הפריחה בשמורת הסטף שבהרי יהודה, נמצאת בימים אלו בעיצומה. כך היא משתקפת בעיני המצלמה. המילים הנעתקות מן הפה באופן אוטומאטי הן: 'מה רבו מעשיך ה' '

'לכבוד ולתפארת' - על מעלתם ועל משמעותם של בגדי הכהונה ושל הבגדים בכלל

 

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת...וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי (שמות כ"ח, ב-ד')".

בגדי הכהנים תופסים חלק גדול מפרשת תצוה. בגדים אלו אמורים להביא 'כבוד ותפארת' ללובשיהם, אך הם נועדו להביא גם 'כבוד ותפארת' לכל עם ישראל. בגדי הכהנים מייצגים את ההתמסרות שלהם לעבודת הקב"ה ועם ישראל. את המסירות והקדושה הזאת הכהנים אמורים לעטות בכל עת. התכונות האלה צריכות להיות חלק מהאישיות של הכהן ומהשקפת עולמו.

הרב שמשון רפאל הירש מציין שזאת הייתה כוונת חז"ל בהדגישם את האיסור שמשהו יחצוץ בין גופו של הכהן לבגדים שהוא לובש. בגדי 'הכבוד והתפארת' אמורים להיות חלק מהכהן עצמו, עורו, אם תרצו.

רק אם הכהן מתפקד כל הזמן במישור נעלה של כבוד ושל התמסרות לעבודת ד' ועם ישראל, הוא יכול לעמוד באתגר של תפקידו ככהן.

תחושת הכבוד, החובה והנאמנות שבגדי הכהנים ייצגו בוודאי הגדירה בעבור הכהנים את הגדולה שמצופה ונדרשת מהם.

כאשר כהן קיבל את הזכות ללבוש בגדי קודש כאלה, הוא התחייב לעד לנהוג לפי התפיסה של 'הכבוד והתפארת' שהבגדים האלה מייצגים ותובעים.

בגדים ממלאים תפקיד גדול בחברה היהודית כיום. מגזרים מסוימים בחברה שלנו מזהים את קרבתם לקב"ה ולמסורת לפי הבגדים שהם לובשים. אין ספק שהבגדים עושים רושם על אלה שרואים אותם ועל אלה שלובשים אותם. מחקרים הראו שבתי ספר שיש בהם תלבושת אחידה מצליחים להתמודד עם בעיות משמעת, טוב יותר מבתי ספר שבהם הלבוש נתון לבחירתם של הילדים.

אלא שיש אחריות שנלווית ללבישת בגדים מיוחדים, והאחריות הזאת היא להיות אנשי 'כבוד ותפארת'. אדם שמבקש לחטוא צריך לנסוע למקום שבו לא מכירים אותו וללבוש 'בגדים שחורים' כדי שהתנהגותו לא תעיד על כלל ישראל.

קולמוסים רבו נשתברו בנסיון להביא את דרשת רבי אלעאי הזקן על הפסוק " 'ואת שם קדשי לא תחללו' - אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (קידושין מ':)".

פירושים שונים ניתנו למשמעות של 'בגדים שחורים' בהקשר הזה, אך ברור שהכוונה לסוג של לבוש פשוט שמעניק ללובשו אלמוניות ואיננו מייצג את קהילת התורה ואת היהדות בכלל. אסור לאדם ללבוש בגדי 'כבוד ותפארת' ולהתנהג באופן שסותר את הערכים האלה. בגדים מטבעם דורשים שלא להקל בו ראש, מפני שעם הבגד באה אחריות ובאים גם אתגרים.

בתקופת בית שני, כששמן המשחה שמשה עשה כבר אזל, קבעו חז"ל שלבישת בגדי הכהונה היא טקס המינוי של הכהן. הגמרא ביומא דנה על מקום פתח ההיכל בבית המקדש ועל האופן בו נכנס דרכו הכהן גדול ביום הכיפורים. בתוך דבריה מקשה הגמרא: ניעול (יכנס הכהן גדול) בין מנורה לכותל [הדרומי של ההיכל]? מתרצת הגמרא: 'משחרי מאניה'. כלומר: חוששים לכך שבגדי הכהונה ישחירו מפיח העשן של המנורה שהצטבר על הכותל הדרומי (יומא נ"ב.).

כתוב בפסוק לגבי כהנים גדולים: 'פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע' (יחזקאל מ"ד, י"ח). שואלת הגמרא: מאי לא יחגרו ביזע? אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעין, כדתניא, כשהם חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאצילהם, אלא כנגד אצילי ידיהם.

טעם הדבר הוא, שלא יתלכלכו בגדי הכהונה, וכפי שכותב המצודות דוד בפירושו על הפסוק ביחזקאל הנ"ל (זבחים י"ח:)".

"'והכהן הגדול מאחיו' (ויקרא כ"א, י'): שיהיה גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר (יומא י"ח., חולין קל"ד:, הוריות ט'.)".

 

***

"בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים, נאים, ומשולשלים - כדרך בגדי הגדולים, שנאמר: 'לכבוד ולתפארת'. היו מטושטשים, או מקורעים, או ארוכים יתר על מדתו, או קצרים פחות ממדתו, או שסלקן באבנט, ועבד, עבודתו פסולה. היו משוחקין, או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמידתו, ועבד, עבודתו כשרה. כל בגד מבגדי כהונה שנעשה צואי אין מלבנין אותו ולא מכבסין אותו, אלא מניחו לפתילות ולובש חדשים. ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן. ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר והניחם שם והם אסורים בהנייה (רמב"ם הלכות כלי המקדש, פרק ח' הלכות ד'-ה')".

על פי זה פסק הרמב"ם: "כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים, בנוי, בכח בעושר בחכמה ובמראה. ופירש מהר"י קורקוס: הטעם שלא הוזכר בגמרא שם 'מראה', נראה שרצו לכלול אותו בכלל נוי, ונראה שהנוי הוא יופי הפנים, ומראה הוא הדר הקומה וגם חן הצורה, כי יש בני אדם יפים בצורתם ואין מעלים חן על רואיהם ואין להם הדר בפניהם וכו' (הלכות כלי המקדש, פרק ה' הלכה א')".

***

'לרוממות הבית (בית המקדש) רומם [הקב"ה] כבוד עובדיו. ונתייחדו הכוהנים והלויים, ונעשה לכהנים הלבוש היותר נכבד והיותר נאה לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום. ולא בעל מום בלבד, אלא אף האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית אלא בשלמות אבריו ויפי בגדיו. והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל' (רמב"ם מורה נבוכים, ג', מ"ה)".

***

ענין בגדי הכהונה תופס חלק נכבד בדברי חז"ל, השאלות העיקריות העולות תוך כדי התבוננות בפרשה זו הינן:

מדוע מצווה התורה על הכהן הגדול ללבוש בגדים מהודרים? האם אין המקדש מקום שאמור לבטא קשר רוחני בין הקב"ה לישראל? האם אדם שעובד את הקב"ה זקוק לסממנים החיצוניים הללו? המדרש ופרשני המקרא מתמודדים עם שאלות אלה, ומציעים פתרונות שונים:

"עשה הקב"ה כבוד לאהרן שהלבישו כמלאכי השרת שנאמר 'כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי ב', ז'). ...מה אמר הקב"ה למשה 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת', וכל אלו בזכות התורה שהיה יגע בה, הוי 'כבוד חכמים ינחלו' [משלי ג', ל"ה], (מדרש שמות רבה ל"ח, ג-ה)".

מדרש זה מציג את הבגדים היפים כמתנה לאהרן. הבגדים הם החצנה של עניין פנימי, ומסמלים את תוכנו של אהרן, שהוא כמלאך ה' ותלמיד חכם. לבישת הבגדים יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך ולהזכיר לאהרן את המידות הגבוהות הנדרשות לצורך עבודתו במקדש.

***

אלו הם דברי הרמב"ן בפרשתנו:

 

"שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב 'כחתן יכהן פאר' (ישעיה ס"א י'), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הם, כדמותם ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת 'ועשה לו כתנת פסים' (בראשית ל"ז ג'), שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כ"ה ז'), והלבישו כבן מלכי קדם.

וכן הדרך במעיל וכתנת וכתוב 'ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים' (ש"ב י"ג י"ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר 'וכתנת הפסים אשר עליה קרעה' (שמואל ב', פרק י"ג, י"ט).

והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב 'בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כ"א ל"א)', וכן כתוב 'וצניף מלוכה' (ישעיה ס"ב ג'), וכך יקראם הכתוב 'פארי המגבעות' (שמות ל"ט, כ"ח), וכתיב 'פארי פשתים יהיו על ראשם' (יחזקאל מ"ד י"ח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם.

והאפוד והחשן לבוש מלכות, כעניין שכתוב 'והמניכא די דהבא על צוארך' (דניאל ה' ט"ז). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהילים קל"ב י"ח): 'יציץ נזרו'. והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מ"ה י"ד): 'כל כבודה בת מלך פנימה משבצות זהב לבושה', וכתיב (דניאל ה' ט"ז): 'ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך'.

והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים, וכתיב (אסתר ח' ט"ו): 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן', והתכריך הוא המעיל שיעטף בו.

ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב (תהילים פ"ט, י"ח): 'כי תפארת עזמו אתה'. וכתיב (ישעיה ס"ד י'): בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל.

ועוד נאמר (תהילים צ"ו ו'): 'עוז ותפארת במקדשו', וכן 'לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד' (ישעיה ס' י"ג), שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם.
וכן 'ובישראל יתפאר' (שם מ"ד כ"ג), שיהיה מראה ומייחד בהם תפארתו, וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כולם 'לכבוד ולתפארת' (להלן פסוק מ'), ואמר בקורבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס' ז').

והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה', שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט א): 'דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי' ".

***

בעל 'העמק דבר' (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) כותב בענין זה:

" 'לכבוד ולתפארת...', והיו הבגדים [לאהרן] לתועלת, שהיה בעיני ישראל לכבוד ולתפארת, והבינו מזה כי חפץ ה' ביקרו וראוי להיות מרכבה לשכינה.

מדבריו עולה, כי הבגדים המיוחדים גורמים לבני ישראל להעריך ולכבד את הכהן הגדול. בגדי אהרון הם כמדים, המצביעים על מעמדו ותפקידו בפני העם. הקב"ה אינו זקוק להם, אך בני האדם כן. הם עוזרים לבני ישראל לעבוד את ה' ביוצרם תחושת כבוד כלפי הכהן הגדול המייצגם בפני הקב"ה.

***

 

המלבי"ם מוצא בבגדים ענין פנימי:

"הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש 'ועשית בגדי קדש לכבוד' - כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם 'כבוד' בכתבי הקודש (כמו שנאמר תהלים ל' י"ג 'למען יזמרך כבוד') - תעשה בגדי קודש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש".

***

 

דרך העולם לכבד את מי שהוא הדור בלבושו כמו שקרא רבי יוחנן לבגדיו 'מכבדותא' (שבת קי"ג.), כלומר, הבגדים שלי הכבוד שלי - ההנחה היא שמי שמתלבש בצורה מכובדת מאוד, הוא אדם שפנימיותו ראויה לכך, והלבוש הוא רק סימן בשביל מי שלא מכיר את מידותיו וערכיו של אותו אדם.

לפיכך בשביל המון העם היה צריך הכהן הגדול ללבוש בגדי הוד והדר, למען יהיה לו 'לכבוד ולתפארת'. אמנם עיקר תכליתם של 'בגדי הכהונה' היתה בעבור ההשפעה הגדולה שהיו משפיעים על מי שלובשם במידות הטובות במעשים טובים וכו′.

בדייקנות מתוארים בפרשה טיבו של האריג ממנו נעשה הבגד, צבעו, מדותיו וקישוטיו. מצד אחד תכלית הבגדים 'לכבוד ולתפארת' ומאידך 'לקדשו לכהנו לי', לעורר את לב הלובש לקדושה ולחובות הקשורים עם כהונתו.

מראה הכהן הגדול בבגדיו המפוארים המקושטים בזהב ואבנים טובות, הנארגים מהטוב והיפה ביותר בחוטים ובצבעים, היה 'לכבוד ולתפארת'.

אך מעניין לגלות שיש סגולה נוספת לבגדים בעם ישראל- בלשון הקדש נקראים הבגדים גם מדות 'ולבש הכהן מדו בד', גם תכונות האדם, הטובות או הרעות, המעטפות את נפשו ורוחו נקראות מדות, כבגדים העוטפים את גופו של האדם.

לפי מדותיו נבחן אדם בין הבריות ולפיהן הוא מוכר לחבריו וסביבתו. את דמותו החיצונית מעצבים בגדיו, את דמותו הפנימית מדותיו.

*** 

בהכנת המאמר הסתייעתי בדברים שהובאו באתר של ישיבת ההסדר בקרני שומרון. תודתי נתונה להם.

עבודתם של גבאים

בביקורי לאחרונה בבית הכנסת המרכזי (שטיבלאך) 'איצקוביץ' שבבני ברק, צדו עיני מודעות תמימות אלו. אין זו חשיפה, גם לא תגלית. כמותן, מצויות לרוב בבתי כנסת רבים בכל אתר ואתר. ובכל זאת, עדות נאמנה יש כאן המדברת בעד עצמה: גבאי בתי הכנסת (שבעתיד אקדיש להם אי"ה מאמר נפרד שינסה לתהות על טיבו של הזן האיכותי שעליו הם נמנים) עושים כל מאמץ אפשרי על מנת לשמור על בבת עינם - בית הכנסת, על נקיונו, על מראהו המכובד, ועל נעימות השהיה בו, לא תמיד בהצלחה יתירה. ודאי לא כאשר מדובר במבנה לא גדול, המכיל מספר מצומצם של חדרים, המאכלסים מדי יום ביומו, מעת לעת, סביב השעון וללא הפסקה, אלפים רבים של אנשים. התמונות הלא איכותיות במיוחד (המצלמה נשלחה לתיקון), מבקשות לשקף את המצב ולתת את חלקן באותו מאמץ עילאי שראוי לו כי יזכה להערכה פומבית.

ספר תורה שרוי בצער ותמונתו תמשיך להתנוסס על גבי פחי האשפה גם לאחר שתסתיים מלאכת הרכבת הקואליציה. אין להם מחילה ולא רק להם - גם ליתר המפלגות שדאגו למלא את זמנם הפנוי של עובדי מחלקת התברואה.

 

 

מיכל המיחזור נועד במקורו להכיל בקרבו שאריות נייר. לאחרונה התגלה כי נמצא לו שימש נוסף - בעזרת דפנותיו המשמשות כלוח מודעות

 

 

למעלה מ-3 שבועות חלפו מאז קריסת העצים ועדיין לא נמצאו הזמן והדרך לפנותם

 

העתק מכתב שנשלח על ידי למר ניר ברקת ולחבריו במועצת העיר. עד כה לא התקבלה כל תגובה. גם לא נרשמה שום תזוזה. (מלבד תגובה זו שהתקבלה אצלי ממש עתה בתיבת הדואר):

"ישעיהו, שלום. ישבתי עם רה"ע בענין ותוך שבוע יאספו את כל גדמי העצים שנכרתו מפגעי השלג. בתודה, ישראל קלרמן. חבר הנהלת מועצת העיר".

למען ההגינות, אוסיף, כי עתה נודע לי מפי 'מקורבים למסדרונות העיריה', כי עובדי אגף התברואה מנהלים מזה מספר שבועות 'שביתה אילטקית' - מה שמוגדר כהתנהלות לפי הספר, מבלי לבצע את עבודתם ביתר התלהבות. ראש העיר מנהל מולם משא ומתן עיקש, תוך בחינת אפשרויות להפעלת קבלנים חיצוניים לביצוע העבודה המוטלת על עובדי האגף.
אם אכן כנים הדברים, הרי שהם מספקים הסבר חלקי למצב המתמשך והבלתי נסבל השורר ברחובות העיר.

 ***

 

בס"ד

מוצאי שבת ט"ו בשבט  26 ינואר 2013 (יום שליחת המכתב, מאז חלפו חמישה ימים נוספים ושינוי אין)
 

למר ניר ברקת ראש עירית ירושלים

שלום וברכה

הרשה לי להביע בשורות הבאות את התחושה המשותפת לרבים מתושבי שכונתי.

למיטב זכרוני חלפו מאז הסופה שפקדה את אזורנו וגרמה לקריסת עצים רבים כשבועיים וחצי, זמן רב מדי בכדי שהסבלנות שבה התאזרנו מאז תחלוף לה.

אני, יחד עם תושבים רבים, שכנים ומכרים, חולפים שוב ושוב ברחובות השכונה, מעיפים מבט אל צידיהם, מבקשים לראות אם משהו השתנה מאז, ונוכחים לדעת כי גם אם כן, אזי שלא הרבה. רחובות השכונה, רובם ככולם, מכוסים עדיין בפסולת עצים - אותם שלא צלחו את הסופה.

כאזרחים שאיכפת להם כיצד נראית שכונתם, ואף משלמים עבור כך תבין ותקילין מידי חודש בחודשו, מתקשים אנו להבין כיצד זה בעיר כה גדולה, בירתה של מדינתנו, המתיימרת להתעטר בכתר הנקיות והיופי, יכולים רחובותיה להידמות כשבילי כפר נידח באחד ממחוזותיו של העולם השלישי.

הנני משמש כפה לתושבים רבים, ושואל: האם שבועיים וחצי אינם מספיקים דיים, על מנת להחזיר את המצב לקדמותו (לפחות)? האם עיר כה גדולה אינה ערוכה להתנהל בעיתות חירום - לגייס כח אדם מספיק על מנת לטפל במפגעים בפרק זמן כה ארוך.

אין לי ספק כי ידיהם של אנשי מחלקות הנקיון והתברואה עמוסות עבודה, אולם, בכל זאת, האם לא ניתן לגייס כמה משאיות מקבלן חיצוני בתוספת כמה עובדים, על מנת לסלק את הפסולת המונחת בכל חלקי השכונה (ושכונות נוספות)?

***

כראש העיר וכמי שמצבה אמור להטריד את מנוחתו, ארשה לי להביע את תחושותיהם של רבים מתושבי שכונתנו:

אנו סבורים כי שכונתנו גדולה דיה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממצב הנקיון השורר בה.

לא נעים לומר, אך אם עד לא מזמן, נהגתי בכל עת שסרתי לבקר בעיר החרדית הגדולה בני ברק, ולהביט עליה מלמעלה למטה, הרי שהמצב עתה הפוך לחלוטין. השינוי הדרסטי שהתחולל בעיר בתחום זה לפחות, כפי שנראה בעיני המבקר בה לעיתים תכופות, פשוט מעורר קנאה.

*** 

אינני בא לקנטר, גם איני מנסה לפגוע ביוקרתו של איש. בסך הכל אני מבקש: קצת תרבות. אם אינני נמנה על צרכני אירועי התרבות השונים של העיר, איני נוטל חלק במופעי בידור וזמר. לכל הפחות אהנה מסביבה נקיה ואנושית.

הנני סבור כי מעט מאד נעשה בתחום זה בשכונתנו, ולא רק בימי סופה וסערה. מצב הנקיון זוכה כאן לציון גרוע ביותר גם בימים של שגרה.

נדמה כי הגיע הזמן לחולל שינוי. לצערי זמני אינו מאפשר לי להקדיש זמן רב מדי לענין זה הניצב גבוה בסולם העדיפויות. אולם, סאת הסבל הולכת ומתמלאת, ותקוותי, כי לא ירחק היום שבו זעקת ציבור תשובי השכונה תהדהד היטב בחוצות העיר ובמסדרונות העיריה.

בכבוד רב

בתקוה לשינוי מבורך

 

ט"ו בשבט מגיע חג לאילנות

כי האדם עץ השדה / על חשיבותם של עצי האילן ועל איסור 'בל תשחית'

המשמעות העיקרית של ט"ו בשבט, נוגעת אמנם לקביעת מועדי הפרשת תרומות ומעשרות ושנות הערלה, בהיות ט"ו בשבט מועד קובע לקביעת חנטת הפירות. כאשר כל פירות האילן שחנטו לפני יום זה שייכים לשנת המעשרות הקודמת, ואילו פירות שחנטו לאחר מועד זה שייכים לשנה הבאה.

***

ב- 100 השנים האחרונות נתווסף לט"ו בשבט מימד, שנעשה לידוע ולמוכר ביותר. עם תחילת שיבת עם ישראל לארצו נוצר ע"י אנשי העליה השניה והשלישית מחזור חגים ציוני. מחזור זה מורכב ממועדים ישנים שהוענק להם תוכן חדש, דוגמת ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, שבועות ועוד.

במסגרת המאמץ הציוני לשוות למועדים מסורתיים תכנים חדשים ברוח הציונות, נעשה ט"ו בשבט לחג הנטיעות. זהו שינוי מרחיק לכת בטיבו של החג, אשר נותק מהקשרו ההלכתי.

כיצד אם כן הפך יום זה שהוא בעל גוון הלכתי מובהק, ליום שמתייחד באכילת פירות, במסגרת 'סדרי ט"ו בשבט' - שאינם נושאים  בהכרח אופי דתי, ובנטיעת אילנות?

***

נדמה כי אין זמן מתאים יותר מאשר יום זה בכדי לשוב אל המקורות - תרתי משמע, תוך הפניית מבט אל היחס המיוחד שמעניקים תורתנו הקדושה וחז"ל לעצי האילן בפרט ולצומח בכלל.

על הקשר שבין האדם לבין הטבע, מוצאים אנו את דברי הפסוק, המסיים את איסור 'בל תשחית' באילנות במילים: "כי האדם עץ השדה".

כשם שהאדם נתון להשגחה העליונה, כן גם העצים נתונים להשגחה העליונה, וכפי שמצינו (מדרש רבה בראשית פרשה י'): "אמר רבי סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל".

***

כה רבה חשיבותם של עצי האילן, עד כי נתקנה ברכה מיוחדת על ראייתם (ברכות מ"ג:) כך למדים אנו מדברי הגמרא (ברכות מ"ג:): "אמר רבי יהודה, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות כשהם מלבלבים, אומר: 'ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם' ".

ברכה מיוחדת זו, מגלה על רצונו של הקב"ה שישמר יופי הטבע והדרו ולא תושחת צורתו הנאה, לפי שבאמצעות ההתבוננות בטבע ובבריאה, ניתן להגיע לאמונה בו ולהתפעלות מגדלותו - כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשירתו המיוחדת של דוד המלך ע"ה, אשר נבעה מתוך התבוננותו ביופי הבריאה, ואשר הוקדשה כולה להתפעלות מגדלותו: "מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך (תהלים ק"ד)".

***

ביטוי נוסף לזיקה אל הטבע ולשמירתו בכלל, ולאיסור של השחתת אילנות וצמחים, מצוי בדברי הפסוק (דברים כ', י"ט): 'כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'.  

מפסוק זה לומדת הגמרא (מכות כ"ב.): כי אסור להשחית עצי מאכל שלא לצורך.

כריתת עצים ביער ירושלים, במסגרת שיקום לאחר שריפה
צילום: ישעיה גרין

הרמב"ן (שם) כותב שאיסור ההשחתה אינו נוהג רק בשעת מלחמה ומצור אלא אף בזמנים של שלום ושלוה. הסיבה לכך שאזהרה זאת נאמרה דווקא בשעת מלחמה הינה, משום שהמלחמה גורמת להתרופפות המשמעת המוסרית להשחתת כל דבר ללא כל צורך, על כן ראתה התורה צורך מיוחד להזהיר על כך, שגם בתנאי מלחמה ולחץ ישנו חיוב לדאוג ולשמור על עולמו של הקב"ה ולהגן על הטבע והסביבה.

דברים מאלפים אנו מוצאים בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) בהסברו על שורש איסור 'בל תשחית' וז"ל: "שורש המצוה ידוע שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, ולא כן הרשעים שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים את עצמם"

היוצא מדבריו הוא: שאיסור 'בל תשחית' נועד להקנות לאדם רגישות כה גדולה, שיהיה בה בכדי לגרום לו להצטער ולהתייסר, נוכח כל  אובדן או השחתה. היא גם זו שתגרום לו לעשות כל שביכולתו, על מנת למנוע הרס וכיליון בעולמו של הקב"ה.

***

בעל הכתב והקבלה (דברים כ' י"ט) מסביר את טעם האיסור באופן זה: "שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל ההיפך המכוון ממנו בבריאה דוגמת אמרם על הפסוק: 'חרבך הנפת עליה ותחללה', וכדרשת המכילתא (שמות ב' כ"ב) המובאת בדברי רש"י (שמות כ'): 'כי המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, וממילא אינו בדין שיונף המקצר על המאריך'.

כן הוא הדבר ביחס לעץ - המכוון בבריאתו לעשות פירות למאכל בני אדם ולהחיותם, אשר אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו. וכפי שמצינו על אודות כך בדברי המדרש (בראשית פרק י"ג): "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו".

נמצא, כי אם האדם משחית את האילנות, הרי שעושה הוא את היפך רצונו של הקב"ה שבראם לצורך בני האדם.

***

אכן, ההשחתה שלא לצורך חמורה היא עד מאד, עד כי מצינו בדברי הגמרא (סוכה כ"ט.): 'המאורות לוקין על קוצצי אילנות טובות' [אפילו הם שלהם, שמשחיתים הם ונראים כבועטים בקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו'].

מקור נוסף בענין זה (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד) מורה על חשיבותם ועל האיסור להשחיתם: 'בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'.

לא העצים בלבד, אף הצמחים זוכים ליחס מיוחד, כפי שניתן ללמוד מדברי המדרש (בראשית רבה פרשה י' אות ו'): 'אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל'.

מקור נוסף העוסק בענין זה (מדרש רבה שמות, פרשה ל"ה אות ב'): " 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים' - למה עצי שיטים? לימד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אמור לו: 'ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו - כשאמר לעשות משכן אמר 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם על אחת כמה וכמה".

***

כן מצינו בענין זה את דברי הגמרא (פסחים נ':): "קוצצי אילנות טובות אינם רואים סימן ברכה לעולם". לשיטת התוספות (פסקי תוספות פסחים, פרק ד'), איסור זה אמור לא רק באילנות שמוציאים פירות, כי אם גם באילנות סרק.

עוד מצינו (ב"ק צ'(:: 'הקוצץ אילנות טובות, אזהרתיה [ההזהרה על האיסור שבמעשה זה] מהכא [מפסוק זה]: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' (דברים כ', י"ט). 'והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי [לפי שעובר על איסור בל תשחית].

בהמשך דברי הגמרא (שם, צ"א:) נאמר: 'אמר רבי חנינא, לא שכיב שיבחת ברי [לא נפטר בני] אלא דקץ תאינתא בלא זמנה' [אלא מפני שקצץ עץ תאנה טוב נותן פרי]'. 'אמר רב, דיקלא דטען קבא אסור למקצציה'. [דקל הטעון קב פירות אסור לקוצצו]'.

***

כאמור, למעשה, איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, ולא במצור בלבד, ולענין כל חפץ אחר שראוי ליהנות ממנו.

ובכל זאת, בגמרא (שבת קכ"ט) מצינו שאיסור זה מוגבל דווקא לאופן המוזכר בכתוב, וכי בעת הצורך ידחה הוא מפני צורך חשוב יותר, וכגון, לצורך עשיית מדורה עבור מקיזי דם, וכך מספרת הגמרא:

"לרבה [כשהקיז דם פעם אחת], צלחו ליה שרשיפא [ביקעו עבורו ספסל - לפירוש רש"י, או 'הדום' - שרפרף לרגליים לשיטת רבנו חננאל, כדי לעשות לו מדורה, לפי שלא נמצאו עצים מוכנים להסקה].

אמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום 'בל תשחית', אמר ליה: 'בל תשחית' דגופאי עדיף לי [חשוב לי יותר שלא להשחית את גופי על ידי הנחתו להצטנן אחרי הקזה, מאשר שלא להשחית את הספסל.

מדברי אביי עולה כי לא היתה בשבירת הספסל ובשריפתו משום השחתה, לפי שהפיקו משרפתו תועלת חשובה יותר מאשר מקיומו].

הרי לנו כי עם כל חשיבותם של עצי האילן, הרי שדרגת חשיבותם קטנה מזו של האדם הנצרך להם (סוגיה נכבדה לעצמה, הראויה לדיון מעמיק).

***

רבי אברהם סבע מגולי ספרד כתב בספרו ('צרור המור פרשת שופטים) לפרש את המילים 'כי האדם עץ השדה'' וז"ל: "שכמו שהאדם יש לו נפש מרגשת, כן האילן יש לו נפש צומחת מרגשת ולכן אין ראוי להכרית האילן ולעקרו", וכבר אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד): "ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ואלו הן בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי והקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו". נמצא כי השוו חכמים את מיתת העץ ליציאת הנשמה מגוף האדם.

ומה בדבר קטיפת פרח שאינו נותן פירות, האם מותר יהיה לקוטפו?

על כך כתב רבי משה קורדוברו בספרו 'תומר דבורה', וז"ל: "ועל דרך זה לא יבזה שום דבר נמצא מהנמצאים שכולם בחכמה ולא יעקור הצומח אלא לצורך". משמע מדבריו שאין לקטוף אף סתם פרח שאינו נותן פירות, אם אין תועלת כל שהיא בקטיפתו.

***

ומה מתאים יותר מאשר לחתום את המאמר במעשה הבא, אשר התרחש עם רבי אריה לוין. כך סיפר רבי אריה: 'זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו, שחרתי בראשונה את פני רבינו הגאב"ד (הרב קוק) זצוק"ל, קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה. אחר תפילת מנחה גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה... (ספר 'לחי רואי', ירושלים תשכ"א, עמוד ט"ו - ט"ז)".