי לנו בהמשך"? כלשונם של שדרני ועסקני שלג בעלי
חשיבה לבנה ודקיקה, ותפיסה ארצישראלית רדודה ופתיתה, בניחוח ירושלמי מתנשא
ומבין - בנושאים בעלי זיקה אמריקאית / אירופאית מובהקת.
כאשר אנו כבר זוכים, ובסייעתא דשמיא את אשר יגורנו בא, הארץ משתלגת ועוטה על
עצמה מעטה קטיפתי רך ומרגיע. הרושם ניכר בכל פינה על פני כל הארץ - תופעה
'טבעית' שמעוררת התפעלות ומביאה לידי התפעמות: "איך, הכל בכל מכל נהיה לבן תוך
זמן קצר, בלי ששום גורם ארצי ייקח על עצמו את האחריות לאירוע"? (את האחריות
לנזקי הרכוש, ולשיירות האין סופיות שנראו בעיבורה של עיר בימים שלאחר הסופה,
למרות ההיערכות והמוכנות של כל הגורמים, נטלו על עצמם "'פגעי הטבע'. לפיכך, לא
עליהם תלונותינו, כי אם על ה'הם').
ומכאן אל הקביעה האמיצה: מעתה יכול מי שרוצה, להתחיל להבין ש"אם יהיו חטאיכם
כשני כשלג ילבינו" זהו לא רק פסוק מן הנביאים ששולב בנוסח הסליחות. זוהי מציאות
אמיתית ניתנת למימוש. לא רק כבישים שחורים מתלבנים, גם ובעיקר חטאים אדומים
ונוראים. עובדה!
הכל טוב ויפה, עד ש... עד שמעשה שָם-מַיִם להתפאר מתחיל להתכער תחת רגלי אדם.
הלבן הבהיר מתכהה אט אט, והיופי הנשגב מתחיל לפנות את מקומו לאופי הנפסד. המעטה
הרך והנעים נרמס ונחרץ תחת גלגלי הגומי הקשים והצמיגיים. ומהלכי על שניים אשר
זכו למתת שמים, יוצאים לחוצות הארץ לבקש לעצמם שעשוע, הרס וחורבן. מכאן ועד
לסיומו הלא נחמד של פרק הזמן הלא קצר, חולפים להם כמה ימים שבהם השלג והשבר
משמשים בהם בערבוביא. הרך, הדק והלבן, מתקשה \ נשחק \ משחיר \ נערם. השחרור
הפנימי שזכינו לו, מפנה את מקומו לשחור החיצוני. ומה נותר לנו? להביט אל
המראות, לנצור בזיכרון את התהפוכות והתמורות, לאמץ חזק אל הלב את מוסר ההשכל!
(שיודע להתחבא גם בתוך פתית שלג) ולהתחבט עם עצמנו בשאלה הקשה - שאלת החיים:
היה שווה או לא היה שווה? בזמן שמחה-שמחה, ובזמן תוגה-תוגה!. או, שאו הכל יפה
ונחמד עד סיומו המוצלח של המופע הרב שנתי, או שלא כלום?!
בברכת 'לשנה הבאה בירושלים השלוגה'.
בן העיר: מותש, חצוי ונסער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה