יום הכיפורים, יום של סליחה כפרה והיטהרות

יום הכיפורים מלבד היותו מתייחד בהלבנת עוונותיהם של עם ישראל, הרי שמוטיב הניקיון עובר כחוט השני לכל אורכו, דבר שבא לידי ביטוי באופן מיוחד בעבודתו של הכהן הגדול ביום זה בבית המקדש, הן בריבוי הפעמים בהן הצטווה לקדש את עצמו באמצעות רחיצת ידיו ורגליו, והן בריבוי הפעמים בהן החליף את בגדיו לפני ולאחר כל עבודה מן העבודות השונות שאותן ביצע במשך היום הקדוש.

יתירה מכך, בעוד ובשאר ימות השנה היתה נעשית מצות תרומת הדשן מעל המזבח עם שחר, הרי שביום הכיפורים היתה תרומת הדשן נעשית כבר בחצות הלילה - בפעולה זו החל למעשה סדר עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בבית המקדש.

יש בדבר לימוד ולקח לכהן הגדול כבר בתחילת עבודתו. שכן תרומת הדשן ענינה סילוק האפר מעל גבי המזבח והנחתו ב'בית הדשן' שבצד המזבח. סילוק זה מלבד היותו מצוה, יש בו גם הודעה שלפני שפותחים בעובדת היום, יש לפנות ולנקות תחילה את המקום משיירי העבודה הקודמת, לקראת העבודה החדשה. ניקיון המקום והטפול בגחלים ובאפר הם עבודה לכל דבר. יתירה מזו, זהו הדבר הראשון שיש לעשותו.

הכהן הגדול פותח אפוא את יומו בניקיון האפר והפיח של קרבנות אתמול. בכך הוא מודיע כי הוא אינו נכנס לעבודה זו להרבות את כבוד עצמו, אלא עבד הוא לבוראו במקדשו. 

***

לא זו בלבד, הפעולה המסיימת את עבודתו של הכהן הגדול ביום קדוש זה, אף היא נעשית לשם ניקיון, ואף זוכה בשל כך להתייחסות מיוחדת בתיאור עבודתו בדברי הפייטן הכלולים בסדר עבודת יום הכיפורים: 'אחר כלותו מעשות כל אלה עוד בא לבית הטבילה... הביאו לו בגדי לבן... ונכנס לבית קדשי הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה שהכניס בשחרית'.

כניסה זו המתוארת בפיוט מעוררת מספר שאלות: שכן, כניסתו לא היתה לצורך עובדה מיוחדת, ולאור אזהרת התורה שלא להיכנס לקודש הקדשים כי אם ביום הכיפורים לצורך עבודה, תמוהה העובדה שכניסתו נעשית אך ורק לשם הוצאת הכף והמחתה. גם אם אכן ישנה חשיבות להוצאתן, על מנת שלא ישארו שם במהלך ימות השנה, הרי שיכול היה להוציאם בתום הקטרת הקטורת, או אגב כניסתו להזות מן הדם בהמשך עבודתו?!

ובכל זאת, למדו חז"ל מדרשת הפסוקים (יומא ע"א) שהתורה קבעה ב'סדר העבודה' החלפת בגדים וכניסה מיוחדת לקדש הקדשים לצורך הוצאת הכף והמחתה, ובהכרח שישנו טעם לכך.

בפרט בולטת העובדה שלמטרה הנראית לכאורה משנית בחשיבותה, היינו הוצאת הכלים, היו עושים לכהן בגד מיוחד המובא מ'הנדווין' ששוויו שמונה מאות זוז, וכל כך למה?

יתירה מכך, החלפת בגדים זו כרוכה היתה בקידוש ידים ורגליים, הן לפני פשיטת הבגדים והן לאחר הלבשתם, וכך גם החובה לטבול במקווה, ולבסוף בגד זה נגנז ואינו משמש אלא לשעה קלה?

אכן, נראה כי פרטים אלו מלמדים את המשמעות שבמעשה זה, כי לא חשיבותה של הפעולה לפי מראה עיני האדם היא הקובעת, אלא הידיעה כי עבודה ושירות זה נעשים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר גם עבודה שקטנה בעינינו, לפניו היא עבודה גדולה.

לפיכך, למרות שמדובר בהוצאת כף ומחתה בלבד, לאחר שכבר עשו תפקידם, עם זאת יבוא הכהן הגדול לקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח. כמו כן, ילבש לשם כך 'בגדי לבן' מיוחדים, ויקדש ידיו ורגליו ויטבול, ולבסוף, בגדים אלה, למרות שווים, נגנזים אף הם (שם, א', ובדברי הרש"ש וכן בסידור רבי יעקב עמדין). ללמדך מה ערכה של עבודה קלה לפני מלך מלכי המלכים, שיש לעשות סביבה את כל ההכנות האפשריות כדי לעשות נחת רוח לפניו.   

כך מתברר שהכהן הגדול פותח את יומו בפעולת 'נקיון' לפני בוראו בהרמת תרומת הדשן, וכך גם מסיים את עבודתו לפני בוראו בפעולה שכזו, אחר סדרת הכנות, לצורת הוצאת הכף והמחתה, לבל ישארו שם בסיום עבודת היום, כפי שהניחם בעת העבודה. 

***

כאמור, ביטוי נוסף להיטהרותו של הכהן הגדול במהלך עבודתו ביום קדוש זה, היא החלפתו חמש פעמים את מערכות הבגדים שלו, מבגדי לבן (ארבעה בגדים המורכבים אך ורק מפשתן לבן) לבגדי זהב (שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב. כל החלפת בגדים כזו טעונה טבילה ושני קידושי ידיים ורגלים, אחד לפני פשיטת הבגדים הקודמים (ולדעת התנא רבי מאיר - לאחר הפשיטה) ואחד לאחר לבישת הבגדים החדשים. קידושים אלו היו נעשים מקיתון מיוחד של זהב שהיה במקדש. אם הכהן הגדול לא ביצע קידושים אלו, המיוחדים ליום הכיפורים (למעט הקידוש הראשון, שיש לעשות בכל ימות השנה) - עבודתו כשרה בכל זאת.

***

פועל יוצא של מצוה זו, היא חובת הרחיצה המוטלת על היהודי בטרם בואו לעמוד בתפילה לפני בוראו בכל יום מימות השנה, ובמידה מסוימת, לדעת חלק מן הפוסקים, אף ביום הכיפורים עצמו (למרות המגבלות החלות בו בכל הקשור למגע הגוף עם מים).

ענין זה נדון בהרחבה תוך התייחסות לעצם מנהג הרחיצה שקודם התפילה, האם יש בו משום הליכה בחוקות הגויים בספר 'הרמב"ם והגאונים' (מאיר חבצלת, הוצאת סורא תשכ"ז, עמוד 157 בפרק ז' העוסק ב'יחס הגאונים והרמב"ם לנוהג בימיהם'). כסייעתא לדברי הרמב"ם מובאים דברי רבי סעדיה גאון בסידורו (עמוד כ"ט), מהם עולה כי יש לרחוץ את פרקי הידים ואת הרגליים עד הקרסוליים לפני כל תפילה. אמנם, ישנה גירסה אחרת לדבריו. ממנה משמע, שרחיצה זו נוהגת רק קודם תפילת שחרית.

כן מובא בשם הרמב"ם (קובץ תשובות 'ליפסיא') וכן בשם בנו רבי אברהם (מדרשי תימן, ירושלים תרנ"ן, עמוד 10): '...שכל ישראל בארצות ישמעאל מקפידים על נקיות הגוף כישמעאלים ורוחצים תמיד מקרי, וזהו משום נקיות ומשום קידוש השם'.

סיוע לדבר ניתן למצוא בתשובות הגאונים, שם נכתב (אוצר הגאונים - נזיר, עמוד 200): '...שההולכים אחר האנשים הגויים של אותו מקום, אין בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. [כפי שמצינו לגבי] רבי אברהם בן הרמב"ם [ש]החמיר לפי מנהג הרשות וההתנדבות 'להוסיף עוד רחיצת הפנים והרגלים בתפלת שחרית ובכל תפילה', ו[אף] רחיצת ידים ביום הכיפורים ובתשעה באב, לקריאת שמע ולתפלה. וגם 'רחיצת הזרועות ואחורי האזניים', והעלאת מים לתוך נחירי האף - כמנהג הישמעאלים'.

'...אף הדגיש מאד [רבי אברהם] שלא יראו בזה משום חוקות הגוי: '...ומה שצריך להשלים ביאורו הוא: [האם] ענין רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלת חובה, היא גם ביום הכיפורים ובתשעה באב. כי על ידי מה שאמרו ז"ל בבירור לאסור הרחיצה בשני ימים אלו, טעו ונמנעו גם מזו. ועל הדין המבואר הזה, בנויים גם דברי אבי בחיבורו. אבל לי נראה כי רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלה חובה, היא גם ביום הכיפורים ותשעה באב, כמו שהיא בשאר הימים. כי אינה רחיצה של תענוג, כי אם רחיצה של מצוה. ...והנני מזהיר אותך שלא תתלה דעתך במה שתולים בו דעתם אלו הטועים והמטעים, כי יש בזה דבר שיש להימנע ממנו, באשר עושין זה הגויים, כי זוהי המידה אשר יצחקו עליה אפילו האנשים היותר פחותים...' (שם, עמוד 165)".

***

יש מי שמצא בהנהגתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים מקור להלכה, כפי שעולה מתוך המעשה הבא:

מסופר על הגאון מטשעיבין רבי דוב בעריש ווידענפלד זצ"ל, אשר עוד בהיותו ילד, התארח פעם בעירו רב נכבד ויחסן, כשראה במקווה את בערי'של הקטן מתנגב אחרי טבילתו בשבת, תמה על הנהגתו זו, שאינה מתאימה עם המובא בשם המקובלים (שער הכוונות עמוד כ"ו), שם נאמר: 'וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת, כי מימי שבת צריך שישאוב אותם הגוף, אמנם שם (עמוד כ"ח') כתב שהאריז"ל עצמו היה מתנגב'). ענה לו בעריש'ל: אני יודע על גדול אחד שהתנגב. הגיב הלה: אתה עם הגדולים שלך? מי הוא הגדול שעליו אתה מדבר? השיב לו בעריש'ל: הוא כל כך גדול שאיני יכול להשיב לך כאן במקווה! כשיצא אמר לו שכוונתו היתה לכהן הגדול, שכן משנה ערוכה היא בסדר עבודת יום הכיפורים (יומא ל"א:): 'ירד וטבל עלה ונסתפג'.

לגופם של דברים, יש לחלק ולומר שבמשנה ביומא מטרת ההסתפגות היא משום שהמים מהווים חציצה, וכפי שמבואר בספר 'משנה למלך' (עבודת יום הכיפורים פרק ב' הלכה ב'. אמנם, בעל 'תפארת ישראל' כותב במקום, שסיבת הניגוב היא משום לכלוך' (שר התורה, תולדות חייו של הגאון מטשעיבין, עמוד 27).      

***

על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשה הבא:

רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?'

מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.

***

מלבד היותה של הטבילה במקווה חובה בערב יום הכיפורים, כחלק מן ההיטהרות לקראת היום הקדוש - יום מחילת העוונות, הרי שיש בה ענין נוסף, כפי שמובאים הדברים להלכה בהלכות ראש השנה (טור אורח חיים סימן תקפ"א):

"דרש מהר"י סגל: 'מנהגא הוא בישראל לרחוץ ולגלח וליטול הציפורנים בערב ראש השנה, להטהר נגד יום הדין, שכן איתא במדרש: שאנו מראים את עצמנו שאנו מובטחים באל רחום שמכפר וסולח לעוונותינו ולהיות זכין בדין. לכן מראים את עצמנו שמחים בנקיות ובטהרה ולא עצבים ומנוולים כאבלים' ".

***

המעשה הבא המסופר על משמשו של האדמו"ר רבי שלמה מזוועיהל, יש בו בכדי ללמד כיצד יכולה ההקפדה על נקיות, ובפרט כאשר היא מלווה בעשיית חסד עם הזולת, להוות חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא וכחלק מן החובה המוטלת על היהודי בכל ימות השנה ובימים אלו בפרט:

כך מעיד אדם שהיה נוכח במעשה אשר ארע עמו:

משמשו של האדמו"ר - רבי אליהו רוט, שלפי גדלותו ומעשיו היה ראוי בעצמו להיות רבי, אבל העדיף לשמש את האדמו"ר מזוועהיל. לקח על עצמו, בין היתר, גם את תפקידו של אהרן הכהן, והשכין שלום בין ניצים, בבעיות של מריבות וסכסוכים בין שכנים, והיה אחת הדמויות הידועות להשכנת שלום בית.

רבי אליהו התגורר בבתי אונגרין הסמוכים למאה שערים, ופעם שמע שבבית מסוים התעוררה מריבה בין שכנים בענין: מי חייב לשלם את תיקון צינור הביוב שנסתם. הצינור היה ממוקם בין שתי הדירות של השכנים, והוויכוח שהתעורר בענין התשלום, גלש למריבה גדולה.

מה עשה רבי אליהו? קם באישון הלילה, בשעה שנפש חיה אינה מסתובבת ברחוב, טיפס אל מקום הצינור שבין שתי הדירות, ומילא את תפקיד השרברב... הוא פתח את הצינור, ניקה אותו ביסודיות, ולא היה אכפת לו באותה שעה הלכלוך והריח שנדף מהצינור.

רצה רבי אליהו לעשות את מלאכתו בצנעה, אבל לא התמזל לו מזלו. אחד השכנים השכים אף הוא לקום בשעה ההיא, וראה את רבי אליהו עומד על הסולם ומתעסק בצינור הביוב, וצעק אליו 'מה אתה עושה שם, רבי אליהו'?

'אני עושה בדיוק מה שעשה הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים'! השיב רבי אליהו.

לא הבין השכן למה מתכוון רבי אליהו, וביקש שיסביר את דבריו. ורבי אליהו משיב:

מה עושה הכהן הגדול בעבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים? מה שהקב"ה דורש ממנו, אף אני - כאן על צינור הביוב, עושה בדיוק מה שהקב"ה דורש ממני ('קול ברמה', גליון 163, חשון תשס"ח)".

***

 יהודי מלקה את חברו בכותל המערבי בשעת אחר הצהרים של ערב יום כיפור, כחלק מקיום מנהג המלקות 

 

השוטר הקהילתי

 

ימי ראש השנה שחלפו עלינו אי"ה לטובה, וימי החגים הבאים שבפתח, מעלים את רף המתח בקרב קהל גבאי בתי הכנסת ואצל שאר הנמנים על תחום שמירת צביון מקומות התפילה והלימוד, העומדים הכן לשרת את קהילות הקודש שבכל אתר.

זה לי כעשרים שנה שזכויותיי הדלות עומדות לי להיות נמנה על ציבור 'כלי הקודש', שנים שבהן ניצבת בראש סדר עדיפויותיי הדאגה לשלומו ולניקיונו של בית המדרש אשר הופקדתי על שמירתו. פרק זמן נכבד שכזה היה בו די והותר בכדי להעמידני על משמעות התפקיד, כמו על מכלול הפרטים והסעיפים הנגזרים ממנו.

מזווית אישית יכול אני להעיד, כי אם בסתם ימים של שגרה מדירים עניני הכלל שינה מעיניו של הגבאי - הדואג את דאגת ניקיונו של בית הכנסת ושמירת הסדר על כנו, הרי שנכונים הדברים שבעתיים בימים אלו, בהם הופך המקום להיות עמוס וגדוש בשיעור ניכר, יותר מאשר בסתם ימים. עמוס, לא רק בתכולתו האנושית, כי אם גם ברצף האירועים המתקיימים בקרבו.

בעוד ובסתם ימים, מתאפשר לו לגבאי ליתן ריווח בין 'פרשה לפרשה', ריווח שמאפשר לו - הן להתארגן כראוי מבעוד מועד, והן לשקם את 'ההריסות' שהותיר אחריו האירוע האחרון, בטרם יפנה את מקומו לאירוע הבא. הרי שבירח האיתנים עמוס החגים אשר התברך בלוח זמנים צפוף, מטבע הדברים יתקשה הגבאי המצוי להתארגן כדבעי, תוך יכולת להישאר מוכתב על ידי המציאות (המרה לפעמים) הנתונה בשטח.     

בעבר, כבר הקדשתי כאן מאמר מיוחד שהוקדש כולו ל'עבודתם של גבאים', באמצעותו בקשתי לשמש פה לגבאי המסור הניצב על המשמר, ומשמש - לא תמיד מרצונו, כ'שוטר הקהילתי'.

שוטר, כמו שוטר, גם זה העושה את תפקידו נאמנה, במסירות וביושר, זוכה פעמים רבות ליחס לא אוהד במיוחד.

ובכל זאת, ישאל האזרח הפשוט את השוטר המצוי וההגון ברגע של גילוי לב: מדוע בכל זאת, מדוע לא תלך ותמצא לך תפקיד רגיש פחות ונעים יותר? החסר הרפתקאות הנך, או שמא חסר תסכולים, האם זקוק הנך בכל מחיר למצוא את עצמך שוב ושוב במרכזה של זירת התכתשות עם שכניך לבית הכנסת? אם אכן כה עזה השתוקקותך להיטיב עם הכלל, ודאי תוכל למצוא לעצמך מסלולים  נוספים, המותאמים למיטיבי לכת שכמוך, אין ספק כי גם בהם טמון האושר שאותו אתה מחפש במסגרת רצונך העז להיטיב עם סביבתך?!

התרומה למען הכלל יכולה להתקיים בדרכים נוספות, מאתגרות לא פחות, ומאכזבות הרבה פחות! אכן, דברים כדורבנות. מדוע אם כן לא יפנה הגבאי את מקומו הבלתי נחשק והפנוי להתמודדות בדרך קבע?!

ומי יעשה זאת במקומי? יענה לך המשמש בקודש, ויסלק באחת את כל מענותיך. אדרבה, יוסיף מן הסתם, אשמח לערוך הכרות עם המועמד המומלץ, הלוטש עינים בורקות לתפקיד המאתגר. אם אכן ימצא הוא ראוי להימנות על שבט השמשים, אם אכן חצובה נשמתו מאותו שורש של הגבאי המצוי - הכרוך אחר תפקידו בנאמנות קיצונית, ויהיו שיוסיפו - גם במידה לא מבוטלת של אובססיה כרונית, אדרבה ואדרבה, הוא מוזמן בברכה לתרום את חלקו. 

אולם, אם אין תכולת נפשו כוללת תכונות הכרחיות אלו, ואולי כמה נוספות, הרי שבהכרח, מן הסתם נועד לו תפקיד אחר עלי אדמות, יהיה אשר יהיה. אם פטר הוא את עצמו מראש מדאגה - עד כדי אובססיה לניקיונו של בית הכנסת - בו הוא מבקר בדרך קבע, אם לא מצא את עצמו מתכופף יותר מפעם אחת בשבוע אל עבר רצפת בית הכנסת, במטרה לשלות ממנה את הטישו שהושלך אליה / נשמט לעברה על ידי מי מן המתפללים בזדון או בשגגה, הרי שבהכרח משתייך הוא לזן אחר, לא לזה שעליו נמנה הגבאי המצוי. הוא כנראה בריא יותר בנפשו, ומוטרד פחות מהמתרחש סביבו.

אם אין הוא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה בדל סיגריה שנותר שרוע ומיותם על רצפת בית הכנסת וסביבותיו הדריכה את מנוחתו, כנראה שהוא נמנה על בני היכל האצילות, ומסתבר כי הדבר מונע בעדו מלבטא את עצמו בעולם המעשה, הגס והמגושם.

אם מתקשה הוא להיזכר מתי לאחרונה, אם בכלל, היה נתון במלחמה פנימית - האם לגשת ולהעיר לפלוני על חוסר אכפתיות שבה הוא לוקה, או שמא לעבור על הענין בשתיקה. הרי שככל הנראה, ענינים נעלים יותר מטרידים את מנוחתו, וממילא אין לו יד ורגל בעולמם של הגבאים המטרידים עצמם תדיר בזוטות שכאלו.

***

נסיוני הדל בתחום גורם לי להאמין כי העולם ימשיך להתחלק לשניים: אלו שמייצרים את העבודה, ואלו שעסוקים בהסרת המפגעים הסביבתיים שיצרו הראשונים. בתווך, ניצבים כמה וכמה המעדיפים בדרך כלל לצפות מן הצד, פעם באלו ופעם באלו, וחוזר חלילה. הם בוחרים מרצונם הטוב להיוותר ניטראליים, ולשבחם יאמר, כי אף אם אמנם אינם נמנים על קבוצת מסלקי המפגעים, לכל הפחות אינם נוטלים חלק ביצירתם.

***

מאמר זה המוקדש לידידיי הנושאים בעולו של אחזקת בית הכנסת שימורו וטיפוחו, והופכים אותו למקום נעים ומכובד לשהייה, ראוי לתוספת מילות הערכה - אותן לקטתי בהזדמנויות שונות. דברים אלו שנשמעו מפי אישים שונים, מיטיבים לבטא את היחס הראוי והנכון האמור לשרור מצדם של מתפללי ולומדי בית הכנסת, כלפי המקום הקדוש וכלפי הנושאים בעול אחזקתו:

   

רבי ישראל זיכרמן - רב במודיעין עילית:

"...עלינו לייקר את בית הכנסת בעיני הלומדים והמתפללים. יתכן, כי דווקא בגלל שזכינו ואנחנו יושבי אהלים ושרויים רוב היום בביהמ"ד, הדבר יוצר זילות מסוימת מצדנו ביחס לקדושת המקום.

שמעתי פעם מהגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א שסיפר: 'כי בלומדו בישיבת 'חכמי לובלין', נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ודפק בידו על הבימה. הס הושלך בביהמ"ד. הרב שאל: היתכן?! פיסת ניר מושלכת על הארץ כבר שלשה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!'

ההתייחסות לבית הכנסת צריכה להיות לפחות כמו לביתנו הפרטי. אדם שיראה ניר מושלך בביתו על הרצפה, ודאי שירים אותו. משום כך גם נפסק בהלכה שמותר לרוק בבית הכנסת, אם אמנם אדם יורק גם בביתו. ובביתו הכוונה, לא במרפסת צדדית, אלא בסלון האורחים. היכן נעלם הרגש שיש בתוכנו כלפי ביתנו הפרטי, כאשר נוגעים הדברים לבית הכנסת?!"

***

רבי מסעוד בן שמעון - רב בשכונת רמת אלחנן בבני ברק:

"...כאן המקום לעורר על כבוד בית הכנסת, כפי שמפורשים הדברים (שלחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף ט'): 'נוהגים בהם [בבתי הכנסת] כבוד לכבדן ולרבצן, פירוש כיבוד  - ניקוי הבית. ריבוץ - זריקת המים על פני הקרקע'.

לא זו בלבד שזריקת נייר טישו מלוכלך אסורה בבית הכנסת, אלא גם מי שראה ניירות זרוקים או שאר לכלוך, מצוה עליו לטאטא, כדי לנקות את בית הכנסת, וכן אם יש כתמים ברצפת בית הכנסת מצוה להעבירם במים - שזהו ריבוץ. והמזהיר והנזהר בכבוד ביתו של הקב"ה, יתברך בברכת 'כי מכבדי אכבד'. (עלון קול ברמה מס' 271)".

***

מה שווה לימוד המוסר, אם אין כבוד לבית הכנסת ולספרי הקודש? 

יהדות אשכנז ידועה היתה בהקפדתה בהידור מצות 'זה א-לי ואנווהו', דבר שהתבטא בשטחים רבים, בימי חול, בשבתות ובחגים. כמעט אין מצוה שלא טרחו לעשותה בצורה יפה. מצוה זו היתה חלק מהחינוך שניתן לדור הצעיר, שכלל את הצורה שבה יש לעבוד את ה' בהוד ובהדר - בו ראתה יהדות אשכנז דבר מרכזי. חלק בלתי נפרד מהידור זה היה הידור בית הכנסת, שבא לידי ביטוי בעשיית ארון הקודש המעילים והפרוכות בצורה נאה ומעוררת כבוד, וכמובן בהקפדה על נקיונו וסידורו של בית הכנסת.

"מורשת אשכנז התבטאה בכבוד לספרים, לא רק לספרי תורה בבית הכנסת. הקפידו על יחס של כבוד, ואף יחס של יראה כלפי כל ספר קודש, סידורים, חומשים, משניות וגמרות. כל הספרים היו מסודרים בארון ספרים, שורות שורות, כל ספר על מקומו, נקי ומסודר. אין צורך לומר כי המתפלל לא עזב את בית הכנסת בהשאירו אחריו סידור או חומש.

 

בשנים האחרונות נתקל הרצון לפעול לטובת נקיון בתי הכנסת בבעיה קשה - לא מעט בשל ריבוי העלונים המפוזרים בו ללא סדר ובצורה לא מכובדת - דבר שלא היה עולה על הדעת בקהילות אשכנז.

לא קל לחנך היום את הצעירים לכבד ספרים. הנה, נכנסים לבית הכנסת, וסידורים וגמרות מפוזרים על השולחנות. איך אפשר להאמין, שבן תורה למד כאן והשאיר את הגמרא, ולפעמים גם כוס פלסטיק המכילה שאריות שתיה על השולחן? מה שווה לימוד מוסר וחסידות אם זוהי התוצאה? שמעתי גבאי בית הכנסת שמכריז כל ליל שבת 'לא להשאיר ספרים על השולחנות', אך ללא הצלחה.

נער הייתי וגם זקנתי, ולא הבנתי איך בני תורה נוהגים זלזול כזה כלפי ספרי קודש, כלפי בית הכנסת ובית המדרש, וכלפי יהודים טובים המעוניינים ללמוד תורה, בלי לחפש אנה ואנה את הספר הדרוש (רבי יונה עמנואל, קובץ 'המעיין', ניסן תשס"ב עמוד 12)".

***

ולסיום, הנה מכתב שהתפרסם לקראת הימים הנוראים במדור 'רשות הרבים' של עיתון יתד נאמן, הכותב החפץ לזכות את הרבים, מבקש בפנייתו מן הקוראים כי יגמלו חסד עם עצמם ועם זולתם, על מנת לאפשר את זיהויים של בעלי הספרים השונים הנשכחים בבתי הכנסת בתקופה עמוסה זו:

 

פרטים מזהים:

 

"בימים אלו הבאים עלינו לטובה ימלאו בתי הכנסת ובתי המדרש בהמוני מתפללים שיבואו לאמירת סליחות ובימים שלאחר מכן, לתפילת הימים הנוראים חג הסוכות הושענות הושענא רבא ושמחת תורה.

ניסיון העבר מלמד כי בבתי הכנסת נערמים מידי שנה סידורי תפילה, סליחות ומחזורים רבים של הימים הנ"ל ללא שיופיעו עליהם כל פרטים: שם ו\ או כתובת ואו טלפון מזהים.

מאחר וספרים אלו מודפסים בכמויות רבות, ומראם החיצוני דומה האחד למשנהו ובפרט בהתחשב בעובדה שהשימוש בהם הוא לתקופה קצרה מאד, הרי ש'לא שבעתם העין', וממילא לא ניתן לזהותם לאחר מכן על פי סימנים כל שהם.

בשלב מוקדם או מאוחר הם מגיעים לארגזי הגניזה הפזורים בכל אתר ואתר. רק בחלוף שנה כאשר נדרשים לספרים אלו שוב, מתגלה לפתע פתאום שהם אינם בנמצא.

כידוע, התורה חסה על ממונם של ישראל, ובכדי שאפשר יהיה לזכות את הרבים במצוות השבת אבדה, מומלץ מאד שלא להוציא סידור / מחזור /  סליחות וכיוצא באלו מן הבית ללא פרטים מזהים כנדרש".

*** 

בתקווה לשנה טובה, נקיה ומסודרת - לפחות כמו ארונות הספרים המופיעים בתמונה.

 

התגלתה שכונה עתיקה-חדשה בירושלים

תושבי שכונת הר נוף בירושלים (ואולי גם תושבי שכונות נוספות) הופתעו לגלות בימים האחרונים בתיבת הדואר שלהם דו"ח שהוכנס אליה על יד  פקח-  העיריה בגין 'הזנחת הניקיון בשטחי הבנין הציבוריים'.

עבור התושבים היתה זו שמחה גדולה מצד אחד, אולם מהולה בעצב מצד שני: שמחה - על שום העובדה, שהנה, סוף כל סוף, מישהו שם בעירייה התוודע לקיומם. עצב - על שום שהגילוי הגיע באיחור גדול, גדול מדי.

כה גדולה היא דאגתה של העיריה לצביון השכונה ולשטחיה הציבוריים בפרט, עד כי רואה היא צורך חיוני לשתף ולזכות את התושבים במלאכת הקודש.

לא זו בלבד, לבל יסבור משהו בטעות כי מדובר במחדל, לא ולא. מלכתחילה נבנה האגף האחראי על תחום הניקיון, במתכונת שתאפשר את שיתופם של התושבים בקידום עניניהם הפנימיים.

***

מנין לי זאת, וכי בקי אני במתרחש במסדרונות העיריה? פשוט מאד. מעשה שהיה כך היה:

לפני כשמונה חודשים, עם שוך הסערה הגדולה שידעה העיר, נותרו לנו - לכלל תושבי העיר לפליטה ולמזכרת עוון, שרידים רבים מספור של גזעים ששמשו בעברם הלא רחוק כבסיסים לעצים פורחים. ימים רבים ואולי שבועות לאחר מכן, עוד ניתן היה להבחין בצדי המדרכות בפסלי עץ דוממים מוטלים כעצים שאין להם אוספים.

משחשתי כי התפאורה החדשה עלולה לגרום לי חלילה לקריסת הסבלנות, החלטתי לצאת ולבדוק בשל מי הסער הזה - מה ומי גורם לכך שהעצים טרם נלקחו לתחנתם האחרונה עלי אדמות (לגנותם יאמר, כי הפעם היה גזר דינם של שכונות העיר כולן שווה לרעה). שלחתי פניה לתיבות הדואר האישיות של כלל חברי עירית ירושלים ומנהלי המחלקות לסוגיהן ולמפלגותיהן, הנגשתי את סקרנותי אל מול עיניהם, בקשתי כי יואילו בטובם להפנות את תשומת ליבם של הנוגעים בדבר למחדל המתרחש בעיר, והעתרתי בתחינה כי במטותא יקבעו מועד להסרת העצים מעמנו ומעירנו.

ומה קרה בפועל? פשוט לא יאומן, תיבת הדואר שלי הוצפה במהירות הסערה בתגובה אחת ויחידה - (נחשו של מי, רמז: הוא מכהן כחבר מועצת העיר מטעם מפלגה שהאות הראשון של שמה היא י' והאחרונה ה', שמו הפרטי מתחיל באות י' ומסתיים בל', שם משפחתו מתחיל בק' ומסתיים בן'), הוא היחיד מבין כלל נמעני התחינה, שהשפיל את עצמו, פינה מזמנו העמוס וטרח להשיב תשובה לא מספקת לאזרח קטן ולנודניק גדול שכמוני, וזו לשון תגובתו הקצרה והענינית:  "ישעיהו, שלום. ישבתי עם רה"ע בענין, ותוך שבוע יאספו את כל גזמי העצים שנכרתו מפגעי השלג. בתודה, ישראל קלרמן. חבר הנהלת מועצת העיר".

***

למען הגילוי הנאות, אודה ואתוודה: יודע אני כי יום הדין קרב ובא. בניגוד לסתם שנים, הרי שהשנה, לשם שינוי (מיוחל מאד), לא הרבה אחרי ראש השנה, ירושלים של מטה עושה אף היא דין לעצמה, הבוחר אמור לומר את דברו. לבל יסבור מאן דהוא כי החלטתי להצטרף למערכה ולפעול בעד או נגד מאן דהוא (את זאת אעשה אי"ה בנפרד ובלי כל קשר למצב הנתון בשכונה). דין וחשבון ארוך לי עם מר ראש העיר - העושה בה כבתוך שלו (אני מקווה ומאמין מאד כי לכל הפחות בתחום הניקיון יש מי שדואג לביתו).

אין לי ספק כי לו היו תוצאות הבחירות נקבעות על ידי קולות הבוחרים שמחוץ לירושלים, היה ראש העיר לוקח את הקדנציה הבאה בהליכה. אלא ש... מה לעשות ומי שקובע את גורלה של העיר ירושלים, הם הרשומים בפנקס הבוחרים שלה, בלבד. ומשכך, לא קלה תהיה עבורו ההתמודדות הנוספת, ולא רק בגלל ידידיו בני הציבור החרדי. שכן, סוד גלוי וידוע הוא, שראש העיר עשה המון, בעיקר בכל מה שקשור לתחום התרבות, הוא עבד ועדיין עובד קשה מאד, ונראה כי גם הצליח בשאיפתו הגדולה להפוך את ירושלים לעיר ככל העמים. הקופה הציבורית, כך אני מקווה, גם היא התמלאה בהתאם להשקעות האדירות שסחפו לכך גלים המוניים של שוחרי תרבות וספורט, ושאר שעשועים.

אבל, וכאן שואל את עצמו האזרח הקטן: במה חטאתי שאיני זכאי לשירותים האלמנטריים הבסיסיים ביותר? מדוע השכונה שבה אני חי אינה זכאית לעלות על ראש דאגותיו של ראש העיר? מדוע יגרע חלקי ולא אקבל את חלקי הפעוט בסל התרבותיות - בפרט אם ותרתי מראש על מרבית האירועים התרבותיים המתקיימים בעיר?!

אני מניח שישנן בצקלונו של ראש העיר אי אלו תשובות פחות טובות או יותר, הוא יטען מן הסתם כי תושבי השכונות אשמים לא מעט במצבם הנתון. וכי, לו היו עובדי העיריה זוכים למעט שיתוף פעולה, כי אז המצב החזותי היה משופר יותר! נניח לעת עתה כי יש צדק בדבריו, ויש צדק. אפשר וניתן לעשות הרבה יותר בתחום שיפור פני השכונות, גם ואולי בעיקר אלו החרדיות. מזווית אישית יכול אני להעיד כי אכן, המפורסמות אינן צריכות ראיה, עם שימת לב ראויה ומידה מינימאלית של התחשבות, המצב היה טוב הרבה יותר.

ובכל זאת, ויעידו על כך אנשי המנהלות השכונתיות - עם אחת שכזאת אני נמצא בקשר רצוף: תרומתה של העיריה למצב הנתון בשטח אינה מבוטלת, אמצעיה הדלים, העדר כח אדם מתאים - תוצאה של מאבקי כח פנימיים המתנהלים בין ראש העיר לבין אגפים שונים בעיריה - עובדה שזכתה לאישור מגורמים פנימיים בעיריה, מקשה על תפקוד המופקדים על תחום הנקיון בתוך השכונות.

***

למזלי, איני מבין הרבה בפוליטיקה, ממילא אין ביכולתי לקבוע האם הדו"חות המחולקים דוקא עתה - פחות מחדשים לפני מועד הבחירות בתיבות הדואר, מהווים חלק מקמפיין מאורגן ומחושב, האמור להטות את כף המאזניים לטובת מישהו שם בעיריה.

[אגב, במאמר המוסגר, אני בהחלט בעד מתן דו"חות בגין מפגעים תברואתיים וחזותיים, ואם כבר החליטה העיריה ללכת על הכיוון, אתרום את חלקי בענין בהצעת ייעול שתועיל למיגור תופעת הדבקת המודעות הפיראטיות על גבי פחי הזבל ותחת כל תמרור שאנן. יש הרבה מה לעשות בתחום זה, שנדמה כי מראש הפקירה אותו העיריה לידיהם של מפרי חוק וסדר]. 

אם אכן נכונה הערכתי, הרי שככל הנראה יושרו העדורים במסדרונות העיריה. אחרת, איך ניתן להסביר את העובדה שלפתע נמצא פתרון הקסם למחסור החמור ששרר עד כה במצבת כח האדם?! מנין נמצאו להם לפתע צוותות כה רבים שהופנו אל השכונות, גדשו את חצרות הבנינים וסרקו אותן בפנסים רבי עוצמה, על מנת למצוא סוף כל סוף (מתחת לפנס) את האשמים בהזנחה החמורה השוררת בתחום הנקיון בשטחיהם הציבוריים של השכונות.

אמנם מתבקש היה לכאורה כי באותה שעה שבה עושים הצוותים את מלאכתם הנאמנה בחצרות, תתקיימנה במקביל סריקות יסודיות במרחבים הציבוריים, משום מה זה לא קרה.

ומשכך, העירייה יכולה בהחלט לרשום לעצמה דו"ח חמור ועב כרס על מפגעים רבים בתחום שיפוטה שעדיין אינם מטופלים כנדרש, נקודות תורפה רבות מצפות בכיליון מזה עידן ועידנים למטאטא שיעביר עליהן את שבט ביקורתו. 

השכונה, לעת עתה, זקוקה עדיין לתגבור לא מבוטל של כח האדם, הצוות המצומצם שעושה את עבודתו נאמנה, זכאי לכל הערכה והוקרה. אולם, שכונה גדולה זקוקה מטבע הדברים גם לכח עזר מתאים שיהיה בכוחו לספק את צרכיה.       

***

עד שזה יקרה, עד שיתחולל השינוי המיוחל, אמשיך לתרום את חלקי הצנוע, אקרא לנוגעים בדבר והתושבים בכללם, למלא את חובתם המינימאלית בשמירת צביונה של עיר הקודש 'יפה נוף משוש תבל, קרית מלך רב'.

 

 

די ללכלך - ההתנקות מן החטא כמשל

הרהורים עם דמדומי שנת התשע"ג

את מרבית שני שלישיו הראשונים של החודש האחרון לחודשי השנה, השתדלתי למלאות בתוכן חיובי. עסקתי בעיקר בריקון תכולה מיותרת ומזיקה לסביבה. כך התאפשר לי לעשות את הדבר הטוב ביותר (כמעט) שניתן לעשות בימים אלו: לעשות חושבים, להתחשבן עם המעשים, לבוא חשבון עם עצמי - חשבון הנפש. ולא שאינני עושה זאת כל השנה, וכי סתם ימים של משך השנה הפקר הם? אין זאת אלא, שבסתם ימים אתה עושה חשבון ומגיש אותו לעצמך, ומצליח להשיג את התחושה שמלאת את חובתך כלפי עצמך, וממשיך הלאה. לא כן בימים אלו בהם אתה נמצא מטרים ספורים לפני קו הסיום, ולרשותך עומד זמן מועט להכנת והגשת הדו"ח השנתי. אינך יכול להרשות לעצמך להשאיר את הדברים פתוחים. הן סוף השנה קרב ובא, ואני אנה אני בא?!

עולם הניקיון קרוב כידוע לעולם התשובה, מלבד מה שהוא מהווה שלב בסולמו של ר' ישראל מסלנט בדרך אל המעלה העליונה. הרי שהוא גם מאפשר להשתמש בדימויים שונים השייכים לו, בכדי להבין טוב יותר את הנעשה בעולם התשובה. כך למשל נמשל יום הדין למכבסה המיועדת לכיבוס כביסה עדינה: כשם שבכדי להוציא את הבגד הלבן שהשחיר, משחירותו, עלינו להכניסו אל המכונה, על מנת שיעבור בתוכה את תהליך הניקוי. כך ובדומה לזה עובד תהליך הניקוי-מן הלכלוך שדבק בנו, כתוצאה מן העבירות שנכשלנו בהם.

בעמדנו טרום הכניסה אל הדין, מבקשים אנו להתנקות מן הזוהמה שדבקה בנפשנו העדינה. מגלים אנו רצון כנה לעמוד למבחן תחת שבט ביקורתו של שופט כל המעשים. משתוקקים אנו שתצא האמת אל האור, ושנצא אנו נקיים ורחוצים, משוחררים מכבלי העוון, היגון והאנחה.

שמא נאמר: כי לעוונות כשלנו, לא יועילו גם מכונות כיבוס בעלות קיטור רב עוצמה. הכתמים שדבקו בנו, כה עמוקים, הם כבר הפכו מזמן להיות חלק מאיתנו - כך אנחנו מרגישים, בתחושה זו אנו מתהלכים.

המכונה שאנו זקוקים לה, כך אנו סבורים טרם נוצרה, ולכשתגיע ודאי לא תעמוד במשימה - הן כה הרבינו לחטוא, ואף אם לא עלה בידינו חטא של ממש, מ"מ הלא לא היינו רחוקים מאתו. התהלכנו סביבו סחור סחור, וכפסע היה בינינו לבינו. גם אם לכלל מעשים לא באנו, הלא במחשבתנו כבר שקועים היינו בתוכו עד צווארנו. ובכלל הלא יש 'חיים' אחרי יום המשפט, וכהרגלנו מידי שנה כן בשנה הבאה אי"ה, נשוב אל חטאינו, אל מחשבותינו, נחזור פחות או יותר לאותו מצב שבו היינו עד ערב ראש החודש האחרון. העסק, נשמע לא הכי 'נקי'. וכיצד זה אנחנו יוצאים מכובסים?

אם נסיר את האבק מעל העובדות, נגלה שהמצב לאשורו שונה מכפי שאנחנו רגילים להסתכל עליו. העבירות שאנו מרבים לעסוק במהותן ובהשלכותיהן, אינן שלנו כלל. אנו מצידנו נקיים! כך גם היינו מאד רוצים להישאר, זו שאיפתנו, זהו המושכל הראשון שלנו. איך בכל זאת קורה שאנו מועדים, מתפלשים בלכלוך ומתלכלכים? אין זאת אלא שמרוב התעסקותנו עם עצמנו, ועם מחשבותינו הנובעות מן הדמיון הפורה המשוטט בחוץ, דבק בנו לכלוך, מגיע אלינו אבק הנלווה אל סופות הדמיון, ומבקש להטביענו בתוכו.

כשאנו שוקדים על הכנת הגנה מתאימה ליום המשפט, איננו זקוקים לסלף עובדות, לטייח, להעלים ולהכפיש - אפילו לא את עצמנו. די שנכיר בעובדות, נפנים אותן, נחדד אותן. נוכיח על ידן באמצעות המחשבות והמעשים שאנחנו נקיים. אין לנו ולא היה לנו עסק עם הלכלוך. על כך כבר הובטחנו מפי 'הכובס העליון': 'אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו'.

 

יסוד כבוד האדם - חיוב דרך ארץ

 

 

כתב רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל: "...ששורש החיוב הזה טמון בחיובינו לאדם באשר הוא אדם. כל אדם משועבד לחבירו לכבדו בכל הכבוד הראוי לאדם, כי 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות ג', י"ד), וכן אמרו במשנה (גיטין ס"א:). וכן נפסק ברמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י' הלכה ה'): 'ושואלין בשלומן [של עובדי כוכבים] מפני דרכי שלום'. וכתב רש"י (גיטין שם): 'ושואלים בשלומם כל הימים, ואע"פ שמטיל על הנכרי שם שמים, שהשלום של הקב"ה'. בא ליישב מה שלכאורה קשה דהרי פשיטא היא, ומאי הוה אמינא שלא ישאל בשלומו שהוצרכו לעשות בזה תקנה, ומאי פשיטותיה? ברור, כי מחיובי דרך ארץ היא כנ"ל. ועוד 'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק' (ברכות י"ז.)...

...ואל נחשוב שמדה זו היא ממדות החסידות, הרי לא הלל היה זה, אלא שמאי הוא שאמר 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' (אבות א', ט"ו), לא מדת חסידות היא אלא חיוב מדינא, והנמנע מזה הריהו גוזל את חברו. כן אמרו ז"ל (ברכות ו':) 'כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן, שנאמר 'ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בביתכם'', ופירש רש"י ז"ל: 'גזלת העני, והלא אף גזלת העשיר גזילה היא, אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו'. לא נשאר לעני כלום חוץ מכבודו העצמי, ואם זה אתה נוטל ממנו על ידי זלזול ברגשותיו, אין לך גזלה גדולה מזו' (מכתב מאליהו, חלק ד', עמוד 246)".

***

הצורך לכבד את הבריות מחד, ולהיות מכובד בעיניהם מאידך, מהווה חלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי עלי אדמות. נכונים הדברים שבעתיים כאשר מדובר בבן-תורה, שממנו מצופה כי ישמש דוגמה טובה וחיובית, שתאפשר לכל רואיו להצביע עליו ולומר 'ראו בן תורה זה כמה נאים מעשיו'.

הנהגותיו החיוביות של בן-תורה כוללות בתוכן את הזהירות מפני גרימת הרגשה בלתי נעימה אצל הזולת, שכן, לא אחת, עלולים להתפרש חוסר זהירות והעדר נימוס ונקיות עצמית, כיחס של זלזול כלפי האדם עצמו ולא פחות מכך כלפי סביבתו.

חכמינו כללו בדבריהם במקומות רבים: בש"ס ובמדרשים, בספרי ההלכה והשו"ת, ההגות והמוסר, הוראות רבות ומגוונות, מדויקות ומפורטות, הן לחיוב והן לשלילה - המתייחסות להנהגות השונות, שאותן ראוי לו לאדם לאמץ, על מנת שיזכה ויהיה ראוי לשמש כדוגמת מופת למי שנברא בצלם אלוקים. 

במאמר זה אבקש להביא מספר דוגמאות, המיטיבות להמחיש את החשיבות המרובה שהעניקו חז"ל לנתינת כבוד לזולת ולהתחשבות בסביבה.

***

המלכת עליך את חברך בנחת?

 

על דברי הפסוק (רש"י שמות כ', כ"ג): "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", מביא רש"י את דברי המכילתא (יתרו פרשה י"א): "והרי דברים ק"ו, ומה אם אבנים שאין בהן דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב"ה לא תנהג בהן מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון". מוסיף על כך רש"י: "שהאדם המקפיד על בזיונו, ונברא בצלם אלוהים על אחת כמה וכמה".

כתב על כך הסבא מקלם: "שביארה לנו בזה התורה - שמבקשת את שלמות האדם בעולם שכולו טוב. שאל יאמר האדם, אתרחק מן הרע ודי לי, לא כן. אלא ישתדל לכבד בני אדם על צד היותר נעלה, כענין שאמרו ז"ל: [מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י"ב] 'המלכת את קונך עליך שחרית וערבית, והמלכת את חברך עליך בנחת רוח', נחת דייקא.

וכל זה מובן מרוב הרחוק שלא יהא נראה כגנאי ערווה, אף כי הוא מלובש מכנסיים. ומה גילוי ערווה יש כאן לאבנים, פירוש: הכבש שעולין בו לגבי כלי שרת צריך לשמור כבודו בהרחק רב, האדם שמקפיד על בזיונו ונברא בצלם אלוקים על אחת כמה וכמה" (חכמה ומוסר חלק א' מאמר י"ב)".    

*** 

חובת ההקפדה מצד תלמיד חכם על לבוש נקי

 

על אודות חשיבות ההקפדה על לבושם הנקי של תלמידי החכמים, מצינו בדברי הגמרא (שבת קי"ד): "ואמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב [כתם של שומן או חלב] על בגדו חייב מיתה [לפי שתלמיד חכם צריך שיהא חשוב והגון לכבוד תורתו], שנאמר 'כל משנאי אהבו מות' (משלי ח', ל"ו), אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי' [שגורמים לאחרים לשנוא את התורה. ואף תלמיד חכם זה שהולך בבגד מלוכלך ממאיס את עצמו בעיני הבריות, והבריות אומרות 'אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים', ונמצא שהוא ממאיס עליהם את התורה].

לדעת רבנו יונה בספר היראה (אות רכ"ו) עוון זה הוא בכלל הלאו של חילול השם. ומטעם זה חייבין עליו מיתה, שהרי קיי"ל שאין לעוון זה כפרה אלא במיתה. רבנו חננאל מפרש שנחשב  'משניאי' משום שבני אדם מתרחקים ממנו, שלא יתלכלכו בגדיהם מן הרבב שעל בגדו.

המאירי מוסיף (הובאו דבריו בשו"ת בנימין זאב רפ"ז:): "שכשם שצריך תלמיד חכם להקפיד שלא יהא רבב במלבושיו הגשמיים, כן ראוי לו להקפיד שלא תימצא בנפשו שום מידה מגונה, שהמידות קרויות אף הן 'בגדים', ותלמיד חכם שנמצא בבגדו דבר מגונה בין בבגדיו ובין במידותיו, גורם הוא לתורה שתתחלל ויתמעט ערכה בעיני הבריות. ועוד, שכשם שהכתמים מגונים וניכרים יותר כשהם נמצאים בבגד יפה ומכובד, כך מדה מגונה בנפשו של תלמיד חכם מגונה יותר מאשר אצל אדם אחר".

***

החובה לצאת ידי הבריות

על אודות הצורך לצאת ידי הבריות מצינו:
"אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום [פירוש: שיהיה נקי מכל צדדי החשד מן הבריות, כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות, כך יהא נקי מן ידי הבריות, שלא יוכלו לומר: 'אפשר הוא עושה כך או כך'. וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל וכל, אז הוא נקי מה' ומישראל מכל פינות החשד].



רבי שמואל בר נחמן [אמר] בשם רבי יונתן, בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ב): 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. בנביאים מניין, דכתיב (יהושע כ"ב, כ"ב): 'אל אלוהים ה' וגו' וישראל הוא ידע'. ובכתובים מניין, דכתיב (משלי ג', ד'): 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם' (ירושלמי שקלים, פרק ג', הלכה ב'-ג')".

הרי לנו כי החיוב לישא חן בעיני הבריות, להתחשב בדעתם (כאשר היא עולה בקנה אחד עם דעת התורה) ולנהוג באופן הראוי והמכובד בעיניהם, יש בו מעבר לאי הנעימות (אשר פעמים והיא נובעת מחוסר ביטחון או חולשה אנושית), עשיית רצון הבורא - החפץ שאנשים ינהגו בינם לבין עצמם באופן הראוי, הן בכדי שתערב עליהם השהיה זה לצד זה, הן בכדי שיוכלו להיות נקיים מכל הבחינות (כמבואר בדברי המפרשים).   

נמצא כי זהו חלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי לייצג נאמנה את אלוקיו בהתנהגותו עלי אדמות, לקדש את שמו יתברך, ולשמש דוגמא ומופת לבריות - על מנת שיוכלו להצביע עליו ולומר 'ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו...' (יומא פ"ו. ובלשון דומה בילקוט שמעוני דברים ו' רמז תתל"ח, ושם ירמיהו ג' רמז רס"ט).

למותר לומר כי התנהגות הפוכה מזו, תגרור בהכרח יחס הפוך כלפי האדם - וממילא יגרום בכך  לחילול שם שמים, וישמש חלילה כדוגמא שלילית ליהודי שאינו נוהג כשורה.

***

 חומרת הגרימה לגועל אצל הזולת

 

על אודות חומרת הגריעה לתחושת גועל אצל הזולת מצינו בדברי הגמרא:

"תנו רבנן, אין פולין [מסלקים הכינים מן הבגדים] ברשות הרבים, מפני הכבוד [של העוברים ושבים, שפעולה זו עלולה לגרום להם הרגשת מיאוס]. כיוצא בו אמר רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה, אין עושין אפיקטויזין [פירוש: אין לגרום להקאה] ברשות הרבים, מפני הכבוד (שבת  י"ב.)".

בדומה לזה מצינו: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי: 'כי את כל מעשה יביא האלוקים במשפט על כל נעלם (קהלת י"ב, י"ד,)'. עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו? מאי 'על כל נעלם'? [אפילו דבר מועט במשמע, רש"י], אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה, ושמואל אמר, זה היורק בפני חברו ונמאס' (חגיגה ה')".

'בפני חברו', אין הפירוש שיורק על פניו ממש, אלא בנוכחותו. שומעים אנו מכך, כי כל מעשה המביא אחרים לידי תחושה של מיאוס וגועל, עתידין ליתן עליו את הדין לעתיד לבוא.

עוד מוצאים אנו כי שמואל מוסיף על דברי רב: בעוד שלדברי רב - ההורג כינה בפני חברו, יכול היה להשליך את הכינה ולא להורגה בפני חברו, ולפיכך מובן כי יש לו להיענש על כך. לעומתו, מי שמוכרח לרוק, אולי אינו ראוי לו שיענש בשל כך? על כך אומר שמואל ומוסיף, שגם הוא ראוי להיענש, שאפילו אם הוא מוכרח לרוק, מכל מקום יש לו לעשות זאת בתוך מטפחת (על פי מהרש"א).

המהר"ל מסביר את הדברים באופן שונה מעט: "ההורג כינה אינו מתכוון לחברו כלל, לפיכך נקרא הדבר 'על כל נעלם'. שמואל מוסיף שעל כך אין צריך כלל לומר שיבוא במשפט, מפני שהריגת כינה אינה דבר טבעי וממילא היה לו להיזהר. אלא אפילו הרק בפני חבירו, שהוא ענין טבעי לאדם שצריך לרוק לפי טבעו, ודבר זה ענין 'נעלם' לגמרי, בכל זאת יבוא במשפט על כך (דרשות המהר"ל, דרשה לשבת שובה)".

רבנו יונה מביא את הדברים להלכה ולמעשה: "...ואל תהרוג כינה, ואל תעשה שום דבר מאוס בפני חברך, ואם עשו אחרים לפניך ונמאסת, מחל להם, ואל יכשלו על ידך. ואם מצאת רוק מוטל, הרם וסלקהו או כסהו, ומחול לאשר עשה אותו, פן יבוא אחר ויכשילנו שלא ימחול. והזהר שלא ימצא טינוף על בגדיך או שומן או כל דבר מאוס, כי המתלכלך ואינו נזהר בנקיות משניא אוהביו של מקום לבריות וחייב מיתה, שנאמר (משלי ח', ל"ו): 'כל משנאי אהבו מות' - אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי'. ויראי השם שאינם משמרים עצמם בנקיות, אומרים רואיהם: 'כמה לומדי תורה מאוסים'. נמצא שם שמים מתחלל על ידיהם (ספר היראה לרבינו יונה, רכ"א - רכ"ו)".

הוראות הלכתיות שונות נובעות מענין זה, אחת מהן נוגעת לצורה המכובדת שבה אמור להופיע שליח הציבור בעת שהוא ניגש לפני התיבה:

"...ושליח ציבור שהוא שוחט ובודק, לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין. ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל, מעבירין אותו (רמ"א). שליח ציבור שמתוך חוליו אי אפשר לנקותו להיות טהור וכו', אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול, ועל כל פנים שיוציא הבגדים הצואין מעליו. ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו, ראוי להעבירו.

וטוב שיחליף בגדיו המלוכלכים כל היום כשהולך בין הבריות, שלא יהא בכלל המשניאים, שכשם שתלמיד חכם אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים, כך שליח ציבור (אסור) אף על פי שאינו תלמיד חכם" (משנה ברורה על פי פרי מגדים אורח חיים, סימן נ"ג, סעיף כ"ה, סעיף קטן פ'-פ"א).    הוראה נוספת אשר ניתן לה למצוא לה מקור בדברים אלו נוגעת לכהנים:"כהן המוריד מנעליו לצורך עליה לדוכן, יש לו להצניעם, שלא יעמדו בגלוי בבית הכנסת מפני הכבוד (או"ח סימן קכ"ח ס"ק ט"ו, משנ"ב)".

***

 נקיות ונימוס בעת האכילה

       

הדרך הנאותה שבה רואי לו לאדם להימצא בעת אכילתו זוכה אף היא להוראות מפורשות בדברי הגמרא, ונלמדת מתוך מעשה שהיה (נדרים מ"ט:):

"רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא [רבה בר רב הונא מצא את רב הונא] דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהיה אוכל דייסא באצבעותיו ולא בכלי], [תמה עליו רבה ושאלו] אמאי קאכיל מר בידיה, וכן מצינו ברבי יוסי ורבי יהודה, חד אכיל באצבעתיה וחד אכיל בהוצא [אחד אכל דייסא באצבעותיו, ואחד אכל בקליפת עץ], א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה, עד מתי אתה מאכילני צואתך [עד מתי אתה מאכיל אותי את העפרורית שבציפורניך [רש"י], צואה שתחת הציפורניים [ר"נ] ], א"ל דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא, עד מתי אתה מאכילני רוקך [עד מתי תאכילני רוקך שנדבק להוצא והחזרתו לקערה]".

בהקשר לכך כותב רבי חיים פלאג'י: "...בכל עת ובכל זמן 'דרך ארץ קדמה לתורה', וביותר בדברים הנוגעים לסעודה, דצריך להזהר ביותר, דאם אינו נוהג כשורה הוא נבזה ונמאס בעיני אלוהים ואדם, ועליו יאמרו: 'רע לשמים ורע לבריות'. ואפרש קצת מן הקצת, מהן היותר רגילות ורעות מאוד. והוא דתחילה וראש יזהר האדם שיאכל וישתה בנחת ולא כמו גרגרן ורעבתן כמידתו של עשו 'הלעיטני נא' וכל שכן כשסועד אצל אחרים, דיקוצו בו היושבים בצידו, ואפילו שאוכל יחידי ואין זרים איתו יחשוב כאילו אוכל בפני המלך כמו שכתוב בספרים ד'השכינה עומדת בשלחן', ואם כן אימתא דשכינתא יהיה עליו (ועיין לעיל מזה באות נ"ב). ...כמו כן אם הבשר קשה לא יהיה נושך בשיניו ומושך בידו, אלא יסלק ידו הימנה, ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא ימלא פיו שיעור שאינו יכול לדבר בשפה ברורה ...וגם יזהר שלא יאכל שום דבר בחנות ובשוק, אפילו שאינו בן תורה, ולא יאכל ולא ישתה מעומד, ולא ילקק באצבעותיו, ולא יקנח הקערה, ולא יאכל כל התבשיל אלא ישאיר בה מעט. ...גם יזהר דלא ישוך הפרוסה ויתן לחבירו, ולא ישתה מהכוס ויתן לחבירו השיור, ואם ברור לו דלא קפיד ואין בו צד מיאוס, על כל פנים יקנח הכלי בצד ששתה, וידוע המעשה שהביאו רז"ל באדם שראה חבירו ששתה והניח רוק מפיו על הכוס ונמאס לו ועל ידי זה מת, ומצינו ב' פירושים על סיבת מיתתו (עיין בלבוש ולחם חמודות). גם מה שהזהירו דלא יסמוך הקערה בפת, ולא ישב על דבר מאכל ...וגם יזהר שלא יאכל דבר דיוצא ריח רע מפיו, ולא יהא מאוס אצל בני אדם, ולפחות ביום יזהר - שהוא אצל בני אדם, גם יזהר דאם כל המסובין אוכלין במזלג לא יאכל הוא בידו כשסומך אצל אחרים, אפילו דקשה לו שלא הורגל, זולת דגים אם מתיירא דלא יוכל לברור אוכל, וכמו כן לא יחתוך המאכל בין דג בין בשר בידיו אצל אחרים ולפני האורחים אלא בסכין ומזלג, ואם יש לו רטיה בידיו לא יהא הוא הנותח נתחים בשלחן. בדברים האלה וכיוצא באלה צריך שיהיו עיניו של אדם פקוחות, לדקדק על עצמו להתנהג בכל דבר במידה במשקל ובמשורה, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד, ואם תמצא ידיך כהנה וכהנה ויותר מהמה, בחון בהם וחקור בהם ואל יזוזו מעיניך" (כף החיים לרבי חיים פלאג'י, סימן כ"ד סעיף כ"ג).

***

 יקיר הנפש

 

מן הראוי לסיים את הדברים בציטוט מדבריו של ה"חזון איש" בספרו אמונה ובטחון:

"יש איש מתאווה להיטיב לזולתו, היפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר דבר שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו. כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלוק לו רעהו, ביודעו שאין רוב בני אדם אצילי המדות, ומה אפשר לתבוע מהם, ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים מעין זלזול בכבוד הבריות. כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש, למען הטוב המלא, גם בשני הפכים בנושא אחד, ולהיות מאשים את עצמו על כל שעל על חסרון השלימות בסגולת המדות, ולהיות מזכה את אחיו זכות גמורה ומוחלטת אף אם כעבות עגלה חטאיו.

יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו ההתאפקות יתירה, וחגירת שארית כח, נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח (אמונה ובטחון א', י"א)".