יום שישי, 13 בספטמבר 2013

יום הכיפורים, יום של סליחה כפרה והיטהרות

יום הכיפורים מלבד היותו מתייחד בהלבנת עוונותיהם של עם ישראל, הרי שמוטיב הניקיון עובר כחוט השני לכל אורכו, דבר שבא לידי ביטוי באופן מיוחד בעבודתו של הכהן הגדול ביום זה בבית המקדש, הן בריבוי הפעמים בהן הצטווה לקדש את עצמו באמצעות רחיצת ידיו ורגליו, והן בריבוי הפעמים בהן החליף את בגדיו לפני ולאחר כל עבודה מן העבודות השונות שאותן ביצע במשך היום הקדוש.
יתירה מכך, בעוד ובשאר ימות השנה היתה נעשית מצות תרומת הדשן מעל המזבח עם שחר, הרי שביום הכיפורים היתה תרומת הדשן נעשית כבר בחצות הלילה - בפעולה זו החל למעשה סדר עבודת יום הכיפורים על ידי הכהן הגדול בבית המקדש.
יש בדבר לימוד ולקח לכהן הגדול כבר בתחילת עבודתו. שכן תרומת הדשן ענינה סילוק האפר מעל גבי המזבח והנחתו ב'בית הדשן' שבצד המזבח. סילוק זה מלבד היותו מצוה, יש בו גם הודעה שלפני שפותחים בעובדת היום, יש לפנות ולנקות תחילה את המקום משיירי העבודה הקודמת, לקראת העבודה החדשה. ניקיון המקום והטפול בגחלים ובאפר הם עבודה לכל דבר. יתירה מזו, זהו הדבר הראשון שיש לעשותו.

הכהן הגדול פותח אפוא את יומו בניקיון האפר והפיח של קרבנות אתמול. בכך הוא מודיע כי הוא אינו נכנס לעבודה זו להרבות את כבוד עצמו, אלא עבד הוא לבוראו במקדשו. 
***
לא זו בלבד, הפעולה המסיימת את עבודתו של הכהן הגדול ביום קדוש זה, אף היא נעשית לשם ניקיון, ואף זוכה בשל כך להתייחסות מיוחדת בתיאור עבודתו בדברי הפייטן הכלולים בסדר עבודת יום הכיפורים: 'אחר כלותו מעשות כל אלה עוד בא לבית הטבילה... הביאו לו בגדי לבן... ונכנס לבית קדשי הקדשים להוציא את הכף ואת המחתה שהכניס בשחרית'.

כניסה זו המתוארת בפיוט מעוררת מספר שאלות: שכן, כניסתו לא היתה לצורך עובדה מיוחדת, ולאור אזהרת התורה שלא להיכנס לקודש הקדשים כי אם ביום הכיפורים לצורך עבודה, תמוהה העובדה שכניסתו נעשית אך ורק לשם הוצאת הכף והמחתה. גם אם אכן ישנה חשיבות להוצאתן, על מנת שלא ישארו שם במהלך ימות השנה, הרי שיכול היה להוציאם בתום הקטרת הקטורת, או אגב כניסתו להזות מן הדם בהמשך עבודתו?!

ובכל זאת, למדו חז"ל מדרשת הפסוקים (יומא ע"א) שהתורה קבעה ב'סדר העבודה' החלפת בגדים וכניסה מיוחדת לקדש הקדשים לצורך הוצאת הכף והמחתה, ובהכרח שישנו טעם לכך.

בפרט בולטת העובדה שלמטרה הנראית לכאורה משנית בחשיבותה, היינו הוצאת הכלים, היו עושים לכהן בגד מיוחד המובא מ'הנדווין' ששוויו שמונה מאות זוז, וכל כך למה?

יתירה מכך, החלפת בגדים זו כרוכה היתה בקידוש ידים ורגליים, הן לפני פשיטת הבגדים והן לאחר הלבשתם, וכך גם החובה לטבול במקווה, ולבסוף בגד זה נגנז ואינו משמש אלא לשעה קלה?

אכן, נראה כי פרטים אלו מלמדים את המשמעות שבמעשה זה, כי לא חשיבותה של הפעולה לפי מראה עיני האדם היא הקובעת, אלא הידיעה כי עבודה ושירות זה נעשים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר גם עבודה שקטנה בעינינו, לפניו היא עבודה גדולה.

לפיכך, למרות שמדובר בהוצאת כף ומחתה בלבד, לאחר שכבר עשו תפקידם, עם זאת יבוא הכהן הגדול לקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח. כמו כן, ילבש לשם כך 'בגדי לבן' מיוחדים, ויקדש ידיו ורגליו ויטבול, ולבסוף, בגדים אלה, למרות שווים, נגנזים אף הם (שם, א', ובדברי הרש"ש וכן בסידור רבי יעקב עמדין). ללמדך מה ערכה של עבודה קלה לפני מלך מלכי המלכים, שיש לעשות סביבה את כל ההכנות האפשריות כדי לעשות נחת רוח לפניו.   

כך מתברר שהכהן הגדול פותח את יומו בפעולת 'נקיון' לפני בוראו בהרמת תרומת הדשן, וכך גם מסיים את עבודתו לפני בוראו בפעולה שכזו, אחר סדרת הכנות, לצורת הוצאת הכף והמחתה, לבל ישארו שם בסיום עבודת היום, כפי שהניחם בעת העבודה. 

***
כאמור, ביטוי נוסף להיטהרותו של הכהן הגדול במהלך עבודתו ביום קדוש זה, היא החלפתו חמש פעמים את מערכות הבגדים שלו, מבגדי לבן (ארבעה בגדים המורכבים אך ורק מפשתן לבן) לבגדי זהב (שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב. כל החלפת בגדים כזו טעונה טבילה ושני קידושי ידיים ורגלים, אחד לפני פשיטת הבגדים הקודמים (ולדעת התנא רבי מאיר - לאחר הפשיטה) ואחד לאחר לבישת הבגדים החדשים. קידושים אלו היו נעשים מקיתון מיוחד של זהב שהיה במקדש. אם הכהן הגדול לא ביצע קידושים אלו, המיוחדים ליום הכיפורים (למעט הקידוש הראשון, שיש לעשות בכל ימות השנה) - עבודתו כשרה בכל זאת.
***
פועל יוצא של מצוה זו, היא חובת הרחיצה המוטלת על היהודי בטרם בואו לעמוד בתפילה לפני בוראו בכל יום מימות השנה, ובמידה מסוימת, לדעת חלק מן הפוסקים, אף ביום הכיפורים עצמו (למרות המגבלות החלות בו בכל הקשור למגע הגוף עם מים).
ענין זה נדון בהרחבה תוך התייחסות לעצם מנהג הרחיצה שקודם התפילה, האם יש בו משום הליכה בחוקות הגויים בספר 'הרמב"ם והגאונים' (מאיר חבצלת, הוצאת סורא תשכ"ז, עמוד 157 בפרק ז' העוסק ב'יחס הגאונים והרמב"ם לנוהג בימיהם'). כסייעתא לדברי הרמב"ם מובאים דברי רבי סעדיה גאון בסידורו (עמוד כ"ט), מהם עולה כי יש לרחוץ את פרקי הידים ואת הרגליים עד הקרסוליים לפני כל תפילה. אמנם, ישנה גירסה אחרת לדבריו. ממנה משמע, שרחיצה זו נוהגת רק קודם תפילת שחרית.
כן מובא בשם הרמב"ם (קובץ תשובות 'ליפסיא') וכן בשם בנו רבי אברהם (מדרשי תימן, ירושלים תרנ"ן, עמוד 10): '...שכל ישראל בארצות ישמעאל מקפידים על נקיות הגוף כישמעאלים ורוחצים תמיד מקרי, וזהו משום נקיות ומשום קידוש השם'.
סיוע לדבר ניתן למצוא בתשובות הגאונים, שם נכתב (אוצר הגאונים - נזיר, עמוד 200): '...שההולכים אחר האנשים הגויים של אותו מקום, אין בזה משום 'ובחוקותיהם לא תלכו'. [כפי שמצינו לגבי] רבי אברהם בן הרמב"ם [ש]החמיר לפי מנהג הרשות וההתנדבות 'להוסיף עוד רחיצת הפנים והרגלים בתפלת שחרית ובכל תפילה', ו[אף] רחיצת ידים ביום הכיפורים ובתשעה באב, לקריאת שמע ולתפלה. וגם 'רחיצת הזרועות ואחורי האזניים', והעלאת מים לתוך נחירי האף - כמנהג הישמעאלים'.
'...אף הדגיש מאד [רבי אברהם] שלא יראו בזה משום חוקות הגוי: '...ומה שצריך להשלים ביאורו הוא: [האם] ענין רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלת חובה, היא גם ביום הכיפורים ובתשעה באב. כי על ידי מה שאמרו ז"ל בבירור לאסור הרחיצה בשני ימים אלו, טעו ונמנעו גם מזו. ועל הדין המבואר הזה, בנויים גם דברי אבי בחיבורו. אבל לי נראה כי רחיצת ידים לקריאת שמע ולתפלה חובה, היא גם ביום הכיפורים ותשעה באב, כמו שהיא בשאר הימים. כי אינה רחיצה של תענוג, כי אם רחיצה של מצוה. ...והנני מזהיר אותך שלא תתלה דעתך במה שתולים בו דעתם אלו הטועים והמטעים, כי יש בזה דבר שיש להימנע ממנו, באשר עושין זה הגויים, כי זוהי המידה אשר יצחקו עליה אפילו האנשים היותר פחותים...' (שם, עמוד 165)".
***
יש מי שמצא בהנהגתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים מקור להלכה, כפי שעולה מתוך המעשה הבא:
מסופר על הגאון מטשעיבין רבי דוב בעריש ווידענפלד זצ"ל, אשר עוד בהיותו ילד, התארח פעם בעירו רב נכבד ויחסן, כשראה במקווה את בערי'של הקטן מתנגב אחרי טבילתו בשבת, תמה על הנהגתו זו, שאינה מתאימה עם המובא בשם המקובלים (שער הכוונות עמוד כ"ו), שם נאמר: 'וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת, כי מימי שבת צריך שישאוב אותם הגוף, אמנם שם (עמוד כ"ח') כתב שהאריז"ל עצמו היה מתנגב'). ענה לו בעריש'ל: אני יודע על גדול אחד שהתנגב. הגיב הלה: אתה עם הגדולים שלך? מי הוא הגדול שעליו אתה מדבר? השיב לו בעריש'ל: הוא כל כך גדול שאיני יכול להשיב לך כאן במקווה! כשיצא אמר לו שכוונתו היתה לכהן הגדול, שכן משנה ערוכה היא בסדר עבודת יום הכיפורים (יומא ל"א:): 'ירד וטבל עלה ונסתפג'.
לגופם של דברים, יש לחלק ולומר שבמשנה ביומא מטרת ההסתפגות היא משום שהמים מהווים חציצה, וכפי שמבואר בספר 'משנה למלך' (עבודת יום הכיפורים פרק ב' הלכה ב'. אמנם, בעל 'תפארת ישראל' כותב במקום, שסיבת הניגוב היא משום לכלוך' (שר התורה, תולדות חייו של הגאון מטשעיבין, עמוד 27).      
***
על חשיבותה ומעלתה של תפילה בגוף נקי, ועל מסירות נפשם של יהודים לקיום תנאים אלו, נוכל ללמוד מן המעשה הבא:
רבי יהושע לייב (המהרי"ל) דיסקין נהג ללכת מידי ערב יום הכיפורים, לקבל את ברכתה של אלמנה חולנית. לשאלת מקורביו שתמהו על מנהג זה, הסביר: פעם אחת עברתי ליד ביתה של אלמנה זו וביקשה ממני ברכה ל'שנה טובה'. באשר אשה זו היתה כבר משותקת ברוב גופה, וגם לא היתה יכולה לשמור על נקיון גופה, שאלתי אותה: 'לאיזו שנה טובה תבקש'? ובליבי חשבתי לעצמי: 'וכי לא טוב יותר המוות מאשר חיים שכאלה'? ענתה האשה ואמרה לי: 'הלא פעם בשבוע באים לרחצני, ונקיה אני למשך חצי שעה, ואז הנני מתפללת מנחה ומברכת ברכת המזון, והלא כל החיים כדאיים בשביל זה?'
מאז, סיים המהרי"ל דיסקין: אני משתדל לבוא אליה בכל שנה ושנה, על מנת לקבל את ברכתה.
***
מלבד היותה של הטבילה במקווה חובה בערב יום הכיפורים, כחלק מן ההיטהרות לקראת היום הקדוש - יום מחילת העוונות, הרי שיש בה ענין נוסף, כפי שמובאים הדברים להלכה בהלכות ראש השנה (טור אורח חיים סימן תקפ"א):
"דרש מהר"י סגל: 'מנהגא הוא בישראל לרחוץ ולגלח וליטול הציפורנים בערב ראש השנה, להטהר נגד יום הדין, שכן איתא במדרש: שאנו מראים את עצמנו שאנו מובטחים באל רחום שמכפר וסולח לעוונותינו ולהיות זכין בדין. לכן מראים את עצמנו שמחים בנקיות ובטהרה ולא עצבים ומנוולים כאבלים' ".
***
המעשה הבא המסופר על משמשו של האדמו"ר רבי שלמה מזוועיהל, יש בו בכדי ללמד כיצד יכולה ההקפדה על נקיות, ובפרט כאשר היא מלווה בעשיית חסד עם הזולת, להוות חלק בלתי נפרד מעבודת הבורא וכחלק מן החובה המוטלת על היהודי בכל ימות השנה ובימים אלו בפרט:
כך מעיד אדם שהיה נוכח במעשה אשר ארע עמו:
משמשו של האדמו"ר - רבי אליהו רוט, שלפי גדלותו ומעשיו היה ראוי בעצמו להיות רבי, אבל העדיף לשמש את האדמו"ר מזוועהיל. לקח על עצמו, בין היתר, גם את תפקידו של אהרן הכהן, והשכין שלום בין ניצים, בבעיות של מריבות וסכסוכים בין שכנים, והיה אחת הדמויות הידועות להשכנת שלום בית.
רבי אליהו התגורר בבתי אונגרין הסמוכים למאה שערים, ופעם שמע שבבית מסוים התעוררה מריבה בין שכנים בענין: מי חייב לשלם את תיקון צינור הביוב שנסתם. הצינור היה ממוקם בין שתי הדירות של השכנים, והוויכוח שהתעורר בענין התשלום, גלש למריבה גדולה.
מה עשה רבי אליהו? קם באישון הלילה, בשעה שנפש חיה אינה מסתובבת ברחוב, טיפס אל מקום הצינור שבין שתי הדירות, ומילא את תפקיד השרברב... הוא פתח את הצינור, ניקה אותו ביסודיות, ולא היה אכפת לו באותה שעה הלכלוך והריח שנדף מהצינור.
רצה רבי אליהו לעשות את מלאכתו בצנעה, אבל לא התמזל לו מזלו. אחד השכנים השכים אף הוא לקום בשעה ההיא, וראה את רבי אליהו עומד על הסולם ומתעסק בצינור הביוב, וצעק אליו 'מה אתה עושה שם, רבי אליהו'?
'אני עושה בדיוק מה שעשה הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים'! השיב רבי אליהו.
לא הבין השכן למה מתכוון רבי אליהו, וביקש שיסביר את דבריו. ורבי אליהו משיב:
מה עושה הכהן הגדול בעבודתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים? מה שהקב"ה דורש ממנו, אף אני - כאן על צינור הביוב, עושה בדיוק מה שהקב"ה דורש ממני ('קול ברמה', גליון 163, חשון תשס"ח)".
***
 יהודי מלקה את חברו בכותל המערבי בשעת אחר הצהרים של ערב יום כיפור, כחלק מקיום מנהג המלקות 
 

הוסף רשומת תגובה