מי המציא את הירוקים?

 

 

במאמר הבא - פרי עטו של אליעזר איזיקוביץ שהתפרסם לפני מספר שנים ברבעון 'בנשוב הרוח' (גליון 7) היוצא לאור על ידי תנועת ערכים, מבקש הכותב להפנות מבט אל עבר תורתנו הקדושה. לה, כך הוא מוכיח, שמורה זכות הראשונים בכל הקשור לשמירה על איכות הסביבה. אלפי שנים בטרם קמו להם ארגוני הירוקים למיניהם ולסוגיהם, כבר התייחסה התורה בצורה ברורה ומקיפה  לכל הקשור לתחום זה. עיון בדברי התורה במקומות שונים מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. התורה אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני הסביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי-מוסריים והאנטי-חינוכיים של הזיהום האקולוגי, ועוקרת אותם מן השורש.

כפי שניווכח להלן, לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר ל'חקיקה ירוקה', אלא היא אף כוללת רעיונות חדשניים, שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. כמעט אין היבט אקולוגי שחז"ל לא נתנו עליו את הדעת.

מטרת כל אותם מקורות רבים בספרות חז"ל, נועדו לאפשר את קיומם של חיים בסביבה פורחת, תוך הסדרת סכסוכי שכנים ושאר נזקים הנגרמים עקב התנהגות סביבתית בלתי הוגנת.

***

אחד מאותם רעיונות עתיקי יומין הוא רעיון 'הריאות הירוקות', כלומר, הקפת העיר

בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. אמנם, יש הסבורים בטעות כי מי שהגה את הרעיון, הוא אנגלי בשם אבנזר הווארד שחי במאה התשע עשרה, והציג בשנת 1898 חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז. עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב כמהפכני ויוצא דופן.

האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר שתיבנה על פי המתכונת שהציע יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות.

מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה.

העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו (לצ'וורת - LETCHWORTH), הוקמה בשנת 1903, כיוזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. 

רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל והפכו לחלק שגרתי מהתכנון העירוני המודרני.

כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני. יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים, וחיזוק המגע בין תושבי העיר לעולם הטבע, באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם.

***

את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שבני זמנו לא

הבינו. מסתבר שהיה מי שהקדים אותו. דגם עירוני דומה להפליא למודל המודרני שלו, כבר מופיע בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2000 אמה (1200 מטר).

לצורך מה נועד המגרש? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין (דף ל"ג) מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה".

במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ'שמורת טבע'. הטבעת החיצונית נועדה לצורך שדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים.

בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה, ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל. נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו המקיפה את העיר היא דו תכליתית: היא מונעת 'צמיחה' בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית 'זחילה אורבנית', והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.

ראוי לצטט בהקשר זה את הסברו של רבי שמשון רפאל הירש: 'נראה כי חוק זה נועד להגביל את התפשטות העיר והפיכתה למטרפולין מהשדות. ה'מגרש' תוחם את גבולות העיר במסגרת שאין לפורצה. כאשר האוכלוסייה גדלה, יש להקים ערים חדשות במקומות שלא שימשו למטרות חקלאות'.

ממקורות אחרים אנו למדים על תקנות נוספות שנקבעו מתוך מטרה לשמור על איכות החיים של יושבי העיר. לדוגמא, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר.

***

בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית.

מקרים אלו ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים ועוד.

מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמא נזכיר, את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו') שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל, קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.

הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי להנות משקט בלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים הגורמים לרעש.

קביעה זו עצמה ביסוד פסק הלכה במקרה מעניין שהובא להכרעתו של הריב"ש (מגדולי הראשונים): יהודי תושב העיר קסטיליה התלונן נגד שכנו שהפעיל בביתו מכונת אריגה, וזו גרמה לכתלי הבית לרטוט. להגנתו טען השכן כי זכותו לעשות בביתו כרצונו. הוא הוסיף שהעברתה של המכונה למקום אחר, היתה כרוכה בהוצאות מרובות. הריב"ש הכריע לטובת המתלונן, ואגב כך קבע כלל חשוב בעל חשיבות רבה לעניננו: אין לאדם רשות למנוע נזק עצמי על ידי גרימת נזק לזולת.

***

מבט הלכתי טהור על מצבים כגון אלו, יש בו בכדי ללמד על עמדת התורה והיהדות ביחס למטרדים שונים.

יש שסבורים בטעות כי רשות הרבים משמעותה: 'מקום שהוא שלי לא פחות מאשר של כולם', ומשכך, רשאים הם לעשות בה כבתוך שלהם: ללכלך ולקלקל מבלי שיצטרכו לתת על כך את הדין.

מנגד, ישנם אחרים, שאף לכלל 'דרגה' זו לא הגיעו, הם כלל אינם מעסיקים את מחשבתם ב'זוטות' כגון אלו. פועל יוצא של חוסר רגישות זו, היא גרימת אי נעימות וצער לסביבתם.

***

הנחות יסוד אלו ודוגמתן, יסודן בטעות במקרה הטוב, ובחוסר אנושיות במקרה הפחות טוב.  אם נביט על הדברים ממבט הלכתי, הרי שנבין כי רשות הרבים הינה שטח ציבורי, וממילא מחויב היחיד להיזהר בה הרבה יותר מאשר ברכושו הפרטי, מפני שאם הוא פוגם בה - הוא 'גוזל את הרבים'. 

 

עזה של החרדים

במאמר זה שהופיע בעיתון משפחה, מתריע הכותב ישראל פלר על תופעת ההזנחה השוררת בפרהסיה הציבורית שלנו, אותה הוא מכנה 'עזה של החרדים'! בתוך דבריו שואל פלר: 'מה נעשה מצדנו על מנת לשפר את המצב? כלום כמעט!' אז הנה, אני נותן את חלקי הצנוע, ומצטרף לקריאתו הנואשת. אולי קורא נוסף יראה את הדברים ויצטרף אף הוא הקריאה. ומי יודע, אולי האחד יביא אחד נוסף, בדרך אל השינוי הנכסף?!

עון עקבי יסובני - הסדר במעונו של אדם יש בו משום קידוש השם, והיפך זה חילול השם

 

רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מייסד וראש בית המדרש הגבוה לתורה בעיר לייקווד שבארצות הברית, שזה עתה מלאו חמישים שנים לפטירתו.

מי שהוכר כאחד מגדולי המשפיעים על יהדות העולם וכגדול העוסקים בהצלת יהודי אירופה בשנות השואה, ואשר מוחו הכביר ומידת הגאונות העצומה שבה ניחן הפכו אותו לאחד מגאוני דורו. מתייחס בדברים שנשא בפני לתלמידיו לחובתו של בן הישיבה בעולמו ובעבודת יומו.

דבריו הנוגעים להילוכו היומיומי של בן הישיבה, ודורשים מאתו שימת לב מרובה ודקדקנית לאותם פרטים קטנים המרכיבים את סדר יומו, מקבלים משנה תוקף כאשר יוצאים הם מפיו של אדם שראשו אמנם הגיע השמימה, אך רגליו מוצבות היו היטב על הקרקע. דוקא הוא שהכיר בערכם של מעשים גדולים, ואשר הציב בפני תלמידיו ובפני כלל בני התורה רף גבוה ויעדים רחוקים ונשגבים, ידע גם ידע, כי הכל מתחיל ואף מסתיים בשמירה ובהקפדה על הפרטים הקטנים. בלעדיהם, כך ידע, כך גם ביקש להנחיל לרבבות שומעי לקחו ושוחרי תורתו, יהיה העיקר חסר מן הספר. גדלות אמיתית, טען רבי אהרן, וחידד בפני תלמידיו שוב ושוב, אין לה ערך אמיתי, אם לא תכלול בתוכה הקפדה ותשומת לב לפרטי הפרטים.

***

"מחובת האדם, הרצה רבי אהרן בפני תלמידיו - שהוא צריך לשאוף לגדולות ונצורות בתורה ובשלמות הנפש, להגביה לבו בדרכי ה', ולתבוע עצמו תמיד על כך, בבחינת 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' (על פי תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה).

אך יחד עם זאת יש לו להיזהר לבל יסיח דעתו מהדברים הנוגעים לחיי היום יום, שהם נראים קטנים בעיניו, כדברי הכתוב 'עון עקבי יסובני' (תהלים מ"ט, ו'). וכפי שדרשו על כך חז"ל (עבודה זרה י"ח.): 'עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין. ובדומה לזה (דברים ז', י"ב): 'והיה עקב תשמעון', ובמקומות נוספים: (תהילים י"ט, י"ב): 'גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב', (מסכת אבות): 'והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה'.

***

הנה, אנו נוטים לזלזל בנוגע להנהגת דרך ארץ שעליה אמרו חז"ל (ויקרא רבה ט', ג'): 'דרך ארץ קדמה לתורה', ובהנהגות הפשוטות של חיי יום יום הנגזרות ממנה.

אמנם, אמת היא שהדברים הללו מלמדים על מהותו של אדם ונוגעים מאד לכל מצבו הרוחני, כפי שאמרו חז"ל (ילקוט תהלים תתכ"ג): " 'ה' צדיק יבחן' (תהלים י"א, ה'): 'בחן למשה ולדוד בצאן'.

לכאורה, יש לשאול, איזו שייכות יש לרעיית עדר עם העמדת עם-ישראל ומלכות בית דוד, הלא לא הבדל של כמות ואיכות בלבד ישנו כאן, כי אם סוג ענינים אחר לגמרי?!

ההשוואה בין הדברים מוכיחה, כי בכל זאת ישנה ראיה מזה על זה - אם רועה העדר בתכלית החריצות והשלמות, והרעייה וכל הקשור איתה מסודרים בסדר היות נכון, מכאן ראיה שגם ההנהגה במלכות תהיה בסידור נאות, לפי שיש צד השתוות בערך מילוי חובתו בנוגע לזולת. וממילא, רועה שאינו דואג היטב לשלום לצאנו, גם אין לסמוך עליו בענינים חשובים יותר.

לפי שבעומק הכוחות יש צדדי השתוות, ומי שאינו מסודר כראוי בעניניו החומריים, גם בעניניו הרוחניים אינו מסודר. כי הרי אי-סידור עניניו החומריים אינו בא מתוך שמבטל לגמרי עניני החומר ואינו חושש להם כלל, שהרי ודאי אינו מבטלם, אלא שלא איכפת לו אם הדברים אינם כפי שצריכים וראויים להיות.

אם כן הוא הדין בעניני רוחניות, שלא יקפיד אדם זה על תקנת עניניו בדברים שלא הורגל בהם, או שאינם חמורים בעניו, והבחינה בצאן מוכיחה על האדם - לידע איך הנהו במהותו [וגם ההרגל בהנהגה נאותה, וסידור נכון מסייע שיהא כן בדברים אחרים, אף שהינם גבוהים מענינים אלה שהורגל בהם כגבוה שמים מעל הארץ].

***

יסוד זה מצוי במקום נוסף בדברי הגמרא (נדרים כ"ה. מנחות מ"ג:), שם נאמר: "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה. 'תניא היה ר"מ אומר וכו', תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכו' '.

הרי לנו שמצוות ציצית שהיא ענין גשמי וגם אינה בגדר קדושה רק בגדר תשמישי מצוה - שנפסק כי מותר להשליכם לאשפה, ובכל זאת, נבחרה היא לשמש דומגה וסמל לחיבור שבין הפרטיים הנעשים בעולם המעשה, לבין המתחולל בעולמות העליונים. נמצא כי תכלית הבריאה היא דוקא בעבודה הפשוטה ובעשיה בפועל וכיסוד הבחירה.

מטעם זה פעולות האדם מגיעות ומשפיעות בכל העולמות בין לטוב ובין למוטב, ומכל שכן שבעולם הזה עצמו מכוונים המעשים זה נגד זה, וענינים הנראים קלים מכוונים בשורשם נגד דברים שהם למעלה ראש.

לאור זאת נוכל ללמוד לענין הנהגת הסדר במעונו של האדם, שהזנחה בענין זה בדברים חומריים גורמת להזנחה בענינים חשובים.

***

אכן יש בזה עוד ענין שחשיבותו גדולה, על פי מה שאמרו במשנה באבות (פ"ב, מ"ט):

'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם וכו', רבי יוסי אומר שכן טוב וכו' '. ולכאורה שכן טוב, הוא רק ענין של דרך ארץ הנוגע לפרקים בין אדם לחברו, והלא כאן נתכוונו חז"ל לדרך כללית שיבור לו האדם? אבל באמת לא כן הוא הדבר, שהלא חלק גדול מעסקי האדם הוא עם שכיניו, ואם הוא שכן טוב ודעתו נתונה לטובת זולתו, ולהיזהר מכל נזק וגרם נזק לחברו, הרי הוא נעשה בעל חסד ומסודר בעניניו, וגם מתרגל להיות גדור בתנועותיו ולא להיות מופקר בהליכותיו [ולדוגמא, כשהוא דר עם חברו בחדר אחד, עליו לסדר את חפציו, כדי שלא לגרום אי נעימות לחברו. ולהימנע מהרמת קול בשעה שחברו נח או ישן, וממילא הוא נכנס לגדר הזהירות במעשיו בכלל.

ובאמת יש בענין הסדר במעונו גם ענין של קידוש השם וח"ו הפכו - וכמו ב'רק בפני חברו וחברו נמאס בזה', ובת"ח שנמצא רבב על בגדו שהוא בגדר משניאי ה' ח"ו, וכדבריהם ז"ל (שבת קי"ד.).

כי יש שבאים אנשים שאינם מבני הישיבה, ובראותם הזנחה גדולה יורד כבוד התורה בעיניהם, וע"כ צריך להיזהר מאד בעניני סדר ונקיות כראוי לבני תורה].

אכן, כאשר נבוא להתבונן בדבר, נגלה כי מושג השכנות מתרחב והולך הוא, וכי לא רק שכנו לחדר הוא שכן שלו, כי אם כל הדרים באותו בית הם שכניו, וכן כל הדרים באותה סביבה הם שכניו.

ביחס לבן הישיבה, הרי שכאשר נמצא הוא בישיבה - כל הלומדים בישיבה שכניו הם, והוא נותן דעתו לטובת כולם, שלא יהא במעשיו ובהנהגתו שום דבר העלול לגרום לאחד מהם נזק, או אפילו הרגשה לא טובה. נמצא שהוא תמיד במצב של זהירות ושימת לב שלא לפגוע בחברו.

נמצא כי הזהיר בענין זה הרי הוא מתעלה גם בתחומים נוספים, כי נקל מאד וכמעט הוא בהכרח לבוא מזה להיות מבקש טובת חברו, ונמצא ששכן טוב הוא באמת ענין כללי, וכמו שמידת לב טוב ומידת עין טובה (לשיטות התנאים האחרים המובאים במשנה באבות) מביאות את המשתלם בהן לידי התעלות כללית.

***

בהתאם לכך יובנו היטב דברי חז"ל (ב"ק ל.): 'האי מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין' [הרוצה להיקרות חסיד, עליו לקיים דברי נזיקין].

דברים אלו טעונים ביאור, שכן לכאורה, מילי דאבות הלא הן כל המידות הטובות השנויות שם, וכן מילי דברכות (המובאים שם) הרי גדרם הודאה לבורא והכרת טובתו בתכלית, ושפיר הם מעיקרי החסידות. אולם, הזהירות מלהזיק מדוע תחשב לעיקר מעיקרי החסידות, הלא היא מתבקשת מאליה, והקפדה עליה אינה הופכת את המקפיד לחסיד?!

אכן, לפי דברינו, יתבאר היטב, כי הזהירות ב'מילי דאבות' כוללת נתינת דעת של האדם על טובת חברו, בכדי להיזהר מכל עניני נזק האפשריים.

***

זהירות זו כוללת התרחקות מכל דבר העלול לגרום נזק לרבים, וכפי שמצאנו על כך בדברי הגמרא (ב"מ צ"ג:): 'עד היכן חייב לשמור? עד כדי 'אכלני חורב ביום וגו' '.

בהמשך דבריה מעמידה הגמרא את הדברים ב'חזני מתא' [הממונים על שמירת העיר בלילות].

הרי שבנוגע לרבים גדרי החיוב חזקים ביותר וגזל הרבים חמור יותר, ומכל שכן בנוגע להפסד רוחני של הרבים [ולדוגמא, כשמשתמשים בספרים השייכים לרבים ואין מחזירים אותם למקומם, הרי זה ממש בגדר 'מונע את הרבים מלעשות מצוה', ע"י שימת הספר במקום שאינו מצוי לרבים, והוא מכ"ד דברים המעכבים את התשובה. ומה גרם לכל זה - חוסר אחריות והפקרות בהנהגה].

ישנה כאן עוד תביעה חזקה כלפי בן ישיבה - שאינו מרגיש אחריות למקום תורה שבא אליו למען השלמתו. וכלל הדברים - 'אדם עיר פרא יולד', ובהנהגה של דרך ארץ וסדר יתחנך לגדור את הפראות שלו, וכל מה שמתרגל יותר, נותן יותר ויותר את דעתו על טובת חבריו וטובת הכלל, ובזה הוא מתרומם במחשבתו ובמעשיו.

***

קורה לא אחת, כי תלמיד מוציא ספר מן הארון ואינו מחזירו למקומו בתום לימודו, מן הראוי לדעת, כי אין חסרון בדרך ארץ והתחשבות עם הסביבה גדול מזה.

התבוננות בסיבת העונש של תלמידי רבי עקיבא, הרי תלמדנו דעת עד כמה גדולה הקפידה בשלמות ההנהגה במידות ודרך ארץ בפרט אצל לומדי תורה. כי הרי גדולי עולם אלה שבעומק ועוצם תורתם וקדושתם אין לנו כלל מושג, מנעו את מסירות התורה על ידם, בשביל העדר קל בשלמות ההנהגה בין אדם לחבירו, בפי שבא הדבר לידי ביטוי בניהוג כבוד זה בזה - היינו התחשבות בזולת, בכבודו ובהנאתו, ובכלל זה למנוע ממנו צער ואפילו אי נעימות או טרדה קלה.

ישנם בזה פרטים לאין שיעור, ואזכיר אחדים: אם משליך נייר על הריצפה בישיבה, מלבד שיש בזה משום מורא מקום המקודש לתורה, הרי זה גורם אי נעימות לכל העוברים.

דברי אלו התבארו בגמרא במקום נוסף (חגיגה ה'.), בביאור דברי הפסוק: 'יביא במשפט על כל נעלם' - זה הרק בפני חברו ונמאס בה'.

תופעה זו אין לה הסבר אחר, מלבד העובדה שהאדם מזלזל בסביבתו, שהרי באותם דברים מקפיד עליהם בביתו, ובפרט כאשר אין לו שום טורח במניעת הדבר, אם לא שאינו מתחשב כלל עם כל סביבתו.

כעין זה, אדם המוציא ספר ואינו מחזירו למקומו, הרי הוא גורם טרחה וביטול תורה, ואין לנו חסרון בדרך ארץ והתחשבות עם הסביבה גדול מזה (מלבד חשש גזל שיש בזה).

***

אמנם, מלבד עצם הרשלנות שישנה באי החזרת הספרים למקומם בסיום יום הלימוד, הרי שהדבר פוגע במתפללי ביהמ"ד המגיעים בבוקר המחרת, ונתקלים בספרים שהושארו אמש, ומופרעים על ידי כן בתפילתם ובלימודם.

יהיו שיטענו, כי כל חסרון בסדר אינו אלא דבר קטן. אולם, לבסוף, מי הם המחויבים להחזיר את הספרים למקומם, לפי מספר כל אחד למקומו הנכון? הלא הם הלומדים, בני הישיבה!"

(מעובד על פי מאמר בספרו משנת רבי אהרן (ח"א, עמוד קט"ז - קי"ח)".

***

מודעה זו שתלתה על מדף ספרים באחד מבתי הכנסת, משקפת מציאות עגומה ורווחת, שעימה מתמודדים בקשיים גדולים מלווים בעגמת נפש מרובה רבים מן הגבאים. לא אחד ולא שנים, לא פעם ולא פעמיים, פעמים רבות מוצאים הם את עצמם חסרי אונים, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות אינן זוכות ליחס מבין ומתחשב מצד יחידים - חסרי איכפתיות.

***

מודעה זו שתלתה על מדף ספרים באחד מבתי הכנסת, משקפת מציאות עגומה ורווחת, שעימה מתמודדים בקשיים גדולים מלווים בעגמת נפש מרובה רבים מן הגבאים. לא אחד ולא שנים, לא פעם ולא פעמיים, פעמים רבות מוצאים הם את עצמם חסרי אונים, כאשר בקשותיהם החוזרות ונשנות אינן זוכות ליחס מבין ומתחשב מצד יחידים - חסרי איכפתיות.

'והייתם נקיים מה' ומישראל'

התבוננות בהליכותיהם של גדולי ישראל, מציבה בפנינו תמונה מרהיבה ובהירה, בה אנו מגלים עד כמה ראו חשיבות בהקפדה על הסדר והנקיון.

אף אותם דברים הנראים ממבט ראשון כשוליים לכאורה, כאשר הם נבחנים במבט התורה, הרי שההתייחסות אליהם, אף היא מקבלת מבט שונה.

בין הדברים הכלולים במידה זו, ניתן למנות את ההקפדה על נקיות הבגדים, נקיון הסביבה, וכמובן את השמירה על חפצי הקודש ועל בתי הכנסת ובתי המדרש.

 

החובה לצאת ידי הבריות  
 

"רבי שמואל בר נחמן [אמר] בשם רבי יונתן, בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין? דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ב): 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. בנביאים מניין, דכתיב (יהושע כ"ב, כ"ב): 'אל אלוקים ה' וגו' וישראל הוא ידע'. ובכתובים מניין, דכתיב (משלי ג', ד'): 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'"(ירושלמי שקלים, פרק ג', הלכה ג').

הרי לנו כי החיוב לישא חן בעיני הבריות, להתחשב בדעתם (כאשר היא עולה בקנה אחד עם דעת התורה) ולנהוג באופן הראוי והמכובד בעיניהם, יש בו מעבר לאי הנעימות - אשר פעמים והיא נובעת מחוסר ביטחון או חולשה אנושית, גן ובעיקר חובה כלפי הבורא וכלפי יצירי כפיו שנבראו בצלמו.

רצון הבורא הוא כי אנשים ינהגו בינם לבין עצמם באופן הראוי, הן בכדי שתערב עליהם השהיה זה לצד זה. הן בכדי שיוכלו להיות נקיים מכל הבחינות (כמבואר בדברי המפרשים).   

אין ספק, שבראש ובראשונה, מחויב לכך האדם כפועל יוצא של מחויבותו, לייצג נאמנה את אלוקיו בהתנהגותו עלי אדמות, לקדש את שמו יתברך, ולשמש דוגמא ומופת לבריות - שיוכלו להצביע עליו ולומר 'ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו...' (יומא פ"ו. ובלשון דומה בילקוט שמעוני דברים ו' רמז תתל"ח, ושם ירמיהו ג' רמז רס"ט).

מקור נוסף לחיוב זה ניתן למצוא בדברי חז"ל: "אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום [פירוש: שיהיה נקי מכל צדדי החשד מן  הבריות, כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות, כך יהא נקי מן ידי הבריות, שלא יוכלו לומר: 'אפשר הוא עושה כך או כך'. וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל וכל, אז הוא נקי מה' ומישראל מכל פינות החשד - ירושלמי שקלים, פרק ג', הלכה ב', וב'פני משה']".

אין צריך לומר כי התנהגות הפוכה מזו, תגרור בהכרח יחס הפוך כלפי האדם - וממילא יגרום בכך לחילול שם שמים, וישמש דוגמא שלילית כאדם שאינו נוהג כשורה, ויתירה מכך - דוגמא שלילית - כיהודי שאינו נוהג כשורה.

שמירה על ההיגיינה מבלי להיסחף אחריה

יש לדעת כי בעוד ובעבר לא היתה המודעות לנושא ההיגיינה גבוהה בקרב האוכלוסיה הכללית, הרי שאצל היהודים היתה ניכרת הקפדה יתירה בדבר מאז ומעולם, זאת כתוצאה מהוראות התורה ומן ההלכות השונות הקשורות לנושאים אלו. אכן, בימינו הפך הדבר לנחלת הכלל, ולחלק בלתי נפרד מתפיסת העולם. האפשרויות לשמירה על ההיגיינה התרבו, כתוצאה מהתקדמות ברווחת החיים.

יחד עם זאת, בחברה הכללית, כבר הפך הדבר מזמן, מסתם צורך בסיסי - קיומי, למשהו אובססיבי ולמרכיב עיקרי בתרבות. ההיסחפות אחר כל הקשור לטיפוח החיצוני של האדם וסביבתו, כבר חורגות לגמרי מן הפרופורציה ומגבול הטעם הטוב.

המדע בעקבות התורה

את מה שגילתה האוכלוסיה הכללית באיחור - בעקבות ההתפתחות המדעית, גילתה לנו התורה מאז ומקדם, ובעקבותיה גילו לנו חז"ל: כי הימצאות הלכלוך מהווה סיבה לרוב המחלות, לגידול החיידקים, לריחות בלתי נעימים ולשאר מרעין בישין. כך מוצאים אנו בזוהר (דברים רע"ג): 'סם המוות שורה על ידים מזוהמות'.   

אמנם, אין תורתנו זקוקה לחיזוקים, ובפרט לאלו הבאים מן החכמים הבאים מן החוץ. מכל מקום, יש בדברים המובאים בזה לאלפנו בינה: עד כמה דואגת התורה אף לצרכינו הבסיסיים ביותר, וכיצד הדבר משתלב עם החיובים השונים שנצטווינו בהם. 

יודעי העיתים מספרים: כי רשעי בני עמנו לגלגו בפני הקיסר פרנץ יוזף (קיסר אוסטריה, 1848-1916, אשר ביקר בארץ ישראל בחודש כסלו התר"ל) על דיני תורתנו הקדושה. בין היתר הציבו בפניו את אותן ההלכות הקשורות להנהגות הנדרשות מן היהודי בבית הכסא ובבית המרחץ. מה רבה היתה הפתעתם, כאשר, לא זו בלבד שהקיסר לא ראה בכך כל פחיתות. להיפך, הוא התפעל מאד, ושאלם: 'האמנם, גם לכך יש ליהודים הוראות מפורטות?!'

תופעה מעניינת התרחשה בשנת התרע"ב ב'דרזדן', שם התקיימה תערוכה שעסקה בכל מה שקשור להיגיינה. הקהילה המקומית נטלה אף היא חלק בתערוכה. בין היתר הוצגו על ידם מיני המזון העולים על השולחן היהודי, ואף ענין השבת והמקוה קיבלו בה מקום מכובד. החכמים והמלומדים שבקרו בתערוכה, גילו התפעלות נוכח היחס שמגלה התורה כלפי דברים אלו.

מלכת רומניה 'ברמן סילווה', כתבה בשנת תרס"ז: 'היהודים נשתמרו עד הנה חזקים ומאוחדים, בריאים וחסונים, תודות למחוקקם הגדול, שלא קם כמותו בעולם. אילו קיבל כל העולם את תורת משה, היה ניצל ממחלות רבות'.

ד"ר פראנק בספרו 'משטרת הבריאות' מוצא: כי הלכות הבריאות של משה רבנו, עולות בדיוקן ובמעשיותן על כל תקנות הבריאות שבעולם'.

גם בימי הביניים - מוכיח ד"ר פרייס: 'השפיעה המשנה במובנים רבים על הרופאים הערביים המפורסמים, 'אבן-סינה' ו'אבול-כסים''.

והייתם נקיים

במודעה הבאה נתקלתי כשהיא תולה על דלת בית הכנסת 'הרמב"ן' שבעיר העתיקה בירושלים. רב בית הכנסת הרב אביגדור נבנצל המכהן גם כרבה של העיר העתיקה, תלה פתק בכתב ידו, בעקבות מודעות (הקוראות להקפדה על ענייני צניעות) שנתלו בצורה שאינה מוסיפה לצביונה המכובד של סביבת בית הכנסת.

 בס"ד עש"ק פרשת נשא תשס"ה מ"ז בעומר ירושלים עה"ק תובב"א
לכל אחב"י (=אחינו בני ישראל) תושבי עיר קדשנו שליט"א
שמח אני לראות שמשתדלים לשמור על קדושת העיר וקדושת העיניים בקריאה לצניעות, וכן לשאר קדשי ישראל.
עם זאת אבקש בכל לשון של בקשה שמודעות אלו ואחרות תודבקנה רק במקומות שיועדו למודעות על ידי הגורמים המוסמכים.
ונזכה כולנו לשבת שלום ולמועדים לשמחה.
צעיר הלויים
אביגדר נבנצל

לעובדה ולשומרה

אנשי שמורת הטבע עינות צוקים (עין פשחה) השמורה הנמוכה והיפה (לטעמי לפחות) בעולם, מצאו דרך מקורית וטבעית, להעברת המסר החשוב. כל כך פשוט מצד אחד, וכל כך לא מובן לכולם. נטלו גזע עץ שנכרת, הצטיידו במרקר שחור, שרבטו באמצעותו את המדרש הקצר והחשוב, והנגישו אותו לקהל המבקרים.  

 

 

 

מעשה רב

מודעה שצילמתי במקווה של שכונת 'שערי חסד' הקוראת להתחשבות בזולת, ומסתייעת בדברי רבי שלמה זלמן אוירבך:

תן דעתך שלא תקלקל

" 'ראה את מעשה האלוקים כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו' - בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך' (קהלת רבה פרק ז', י"ג)".

איכות הסביבה והחברה החרדית

המשפט 'איכות הסביבה והחברה החרדית' - אינו רק כותרת ונושא למאמר, זהו גם שמה של חוברת העוסקת בנושא המדובר, אולי המדובר ביותר כיום. היא מבקשת לבחון אותו מהיבטיו השונים, בעיקר מן הזווית הלא חרדית.

לו זכינו, הרי שלא רק מקורותינו היו משמשים מודל לחיקוי בכל מה שקשור לאיכות הסביבתית, כי אם גם היינו זוכים שיצביעו עלינו ויאמרו: 'ראו בני תורה אלו כמה נאים מעשיהם, כמה נאה סביבתם'.

***

'מכון ירושלים לחקר ישראל - המרכז למדיניות סביבתית', עוסק בין השאר בבחינת פתרונות למצבים חברתיים וסביבתיים שונים.

חוברת מיוחדת מוקדשת מצד המכון וחוקריו לניסיון ללמוד על יחסיה של הקהילה החרדית אל הסביבה ובעיותיה - 'מתוך רצון למצוא מסילות לליבה של אוכלוסיה זו'.

***

"כשאתה מתקרב למאה שערים הולכים העצים ונעלמים. בשכונות זכרון משה וגאולה נטועים עדיין כמה עצים מרוטים, ואחורי הבתים מצמיחים עדיין עשב בימי החורף, אבל בסמטאות המקיפות את מאה שערים ובתי אונגרין, ובתוך מאה שערים עצמה, אין עץ ואין שיח...".

נדמה כי שורות אלו הפותחות את המבוא למחקר - המבקש לעמת ולאמת תיאור זה הלקוח מתוך 'רשימות על מקום' מול המצב בשטח - יכולות וראויות היו להראות אחרת. מצבנו בתחום, אם להיות כנים עם עצמנו, יכול להיות טוב יותר, יש לנו עדיין במה ולהיכן להתקדם.

איננו זקוקים אמנם ל'מגידים' מבחוץ שיוכיחונו. גם אין זה דבר נחמד לקבל תוכחה, בפרט מגורמים שדאגתם האמיתית כלפינו, זקוקה עדיין לבחינה. יחד עם זאת, הבריחה מנטילת אחריות, בפרט במקרה כמו זה, אינה מטיבה עמנו ועם סביבתנו.

***

בנוסף, דורנו דור של 'מתקנים', עמוס לעייפה במצטטי ציטוטים מסוגים שונים ומגוונים, רבים מהם נועדו לשם קנטור וניגוח, ולא לשם שיפור איכות הסביבה - ודאי שלא זו האנושית.

מחננו, 'מחנה שכינה', עליו נמנים מבקשי דבר ה', מותקף השכם והערב על ידי גורמים שונים בשלל האשמות, חלקן חסרות בסיס לחלוטין, חלקן המועט נגרם בשל ליקויים שוליים, ההופכים בשם 'דרישת האמת' למפגע ציבורי.

אחד הנושאים, מן הבולטים שבהם, הינו 'איכות הסביבה'. בהיותו מוביל בדו שיח הציבורי-העולמי, משמש הוא כר נרחב לפעולה לא רק עבור מבקשי פתרונות מעשיים, כי אם גם ובעיקר עבור מחרחרי ריב. מדוע, הם שואלים, מעל כל גבי במה אפשרית, לא יטלו אף הם  - האדוקים - חלק בשמירת ובטיפוח איכות הסביבה?! מדוע, הם מקשים ומשתמשים לצורך ההוכחה בנתונים מהשטח, נראים הם, זאת אומרת, אנחנו, כפי שאנחנו נראים?!

לו היו דבריהם חסרי שחר, או אז מוטל היה עלינו לנהוג עמהם כפי שאנו נוהגים ביחס לתחומים נוספים, בהם אנו מותקפים על ידם ללא הרף. אולם, למצער, נדמה כי בשטח זה יש לדבריהם על מה לחול. ולא שזקוקים אנו לעצותיהם ו\או לעזרתם, אולם, יש בדבר, מלבד 'חילול השם', גם חוסר צדק משווע. שכן, דוקא תורתנו, תורת אמת, היא זו שהנחילה לעולם כולו את דרך החיים הנכונה, הטהורה והנקיה.

לבוא ולומר כי לוקים אנו בנושא של 'איכות הסביבה' הרי זה כמו להאשים אותנו בשאר ענינים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקומו. מי אם לא אנו, ההולכים בדרך התורה, האמונים עלי שמירת המצוות, אמורים ונדרשים לשמש דוגמא עצמית ומודל לחיקוי בכל הקשור לשמירה על הסביבה ועל נקיונה?!

אמנם, תירוצים רבים נאמרו בכדי ליישב את הקושיות: מדוע בן תורה זה וסביבתו אינה נקיה ברבים מן המקרים? מדוע לא יוכלו להצביע עליו ולומר 'ראו כמה נעים בשכונתו'?

מצוקת הדיור, צוק העיתים, סדרי עדיפויות ושאר דברים שבממון, ושלל תירוצים נוספים, משמשים לנו כמפלט. נדמה כי על כגון זה ניתן להשתמש בדברי חז"ל: 'בנות ישראל יפות הן, אלא שעניות מנוולתן'.

אולם, אחר כל זאת, העיקר חסר מן השטח. יש לנו הרבה מה לתקן, יכולים וצריכים אנו לדרוש מעצמנו יותר!

***

השקפת היהדות בעניני נקיון משתקפת מכמה וכמה מצוות (לדעות מסוימות): נטילת ידים לפני ואחרי הסעודה, אחר עשיית צרכים, היטהרות במקוה, טהרת המשפחה ועוד, בבחינת 'קדושים תהיו'. וכמו שדרשה הגמרא (ברכות נ"ג:): על הפסוק בפרשתנו (ויקרא כ', ז'):  'והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים - אלו מים אחרונים'.

***

למותר לציין, כי כבר בעבר נזהרו היהודים בענין הנקיון יותר מאשר הנכרים. עובדה ידועה היא כי בעת השתוללות המגפה השחורה באירופה (בשנת ה' אלפים ק"ט), נפגעו היהודים הרבה פחות מיתר האנשים - עובדה שעוררה את זעמם ואת חשדם של הגויים, ובעטיה העלילו כי היהודים הם שגרמו למגפה (באמצעות הרעלת הבארות, ועל ידי כן ידעו להישמר מפניה). דבר שהתברר לאחר מעשה כנובע מן העובדה הפשוטה - היהודים הקפידו על נקיון (ובין השאר נמנעו מאכילת 'דבר אחר' המתגולל באשפתות - אשר אכילתו גרמה להתפשטות המגיפה).

***

אכן, הסביבה החרדית ראוי לה שתעמוד למבחן, לא רק מבחינה היסטורית, ולא רק עבור מכוני מחקר. כי אם גם ובעיקר עבור עצמה, עבור מילוי תפקידה המיוחד עלי אדמות. זהירות מביאה לידי נקיות בכל המובנים. זה תלוי בנו!