יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

יופיין המיוחד של מצוות חג הסוכות


 
נדמה הדבר כי מבין כלל המצוות המתייחדות בעשייתן בצורה נאה, נוטלות המצוות הקשורות לחג הסוכות חלק נאה במיוחד. החל מימיו הראשונים של חודש תשרי, ולאורך כל שלושת חלקיו הראשונים, ובעיצומם של ימי החג בפרט, תופסות מצוות מיוחדות ונאות אלו את ראש ורובו של סדר היום היהודי: החל מעשיית הסוכה על ידי הזריזים המקדימים לעשותה תיכף לאחר ראש השנה, עבור בבחירת ד' המינים למצוות נטילת הלולב -  אשר רבים הם המקדישים בעבור בחירתם שעות יקרות והון יקר לא פחות, על מנת לצאת ידי חובת המצווה בהידור ובהדר המקסימאלי, ועד לעיטור הסוכה הזוכה ליחס מכובד ומועדף, בהשוואה למצוות רבות אחרות.

מחזה נפוץ, שכיח ומלבב הוא לראות את המוני בית ישראל בימים שבין יום הכיפורים לבין חג הסוכות, כשהם מתנועעים בינות לדוכני ארבעת המינים והקישוטים, תוך שהם שוזפים בעיניהם, ושואפים אל קרבם ממראותיהם ומריחותיהם. למתבונן מן הצד נדמה כי לפרק זמן קצר הפכו עמך בית ישראל כולם, מגדולם ועד קטנם לאגרונומים היודעים פרק ויותר בגידולי העץ.

המהדרים שבהם לא יסתפקו בפחות מן המקסימום, יוציאו תבין ותקילין עבור כל אחד מארבעת המינים - הרבה מעבר למחירו הסביר של המין המובחר בכל עונה אחרת, ולא לפני שיוודאו כי נפל לידם כפרי בשל - תרתי משמע הפרי הטוב והנאה ביותר שיכלו לאחל לעצמם.     

במבט שטחי ניתן היה לפטור ולומר, נו טוב, מדובר אכן במראות מלבבים שהעין מתענגת לנוכח ראייתם, וכמו כל מראה מלבב אחר, יפה כוחם של אלו בשעתם, וממילא נדרשת סיבה טובה מיוחדת על מנת לפספס הנאה שכזאת, בפרט כשהיא משתלבת יפה עם מעשה המצווה.

ובכל זאת, נדמה, כי לא בהדר חיצוני בלבד עסקינן, וכי הדברים נובעים ממקום עמוק ופנימי יותר.

אכן, התבוננות במקורות מגלה כי חז"ל העניקו יחס מיוחד למצוות הקשורות לחג הסוכות, וניתן לומר כי בשונה מצוות רבות אחרות, הרי שכאן באופן בולט (אף ביחס ליתר המצוות הנלמדות מאותו מקור), הופך הענין החיצוני להיות אף הוא חלק בלתי נפרד ממעשה המצווה.

היקף הדברים המובאים על ידי חז"ל בנוגע למצוות החג גדול הוא עד מאד, הם כוללים הלכות ודקדוקים רבים לאין שיעור הנוגעים לעצם קיומן כהלכתן. מצויים  הם בכתובים בכמותם ובאיכותם, והחפץ בהם יוכל ליטלם ממקומות פזורותיהם השונים בשדה הספרים התורניים. ומשכך, איני מתיימר כלל להקיפם או אף לגעת בקצה קציהם במאמר מצומצם.

מטרתו של מאמר זה אינה אלא להפנות מבט חלקי אל עבר יופיין המיוחד של אותן מצוות, תוך הצגת הפן המהודר של חיצוניותן כפי שהוא משתקף במקורות חז"ל, וכפי שהוא בא לידי ביטוי בעולם המעשה, תוך השתלשלותו במנהגי ישראל השונים לאורך הדורות.   

***

"תני ר' ישמעאל: 'זה א-לי ואנוהו' (שמות ט"ו, ב'): וכי אפשר לו לאדם לנאות את בוראו? אלא אנוהו לפניו במצוות, אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאין, תפילין נאין (ירושלמי פאה ב', ב')".

בלשון דומה מצינו (שבת קל"ג:): "דתניא 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

מעין זה נאמר במכילתא (בשלח פרשה ג'): "רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות את קונו? אלא אתנאה לפניו במצוות, אעשה לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה [ופירוש, 'ואנוהו': שמה שאנו מתנאים עצמנו, בזה מתקדש שמו ומתגדל - הנצי"ב]".

במדרש (תנחומא אמור י"ט) נאמר:

"זהו שאמר הכתוב 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים ל"ה)'. תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם. והדס דומה לעינים, והערבה דומה לשפתיים, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד 'אין לך אבר אחד גדול מאלו, שקולין הן כנגד הגוף' ".

על פי מדרש זה מסביר בעל ספר החינוך (מצווה שכ"ד) בטעם מצוות הלולב:

"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף; וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, בעת ההיא צוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מה' אף בעת השמחה".

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ג) כתב:

"ונראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות ולא מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות (תמר) והטוב שבריחו (אתרוג) והיפה שבעלים (הדס) והטוב שבעשבים (ערבה) ואלו ארבעת המינים הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד - רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני - טוב מראם ורעננותם. והענין השלישי - עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם".

***

היבט נוסף הקשור הן למצוות עשיית הסוכה והן לארבעת המינים, נוגע לאפשרות לעשות במרכיבי המצווה שימוש חוזר ולקיים באמצעותם מצוות נוספות:

המקור לעשיית הסוכה נמצא בדברי הפסוק (דברים פרק ט"ז פסוק י"ג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". מפרש רש"י: באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר, באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב.

יש עמדי חומר נוסף ומגוון להרחבת מאמר זה. עוד חזון למועד אי"ה.
***
 
יהודים בוחנים אתרוג בערב חג הסוכות
 
 
הוסף רשומת תגובה