בביתר משיקים מזרקה ראשונה ובבני ברק מתתחדשים לקראת פסח

צביעת פחים, הוספת משאיות טיאוט, הינן חלק בלתי נפרד מן הידיעות החדשותיות של הערים החרדיות. מציאות מבורכת זו מהווה סיפור חדשותי מרתק כשלעצמו. הקמתה של מזרקה ראשונה מסוגה בעיר ביתר, גם היא נחשבת לסיפור חדשותי. כששתי הידיעות מופיעות זו לצד זו בעיתון 'יתד נאמן' - גם אם שולם עבורן תשלום כזה או אחר, הן הופכות את הסיפור לתמונת מצב של חיי היומיום בציבור החרדי.

על מנת שהסיפור הזה ימשיך לשאת אופי חדשותי, מרתק וצבעוני, חשוב לתת לידיעות הללו ביטוי גם בקרב קהלים רחבים יותר. 

תקוותי שהבמה הזאת מכובדת דיה, בכדי לשרת מטרה כה נעלה.     

מצעד בעקבות המים החיים של יהודי פולין

החיים נכחדו, נותרו רק הזכרונות מהמים החיים

בבת אחת התרוקנה פולין ממיליוני יהודיה, שרובם הלכו לכבשנים, עם סיוע 'נדיב' של רבים מהשכנים הפולנים, אבל 'טביעות האצבע' של אלף שנות יהודים, חקוקים בה בכל פינה. נציג 'קילורין' שב ממסע בעקבות הזכרונות וה'סימנים' שנותרו מהחיים היהודיים המפוארים בעיירות וכפרי פולין, שנגדעו באחת.

ורשא

רחוב 'אוקופובה', בית הקברות היהודי

בית העלמין שברחוב 'אוקופובה' נוסד לפני כמאתיים שנה, ונחשב לאחד מהגדולים בעולם. כארבע מאות אלף קברים, כך מעריכים, מצויים בו בעת הנוכחית. כחציים מסומנים וניתנים לאיתור בהיקש מקלדת.

חומה האבן המקיפה אותו בולטת היטב ונמתחת לאורך מאות מטרים על פני אחד מרחובותיה המרכזיים של העיר. כשנלקחת בחשבון העובדה שרוב רובה של העיר הוכחדה עד היסוד, הופך אותו הישרדותו לבולט עוד יותר.

מתקן ידני לשאיבת מים המשמש את החיים לנטילת ידים ביציאתם מן המתחם, ניצב עדיין במקומו ומספק מים בכמות נדיבה.

במרחק לא רב ממנו ניצב בדממה מתקן עשוי שיש שמילא תפקיד דומה.  

נטילת הידים מלווה את היהודי החל מן הרגע הראשון ועד לעצימתו את עיניו. בשכבו ובקומו. גם אלו הבאים לחלוק כבוד אחרון לנפטר, לא ישובו לשגרת החיים בטרם יטלו את ידיהם במים.

***

לודז'

עיר שירדה מגדולתה

סיפורו של בית העלמין המקומי מרתק וראוי לתפוס יריעה נכבדת לעצמה.

בית ההלוויות נחשב ל'מפואר' - עד כמה שהדבר נשמע עגום, בכל קנה מידה. הוא ניצל מן התופת, פעל לאורך המלחמה עד לרגעיה האחרונים, והשתמר בשלמותו.

כיאה לעיר שתורה וגדולה הפכו לסימן ההיכר שלה, משמש המבנה יחד עם מספר מבני קבורה מפוארים להנצחת תושביה, כשהבולט שבהם הוא זה שדאג הגביר פוזננסקי שיוקם על קברו.

מתקן לנטילת ידים הממוקם בסמוך לכניסה אל המבנה משמש תזכורת לאותם ימים, שבהם נטלו היוצאים ממנו את ידיהם.

***

אושפיצין

בדרך לגיא ההריגה

בניגוד למצופה, העיירה 'אושפיצין' - זו שסביבתה העניקה למחנה התופת את שמו, עדיין ניצבת על עומדה.

המקומיים, כך ניכר, השקיעו ועדיין משקיעים מאמצים מרובים על מנת למקם אותה על מפת התיירות היהודית. הם כנראה גם מצליחים. שלטים הניצבים לצדי הדרך המובילה אליה, מזמינים את המוני הפוקדים את גיא ההריגה לבקר בבית הכנסת שבמרכז העיירה.

הוא ובית המדרש הסמוך לו זכו לא מכבר לשיפוץ ולחידוש, ועל אף השעה המאוחרת שהותירה את הכניסה אל המקום חסרת סיכוי, זימנה לי ההשגחה להבחין במקומי הניגש לפתוח את דלת הכניסה.

שיחת נימוסין קצרה מצאה אותי בהיכל המשמש באופן רשמי כמוזיאון המתעד את עברה היהודי המפואר של העיירה.

הספסלים, השולחנות, הבימה וארון הקודש מייצרים תחושה כאילו הזמן כאן עמד מלכת.

כך גם הכתובת המספרת כי "ביהמ"ד הלז נבנה ע"י הגבאים: ר' יקיר זינגער נ"י, ר' חיים גאלדשטיין נ"י, ר' אלטר נייבערג נ"י בשנת התרפ"ה".

בין יתר הפריטים המוצגים במקום, איתרתי מתקן לנטילת ידים ששרד את התופת.

יהודים ומים צעדו יחד, בחיים, במוות, מאז ולתמיד.

העיר בני ברק לקראת מהפך

ראש עירית בני-ברק - הרב אברהם רובינשטיין בראיון ראשון לרגל בחירתו:

"...גם נושא הניקיון בעיר זוכה כעת לתיעדוף חסר תקדים. נוספו שתי מכוניות טיאוט

שמסתובבות ברחובות העיר כל היום, במקביל לצוות ששוקד על קידום מהפך אמיתי של

ניקיון העיר באופן מעמיק ורציני.

בנושא הניקיון לא תהיה שום פשרה ולא נעשה לעצמנו שום הנחה.

בני ברק כעיר של חכמים וסופרים חייבת לקדש שם שמים בהליכותיה, ברחובותיה ובנקיונה.

זו אחריות בסיסית שיש לנו כלפי תושבי העיר, ועלינו להבטיח להם איכות חיים.

אלו מטרות בסיסיות שאנו לא מתפשרים עליהן, וכאמור מצויות כבר בתהליכי ביצוע.

הרב שך אמר לי לא פעם: 'צריך שידעו שבן תורה יודע להנהיג עיר, יכול וראוי להנהיג'".

*

בעוד חמש שנים איזו עיר תהיה?

רובינשטיין:

יותר נקיה ומסודרת. משגשגת. יאהבו יותר את העיר, שפשוט יהיה להם טוב בה.

*

פורסם ביתד נאמן י"ג בטבת תשע"ט

עידן חדש - לא עוד 'הפסולת לפח וחסל'

מהפכת המחזור בעיצומה

זה לא קרה ביום אחד: שינוי חשיבתי כתוצאה מפרסום יעיל וחינוך תודעתי, הביאו למהפכת המחזור בישראל *  כיום כולם כבר יודעים: בקבוקי פלסטיק לא מסיימים את תפקידם עם התרוקנותם, יש להם עוד תהליך ארוך, שבו הם יחזרו לשמש את הציבור בצורה שונה * אחוזי המחזור מעידים על ההצלחה * בתאגיד המיחזור אל"ה יכולים רק לברך על כך * 

מוצאי שבת. נחום מקפל את מפת הניילון על מנת להורידה משולחן השבת כשלפתע מגיעה אסתי הקטנה. "אל תזרוק לפח את הבקבוקים הריקים, אני צריכה אותם", היא מודיעה-קובעת, ותכף שולפת אותם מתוך מפת הניילון המגולגלת. ביום א' צועדת אסתי ובידה השלל משבת 5 בקבוקי משקה משפחתיים שהיא משליכה אל המיחזורית ועוד כמה מיכלי משקה קטנים יותר כולל בקבוק היין הריק שנאספים במתקן בבית הספר.

מהפכת המיחזור לא החלה ביום אחד. היא תוצאה של מהפך חשיבתי עצום שביצע הציבור בישראל. לא עוד 'הפסולת לפח וחסל', כפי שהורגלנו אנחנו המבוגרים לפני שנות דור, בהם היה צורך לחנך את הציבור שלא לזרוק עטיפות מזון על הרצפה, כיום כולם כבר יודעים. בקבוקי פלסטיק לא מסיימים את תפקידם עם התרוקנותם, יש להם עוד תהליך ארוך, שבו הם יחזרו לשמש אותנו, הציבור, בגלגול אחר.

אחוזי המיחזור הם יותר ממדהימים. על פי נתוני תאגיד המיחזור אל"ה (נתוני 2017), 78% מהבקבוקים הקטנים החייבים בפיקדון ו-59% מהבקבוקים המשפחתיים נאספו ומוחזרו. מדובר על מעל 1.1 מיליארד(!) מיכלי משקה בשנה.

תאגיד המיחזור אל"ה הוא חברה פרטית ללא מטרת רווח הפועלת בתחום איסוף ומיחזור מיכלי המשקה משנת תשס"א. התאגיד פועל ללא מטרת רווח כדי לקדם את מיחזור מיכלי המשקה במדינת ישראל ולספק שירותים ליצרנים וליבואנים כדי לסייע להם לקיים את החובות החלות עליהם במסגרת חוק הפיקדון.

תאגיד מיחזור אל"ה, נמצא בבעלותם של יצרני המשקאות בישראל פועל במטרה לאסוף מיכלי משקה חייב בפיקדון בנפח עד ליטר וחצי והבאתם למיחזור. בנוסף מספק התאגיד אמצעים לאיסוף בקבוקי פלסטיק משפחתיים (בנפח של ליטר וחצי ומעלה) באמצעות הצבת מתקני מיחזור -– "מיחזוריות" בתאום עם הרשויות המקומיות (פינוי הבקבוקים מהמיחזוריות והבאתם למיחזור מתבצע ע"י הרשויות המקומיות באמצעות קבלני משנה של העיריה המתמחים בשאיבת בקבוקי הפלסטיק הגדולים והבאתם למפעלי המיחזור).

במקביל ובכל העת פועל התאגיד לחינוך, הסברה והטמעה בנושאי מיחזור בקרב האזרחים בכלל ובקרב תלמידי מוסדות החינוך השונים בארץ (בתי ספר, גנים, ישיבות מכללות ועוד), כל זאת במטרה למקסם את המיחזור ולהעצים את המודעות לחשיבותו.

איך זה מתבצע?

תאגיד המיחזור אוסף מידי יום מעל ל- 2.5 מיליון מיכלי משקה החייבים בפיקדון, שהם כאמור, כ-800 מיליון מיכלי משקה בשנה, כמות אדירה שנותנת פרופורציה על חשיבותו של התאגיד בענף המיחזור במדינת ישראל. המיכלים מועברים לאחד משני מרכזי העיבוד של התאגיד האחד באשדוד והשני בקריית אתא ועוברים תהליך הכנה לקראת העברתם למפעלי המיחזור (פלסטיק, זכוכית, ברזל ואלומיניום) בארץ ובחו"ל כחומר גלם לתעשייה.

במרכז העיבוד באשדוד, בו בקרנו, נחשפנו לתהליך המרתק בו הופכים מיכלי המשקה, הקטנים לקוביות דחוסות ארוזות למשלוח.  האיסוף מתבצע באמצעות צי של 35 משאיות מכל חלקי הארץ. בביקור שערכנו הגיעה משאית ענק מאילת והישובים הסמוכים אליה שפרקה עשרות אלפי בקבוקים מכל הסוגים (פחיות, בקבוקי זכוכית ובקבוקי פלסטיק קטנים).

המיכלים מגיעים בשקיות ארוזות, כאשר רשתות המזון או בתי הספר כבר ממיינים ומפרידים אותם כל חומר בנפרד. שקית נפרדת לבקבוקי פלסטיק קטנים. שקית לפחיות, שקית לבקבוקי זכוכית קטנים ושקית לבקבוקי זכוכית גדולים. בכל שקית ישנו מספר בקבוקים שאמור להיות בה. בשקית בקבוקי הפלסטיק הקטנים נארזים 180 בקבוקים ואילו בשקית בקבוקי הזכוכית הגדולים ישנם רק 40 בקבוקים בשל משקלם הרב. (שקית כזאת שוקלת כ-23 ק"ג!).

על מנת לדעת כמה מיכלי משקה יש בכל שקית באמת, השקיות מורדות מהמשאית ועובד התאגיד סופר אותם באופן רנדומאלי ( אקראי, בהתאם להוראות המחשב). השקית ה-15, ה-33 וכן הלאה מוצאת החוצה לביקורת. בביקורת נפתחת השקית ומספר הבקבוקים שבה נספר במדויק, ומוזן למחשב התאגיד. שקיות המדגם הללו מעידות על הכמות הכללית של הבקבוקים בכל השקיות שהובאו באותו מקום, ולפי כמות הבקבוקים שנמצאו בשקיות המדגם יגזר התשלום לשולח. אם, לפי הדוגמה אותה פתחנו, אמורים להיות 180 בקבוקים בשקית וע"פ המדגם ישנם רק 170 בקבוקים בשקית, התשלום עבור כלל השקיות יתבצע לפי 170 בקבוקים וכן להיפך כלומר אם יש יותר בקבוקים בשקית השולח יקבל תשלום גבוה יותר. זה אולי רק 30 אגורות לכל מיכל משקה אבל כשמכפילים את זה במיליוני בקבוקים בשנה מגיעים לעשרות ומאות אלפי שקלים, כסף גדול לכל הדעות.

השקיות מורדות מהמשאית. השקיות עם בקבוקי הזכוכית הכבדים נפתחות מיידית למסוע מיוחד שנמצא על משטח הפריקה. הבקבוקים הריקים מוסעים למכונה מיוחדת שמרסקת אותם לשברי זכוכית. עוד בטרם הריסוק הם עוברים מיון לפי צבעים: ירוק, חום, ושקוף. כל צבע נאגר בנפרד, נארז ונשלח למפעל פניציה שם יותכו שברי הזכוכית לבקבוקים חדשים לאחר שעברו תהליך ניקוי מהתוויות והפקקים.

פחיות הברזל והאלומיניום מוסעות במסוע מיוחד ואף הן עוברות מיון ע"י מגנט רב עוצמה. פחיות הברזל מוסעות על מכבש מיוחד בנפרד ופחיות האלומיניום נכבשות אף הן. בסיום ההליך "מייצר" המכבש קוביית מתכת בגודל של חצי מ"ק, מוכנה למשלוח למפעל מחזור שם היא תהפוך שוב לחומר גלם ותשמש למגוון שימושים.

פחיות הברזל מגיעות למפעל מתכת, שם הם הופכים הופכות למוטות מהן מייצרים גדרות ומעקות לכבישים. מוצרים חדשים לחלוטין. אלומיניום, שהוא המרכיב העיקרי של הפחיות, יגיע בסוף התהליך למפעל שמעבד ומוכר גרגרי אלומיניום שישמשו לייצור כלי עבודה וחלקים של רכבים. העיבוד והייצור של האלומיניום מתקיים בישראל. הלקוחות הסופיים הם מכל העולם.

בקבוקי הפלסטיק, נדחסים אף הם לקוביות ענק, ובמפעל הייצור הם יגרסו לפתיתים. מהפתיתים האלה מייצרים מוצרים חדשים, כמו סלסלות. חלק הולך לייצור בגדים, ושאר מוצרי פלסטיק ויריעות וחלק מהבקבוקים יהפכו להיות בקבוקים חדשים לאחר שחומר הגלם עבר תהליך ניקוי נוסף.

המיחזור בפעולה

איסוף מיכלי המשקה מתבצע במגוון צורות. הצורה הנפוצה ביותר היא באמצעות בתי העסק ורשתות המזון שאוספים את מיכלי המשקה הקטנים החייבים בפיקדון. כל אחד מאיתנו מכיר את ההליך הפשוט. מפקידים את מיכלי המשקה ומזדכים בכסף מזומן לפי מספר הבקבוקים שהפקדנו.

הצורה השנייה שנפוצה לא פחות היא המיחזוריות אותן אנו פוגשות ברחובות הערים. מרבית הרשויות המקומיות, מרמת הגולן בצפון ועד אילת בדרום, לוקחות חלק באיסוף ומיחזור בקבוקי הפלסטיק המשפחתיים. התושבים מתבקשים לאסוף את בקבוקי הפלסטיק הריקים המשפחתיים הגדולים שברשותם, ולהשליכם למיחזוריות הפזורים ברחבי הארץ, כאשר תאגיד המיחזור אל"ה, אחראי לאספקת תשתית האיסוף ולתשלום עבור קבלני הפינוי.

התאגיד פרס בשנים האחרונות אלפי מיחזוריות, כיום מוצבות מעל ל- 23,000 – מיחזוריות בכל רחבי הארץ, ובכל פינת רחוב כדי לאפשר לכל תושב למחזר בקלות.

פינוי הבקבוקים מהמיחזוריות מתבצע באמצעות קבלני הפינוי אשר זכו במכרז באופן ישיר מול הרשות ממנה הם מפנים. כמות המיחזוריות שיוצבו ברחבי הרשויות, מתואמת עם הרשות ומיקום המיחזוריות בתוך הרשויות נקבע ע"י הרשות.

במפעל הגדול באשדוד אנחנו פוגשים את מנכ"ל תאגיד אל"ה, מר חיים זרביב, לשיחה על הרגלי המיחזור של הציבור בישראל והציבור החרדי בפרט. הציבור החרדי מרבה להשתמש דווקא בבקבוקי המשקה המשפחתיים, עליהם אין פיקדון, אנחנו מעירים לזרביב. 

למה באמת אין פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים? זה יכול להגדיל משמעותית את המיחזור שלהם?

זרביב: "הסיבה שאין פיקדון על הבקבוקים הגדולים היא מאוד פשוטה. חוק הפיקדון חוקק בשנת 1999 במטרה עיקרית לנקות את רשות הרבים, את הרחובות, כאשר למעשה אנחנו צורכים מחוץ לבית בעיקר בקבוקים קטנים. הסכום של 30 אגו' הוא תמריץ טוב לבעלי מסעדות, בתי קפה, אולמות אירועים, וכדומה לאסוף את אלפי הבקבוקים שהם מוכרים בבית העסק שלהם ולקבל בגינם את החזר הפיקדון הוא גם תמריץ טוב לגורמים שעוסקים באיסוף בקבוקים לאסוף אותם. לעומת זאת מכלי משקה קטנים שנצרכים בבתים הם באחוזים מועטים, ופיקדון בגובה 30 אג' לא מהווה לציבור הרחב תמריץ כספי מספיק גבוה כדי ללכת לסופרמרקט, אנחנו מעריכים שפחות מ- 20% מהאנשים טורחים להגיע לרשתות השיווק ולבקש את דמי הפיקדון עבור הבקבוקים הקטנים".

"הטלת פיקדון על הבקבוקים הגדולים, שבאמת תביא את הציבור אל רשתות השיווק דורשת הטלת פיקדון גבוה הרבה מעבר ל- 30 אג', ומאחר ומרבית הבקבוקים הגדולים נצרכים בבית המהלך ישית ישירות על הציבור הוצאה נוספת של מאות מיליוני שקלים. לאור התנהגות הציבור עד כה, יש לנו היסוד להניח שרובו של סכום עתק זה לא יחזור כלל אל הציבור אלא יגיע לגורמי איסוף".

"על-פי הערכות, מחדד זרביב, "כ-90% מהבקבוקים המשפחתיים נצרכים בבתים. בדומה לקופסאות קרטון של קורנפלקס, פחיות שימורים וצנצנות קפה, ריבה ועוד אריזות רבות אחרות, ניתן למחזר ולעשות בהן שימוש בתעשייה. אם כן, מדוע לא להטיל פיקדון על כל האריזות הנצרכות בבתים? אין הבדל בין אריזת בקבוק שנצרכת בבית לבין האריזות האחרות, ולשם כך קיים חוק האריזות שנותן פתרון למיחזור האריזות בפח האריזות הכתום ואת הבקבוקים במיחזורית ולא בפיקדון".

זרביב מוסיף כי בעבודה כלכלית שעשה המשרד להגנת הסביבה עולה כי שיטת איסוף הפיקדון יקרה משמעותית משיטת האיסוף הוולונטרית. גם מניסיון של התאגיד שמכיר את שתי שיטות האיסוף, עלות האיסוף של פיקדון יקרה פי 3 מעלות האיסוף הוולונטרי - עלות שתבוא על חשבון הציבור.

מודעות ומעורבות

מתברר שהציבור הישראלי משתף פעולה וממחזר במרץ. באל"ה מרוצים, אפילו מאוד. על פי הנתונים שלהם ישראל נמצאת במקום מכובד בעולם במחזור בקבוקים. לא יאומן. ביקשנו לברר כיצד עושים את זה. איך בוקעים את חומת אי הידיעה ומכניסים מודעות לדבר חדש לגמרי, המודעות למיחזור.

איך משכנעים את האזרחים להצטרף למאמץ הזה?

"מסתבר שהציבור הישראלי אכפת לו מאוד, והוא מגלה אחריות רבה לסביבה. אולי כלפי חוץ, הישראלי עושה רושם של ציני, ואי אכפתי, כך זה נראה אולי בעולם. אבל במציאות, הישראלי הוא מאוד ערכי. אנחנו רואים שכשצריך עזרה או סיוע, יש הרבה קופצים. ולא רק בישראל, גם כשיש אסון במדינה אחרת, הישראלים שם ומהראשונים.

"אנחנו רואים את ההירתמות של הציבור לנושא המיחזור והשמירה על הסביבה, ומגלים את האכפתיות שיש לאנשים כאן. כולם מבינים את החשיבות של המיחזור והשמירה, כי כולם יודעים שלפני הכל, אנחנו חיים כאן ורוצים שהסביבה שלנו תישמר עבור הילדים שלנו".

והציבור החרדי?

אם מדברים על ציבור ערכי, ברור שהציבור החרדי הוא חלק מהמהפכה הגדולה במיחזור. אנחנו רואים שיש הענות גדולה בבית הספר מהמגזר החרדי וגם בעיריות החרדיות. שיתוף הפעולה הוא נהדר. במגזר החרדי יש מודעות גדולה לנושא. אני חושב שזה חלק מהערכים של החברה החרדית לדאוג לשני, איסור "בל תשחית", והמעורבות החברתית הגדולה. כל זה מוצא ביטוי גם במיחזור פעיל ביותר.

נקודה נפלאה במגזר החרדי היא היכולת לנתב את הכספים שמגיעים מדמי הפיקדון לטובת נזקקים. אנחנו רואים את זה במיזמים שבתי הספר עושים. את הכסף שהם מקבלים מאיתנו מפעילות השבת דמי הפיקדון הם משקיעים במיזמים לטובת הכנסת כלה או עזרה לתלמידים מועטי יכולת בקניית אביזרי לימוד וכו'. זו מטרה נפלא ואני שמח מאוד שאנחנו שותפים בזה"

מדוע שיתוף הפעולה עם בתי הספר חשוב כ"כ?

"שיתוף הפעולה שלנו עם בתי הספר הוא אחד ההצלחות הגדולות של התאגיד" אומר זרביב בסיפוק רב. "יש כאן WIN-WIN. בתי הספר מקבלים תקציב של עשרות אלפי שקלים שהם יכולים לעשות איתו מה שהם מבינים. זה לא כסף ממשרד החינוך שמגיע בדר"כ למטרה מסויימת. זה כסף שבית הספר הרוויח ביושר ובעמל והוא יכול לקדם איתו פרויקטים אישים שלו. יש בתי ספר שקנו בזה ציוד מיוחד, יש כאלה שהקים קרן לתלמידים נזקקים. עשו עם זה הרבה דברים טובים. חוץ מזה על כל 300 מיכלי משקה בית הספר מקבל נקודה ירוקה שמתרגמת בסוף השנה למתנות שאנחנו מעבירים, מגברים למשל, פעילויות שונות ואטרקציות חינוכיות ".

"אנחנו מרוויחים כאן נקודה נוספת שהיא הכי חשובה. חינוך לאחריות ולמחזור. הילדים מחונכים למחזר הם מביאים את הרעיון הזה הביתה. ההורים וכל הבית ממחזרים. כשהילדים האלה יגדלו הם גם ימחזרו. זו ההצלחה הכי גדולה שלנו שחינכו דור שצריך וכדאי וראוי למחזר".

אנחנו גם עושים פעילות בין בתי הספר עם פרסים מיוחדים בשנה האחרונה בית ספר חרדי מאשדוד היה בין שלושת המקומות הראשונים וזכה באות המיחזור. אין ספק שהציבור החרדי הוא בעל מודעות למחזור ואנחנו שמחים על כך.

באדיבות 'יתד נאמן'

האם לקבל לעבודה מורה בעל הופעה מרושלת?

'אני מְרַכֵּז מגמה מסוימת בבית ספר חרדי', כותב אדם פלוני במכתב לרבינו המרא דאתרא שליט"א. 'חלק מתפקידי הוא לשבץ מורים מקצועיים. לאחרונה נתקלתי בקושי גדול במציאת מורה למקצוע מסוים, והגעתי למצב שכמעט החלה שנת הלימודים ועדיין לא מצאתי מורה מתאים'.

האיש ממשיך וכותב: '‏ברגע האחרון הגיע אליי מורה, פנסיונר חרדי, עם הנתונים הנדרשים. שמחתי מאוד שמצאתי מורה מתאים, ובפרט שהוא מנהל אורח חיים חרדי, המתאים לבית ספרנו, ומה גם שהוא הפגין רצון גדול לקבל את העבודה.

ברם, ‏בפגישתי הראשונה איתו, ראיתי שהופעתו החיצונית מאוד מרושלת, ואינה מכבדת את מקצוע ההוראה. אף שהדבר הפריע והטריד אותי מאוד, בכל זאת פעלתי לקליטתו בבית הספר כמורה מן המנין.

לקראת הראיון שנקבע לו עם המנהל, התקשרתי אליו וביקשתי ממנו להקפיד מאוד על הופעתו החיצונית. "תשתדל להיראות נכבד, עם בגדים מגוהצים ונקיים, וכל מה שקשור לכך", ביקשתיו בנועם.

אבל כשהאיש הגיע לראיון, נדהמתי לראות את הופעתו המרושלת. הוא היה לבוש חולצה מלוכלכת, ואף נדף ממנו ריח רע מאוד.

‏אבקש לשאול: מחד גיסא, אני זקוק לסוג כזה של מורים, ומאידך איני יכול לקבלו עם הופעה מרושלת שכזו. האם להודיע לו שאם ימשיך להגיע כך, איאלץ לשלוח אותו לביתו? ‏והאם בנוסף לכך יש לחשוש לחילול ה' של מורה חרדי המופיע בצורה כזו?

הגר"י זילברשטיין השיב כדלהלן. יש רשות למרכז המגמה להביע את דרישותיו בפני מועמד לקבל את התפקיד, כולל דרישה להופעה מסודרת, כיאה למורה לילדי ישראל. ואפשר לומר זאת בצורה חד-משמעות שאינה משתמעת לשני פנים.

הסיבה לכך היא, כיון שמורה המופיע בכיתה בצורה מרושלת, לבוש בבגדים מלוכלכים, גורם שדבריו לא היו נשמעים, כמו שאמר שלמה בחכמתו "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט' ט"ז). הוא גם יהיה ללעג וקלס בעיני תלמידיו, שלא יקבלו ממנו מאומה.

‏אמנם ראוי גם לנסות לברר את מצבו האישי של המועמד, כיון שיתכן כי הופעתו המרושלת נגרמת בעקבות מצבו בביתו עם רעייתו. ואף יתכן שאשתו אינה בקו הבריאות, ולכן אינה יכולה לדאוג ולטפל בפרטי לבושו ולהעמידו על רגליו, כדברי הגמ' ביבמות (ס"ג ע"א), אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל כתיב "אעשה לו עזר" במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו"? ע"כ.

‏זאת, ועוד; מורה המשתייך למגזר החרדי, צריך לדקדק בהופעתו החיצונית, כמו שאמרו בגמ' שבת (קי"ד ע"א) 'ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב (כתם של שומן) על בגדו חייב מיתה; לפי שכבוד התורה הוא שיראה הגון וחשוב. שנאמר (משלי ח'): "כל משנאי - אהבו מות". אל תקרי משנאי אלא משניאי, ותלמיד חכם שיוצא בבגד עם רבב משניא את התורה בעיני הבריות, היות והם אומרים: אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. ולכן הוא חייב מיתה. ע"כ. ומורינו ורבותינו דקדקו בזה מאוד.

כך למשל מסופר על רבנו מרן הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, ראש ישיבת גרודנא, שגידל רבים מראשי הישיבות של הדור שעבר, שעם היותו עני מרוד ולא היו בידו מעות לרכוש בגדים כפי הצורך, היה מקפיד מאוד על נקיות בגדיו ('תורה יבקשו מפיהו', עמ' 246).

ועיין בחשוקי חמד (עבודה זרה, ט"ז ע"ב) מש"כ בענין תלמיד חכם שיש לו בגד עליון ישן מאד, אך מקפיד על נקיותו, האם ראוי שיהדר בלבושו, ויקנה מלבוש יפה, או כיון שמקפיד על נקיותו, אע"פ שאינו מבהיק לא יחליפנו?

‏וכן סיפר אחד מתלמידיו של מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל: פגשתי את רבי אליהו לראשונה בשנת תשי"ז בכפר חסידים כאשר כבר הגיע לגבורות ונאבדה לו ראייתו באחת מעיניו. והנה, למרות זקנותו וראייתו הלקויה, לא נמצא רבב על בגדיו. ולמרות שמעולם לא נתן לאדם אחר לנקות את בגדיו ולצחצח את נעליו. והיה עושה זאת בעצמו, בכל זאת נראה תמיד מבהיק בנקיונו ('לב אליהו', חלק א', עמ' 83).

‏ומעשה שהיה עם מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שירד מביתו לנסוע ברכב למקום רחוק, כדי להשמיע דרשה ברבים. אך לפני שנכנס למכונית הבחין ברבב כלשהו על בגדו. הוא לא חס על טרחתו, ועלה שוב במדרגות שלש קומות אל מעונו, החליף את מעילו, ורק אז יצא לדרכו ('וזאת ליהודה', ט"ז, עמ' 221‏).

וע"ע במש"כ בחשוקי חמד (מכות, י' ע"א) בתלמוד תורה הזקוק למלמד, ויש שני מועמדים, אחד עטור זקן ולבושו מלבוש יהודי, והשני מסביר טוב יותר את הגמרא, אך איננו עטור זקן, ולבושו כלבוש העמים; את מי להעדיף? ‏ומו"ח הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה חוזר ומדגיש כמה וכמה פעמים את האיסור החמור על בן תורה לצאת לרחוב עם רבב על בגדו, והוסיף, שאנו מחוייבים להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הנוראה המשתוללת בחוצות.

‏ולכן, אפשר ונכון לומר למורה המועמד, להקפיד על נקיון הלבוש, ואם אינו יכול לעמוד בתנאי זה, אין לקבלו למשרה המבוקשת. אמנם יש לבדוק את הרקע לרשלנותו.

לבית דין של מעלה אקח את ה...מטאטא

אולי התרגלנו, שמא לא התחנכנו לכך, אבל המציאות היא עגומה למראֶה * האם חשבנו פעם מדוע הכבישים והרחובות בשכונה חרדית נראים כפי שהם נראים? התרגלנו, וכמה חבל שזה כך, שהרחוב, המדרכות והכבישים, וכל המקומות הציבוריים, יכולים להיות מלוכלכים, ורק הבית והסלון הפרטי שלנו צריכים להיות נקיים ומצוחצחים * עד כדי כך שאתה רואה יהודי יקר מוצא בכיסו ניירות ישנים, חשבונות חשמל / מים שאין לו כבר שימוש בהם, וללא כל מחשבה-שניה הוא משליכם כלאחר-יד על המדרכה שבה הוא צועד * בכרך החדש בסדרת 'מצוות בשמחה', של הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שיצא זה עתה לאור, מביא העורך הרב משה מיכאל צורן קטעים רבים בנושא הכאוב הזה ששמו 'שמירת הנקיון', ובהם שיחה מפורטת של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל עם ראש עיריית מודיעין עלית, עם הסבר שנתן הגאון הגדול שליט"א לדברי מרן זצ"ל

*

שכונת רמת אלחנן, כבר ידענו מזה-שנים, איננה 'מתרגלת' לשום דבר... בהשראת המרא דאתרא שלה, הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, משתדלים לשמור בה על הנקיון, שהוא אחד הנושאים המדוברים בדרשותיו ובשיחותיו של הגאון הגדול שליט"א.

הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב בספרי הגאון הגדול שליט"א, היוצאים לאור על ידי תלמידו, מזכה הרבים הגדול, הרב משה מיכאל צורן. כבר בספריו הראשונים, 'טובך יביעו', 'עלינו לשבח', 'ברכי נפשי', 'לחנך בשמחה' ו'שמחה בבית', אנחנו מוצאים עשרות קטעים בענין של החיוב לשמור על הנקיון, כדי לגרום לקידוש השם בעיני הבריות.

אבל בצמד הספרים החדשים, 'מצוות בשמחה', הבנויים על שרשי 'ספר החינוך', שהוציא הרב צורן שליט"א, המשולבים בדברי החוכמה והמוסר של רבו, הגאון הגדול שליט"א, יש התמקדות רבה יותר על נושא זה, שכן גם במצוות התורה מצאנו שימת-דגש על כך.

*

שמירת הנקיון גם בעת שמחה...

כך למשל מצאנו בהזמנה שפרסם אחד מבתי הכנסת ברמת אלחנן לקראת הכנסת ספר תורה... לאחר שפירטו הגבאים את המקום שבו יסיימו לכתוב את האותיות והמקומות שבהם תעבור תהלוכת ספר התורה, הוסיפו מספר שורות לא מבוטל על הצורך... בשמירת הנקיון, גם בעת השמחה. וצדקו מאוד בהערתם זו.

ייחודו של מקום תורה נמדד דווקא בנקודות הללו, כי מי אומר שבשעת שמחה מותר לבצע דברים שאולי לא היו "מותרים" ביום רגיל?

וייחודו של כל יהודי כבן תורה, אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א, הוא, שהקפדתו על צוויי הקב"ה נעשית בכל עת ובכל מצב, כמו שציווה הגר"י סלנטר זצ"ל לתלמידיו בעת אפיית מצות לפסח שיזהרו לא לפגוע באלמנה המנקה את תנורי האפיה, ולא ציוום להקפיד על כשרות המצות, כי בזאת - חזקה עליהם שיעשו כל ההידורים.

לכן, גם  בעת שרוקדים לכבוד ספר התורה החדש יש לשמור על נקיונו בית אלוקינו ולתת לו כבוד ויקר ויש בזה הרבה מאהבת השם יתברך.

והרי ידוע שסבו של רש"י זכה לנכדו זה מפני שטאטא את הרחבה שליד ארון הקודש בזקָנו, וגם הצדיק רבי אריה לווין זצ"ל זכה למה שזכה מפני שניקה בצינעה את חדרי השירותים בתלמוד תורה 'עץ חיים'. וכל זאת כדי לפאר ולכבד את בית אלוקינו.

*

חובה על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח

הגאון הגדול שליט"א הביא כמה פעמים בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש'חובה גדולה מוטלת כיום על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח כדי לקדש שם שמים בעיני הבריות'. אם נתבונן במצב בו מצויים כיום אחינו בני ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, לא יהיה מנוס מהמסקנה החד-משמעית שהדבר מחייב אותנו כפל-כפליים להיות עבדים נאמנים לאדוננו אבינו יושב-מרומים, ולקדש את שמו ברבים כדי שכל הטועים והתועים, הנוהים אחרי ההבל, יווכחו לדעת שאין כמו יהודי חרדי בכל מה שקשור להנהגות שבין-אדם-לחבירו, ואין כמו לומד תורה היודע להתנהג בדרך ארץ ובמידות טובות.

"אנחנו מחויבים להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הפרועה והנוראה המשתוללת בחוצות", אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א.

*

מה אמר מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לראש עיריית מודיעין עלית?

קטע נרחב במיוחד בענין שמירת הנקיון מצאנו בכרך החדש של 'מצוות בשמחה', במצוה ת"ח - 'מצוַת ישראל לתת ערים ללויים לשבת בהן, והן קולטות'.

צריך לזכור שהמגורים בשכונתם של בני תורה, הם לא רק מְכַפְּרים ומטיבים עם הדיירים; הם גם מחייבים אותם. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אמר פעמים רבות לראש עיריית מודיעין עלית, הרב יעקב גוטרמן, שעל תושבי העיר הזו, ועל ראש העיר במיוחד, רובצת אחריות כלל-ישראלית, 'כיון שראשי הציבור בארץ ישראל, ובעולם כולו, בוחנים אתכם כדי לראות האם עיר של אברכים יכולה להחזיק מעמד!

'עליכם לדעת, הוסיף מרן הגראי"ל זצ"ל, שהכל מביטים בכם לראות כיצד הנס הזה מתנוסס, והאם עיר המורכבת כולה מתושבים חרדיים ומדקדקים במצוות יכולה להתבסס כראוי, כאשר היא מתנהלת רק על פי תורה וקדושה'.

הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין ציין בפני הרב גוטרמן שדבריו של מרן רמוזים בדברי 'החינוך', במצוה שמ"ב, "שלא לשַׁנות את מגרשי ערי הלווים ושדותיהם". ובתוך דבריו שם כתב 'החינוך': 'ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן, ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך' וכו'.

*

מי שיעמיד קיוסק ליד מגרשי הלוויים - יעבור על לאו דאורייתא!

וכפי שהזכרנו לעיל, 'החינוך' כותב שם שמצוה זו לא נאמרה על שבט לוי בלבד, אלא גם על תלמידי חכמים. וממילא, המשיך הגר"י זילברשטיין ואמר להרב גוטרמן, זו היתה כוונתו של מרן הגראי"ל שטיינמן שעורר אתכם על האחריות הגדולה, שהרי עיני כל ישראל נשואות אליכם, וכאשר העיר מתנהלת כראוי - היא משפיעה על כולם, וממנה יראו וכן יעשו.

כשהרב גוטרמן שאל 'מה אם-כן תפקידנו הלכה-למעשה, ובמה מתבטא הדימוי לערי הלווים', השיב הרב שליט"א ואמר, בין היתר, שהחיוב הוא מה שכתוב להדיא בספר החינוך: 'שהיה מן הדין שהעיר הזו שיד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותה בתכלית היופי והחמדה'. ולכן יש לשמור בה על הניקיון, הסדר והנוי. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'. השבח של כולנו הוא שיש עיר כזו בישראל.

הנה לדוגמא נפסק ברמב"ם, על-פי הגמרא, שהתורה מחייבת להקציב אלף אמות מסביב למגרשי הלוויים, ללא בנייה כל-שהיא. מי שמעמיד שם, למשל, קיוסק למכירת משקאות, עובר על לאו דאורייתא!

למדנו מכך על חשיבות החן והנוי, היופי והאוויר, שצריכים להיות בערי הלווים. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'.

*

האדמו"ר ניקה את המדרכה ליד בית מדרשו

עוד, זאת. הגמרא בסוף מסכת כתובות אומרת שרבי חנינא היה "מתקן תקליה בארץ ישראל", ופירש רש"י: "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזֵר שלא ייצא שם רע על הדרכים".

רבי חנינא דאג שלא ידברו לשון הרע על כבישי ארץ ישראל... ואם כן, קל וחומר במודיעין-עלית שהיא כדמות ערי הלווים - שעליכם לדאוג לתקן המכשולים, כדי שלא ייצא שם רע על העיר.

הרי ראינו את גדולי ישראל עד כמה הם שמרו על הנקיון! על כ"ק האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל מסופר שכאשר היה בשואה, אמר שאם יעזרהו השי"ת לצאת מהתופת הנוראה הזו, הרי כשיגיע לארץ ישראל הוא ינקה את רחובותיה!

ואכן, לאחר שהגיע ארצה, וגם לאחר ששימש כאדמו"ר ומורה-דרך לרבים, היה יוצא מדי בוקר אל מחוץ לבית מדרשו במרכז תל אביב, והיה מנקה קמעה את המדרכה.

אז מדוע אנחנו עושים את ההיפך? - אין ספק שזה אחד הדברים העלולים לדחות בעלי תשובה מאתנו! וכבר היו דברים לעולמים, שיהודים מתחזקים הגיעו לריכוזי היהדות החרדית, ומשראו את מצב הרחובות, ונחשפו למראות לא-סימפטיים, חזרו בהם מן ההחלטה להתקרב להשי"ת. ועל גבו של מי תהיה תלויה האחריות?

*

ההשפעה תהיה לא רק על תושבי העיר

כאשר אתם נאים, נקיים ומתוקנים כראוי, אמר הרב שליט"א לראש עיריית מודיעין עלית, הרי שההשפעה מכך תהיה גדולה לא רק על תושבי העיר החרדים לדבר ד', אלא גם על הרחוקים שרואים את כבוד שומרי התורה ולומדיה. בסופו של דבר, התנהגות הזו מעניקה לכם עוצמה-רבתי.

כי משום-מה יש המבקשים ללעוג לשומרי תורה ומצוות, אע"פ שבליבם פנימה הם יודעים את האמת. והנה, כאשר החרדים לדבר ה' מתנהגים כראוי בעיירותיהם ובמושבותיהם, וכל הנהגתם היא בחן בהדר ובכבוד, יש ל'המון העם' פחד ויראה כלפיהם.

ולכן אומרת הגמרא במסכת שבת ש"תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה"; כי כאשר עם-הארץ נפגש עם אדם גדול שלבושו הוא ללא רבב, הוא חש כלפיו כבוד והערכה. הכבוד הזה נותן כוח לתלמיד חכם, וממילא מגביר את העוצמה של שלטון התורה.

*

ובבית הכנסת, על אחת כמה וכמה!

ואם צריכים לשמור על הנקיון ברחובות השכונות החרדיות, בבתי הכנסת על אחת כמה וכמה!

והנה, אנחנו מדברים פעמים רבות על המושג 'מורא מקדש', מאזינים לדרשות מגוונות הנאמרות חדשות לבקרים על נושא זה, קוראים ספרים העוסקים בכך, ולמרבה הפלא המצב נותר כשהיה. מי שמנסה לחזק ולהתחזק בענין, יודע שהדרשנים והספרים, השיחות והעלונים, המעוררים על כך, כמעט ולא מצליחים להשפיע על הציבור.

אנחנו נכנסים אל ד' אמותיו של בית מקדש המעט, ולא מרגישים כל-כך את מה שהיינו צריכים להרגיש... ואם התופעה הלא-משמחת הזו מתרחשת גם אצל הדור המבוגר, הרי שלגבי הילדים ובני הנוער, והדור הצעיר בכלל, על אחת כמה וכמה. הם הרי רואים שהוריהם נכנסים לבית הכנסת באותו אופן ובאותה הרגשה שהם נכנסים לביתם, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

כדי להגיע לפתרון-מה בנושא, יש להביא לחיזוק הקשר הפנימי, הלבבי, עם מה שנקרא 'בית כנסת' ו'בית מדרש'. זה השלב הראשון שבשום אופן אי אפשר לדלג עליו. אם לא נממש אותו, המצב ימשיך להיות כמות שהוא עכשיו, חלילה. באי בתי הכנסיות צריכים להרגיש אושר של ממש בהיכנסם אל בתי התפילה והלימוד. הם צריכים להרגיש שמשהו מושך אותם לשם, 'משהו' שיגרום להם הנאה ותענוג. כל השאר כבר יבוא מאליו, בעז"ה.

*

כך הוא טבעו של אדם

דבר נוסף, חשוב עד מאוד, שעשוי לגרור את הרגשותינו אל הכיוון החיובי, הוא, אם נשתדל בעצמנו לשמור על נקיונו וחזותו הַנָּאָה והמסודרת של בית הכנסת. קשה לו, לאדם בן-תמותה, להתייחס בכבוד למקום שהנקיון אינו משמש תו-זיהוי אוטומטי שלו.

כך הוא טבעו של אדם; כאשר הוא נכנס למקום נקי, מצוחצח ומסודר, הוא מתייחס אליו בכבוד, וגם - ימשיך לשמור על הנקיון. אף אחד לא מעונין להיות הראשון שישליך ניירות ולכלוכים על הרצפה...

אם נזכה לראות את בתי הכנסיות בנקיונם, יש סיכוי גדול שגם היחס האישי שלנו אליהם, ישתנה מן הקצה אל הקצה. והיא-היא הנותנת; מפני שאין אנחנו מרגישים בחשיבותו ובהדרו הרוחני של בית הכנסת, גם נקיונו והדרו החיצוני אינם חשובים כל-כך בעינינו.

זה המקום לקרוא לכל מתפללי עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, לדאוג לנקיונו ולצחצוחו של בית מקדש המעט שלהם. כאשר הנכם רואים נייר או לכלוך על הרצפה, התכופפו והרימו אותו והשליכוהו לפח האשפה. בכך אתם גורמים במו-ידיכם להשבת עטרה ליושנה. לא פחות ולא יותר.

אנחנו מכירים ת"ח שאינו חס על כבודו, ומקפיד להרים תמיד כל פיסת-לכלוך הנראית על רצפת בית הכנסת. מנגד, באחד מבתי הכנסיות נתקלנו ביהודי הדואג להחליף כל מנורה שאיננה פועלת, והוא עושה זאת על חשבונו הפרטי.

האמינו לנו; כמה כסף זה כבר עולה לו?! - לא הרבה! אבל הוא משיב בכך את כבודו המושפל של בית הכנסת. מאוד-מאוד אכפת לו שהמקום בו הוא מתפלל ולומד, ייראה יפה ומואר. וכשמנורות אינן פועלות, זה נראה ממש ההיפך.

מדוע בביתנו הפרטי אנחנו מזדרזים להחליף מיד כל מנורה ברגע שהיא מתקלקלת, ואילו בבית הכנסת אין הדברים כך?! ולפעמים מזדמן לראות מנורות שאינן פועלות שבועות וחודשים, ואף אחד אינו דואג להחליפן. ואחר כך עוד רוצים שהמתפללים יתנהגו בכבוד בבית הכנסת!

*

פתאום הם ירגישו 'כמו בבית'

יתירה מכך. יש ענין גדול שבית הכנסת יהיה גם מפואר, עד כמה שהדבר אפשרי מבחינת המתפללים. המושג 'פאר והדר' נתון לביטוי יחסי, כל ציבור והפאר שלו. כל ציבור והיכולת שלו.

אבל, כאשר המתפללים נכנסים למקום מהודר ומרשים, הדבר מותיר עליהם רושם רב, וממילא ההתייחסות שלהם לבית הכנסת, תהיה אחרת. ככה הדברים פועלים בתקופתנו. וחבל להילחם נגד זה.

בוודאי שלא כל ציבור יכול להרשות לעצמו להקים מבנה מפואר ורב-רושם. אבל גם אם הריהוט הכללי, השולחנות והסטנדרים, הכסאות והחלונות, אומרים הוד והדר, מצב זה יסייע לכולם לשנות את היחס לבית הכנסת. פתאום הם ירגישו 'כמו בבית', מבחינה חיובית כמובן; וכמו שבמעונם הפרטי יש הקפדה על יופיים של הפריטים המאכלסים את הבית, כך הדבר בבית הכנסת.

אבל כאשר החלונות 'חורקים' ושבורים, הכסאות מנותצים ואי אפשר לשבת עליהם, והמראה כולו מבייש את מי שנכנס לשם, נדמה שבמצב כזה גם היחס יהיה בהתאם... לא שאנחנו מצדיקים זאת, חלילה; אבל מה לעשות אם זה טבעו של אדם, וזו המציאות...

נכנסנו כמה פעמים לבתי כנסת מרשימים ונאים בתבניתם, הן במעטפת החיצונית שלהם, והן בחלקים הפנימיים, ונוכחנו על-אתר שהציבור המגיע לשם יודע את אשר לפניו, ומתייחס בהתאם, דהיינו - בכבוד ובהערכה.

ואל תגידו שאלו הם סממנים חיצוניים גרידא; לא, בפירוש לא. הכבוד וההערכה שרוחשים המתפללים למקום כזה, מגיעים ממקום של מורא, כי 'נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלימה', כדברי 'החינוך' - 'נפשם מתפעלת שם לטוב'!

*

מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל נזכר ב...מטאטא

הסיפור דלהלן נסוב על מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שמרן הגאב"ד דבריסק הכתירו בתואר 'ראש ראשי הישיבות'.

היה זה בתקופה הראשונה לייסודה של ישיבת פוניבז', ולהנהלה לא היו אמצעים על מנת לכלכל את צרכי הישיבה. הרב מפוניבז' שהה באותה תקופה בחו"ל, באיסוף כסף אצל נדיבי-עם.

הגיע המצב עד כדי כך שלא היה כסף לתת לעובדי הנקיון, והם עזבו את המוסד. מרן הגר"ש רוזובסקי, שהיה איסטניס בטבעו, נכנס יום אחד לישיבה, והבחין בלכלוכים המצויים על הרצפה, ולא יכול היה לסבול את המצב הנורא.

בישיבה למדו באותה תקופה רק כמה עשרות תלמידים. כיון שהיה זה בשעת בוקר מוקדמת, היכל הישיבה היה ריק. ר' שמואל סגר את ההיכל, הגיף את הדלתות והווילונות, ואז - לקח מטאטא והחל לנקות את האולם. סיים לטאטא, ולקח דלי וסמרטוט ושטף את הרצפה. כך עשה מספר ימים, ואיש לא ידע מי אחראי לנקיון בישיבה.

עד שמרן הרב מפוניבז' חזר מחו"ל, והזרים כסף לקופת הישיבה, ועובדי הנקיון שבו לעבודתם.

ואיך התגלה הסיפור? - הוא-עצמו סיפר זאת.

כשחלה הגר"ש את חוליו האחרון, והיה על ערש דווי, התכנסו בני משפחתו סביב למיטתו, ואז פכר רבי שמואל את ידיו ואמר בצער: עם מה אני מגיע לעולם העליון?

שמעתם שאלה??? מרן זצ"ל, שכאמור היה ראש לכל ראשי הישיבות, ואת תורתו שותים בצמא ריבֵּי-רבבות הלומדים, שאינם יכולים לצלוח את הסוגיות הקשות בלי 'שיעורי רבי שמואל' (וזכורני שמו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה כורך את דבריו וסברותיו של ר' שמואל עם גדולי האחרונים כמו ה'אבני נזר' ודומיהם) - אותו רבי שמואל לא יודע עם מה הוא יגיע לעולם העליון?

עד שנפלטה אנחת-רווחה מפיו של ראש הישיבה. הוא סיפר לבני ביתו מה שהיה בזמנו עם הנקיון בישיבה, ואיך הוא טאטא את ההיכל, ואמר: 'אני אקח את המטאטא ואעמוד איתו בפני בית דין של מעלה'! - - -

האם על המטאטא הלזה יש פירוש על הרשב"א, או הסבר כלשהו על רש"י מוקשה במסכת בבא קמא?? - לא! ואם כן מה מצא הגאון האדיר ההוא במטאטא??

על-כרחנו נמצאנו למדים שיתרונה של המצוה הזו, של טאטוא ההיכל, נמדד בכך שהדבר נעשה בהסתר, באין-רואים, אבל יש גם בו-עצמו יתרון גדול של שמירת כבוד השם יתברך.

הדוגמא שניתנה לאיש הצבא

במצוה תקס"ו - 'מצוה להתקין יד במחנה', כותב החינוך בשרשי המצוה, '...כי כל הירא מעבֵרות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ' ע"ב). וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.

הגאון הגדול שליט"א סיפר ש'איש צבא ביקש לשמוע מאתנו מה פירוש המושג 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. והשבתי לו, הנה לך דוגמא מהמציאות שבה אתה נמצא, דהיינו חיי הצבא.

כשאתם יוצאים לקרב, או לפעולה צבאית כלשהי, מה הן הפקודות הצבאיות הניתנות לחיילים המשתתפים בקרב? - שאלתי את הקצין, והוא השיב ופירט את סגנון הפקודות הללו, שעיקרן הוא כיצד לנצח את האויב, ולהערים עליו עד שייכנע.

אז הנה, בוא תשמע עכשיו את הפקודה שנותנת התורה שלנו לפני יציאה למלחמה. נאמר בתורה (דברים, כ"ג י"ג-י"ד) 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ; ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך'.

רבים חושבים שמדובר בעניינים רוחניים, ובוודאי שיש שם גם עניינים כאלה, אבל 'החינוך' במצוותנו מסביר את ציווי התורה בשמירה על הנקיות ביציאה למלחמה, בדברים גופניים.

'שנצטווינו, כשיצאו חֵילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום, ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות'.

ובשרשי המצוה מסביר 'החינוך' - 'שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה, שכולן נקיי הנפש וכו'; וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף'.

ובמלים שלנו, זה נקרא לשמור על הנקיון והנקיות בכל מקום, ובמיוחד בבית ה', שכאשר יגיעו לשם אנשים שלא זכו לשבת בבית ה', ויראו את המקום נקי ומצוחצח, הרי יגרום הדבר 'שבח לאומה', וקידוש השם גדול.

הנה תראה, פניתי ואמרתי לאיש הצבא, מה מצוה אותנו התורה בצאתנו למלחמה, וגם זה בכלל 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

כי חוסר-הנקיון והלכלוך, הולכים יד-ביד עם החטא והכיעור, כמו שמובא בבעל הטורים בפרשת בשלח (שמות, י"ז י"ד), שהמלים 'כְּתָב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו', הן ראשי תיבות 'זבוב'.

***

המאמר מתפרסם כאן באדיבות עיתון 'יתד נאמן' - שבו פורסם בערב שבת קודש פרשת מקץ התשע"ט