'יוזמת השלום' של האמריקאים

בשיפולי שכונת הר-נוף (על שם הנוף הנשקף מן ההר שעליו ניצבת השכונה), היכן שיער ירושלים ובתי השכונה נושקים זה לזה, פועלות שתי מסגרות עבור תלמידי ישיבות המתגוררים בארצות הברית, ומגיעים ארצה לתקופות שונות - המתפרסות על פני שנה ואף יותר.

תושב השכונה, החליט לרתום את התלמידים לפעילות ירוקה. הוא פנה אליהם באמצעות מודעות המזמינות אותם ליטול חלק פעיל בניקוי שטחי היער הגובלים בבתים שבהם שוכנות הישיבות. הם הרי הראשונים האמורים להנות מן הפריבילגיה שנמצאת ממש מתחת לאפם. התלמידים אמנם גרים באמריקה, למרות זאת, הם הרי חיים כאן. הם, חלקם לפחות, אכן נענו לקריאה. הרימו, יותר נכון חבשו את הכפפות, ויצאו לדרך.

התוצאות שלפניכם, מלמדות כי גם לא הכל עדיין ירוק, וכי הדרך להחזיר ליער את מראהו המקורי עדיין רחוקה. מכל מקום, כל צעד חשוב בפני עצמו.

 

אז מדוע באמת הרחובות מלוכלכים?!

כדרכי בקודש, מזדמנים בדרכי מעת לעת, חוברות / ספרים / מאמרים וציטוטים שונים שידעו ימים יפים יותר.

כתבה זו ראתה אור במוסף 'בית נאמן' של עיתון יתד נאמן לפני חמש עשרה שנה וקצת יותר, ביום חמישי כ"ה בתשרי תשנ"ט. תחת המדור 'אנשים - קהילה', פרסמה הכותבת מנוחה פוקס את כתבתה 'מי אשם בלכלוך - אנו או העירייה'.

הדברים מוצגים בזה בצורתם המקורית. כפי שמצאתים מודפסים בחוברת הנושאת את השם 'איכות הסביבה - להלכה ולמעשה', שראתה אור על ידי מוסדות 'מקור חיים', במסגרת סמינריון שהתקיים בנושא בתאריכים ב'-ד' שבט התשנ"ט.

עם חלק מן הדברים אני מזדהה, עם חלקם האחר פחות. המסקנה - מבחינתי לפחות, היא, כי למרות השנים הלא מעטות שחלפו מאז ראו הדברים אור: איך שלא נסתכל על התופעה, המצב טעון שיפור.

 

***

"בכל פעם שאני יוצאת מן הבית אני מתביישת ורוצה להעלם משם" -מתארת את הרגשתה ברוריה, המתגוררת בשכונה ירושלמית חדשה - "לא ייאמן איזו כמות אשפה מתגוללת ברחובות. מיכלי אשפה ענקיים מלאים על גדותיהם: שקיות אשפה קרועות זרוקות עליהם, שקיות קרועות מונחות מסביב ותכולתן דולפת החוצה, מאכל לחתולים ולעכברים. בכל שביל ופינה, מעל כל חלקה שהייתה טובה - רק שיירים, ניירות ושקיות של חטיפים. איך יתכן שזאת השכונה היפה, שכדי להתגורר בה שילמתי טבין ותקילין? אני שואלת את עצמי. ואם היא שלי - אז איך ייתכן שהיא נראית ככה?"

באותן מילים התבטאה לפני כשנה זיוה הבני ברקית, כששוחחנו בטלפון: "בני ברק היא עיר של קדושה ורוחניות, איך יתכן שבמו ידינו נקלקל את הקודש ונערב בו אשפתות? קדושה ורוחניות אינן סותרות סדר ונקיון. בבתים הפרטיים אנשים יודעים זאת. הבעל לומד טוב יותר כשסביבו סדר, נקיון ואוירה נעימה. ילדים חשים טוב יותר ולומדים בחפץ לב כשחפציהם מסודרים ונקיים. מה קורה לנו שם בחוץ, הכל נשכח פתאום?"

במשך השנה, זיוה התמתנה מעט. מאז הבחירות, המצב בבני ברק השתפר מאד.

***

בארבע השנים שמספרי הטלפון והפקס שלי מופיעים בעיתון, מטלפנות לא פעם קוראות ומתריעות על הענין: "אנא כתבי על זה" - הן מבקשות במפגיע - "זה חילול ה' נורא".

אישה בעלת תשובה סיפרה לי על קרובי משפחתה, שאינם באים לבקרה כי (לפי דבריהם) לא נאה להם להסתובב במקום חסר טיפוח שכזה. "איך את גרה פה?" הם שואלים. "גידלנו אותך אחרת..."

דוקא לגבי אותם קרובים הייתי טוענת, שלהיות נקי כפיים ועוסק בתורה הקדושה, חשוב יותר מאשר לחיות בזוהמה פנימית ולהתהדר בנקיון שסביב. לא מאלו עלינו ללמוד. הלא כולנו יודעין שאין זו חכמה להתגדר בנקיון, כאשר הבית ריק יחסית, ולכל נפש בו יש חדר וחצי מינימום. עובדה, כאשר הכלבים שלהם יוצאים אל הרחוב - הם מזהמים את הסביבה. כיון שזו רוב האשפה שהם מייצרים - היא ורק היא מבצבצת מכל פינה אפשרית ברחובותיהם.

ברוך ד' שיש לנו מי שמלכלך, שיש לנו עבור מי לקלף את הבננה ולהשליך את קליפתה, להחליף טיטול ולהשליכו, ולמלא את הפח בקליפות תפוחי אדמה - משפחה של עשר נפשות ויותר אינה יכולה להתנאות בכמות אשפה כמו זו של שתיים שלש נפשות וכלב. אבל על אף הקושי שבדבר, המצב ברחובותינו עבר מזמן את הטעם הסביר והמותר.

***

אז מדוע באמת הרחובות מלוכלכים?

התשובה מורכבת משני חלקים. האחד - הוא חלקם של התושבים, והשני- תפקידה של העיריה.

נעסוק ראשית כל בחלקם של התושבים.

אנשים מלכלכים את הרחוב והחצר על פי רוב פשוט מחוסר מודעות וחוסר מחשבה. הם טרודים ועסוקים בשלהם, אינם נותנים את הדעת על האשפה שהם מוציאים מבתיהם, אינם שואלים עצמם לאן היא הולכת ומה גורלה אחר כך.

בעלי חנויות, למשל, מוציאים החוצה ארגזים ובהם שיירי מזונות. הם סומכים על כך שמישהו יזיז אותם משם. לפעמים זה נכון. מישהו מפנה את השטח כי הלכלוך צורם לו. או שהוא רוצה לעבור, אבל לפעמים גל האשפה גדל, השיירים מתפזרים וכל השטח סביב החנות הפוך למקום אשפה.

סיבה נוספת היא, שיש מבוגרים שאינם מחשיבים את "הרחוב". הילדים אינם מתחנכים להסתובב ברחובות, הנערות בבית פנימה, וההורים עצמם עוברים ברחוב רק כגשר המעביר את הנהר. כשהרחובות אף אינם 'בטוחים' צניעותית - אפילו משתדלים להדיר רגלינו מהם עד כמה שאפשר. לכן אין הם מרגישים קשר נפשי אל המקום ששמו "רחוב". וכיון שכך, אנו מוצאים עצמנו מזלזלים בסביבתנו, שלא בצדק, כמובן.

בהמשך, גם אין מחנכים את הילדים למודעות של נקיון ברחוב. הם יוצאים עם הבייבי סיטר, משתובבים, אוכלים ומלכלכים. הבתים הצפופים של האזורים החרדיים אינם מאפשרים גינות נוי וחצרות מסודרות. ילדים רבים אינם חשופים למציאות של גינות נוי, פרחים ססגוניים ומדשאות ירוקות, וחסרי מודעות לכדאיות השמירה עליהם. חדרי המדרגות במקומות רבים שדופים ומקושקשים, ולעיתים, מחוסר תקציב, גם לא מסוידים. יש שהמדרגות עצמן מלוכלכות, עד שעה לפני שבת.

דיירים בעלי אמצעים יכולים להביא גנן ומנקה מדרגות קבוע, אך לא כל המשפחות מסוגלות לעמוד בהוצאות המינימליות האלו. הלכלוך בחדרי המדרגות גורם לעיתים לייאוש, עד שדיירי הבנינים אפילו אינם מנסים לתקן את המעוות. ילד, שגדל באווירה של לכלוך - מתרגל לחיות כך, והוא אפילו אינו רואה את האשפה המושלכת.

סיבה נוספת להנצחת מצב הלכלוך היא, כמובן, הטלת משימות על ילדים שאינם יכולים לבצען כראוי. לא פעם אפשר לראות ילד בן חמש נושא פח ענקי, מגיע אל מיכל האשפה, הופך את הפח בכוחו הדל, ושופך אותו אל מחוץ למיכל. ילדים שהמשא כבד עבורם משאירים את השקיות בכל מקום שנוח להם.

סיפרה לי אישה ששלחה בקביעות את בנה בן השמונה להשליך את האשפה: "יום אחד עלתה אלינו השכנה מקומה ראשונה. "מרים" - קראה לי והזעיקה אותי אל חלון חדר השינה שלה, "אינך מריחה מפה ריח נורא?"... לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להריח. התפלאתי על עצמי שלא הרחתי קודם. זה היה נורא. ירדנו לבדוק, והנה בסבך השיחים הפראיים, מאחורי הבנינים, במקום שאין איש דורך, נמצאו כחמישים שקיות אשפה קרועות... הכרתי אותן מיד... עכשיו נזכרתי שבני היה חוזר חיש מהר מכל משימה כזו שהוטלה עליו..."

ילדים מוליכים אשפה כשפניהם אל העבר השני. הם מנסים להפטר מהטרדה "המגעילה" מה שיותר מהר. יש לחנך את הילד היכן להשליך, כיצד, מתי אין להשליך אשפה כי אי אפשר יהיה לסגור את המיכל, ומדוע אין להשאיר שקיות מחוץ למתקן האשפה. וככה שולחים ילד, ללא מחשבה, עם שקית מחוררת וקרועה, כשטיפות עכורות נוטפת לאורך כל הדרך ויוצרות שביל לכלוך שלא במהרה יימחק.

כל זאת לא מרוע לב או מזלזול, אלא לפעמים מחוסר מחשבה ולפעמים מתוך רשלנות רגעית.

כל אם מוכרחה, למען הסדר הטוב, ליצור "סדר עדיפויות" בחינוכה. אמהות חרדיות עמלות קשה מאד בבתיהן, בראש מעיניהן עומד החינוך היהודי הטהור. כשאין זמן, הן מוותרות לא פעם על עניינים חשובים אחרים. אמא תעדיף, למשל, להשקיע מאמץ לחנך את בנה לתפילה בזמן, אף אם בשל כך לא יספיק לנקות את חדרו. לא פעם חינוך לנקיון הסביבה נופל לעדיפות אחרונה, לא מרצון כי אם מהכרח.

***

יש תושבים רבים שיעדיפו לשלול כליל את כל הרשום לעיל, וידגישו: בכל אשמה העיריה. אין זה נכון לחלוטין.

מן הראוי לעשות בדק בית אצלנו, ורק אז להגיע אל העיריה שלצערנו גם היא אינה מבצעת את תפקידה כראוי.

 

"אני לא לגמרי מאשימה את העירייה בכל המחדל הזה" - אמרה לי חנה, אותה פגשתי בתחנה מחכה לאוטובוס, ובינתיים מקבצת מהמדרכה ניר לנייר ומשליכה לאיזו פינה נסתרת - "אבל העירייה בוודאי אשמה בחלק גדול ממנו. אילו היו אצלנו סלי אשפה לאורך הרחובות, במרחק סביר זה מזה, היה הכל אחרת. ילד אינו אוהב לרוץ למרחקים כדי להשליך את הנייר של הארטיק - הוא מעדיף להפטר מהנייר כמה שיותר מהר".

אילו היו מנקי הרחובות עושים ברחובותינו יותר - היה הרחוב נראה אחרת. כמה פעמים ראיתם ליד הבית שלכם איש שנקרא פועל ניקיון? אילו היו מחליפים את "צפרדעי" האשפה לעיתים קרובות יותר - הכל היה שונה. בתל אביב הייתה לא מזמן שביתת פועלי ניקיון, ורחובותיה נראו גרועים משלנו. ואצלנו יש אשפה בכמות הרבה יותר גדולה משלהם.

רותי יצאה ביום שיש האחרון להשליך אשפה ושבה עם השקיות הביתה, מחוסר מקום, מקוננת: "בציבור שלנו מושלכת אשפה עד דקה לפני שבת, וביום שישי האשפה רבה פי כמה מיום אחר" -  למה לא להתחשב בנו? מדוע לא לאסוף אשפה ביום ששי, שיהיה נקי לכבוד שבת?!

נכון וברור הדבר שמי שמלכלך כדי ללכלך - עושה מעשה שלא ייעשה - אבל ישנו הבדל גדול בין זה, לבין אלו שמלכלכים כי נגמר המקום במיכלי אשפה, או כיון שקרוב לביתם אין מיכל אשפה כלל.

ילד שיראה שכונה נקייה, ירגיש משיכה לעזור לה להישאר כזו. אם ילד רואה שכונה מלוכלכת - ירשה לעצמו להוסיף וללכלך. אפשר לבדוק זאת בביתנו הפרטי. כשהבית מסודר ונקי, אפילו ילד צעיר יחשוב פעמיים לפני שישליך כפית לכיור, ובודאי שלא יאכל קרמבו וישליך את הנייר לארץ.

***

"אפשר לראות זאת בעיר בני ברק" - אומרים לי אנשים משם. "מאז שהעיריה שמה דגש על הנושא, והביאה את העיר למצב די נקי, תושבי העיר משתפים פעולה. ואולי זו ההוכחה" - הם אומרים -"שהעיריה יכולה לעשות רבות למען הניקיון, אבל זאת רק אם התושבים מראים איכפתיות גדולה מאד בנושא זה".

בבני ברק ידעו הנבחרים שאחרי השביתות הגדולות והרשלנות המרגיזה והדוחה שהוכחה בשנים קודמות כלפי הניקיון, נמאס לתושבים. היה ברור שאחד הקריטריונים החשובים ביותר בו תיבחן העיריה החדשה יהיה הניקיון.

ובאמת יש שיפור גדול גם משום שהתושבים פעילים. הם מדווחים לעיריה על ערמות אשפה ברחובותיהם. הם מוחים כשצריך, שולחים מכתבים למערכות העיתונים ומטלפנים: יש הקפדה רבה והשגחה על טיב עבודת פועלי הניקיון, שיודעים שהם עומדים למבחן התושבים.

הפגנת הרצון הכללית יוצרת אוירה בה הלכלוך "מוחרם". תושבים מתלוננים על חנויות שמזהמות את הרחוב, והפקחים מביאים לתודעת בעלי החנויות את אי שביעות רצונם של השכנים בסביבה. בעלי החנויות מעוניינים בהמשך היחסים הטובים עם הקליינטים-השכנים, וברגע שהם תופסים שהלכלוך דוחה קונים ומעורר מורת רוח בין שהשכנים, הם מקפידים יותר על הניקיון. כאשר התושבים מוכיחים אכפתיות במחאות ובתלונות- העיריה הופכת מודעת לבעיה. כל ראש עיר או נבחר ציבור אחר מעוניין להוכיח לבוחריו שהוא מתחשב ברצונם. זה פשוט.

מכאן, שחוסר איכפתיות, אדישות והפניית תלונות כלפי גורמים לא אשמים - משתק כל פעילות מצד הגורמים שתפקידם לעשות ולבצע.

"איננו מטילים את כל התיקון על כתפי העיריות", מסבירים אנשים, "אבל עליהן לעזור לנו לעזור לעצמנו. עליהן להקדיש יותר משאבי ניקוי לשכונותינו. ברחובות אחרים לא מלכלכים פחות - כפי שנהוג לחשוב- רק מנקים יותר, וזה כל הסיפור".

 

 

הסדר מוביל למנוחת נפש המאשרת את חיי האדם

'אל התלמיד', זו שמה של חוברת דקה (ל"ב עמודים בסך הכל) בעלת ניחוח עתיק, עדין וקסום, שהזדמנה לידי - הראשונה שיצאה לאור על ידי 'הוצאת משען לתלמודי תורה בארץ ישראל' (הלשכה הראשית בירושלים), במסגרת 'סדרת חוברות לבני הנעורים'. היא ראתה אור לפני 65 שנה, בחודש שבט של שנת התש"ט, כמהדורה שניה. כאשר קודמתה הופיעה כבר בחודש אלול של שנת התרפ"ב - 27 שנים קודם לכן. 

מחברה הוא הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, מי שנודע כמחבר פורה של ספרי הלכה והגות, בנוסף לעמידתו בראש מוסדות 'עץ חיים' - מראשוני תלמודי התורה בעיר, ומן הגדולים שבהם - במשך מאה שנים ויותר.

***

מהדיר החוברת המנוקדת, הרב ישעיהו אריה דבורקס, מביא בפתחה דברים אחדים: "אנו מוסרים פה בידיכם מחברת יקרה מאת מחבר יקר. במחברת זו אצור נסיון כביר של חכם התורה וחכם החיים, והיא נועדה לחניכי תלמודי-התורה. היא כתובה בלב מלא אהבה לתלמידים ובשפה קלה ומובנת".

בין יתר הדברים הפונים אל התלמיד, כלולות הוראות ועצות שונות, העשויות להיות לו לתועלת - כפי שפותח המחבר בדבריו: '...בני לדברי הקשיבה, לאמרי הט אזנך! דע, כי כל אשרך בחיים תלוי בחנוך ילדותך. מילדות תבוא לשחרות, ומשחרות לזקנה. הדרך אשר תתווה לך בנערותך, היא אשר תוליכך ותלוך עד זקנה ושיבה, ומהלימודים אשר תספוג היום, תשפיע אחר כך על בניך ועל חבריך ועל תלמידיך אתה, ובניך ותלמידיך לבניהם ותלמידיהם הם, עד סוף כל הדורות.

הבט נא אל האנשים שכבר באו בימים, וראה מה רבו השינויים, שנשתנו זה מזה, רבים מהם גדולים וטובים, צדיקים, אהובים וברורים, נוחים ומכובדים, ורבים קלי ערך, שחברתם שנואה. המקור לניגודים - הוא חינוך ילדותם. כל אחד ואחד מהם נתחנך על פי דרכו, וגם כי הזקין לא סר ממנה.

זקן אחד קבל ואמר: חבל שימי הילדות והחינוך באים לראשונה וימי הזקנה והידיעה באים לאחרונה, אילו באן להיפך - כמה ידע החניך להוקיר את חינוכו.

בחינוכך מטפלים אמנם הריך, רבותיך ומדריכך, הם העמלים הרבה להעלותך על סולם השלמות. אבל המדריך הגדול ביותר בשבילך, הנך אתה בעצמך. המחנכים יכולים רק להורות לך הדרך, להטותך אל הישרה וללמדך. אולם הלב המקשיב, המוח המשיג, והאוזן השומעת - לך הם וברשותך. אם הקשבת ושמעת לקול מלמדך - אשרך וטוב לך. ואם לבך הקשית ואוזנך אטמת - לשוא כל עמלם. אם אין אתה לך - מי לך? פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו!"      

***

ט"ו פרקים מכילה החוברת, כל אחד מהם, מתפרס על שני עמודים לא גדולים. פרק ו' נושא את הכותרת - 'נקיון סדר ומנוחת הנפש', ומפנה אל התלמיד את הדברים הבאים:

"אל תלכלך בגדיך ופניך, ולא תתראה בניוולך, חפציך ובגדיך יהיו תמיד נקיים, ולא ימצא עליהם רבב ולכלוך, ומכל שכן על גופך.

הסדר - אין גבול לערכו. המסודר יש לו תמיד פנאי, ומעשיו מצליחים, אף שאיננו אץ ורץ. והמבוהל נחפז וממהר ותמיד אין לו פנאי, ואינו מצליח. האיש שלא התרגל בילדותו לסדר ומשטר, סובל הרבה בגדלו ואין נחת לו. הסתגל מימי הילדות לחיות חיים מסדרים. פשטת בגדיך- הנח אותם תמיד במקום מיוחד. לתרמיל ספריך וחפציך בחר לך מקום מיוחד, ואל תפזרם במקומות רבים. אל תשנה מקומותיהם פעם בפעם, אל תחוס על השעה הקצרה, שאתה מבטל לסגור בגדיך וחפציך - הפסד שעה קצרה זו ימנע ממך אחר כך הפסדן של שעות הרבה.

אל תבלבל מעשיך זה בזה, ולא יתבלבלו גם דבריך ומחשבותיך. וכבר אמר רבי זונדל סלנטר זצ"ל (ממייסדי תלמוד התורה 'עץ חיים'): 'המבולבל בהנחת חפציו, והבלתי מסודר במעשיו, מבולבל גם במחשבתו ולא רק בעניניו החומריים, אלא גם בעניניו הרוחניים, וקשה לו לצמצם את מחשבתו גם בעבודת ה' - זו תפלה.

הסדר מוביל למנוחת הנפש, המאשרת את חיי האדם".

***

בחיתומה של החוברת מצויה אגרת הפונה אל ההורים, באמצעות י"ד נקודות, שאותן מבקש המחבר כי יאמצו לעצמם:

בנקודה י"ב מתבקשים ההורים - 'להשגיח שיתרגל בסדר ונקיון, ולא ללכלך ולא לקלקל ולשבר'.

***

לי לא נותר אלא להצטרף לייחול: " 'וישמח אביך ותגל יולדתך', ויבורכו מפי הבריות - 'ברוכים הם שילד שעשועים כזה ילדו, ברוכים הם שבן יקיר כזה גדלו".  

 

העיריה תטפח את הרחוב, אנחנו נטפח את הבנין

יוזמה חדשה וברוכה יוצאת לדרכה אי"ה ממשרדי המינהל הקהילתי של שכונת 'הר-נוף' בירושלים.

כבר עם יציאתה לדרך החליטה הנהלת המינהל הקהילתי שנושא איכות הסביבה וטיפוח השכונה יעמוד בראש סדר העדיפויות של פעילותה. לצורך כך הוקמה ועדה לאיכות סביבה שחברים בה חברי הנהלה ותושבי שכונה.

המטרה של עבודת הוועדה להביא לשיפור משמעותי בטיפול השוטף של העירייה בניקיון וטיפוח ובתודעת הציבור לשמירה על המרחב הציבורי וניקיונו.

ראש העיר הכריז לאחרונה כי בשנים הקרובות תתמקד העירייה בתוכניות העבודה שלה בהשקעה גדולה יותר בשכונות העיר, זאת גם על רקע הביקורת שהושמעה נגד העירייה בשנים האחרונות ובמהלך הבחירות האחרונות.

המינהל הקהילתי מבקש להיות חלוץ בהובלה של יישום ההחלטה של ראש העיר בשכונה.

איך עושים את זה? איך גורמים, מצד אחד, לעירייה לספק את הסחורה? ומצד שני, לתושבים ליטול חלק בשינוי ביוזמה ובשיתוף פעולה? ובכלל, מה ניתן לעשות על מנת להפוך את חיינו כאן לנעימים יותר, לשכונה נקיה ומטופחת יותר? שאלות אלו ודוגמתן, עלו על שלחן הדיונים בישיבתה האחרונה של ועדת 'איכות הסביבה' בראשותו של סגן יו"ר ההנהלה ר' זאבי קלריסטנפלד.

הצעות ורעיונות שונים עלו ובסופו של ערב, התקבלה החלטה על הכנת תכנית כוללת, לה יהיו שותפים המינהל הקהילתי, התושבים ועיריית ירושלים. התוכנית תוגש לראש העיר בביקורו הקרוב בשכונה בדרישה ליישמה בשכונה בשנה הקרובה.
התוכנית תכלול התייחסות לחלקה של העירייה בהשקעה בטיפוח וניקיון השכונה, ולחלקם של התושבים בשיתוף הפעולה לשמירה וטיפוח של המרחב הציבורי, זאת מתוך הבנה כי ללא שיתוף הפעולה של הצדדים קשה יהיה להשיג שינוי ושיפור משמעותי.

חברי הוועדה מאמינים כי הר נוף יכולה להוות דוגמא ומופת לשכונות העיר ביכולתה ליצור את השינוי המיוחל, בזכות נכונות התושבים לקחת אחריות ולשתף פעולה עד להשגת התוצאה.

בקרוב תפרסם הוועדה פרטים נוספים על התוכנית המתגבשת וקידומה מול עיריית ירושלים.

***

ואם כבר, אז עוד בעיה קטנה, שאולי תיפתר ואולי לא:

"בעת האחרונה אנו עדים לתופעה מטרידה של נטישת רכבים וגרוטאות בצידי הדרכים ובחניות ברחבי השכונה.

הדבר מהוה פגיעה הן ביופייה של השכונה והן בתפוסה מיותרת של חניות ובנוסף לכך מהווה סכנה לילדים שעלולים להיפצע מרכבים שאינם עומדים בתיקנם.

אנו קוראים לבעלי הגרוטאות והרכבים הנטושים, לפנות את הרכבים מן הרחובות. ישנה אפשרות לתושב בעל גרוטאה לחתום על כתב וויתור, וכך תפנה העירייה את הרכב ללא תשלום".

איך אומרים? ימים יגידו!

 

מטרת הבריאה - אהבת הבורא

מטרת הבריאה - אהבת הבורא

אחד מן הספרים המוקדשים לנושא 'איכות החיים והסביבה במקורות היהדות' - כשמו כן הוא. הספר שיצא לאור בשנת התשנ"ד, על ידי הרב צבי שינובר והרב יצחק גולדברג בהוצאת 'מופת' - מרכז הדרכה פדגוגי נחלים, הופיע לרגל הכרזתה של שנה זו על ידי משרד החינוך כ'שנת איכות הסביבה'.

בדברי המבוא לספר כותבים המחברים: "...גרעין הנושא בהשקפת עולמה של היהדות - הינו ההרמוניה והיחס שבין ברואיו של הקב"ה בעולמו, כאשר האדם הוא נזר הבריאה, ומכך נגזרת ההשקפה המורה לו כיצד עליו להתייחס לכל אחד מברואי תבל. 

בעוברי בין בתרי הספר - העמוס לכל אורכו במקורות חז"ל ובהפניות לדבריהם, הנוגעים לנושאים שונים ומגוונים בתחום השמירה על הסביבה. לקטתי מתוכם את הדברים הבאים, שהיוו עבורי חידוש, ואשר לא התייחסתי אליהם במאמרים השונים שיצאו מתחת ידי.  

***

 

האדם מצווה על שמירת עולמו של הקב"ה

 

מדברי הגמרא אנו למדים על חשיבותה המיוחדת של שמירת העולם בידי האדם:

"תנו רבנן פעם אחת חש רבי במעיו... בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיו לו שלוש מאות גרבי (חביות) יין של תפוחים, של שבעים שנה, ושתה ונתרפא. אמר: 'ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים' (מסכת עבודה זרה, דף מ':)".

פירש על כך המהרש"א: " 'ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים', נראה לפרש, לפי שהיה היין הזה שבא לרפואה שמור כל כך בידי העובדי כוכבים שבעים שנה, נתן למקום (לקב"ה) ברכה בלשון הזו. ועוד יש לומר, לפי שבתחילה כשברא הקב"ה את האדם והניחו בגן עדן, לא השליט אותו בפירות גן עדן, רק שיהיה שומר בגן עדן, כמו שכתוב 'ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה'. אבל כשנטרד מגן עדן, השליט את האדם בכל, ומסר הכל בידו. ועל זה נתן ברכה, שמסר עולמו שמחוץ לגן עדן לאותם שהיו שומרים בגן עדן, להיות להם כל העולם הזה לכל צרכיהם (שם)".

למותר לומר כי הציווי 'לעובדה ולשומרה' ממשיך להיות תקף גם בימינו, דבר המחייב את האדם לנהוג בעולמו של הקב"ה באופן הראוי.   

***

לא האדם בלבד משבח את הקב"ה על יופי מעשיו, כי אם גם הקב"ה בעצמו עושה כן:

"בשעה שברא הקב"ה את האדם... ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן (קהלת רבה, ז', א')'. עוד מצינו בענין זה בדברי חז"ל (בראשית רבה א', ד'): 'הוא לבדו ברא את עולמו הוא לבדו מתקלס בעולמו הוא לבדו מתהדר בעולמו".

תוספת הבנה לדברי המדרש מצויה בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ב', ב'): "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלוקים לאל חי' ".

בהתאם לכך באר הרמב"ם (שם) כמה יסודות מדעיים הנוגעים לאתני הטבע וז"ל: "שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".

***

שביתת הרופאים בבית החולים 'הדסה' - האם גם עובדי הניקיון ישבתו?

רשמי סיור במסדרונות ובמבואות בית החולים הדסה - עין כרם

על רקע משבר הגירעון והכוונה לפטר עובדים, הכריזו רופאי בית החולים 'הדסה' בירושלים על עיצומים.
בביקורי האחרון במקום (לצרכי ביקור חולה), הטרידה אותי השאלה: האם גם עובדי הניקיון ישבתו?
אין מדרכי אמנם לחוות את דעתי בנושאי בריאות, שבהם אין לי שיג ושיח. אולם, בהתחשב בעובדה שניקיון ובריאות הולכים פעמים רבות יחד, בלתי נמנע הדבר, כי עם הגעתי למקום שכזה, 'אתקל' דוקא בפן ההיגייני של בית החולים ומבואותיו.
ממבט שטחי של 'פציינט' לא כרוני, נראה כי אכן הנהלת בית החולים נותנת את הדגש המתבקש, בכל מה שקשור לתחום.
זה כולל, כאמור, לא רק את המרחב הבנוי, כי אם גם את הכניסות השונות אל בית החולים. למען האמת, אפילו למעשנים, יותר נכון, למאפרים, דואגים כאן. שלטים המוצבים במקומות המועדים לפורענות, מבקשים להזכיר למאפר הסדרתי כי: 'הגינה אינה מאפרה', וגם כי 'החצר אינה מאפרה'.
גינת בית החולים, הינה פינת חמד נאה לכשעצמה, המצדיקה ביקור בפני עצמו - גם אם הנכם בריאים לחלוטין. אין שם כמעט אבן מיותרת, (כמעט) כל אחת מן האבנים המשולבות, נושאת על גבה שם של תורם זה או אחר. כולן יחד יוצרות שביל נאה ומכובד, שערכו (ולא רק הכספי) מצדיק בהחלט את קיומו.
דמותם של הדובים הידידותיים לסביבה, המשמשים כמיכלי אשפה, רק מעצימים את תחושת החוויה, ומקילים מן הסתם על תחושת המבקרים במקום.
כנראה שלא לחנם זכתה 'הדסה' ב-5 'כוכבי יופי' מטעם 'המועצה לישראל יפה'. בשביל המאמץ ההסברתי והחזותי בלבד, מגיע לה.
המאמצים הנעשים למען הניקיון והסדר הטובים, אכן מורגשים כאן בכל פינה. שלטים משלטים שונים, מבקשים להזכיר לשוהים ולמבקרים כי עליהם לחטא \ לרחוץ ידיהם, לפני כל מגע עם החולה וסביבתו.
והיכן ישתו המבקרים \ החולים קפה? ארגון 'דרכי מרים' חשב על כך וסיפק מענה מתאים.

דרכי מרים', שלא תדעו מצרות (אלא אם כן בכוונתכם להצטרף לשורות המתנדבים), הינו ארגון שנוסד על ידי הרב ישראל וינגרטן ז"ל, והוא מספק הסעות עבור החולים ובני משפחותיהם.

ראשיתו של הארגון, אי שם, לפני מספר שנים, כאשר בשכנותו של ר' ישראל, התגורר ילד שבגופו קיננה מחלת הסרטן, ר' ישראל ניגש אליו והודיע לו: 'בכל פעם שאתה נזקק להגיע אל בית החולים, אתה מוזמן להתקשר אלי, ולצרפני אל הנסיעה'. במעשה זה, כך ידע מנסיונו המר (אחר שרעייתו נפטרה ממחלה זו), הוא מיקל על סבלו של החולה, באופן שלא יתואר. נסיעה גררה נסיעה, מקרה גרר מקרה, מעגל הנסיעות התרחב, וכבר התעורר צורך לצרף אנשים נוספים אל מעגל התנועה. מפה לאוזן, מן המשפחה וחוצה לה, עברה השמועה: 'דרושים מתנדבים להסעת חולים ובני משפחותיהם, הנזקקים להגיע אל בית החולים הדסה'. נסיעה אחת של פעם בשבוע, ועוד נסיעה, יצרה מאגר גדול של מתנדבים המוכנים להטות שכם, ולתדלק בטוב ליבם את פעילות הארגון.
שלא תזדקקו, אבל אם כבר נאלצתם להגיע לכאן, דבר ראשון, תירגעו. אין כל סיבה שלחץ הדם יעלה. עוד רגע יהיה הקפה מוכן.  רק עשו טובה, בטרם תחלו בתהליך ההכנה, זכרו: 'לקחתם שתי כוסות? הכפלתם את הוצאות העמותה!'

בימים שבהם 'הדסה' מדממת, ישמשו דבריי הכנים, כצרי למכתה, ויביאו מזור לקופתה הדוויה.

 

 

 

 

   

נמצאו 'שטחים ירוקים' בבני ברק

חוברת שהזדמנה לידי לא מכבר, מספרת את סיפורה של העיר בני ברק במלאות כ"ה שנים לקיומה. החוברת פרי מעשי ידיו של אחד ממקימיה ומראשיה הראשונים, הרב יצחק גרשטנקורן, הינה בעלת ניחוח עתיק, וכוללת סקירה נרחבת בתחומים שונים, המסופרים מכלי ראשון - של מי שחווה על בשרו את חבלי היצירה מאז ימי הקמתה הראשונים ולאורך עשרים וחמש שנותיה הראשונות. עלעול בין דפי החוברת הפגיש אותי עם סיפורה המרתק של חבורה, שמנתה כמה עשרות יהודים יראי שמים מיוצאי פולין, שלא נטלו לעצמם כל הנחה, על מנת להגיע אל המטרה שאותה הציבו בפניהם - הקמתה של מושבה בארץ הקודש על טהרת הקודש.

בני החבורה, בעלי מקצועות מכובדים, זנחו מאחוריהם חיים נוחים ומרווחים, בני משפחה קרובים, ושאר מנעמים שסיפקה להם ארץ מכורתם, הפכו עם הגעתם לעמילי כפיים, המיישמים בעשר אצבעותיהם הלכה למעשה את מצוות ישובה של ארץ הקודש. קשיים רבים היו מנת חלקם של הראשונים, הם נאלצו להתמודד דבר יום ביומו עם מציאות מורכבת וקשה, אליה לא היו מודעים כלל, ואשר נפשם לא הורגלה אליה עד כה. למרות הכל, ברכת השם שליוותה אותם, יחד עם עקשנות ראויה לשמה, הפכו תוך שנים לא ארוכות את משאת נפשם למציאות מבורכת, שאת פירותיה אוכלים בניהם ובני בניהם עד ימינו אנו, בחלוף כתשעים שנה מאז הקמתה.

***

חלק בלתי נפרד מחזונם המבורך, בו ראו תנאי הכרחי לקיומה של מושבה (שהפכה עם השנים לעיר גדולה), היתה הדאגה למראה המטופח והנאה של העיר. ידעו הם היטב כי קיומן של פינות נוי ומרגוע לאורכה של העיר, הינן דבר הכרחי ומתבקש בהתהוותה של עיר מוצלחת ומשגשגת. כך, החלו ליישם עם עלייתם על הקרקע, כבר בימיה הראשונים של המושבה ליישם את משנתם הסדורה. את הרשמים מאותם ימים בראשית מיטיב לתאר הרב גרשטנקורן (שמלבד היותו איש מעש, נודע לא מעט בשמו הטוב כאיש ספר, וכמי שניחן בעט סופרים מבורכת).

תחת הכותרת 'הנטיעות הראשונות', הוא מספר את סיפור המעמד שהפך ליום חג במושבה: "...תלאות מתלאות רבות ושונות היו מנת חלקנו בשנים הראשונות, אולם בברכה אחת התברכנו והיא: 'מידת אופטימיות מרובה', אותה אמונה בלתי נשברת, כי סוף סוף יהיה טוב. זו אשר נסכה בנו אומץ להמשיך ולסחוב בעול בנינה וביסוסה של המושבה, עד שהגענו לאותן השנים, כאשר הנחנו יסודות לרוב המפעלים הקיימים עד היום בבני ברק. לא הסחנו את דעתנו אף משפורה של המושבה בנטיעות ושדרות נוי. כבר אז עלה בדעתנו ליצור פנת מרגוע במושבתנו, ובבוא עונת הנטיעה בחורף (של שנת) התרפ"ה, ערכנו חגיגת ט"ו בשבט עממית, אף יצאנו, אנשים, נשים וטף, עם הרב דמתא (רב העיר) בראש, לנטוע את שדרות רבי טרפון - אותה שדרה נאה מרובת צל המובילה כיום מרחוב רבי עקיבא ל'הר השלום'...".

***

חלפו להן ארבע עשרה שנות עשייה, בנייתה של המושבה מתקדמת ללא הרף, גם מספר תושביה גדל במקביל. שמה הטוב כבר יצא לתהילה ולתפארת למרחקים. היא תופסת לעצמה מקום של כבוד בין יתר המושבות שפארו באותה עת את ארץ הקודש. מצבה הכלכלי אף הוא נעשה בחסדי שמים מבוסס דיו, לא מעט בזכותם של בתי חרושת שונים שהוקמו על ידי תושביה - אשר חלקם העתיקו יחד עמם מארץ מולדתם את עסקיהם המשגשגים.  יחד עם שגשוגה של העיר, לא זונחים פרנסיה את טובת התושבים, ובעיקר את הדאגה לרווחתם ולצלילות דעתם. תחת הכותרת 'נטיעות', מספר הרב גרשטנקורן את סיפורם של אותם 'איים ירוקים' המפארים את המושבה:

"בט"ו בשבט (של שנת) תרצ"ט, נעשה צעד ראשון בנטיעת עצים ברחוב רבי עקיבא (רחובה הראשי של המושבה, מאז ועד הלום), עד בית החרושת 'דובק' (שכבר הספיק מאז להיעלם מן הנוף), (ובהמשך) בשנות 1942-1947, נוצרו מספר איים ירוקים קטנים, ונטעו גינות קטנות בתוך מרכז המושבה. כתוצאה מסדור של תכנית בנין-ערים, נוצרו שטחים נוספים למטרה זו, שנרשמו על שם המועצה, המגיעים ל-45 דונם". אלו הם השטחים לגינות (נכון) ליום 1.5.49, הרשומים על שם המועצה:

על יד שיכון 'הפועל המזרחי' - 4150

אזור התעשייה טקסטיל -  2600

חורשה - 7600

על יד רחוב יהושע - 630

שכונת קרית הישיבה - 10465

שכונת נויפלד-בלחטובסקי - 2970

כביש פתח תקוה-תל אביב -  1000

על יד הר שלום - 10450

ההר הגדול - 4780

בסך הכל - 44645 ממ"ר

***

מתברר שמעמד הנטיעות ביום ט"ו בשבט, הפך למעין מסורת במושבה. כך עולה מתוך התיאור הבא: "בט"ו בשבט של (שנת) תש"ז, נוטע גן ציבורי על שטח של 13 דונם במדרון הר שלום שברחוב יהושע, גן זה יקרא 'בית נוחלה', על שם החברה הראשונה שיסדה את 'בני-ברק', ושמסרה את השטח למטרה זו. לפי התכנית יבנה בו אמפיתיאטרון ל-400 איש, מגרשי משחק לילדים, אגם מלאכותי - על יד מפל מים שירד מהגבעה של הר-שלום ובית-עם. הגן הזה יפתח לקהל עוד השנה".

***

אם הזדמנתם לבני ברק בימים אלו, בחלוף שישים וארבע שנים מאז ראתה החוברת אור עולם, ומשום מה לא זיהיתם את כל אותם שטחים ירוקים שפורטו לעיל. דעו, כי אין זה אלא כשל טכני. היה ועדיין יש הרבה רצון טוב, להפוך את המושבה, שבנתיים הפכה לעיר, למקום ירוק ופורח. מקום שנעים לחיות בו, כפי שמגיע למקום, שמתגוררים בו בני תורה.