יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

השוטר הקהילתי


 
ימי ראש השנה שחלפו עלינו אי"ה לטובה, וימי החגים הבאים שבפתח, מעלים את רף המתח בקרב קהל גבאי בתי הכנסת ואצל שאר הנמנים על תחום שמירת צביון מקומות התפילה והלימוד, העומדים הכן לשרת את קהילות הקודש שבכל אתר.

זה לי כעשרים שנה שזכויותיי הדלות עומדות לי להיות נמנה על ציבור 'כלי הקודש', שנים שבהן ניצבת בראש סדר עדיפויותיי הדאגה לשלומו ולניקיונו של בית המדרש אשר הופקדתי על שמירתו. פרק זמן נכבד שכזה היה בו די והותר בכדי להעמידני על משמעות התפקיד, כמו על מכלול הפרטים והסעיפים הנגזרים ממנו.

מזווית אישית יכול אני להעיד, כי אם בסתם ימים של שגרה מדירים עניני הכלל שינה מעיניו של הגבאי - הדואג את דאגת ניקיונו של בית הכנסת ושמירת הסדר על כנו, הרי שנכונים הדברים שבעתיים בימים אלו, בהם הופך המקום להיות עמוס וגדוש בשיעור ניכר, יותר מאשר בסתם ימים. עמוס, לא רק בתכולתו האנושית, כי אם גם ברצף האירועים המתקיימים בקרבו.

בעוד ובסתם ימים, מתאפשר לו לגבאי ליתן ריווח בין 'פרשה לפרשה', ריווח שמאפשר לו - הן להתארגן כראוי מבעוד מועד, והן לשקם את 'ההריסות' שהותיר אחריו האירוע האחרון, בטרם יפנה את מקומו לאירוע הבא. הרי שבירח האיתנים עמוס החגים אשר התברך בלוח זמנים צפוף, מטבע הדברים יתקשה הגבאי המצוי להתארגן כדבעי, תוך יכולת להישאר מוכתב על ידי המציאות (המרה לפעמים) הנתונה בשטח.     

בעבר, כבר הקדשתי כאן מאמר מיוחד שהוקדש כולו ל'עבודתם של גבאים', באמצעותו בקשתי לשמש פה לגבאי המסור הניצב על המשמר, ומשמש - לא תמיד מרצונו, כ'שוטר הקהילתי'.

שוטר, כמו שוטר, גם זה העושה את תפקידו נאמנה, במסירות וביושר, זוכה פעמים רבות ליחס לא אוהד במיוחד.

ובכל זאת, ישאל האזרח הפשוט את השוטר המצוי וההגון ברגע של גילוי לב: מדוע בכל זאת, מדוע לא תלך ותמצא לך תפקיד רגיש פחות ונעים יותר? החסר הרפתקאות הנך, או שמא חסר תסכולים, האם זקוק הנך בכל מחיר למצוא את עצמך שוב ושוב במרכזה של זירת התכתשות עם שכניך לבית הכנסת? אם אכן כה עזה השתוקקותך להיטיב עם הכלל, ודאי תוכל למצוא לעצמך מסלולים  נוספים, המותאמים למיטיבי לכת שכמוך, אין ספק כי גם בהם טמון האושר שאותו אתה מחפש במסגרת רצונך העז להיטיב עם סביבתך?!

התרומה למען הכלל יכולה להתקיים בדרכים נוספות, מאתגרות לא פחות, ומאכזבות הרבה פחות! אכן, דברים כדורבנות. מדוע אם כן לא יפנה הגבאי את מקומו הבלתי נחשק והפנוי להתמודדות בדרך קבע?!

ומי יעשה זאת במקומי? יענה לך המשמש בקודש, ויסלק באחת את כל מענותיך. אדרבה, יוסיף מן הסתם, אשמח לערוך הכרות עם המועמד המומלץ, הלוטש עינים בורקות לתפקיד המאתגר. אם אכן ימצא הוא ראוי להימנות על שבט השמשים, אם אכן חצובה נשמתו מאותו שורש של הגבאי המצוי - הכרוך אחר תפקידו בנאמנות קיצונית, ויהיו שיוסיפו - גם במידה לא מבוטלת של אובססיה כרונית, אדרבה ואדרבה, הוא מוזמן בברכה לתרום את חלקו. 

אולם, אם אין תכולת נפשו כוללת תכונות הכרחיות אלו, ואולי כמה נוספות, הרי שבהכרח, מן הסתם נועד לו תפקיד אחר עלי אדמות, יהיה אשר יהיה. אם פטר הוא את עצמו מראש מדאגה - עד כדי אובססיה לניקיונו של בית הכנסת - בו הוא מבקר בדרך קבע, אם לא מצא את עצמו מתכופף יותר מפעם אחת בשבוע אל עבר רצפת בית הכנסת, במטרה לשלות ממנה את הטישו שהושלך אליה / נשמט לעברה על ידי מי מן המתפללים בזדון או בשגגה, הרי שבהכרח משתייך הוא לזן אחר, לא לזה שעליו נמנה הגבאי המצוי. הוא כנראה בריא יותר בנפשו, ומוטרד פחות מהמתרחש סביבו.

אם אין הוא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה בדל סיגריה שנותר שרוע ומיותם על רצפת בית הכנסת וסביבותיו הדריכה את מנוחתו, כנראה שהוא נמנה על בני היכל האצילות, ומסתבר כי הדבר מונע בעדו מלבטא את עצמו בעולם המעשה, הגס והמגושם.

אם מתקשה הוא להיזכר מתי לאחרונה, אם בכלל, היה נתון במלחמה פנימית - האם לגשת ולהעיר לפלוני על חוסר אכפתיות שבה הוא לוקה, או שמא לעבור על הענין בשתיקה. הרי שככל הנראה, ענינים נעלים יותר מטרידים את מנוחתו, וממילא אין לו יד ורגל בעולמם של הגבאים המטרידים עצמם תדיר בזוטות שכאלו.

***

נסיוני הדל בתחום גורם לי להאמין כי העולם ימשיך להתחלק לשניים: אלו שמייצרים את העבודה, ואלו שעסוקים בהסרת המפגעים הסביבתיים שיצרו הראשונים. בתווך, ניצבים כמה וכמה המעדיפים בדרך כלל לצפות מן הצד, פעם באלו ופעם באלו, וחוזר חלילה. הם בוחרים מרצונם הטוב להיוותר ניטראליים, ולשבחם יאמר, כי אף אם אמנם אינם נמנים על קבוצת מסלקי המפגעים, לכל הפחות אינם נוטלים חלק ביצירתם.

***

מאמר זה המוקדש לידידיי הנושאים בעולו של אחזקת בית הכנסת שימורו וטיפוחו, והופכים אותו למקום נעים ומכובד לשהייה, ראוי לתוספת מילות הערכה - אותן לקטתי בהזדמנויות שונות. דברים אלו שנשמעו מפי אישים שונים, מיטיבים לבטא את היחס הראוי והנכון האמור לשרור מצדם של מתפללי ולומדי בית הכנסת, כלפי המקום הקדוש וכלפי הנושאים בעול אחזקתו:
   
רבי ישראל זיכרמן - רב במודיעין עילית:

"...עלינו לייקר את בית הכנסת בעיני הלומדים והמתפללים. יתכן, כי דווקא בגלל שזכינו ואנחנו יושבי אהלים ושרויים רוב היום בביהמ"ד, הדבר יוצר זילות מסוימת מצדנו ביחס לקדושת המקום.

שמעתי פעם מהגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א שסיפר: 'כי בלומדו בישיבת 'חכמי לובלין', נכנס באחד הימים ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל ודפק בידו על הבימה. הס הושלך בביהמ"ד. הרב שאל: היתכן?! פיסת ניר מושלכת על הארץ כבר שלשה ימים, כיצד יתכן שהבחורים לא ראו ולקחוה?!'

ההתייחסות לבית הכנסת צריכה להיות לפחות כמו לביתנו הפרטי. אדם שיראה ניר מושלך בביתו על הרצפה, ודאי שירים אותו. משום כך גם נפסק בהלכה שמותר לרוק בבית הכנסת, אם אמנם אדם יורק גם בביתו. ובביתו הכוונה, לא במרפסת צדדית, אלא בסלון האורחים. היכן נעלם הרגש שיש בתוכנו כלפי ביתנו הפרטי, כאשר נוגעים הדברים לבית הכנסת?!"

***

רבי מסעוד בן שמעון - רב בשכונת רמת אלחנן בבני ברק:

"...כאן המקום לעורר על כבוד בית הכנסת, כפי שמפורשים הדברים (שלחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף ט'): 'נוהגים בהם [בבתי הכנסת] כבוד לכבדן ולרבצן, פירוש כיבוד  - ניקוי הבית. ריבוץ - זריקת המים על פני הקרקע'.

לא זו בלבד שזריקת נייר טישו מלוכלך אסורה בבית הכנסת, אלא גם מי שראה ניירות זרוקים או שאר לכלוך, מצוה עליו לטאטא, כדי לנקות את בית הכנסת, וכן אם יש כתמים ברצפת בית הכנסת מצוה להעבירם במים - שזהו ריבוץ. והמזהיר והנזהר בכבוד ביתו של הקב"ה, יתברך בברכת 'כי מכבדי אכבד'. (עלון קול ברמה מס' 271)".

***

מה שווה לימוד המוסר, אם אין כבוד לבית הכנסת ולספרי הקודש? 

יהדות אשכנז ידועה היתה בהקפדתה בהידור מצות 'זה א-לי ואנווהו', דבר שהתבטא בשטחים רבים, בימי חול, בשבתות ובחגים. כמעט אין מצוה שלא טרחו לעשותה בצורה יפה. מצוה זו היתה חלק מהחינוך שניתן לדור הצעיר, שכלל את הצורה שבה יש לעבוד את ה' בהוד ובהדר - בו ראתה יהדות אשכנז דבר מרכזי. חלק בלתי נפרד מהידור זה היה הידור בית הכנסת, שבא לידי ביטוי בעשיית ארון הקודש המעילים והפרוכות בצורה נאה ומעוררת כבוד, וכמובן בהקפדה על נקיונו וסידורו של בית הכנסת.

"מורשת אשכנז התבטאה בכבוד לספרים, לא רק לספרי תורה בבית הכנסת. הקפידו על יחס של כבוד, ואף יחס של יראה כלפי כל ספר קודש, סידורים, חומשים, משניות וגמרות. כל הספרים היו מסודרים בארון ספרים, שורות שורות, כל ספר על מקומו, נקי ומסודר. אין צורך לומר כי המתפלל לא עזב את בית הכנסת בהשאירו אחריו סידור או חומש.

 

בשנים האחרונות נתקל הרצון לפעול לטובת נקיון בתי הכנסת בבעיה קשה - לא מעט בשל ריבוי העלונים המפוזרים בו ללא סדר ובצורה לא מכובדת - דבר שלא היה עולה על הדעת בקהילות אשכנז.

לא קל לחנך היום את הצעירים לכבד ספרים. הנה, נכנסים לבית הכנסת, וסידורים וגמרות מפוזרים על השולחנות. איך אפשר להאמין, שבן תורה למד כאן והשאיר את הגמרא, ולפעמים גם כוס פלסטיק המכילה שאריות שתיה על השולחן? מה שווה לימוד מוסר וחסידות אם זוהי התוצאה? שמעתי גבאי בית הכנסת שמכריז כל ליל שבת 'לא להשאיר ספרים על השולחנות', אך ללא הצלחה.

נער הייתי וגם זקנתי, ולא הבנתי איך בני תורה נוהגים זלזול כזה כלפי ספרי קודש, כלפי בית הכנסת ובית המדרש, וכלפי יהודים טובים המעוניינים ללמוד תורה, בלי לחפש אנה ואנה את הספר הדרוש (רבי יונה עמנואל, קובץ 'המעיין', ניסן תשס"ב עמוד 12)".

***

ולסיום, הנה מכתב שהתפרסם לקראת הימים הנוראים במדור 'רשות הרבים' של עיתון יתד נאמן, הכותב החפץ לזכות את הרבים, מבקש בפנייתו מן הקוראים כי יגמלו חסד עם עצמם ועם זולתם, על מנת לאפשר את זיהויים של בעלי הספרים השונים הנשכחים בבתי הכנסת בתקופה עמוסה זו:

 

פרטים מזהים:

 

"בימים אלו הבאים עלינו לטובה ימלאו בתי הכנסת ובתי המדרש בהמוני מתפללים שיבואו לאמירת סליחות ובימים שלאחר מכן, לתפילת הימים הנוראים חג הסוכות הושענות הושענא רבא ושמחת תורה.

ניסיון העבר מלמד כי בבתי הכנסת נערמים מידי שנה סידורי תפילה, סליחות ומחזורים רבים של הימים הנ"ל ללא שיופיעו עליהם כל פרטים: שם ו\ או כתובת ואו טלפון מזהים.

מאחר וספרים אלו מודפסים בכמויות רבות, ומראם החיצוני דומה האחד למשנהו ובפרט בהתחשב בעובדה שהשימוש בהם הוא לתקופה קצרה מאד, הרי ש'לא שבעתם העין', וממילא לא ניתן לזהותם לאחר מכן על פי סימנים כל שהם.

בשלב מוקדם או מאוחר הם מגיעים לארגזי הגניזה הפזורים בכל אתר ואתר. רק בחלוף שנה כאשר נדרשים לספרים אלו שוב, מתגלה לפתע פתאום שהם אינם בנמצא.

כידוע, התורה חסה על ממונם של ישראל, ובכדי שאפשר יהיה לזכות את הרבים במצוות השבת אבדה, מומלץ מאד שלא להוציא סידור / מחזור /  סליחות וכיוצא באלו מן הבית ללא פרטים מזהים כנדרש".
*** 
בתקווה לשנה טובה, נקיה ומסודרת - לפחות כמו ארונות הספרים המופיעים בתמונה.
 
הוסף רשומת תגובה