'תחנות רוח'

החופשה הבלתי מתוכננת שנכפתה על 'קילורין' - תוצאה בלתי נמנעת של מזג אויר לא מתוכנן, ושאר ענינים חשובים פחות ויותר שעלו על הפרק, הצמיחה לכל הפחות 'יבול' מקומי מבורך.
ברשומה זו אני מבקש לתעד בקצירת האומר, מספר תמונות שאותן לכדתי במקומות שונים שאליהם הובילה אותי ההשגחה בתקופה האחרונה. כמנהגי בקודש, אני משתדל לתת את עיני ואת ליבי למתרחש בסביבתי. מטבע הדברים, העדיפות העליונה ניתנת לאותם מוצגים / מודעות / תופעות ושאר ענינים הקשורים בעקיפין או במישרין ל'איכות הסביבה' - כפי שהיא משתקפת במחוזותינו: 

תחנה א':

'מתקן הגניזה' (שתמונתו מצורפת בזה) - אחד מאותם מאות רבות הפזורים לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש. תופעת 'הגניזה' כשלעצמה זכתה בעבר ועוד תזכה מן הסתם בעתיד להתייחסות נפרדת. כאן ניתן להבחין במתקן שזכה משום מה, כנראה בשל שימת לב של מאן דהוא, ליחס מיוחד. הוא אינו היחיד שזכה ליחס מועדף, בעבר נתקלתי באחד או שניים נוספים ששפר עליהם גורלם וצבעם. לא עוד צבע כחול עז, המזכיר 'רכב' של 'חברא קדישא', כי אם משהו ססגוני יותר, נחמד יותר, וקודר פחות.
ובכל זאת, התייחד מתקן זה בעובדה: שבניגוד לעוד אחד או שניים נוספים דוגמתו המוצבים בשכונת הר נוף הירושלמית, ומשרתים את תושביה, דוקא הוא נבחר משום מה להנעים את הסביבה. יוזמה ברוכה בהחלט לסביבה נעימה יותר. ממנה ומהם יראו וכן יעשו בצביעת מתקנים נוספים (מכל הסוגים והמינים). יבורכו העושים והמעשים.

***

תחנה ב':
ירושלים בכלל, שכונותיה החרדיות בפרט, ו'הרובע היהודי' לפרטי פרטיו, אינם סובלים מעודף שטחים ירוקים (בלשון המעטה). מה שהופך כל מטר ירוק למצרך מבוקש ול'תאווה לעינים'.
בביקורי האחרון באזור, צדה את עיני גינה קטנה, אפילו קטנה מדי. ובכל זאת, במושגים מקומיים, מדובר במשהו 'ענק' - הן בכמות והן באיכות. אם הצליח מי שהצליח לשכנע את מי שנצרך היה לשכנוע, ואני נוטה לנחש כי הדבר לא היה קל, ומן הסתם כרוך היה באי אלו מאמצים ואמצעי שכנוע לא מעטים, שהתפרסו, כך אני משער על פני תקופה לא קצרה. הרי שהוא  זכאי בהחלט לכל שבח.  

הגינה, הקטנה יחסית, הממוקמת היכן שהוא, בין רחוב 'משגב לדך' ממערב, לבין ישיבת 'פורת יוסף' מצפון, וחומת העיר העתיקה ממזרח, הפכה בזכותם של אותם אנשי חזון ומעש לפינה ירוקה מרהיבת עין. עבור תושבי 'הרובע' החיים בשטח מצומצם, מהווה 'אי ירוק ובודד' זה, בבחינת 'מים צמאים לנפש עייפה'. למבקרים לא נותר אלא להעריך את היוזמה הברוכה, להישמע לשלטי ההוראות המוצבים במקום, ולהצדיק את המאמץ ואת העמל שהושקע במקום, על מנת להפוך את סביבתם לנעימה ולירוקה יותר.

 

***

תחנה ג':

בביקורי האחרון בעיר העתיקה של צפת תיבנה ותיכונן במהרה, נוכחתי לגלות כי 'מלחמת המצווה' שמנהלים גבאי בתי הכנסת, הינה 'עתיקת יומין'. שלט המוצב בבית הכנסת העתיק שעל שם האר"י, מודיע ומתריע כי: 'השימוש בספרי הקודש בבית המדרש מותנה לכתחילה בהחזרת כל ספר למקומו'. השלט אמנם חדש יחסית, מבחינה של צורת הכתב ושל סוג הנייר עולה בבירור כי השלט נקבע במקום בעת האחרונה, וממילא הוא אינו מהווה 'תגלית מרעישה'. ובכל זאת, יש בו בכדי להצביע על העובדה הידועה זה מכבר כי 'סדנא דארעא חד הוא'. התופעה המדריכה את מנוחתם של גבאי בתי הכנסת, הינה חלק בלתי נפרד מעיסוקם הקבוע והמתיש של כל גבאי באשר הוא. עד כי פעמים נדמה כי זהו חלק מהסכם בלתי כתוב השורר בין המתפללים לבין הגבאים: 'תפקידם' של הראשונים הוא להוציא את הספר \ הספרים ממקומם, את יתרת המלאכה ישלימו בלית ברירה, האחרונים. מפעם לפעם, ניתן להבחין ב'הפרה בוטה' של ההסכם, בה נראה אחד מבין הנמנים על 'קבוצת הנוטלים', שמן הסתם פועם בקרבו לב רוגש, כשהוא נוקט באקט של מחווה כלפי הנציג המקומי של 'קבוצת עושי המלאכה', ומשלים את המלאכה בעצמו (כמתבקש ממידת ההגינות הסבירה).

 

***

תחנה ד':

השלט שניצב בבית המדרש הממוקם במלון 'שירת דבורה' שברחוב בן-יהודה בתל אביב, בוטה קצת יותר. שם הבקשה הופכת לזעקה של ממש. לא שלט אחד בלבד, שני שלטים, הציבו הגבאים, מתוך תקווה ששניהם יחד יעשו את שלהם, וכולי האי ואולי. תחת הכותרת 'זעקת הספר', פונים הגבאים, מתחננים ומתריעים: 'לכל באי בית המדרש, הספרים עומדים לרשותכם לעיון בלבד. נא להחזיר אותם למדף הנכון בגמר העיון. בשום פנים ואופן אין להוציא ספרים מבית המדרש ומבית הכנסת'. שיהיה. נהניתי מן השהות במקום. הבטחתי לעצמי להצטרף לקול הזעקה. לפרסם אותה ברבים, אולי מכאן תצמח הישועה. אם לא ל'שירת דבורה', אז לבית מדרש אחר, שעל מפתנו טרם הצבתי את רגליי.

השלט הנוסף פונה בסגנון חריף יותר ומפורט יותר. הוא כולל לא רק הוראות הנוגעות להתנהגות נכונה עם הספרים, כי אם גם להתנהגות כללית בבית המדרש ובחפצים המובאים אליו: " א'. אין להוציא בשום אופן ספרים מבית המדרש. ב' בגמר הלימוד בספר נא להחזירו למדף הנכון, ולקיים ואהבת לרעך כמוך' (מה שנכון, נכון). ג'. כל חפץ שאינו מונח בתא או במדף המיועד לכך, ייגנז או יזרק (צודקים, סדר, צריך שיהיה). כל המניח חפץ בכל המתחם, עושה זאת ביודעין בכפוף לנ"ל (מסכים גם עם זה). ד'. בתום הלימוד או התפילה, נא לכבות את המזגן והתאורה, וכן לנעול את הדלת (כאן קצת 'הגזימו', אבל לנסות, בהחלט מותר וגם צריך.

 

אני הקטן מצטרף לקריאתם, ומשגר מכאן ברכה חמה למילוי משאלתם במהרה.

 

***   

'איך נפלו גיבורים'!

שבועיים וקצת חלפו מסיומה של הסערה האחרונה שפקדה את אזורנו ('לא תקפ"צ - לא תקום פעמיים צרה'). אולם, הנזקים הקשים שהותירה אחריה, יעסיקו את הנוגעים בדבר עוד זמן רב. 

מן הסתם לא הייתי היחיד שליבו נחמץ במהלך הסופה ובימים שלאחריה, לנוכח המראות הקשים שהביאה עמה. עמל של שנים רבות - עצים בני עשרות שנים ואולי יותר, קרסו מעומס השלג, תוך שהם מותירים אחריהם בוקה ומבולקה, שלשיקומן ידרשו מן הסתם ימים רבים.

'הכי מרגיז' הוא, שאין אל מי להפנות את אשמת קריסתם. גזירה היא משמים, ולנו, המאמינים כי ב'שלנו הסער הזה', לא נותר אלא להפנות אבצע מאשימה אל עצמנו, ובמקביל, לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

ובכל זאת, עבור 'קילורין', המצב שנוצר דורש התייחסות שונה, בבחינת 'אבל יחיד עשי לך'. הורתו ולידתו של בלוג זה, ובכלל, רבות מן המחשבות הפוריות שנלוו לתקופת הפרייתו, נזקקו מטבע הדברים ל'קרקע פוריה' וטבעית, ולאווירה ספוגה בניחוח טבעי.

כמו כן סמלו של הבלוג - אותו אצטרובל המעטר את שער הכניסה אל היכלו של, שנבחר על ידי לשמש כסמל וכאות לתכולתו הטבעית ולתכניו הסביבתיים, שימש לו כבית גידול טבעי אותו יער שעל גדיעת רבים מעציו הנני מבקש לקונן ברשומה זו.

התנוחה הטבעית בה נראה האצטרובל, כשהוא מונח בטבעיות על גבי שלחן - הנזקפת לזכותו של אחד מאותם שלחנות 'משרדיים-טבעיים' ש'נטעו' באחד מיערות קק"ל - ששימש לו וישמש לו אי"ה כבית גידול עוד שנים רבות וטובות, לא היתה מתאפשרת להנצחה בימים סוערים אלו.

'יער ירושלים' - אותה טבעת ירוקת עד (ועד בכלל), המקיפה (באופן חלקי ולא מספק) את העיר כ'הרים סביב לה', ספג מכה אנושה. נדמה כי הנזקים שחוללה הסופה בתחומי העיר ופנימה, מתגמדים נוכח הנזקים שנגרמו ליער. מאות רבות של עצים, שעטרו את היער והפיחו בו רוח חיים מזה עשרות רבות של שנים, נעקרו ממקומם והוטחו אל הקרקע כעלה נידף. על אף גודלם ואולי מחמתו, הוטלו אל הארץ כדומן, ועדיין שרועים הם על הקרקע כאבן שאין לה הופכין.

עבודה של ימים ושל חודשים תידרש מן הסתם על מנת 'ליישר את פני הקרקע', אם בכלל. עבור שוחרי טבע, שלא לומר, עבור אותם גורמים, ועבור אנשי הקק"ל בפרט, המופקדים על שמירת היער ופיתוחו למען הכלל, מדובר ללא ספק בנזק קשה מנשוא.  

מכאן שלוחה ברכת ניחומין: " 'המקום' (תרתי משמע) ינחם אתכם בתוך שאר אבלי (יער) ירושלים. שלא נדע עוד צער".     

                                                

כך נראה 'אתר קילורין' בטרם הסופה



 

 

כך נראה ה'אתר' לאחר הסופה

 

כך נראה האזור הסמוך ל'אתר' בימים אלו

 

 

'גזע שנכחד'

 

פכים קטנים, צדיקים גדולים

היה זה ערב פגישתו של יעקב אבינו עם אחיו עשיו, זה עתה תמו להן עשרים שנים שבהן שהה בניכר הרחק מבני משפחתו, שנים שבהן חווה קשיים לא קלים והתמודדויות מורכבות עם חמיו הרמאי.

ובכל זאת, אינה דומה חזרתו מן הגלות ליציאתו אליה. אז, נמלט בגפו מאימת אחיו המבקש להורגו, כשהוא חסר כל, אחר שגם את המעט שבו ציידה אותו אמו, נלקח מעמו על ידי בן אחיו - כפשרה מוסכמת שהותירה לו את חייו לשלל. עשרים שנה חלפו, הגיע הזמן לשוב אל הארץ שממנה נמלט, אל בית ההורים, ואולי אף להתפייס עם האח.

על אף הקושי הגדול ואולי בגללו, חוזר יעקב כאדם אחר לחלוטין, הוא נעשה לעשיר גדול, לבעל משפחה ברוכה וגדולה. מעתה הוא כבר אינו בודד, הוא עומד בראשו של שבט, יותר נכון של שבטים, וכפי שאומר זאת יעקב בעצמו 'ועתה הייתי לשתי מחנות'.

במושגים שלנו, היה יעקב באותה עת בשיא פסגתו. הן הרוחנית והן הגשמית.

***

והנה, בשלב זה, מתרחש דבר פלא, חוצה הוא כבר את הנהר המפריד בין חוצה לארץ לבין הארץ, רגליו כבר דורכות על אדמת הקודש. בני משפחתו אף הם חצו כבר את הנהר, כשלפתע סב הוא על עקבותיו, שם הוא נותר לבדו, ובעצם, עם אותו 'איש' שנאבק עמו. לילה שלם הוא מבלה שם, במאבק עם המלאך. מאבק שהותיר אחריו 'צלקות', ולא אצל יעקב בלבד.

מצופה היה כי בעת שכזאת ובסיטואציה שכזאת, כאשר בעוד מספר שעות עומד הוא לפגוש באחיו הגדול, יהיה יעקב עסוק ראשו ורובו אך ורק בהכנות לפגישה הגורלית, היכולה להשליך על חייו ועל חיי משפחתו, לחיים או למוות. כל פרט אחר שאין לו קשר לתכנון המערכה הכבירה המתוכננת לו למחרת היום, לא יתפוס כל מקום בתודעתו. אם מספרת לנו התורה כי יעקב נותר לבדו באותם רגעים גורליים, הרי שנוטים אנו לסבור בדקות תפישתנו, כי בהכרח הדבר קשור בצורה זו או אחרת, למאמץ המלחמתי. אחרת, כך אנו סבורים, פשוט לא יתכן.

***

חז"ל, לעומת זאת, מציבים בפנינו תמונה שונה לחלוטין:

" 'ויותר יעקב לבדו' - 'חזר להביא פכים קטנים' (- רש"י על פי דברי הגמרא חולין צ"א): 'אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם . [רש"י: "דכל כלים החשובים ומִקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה 'ויעבר את כל אשר לו'. והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו]. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

נעצור לרגע ונתבונן, על הפרק מונחת שאלה של חיים ומוות. אדם מן השורה במצב שכזה אינו מסוגל לפנות את מחשבתו לדברים של מה בכך, שלא לומר, כי הם כלל אינם עולים על לבו ועל מחשבתו, הנתונים כל כולם לדבר אחד ויחיד - לחייו ולחיי משפחתו הנתונים בסכנה.

לא כן יעקב, הוא מניח את הכל בצד, הוא מסיר מעל סדר 'לילו' את הענין הקריטי שעל הפרק, ומתפנה כל כולו, כאילו אין יום מחר, כאילו אין מתוכננת לו למחר מערכה כבירה, תוך שהוא מתנתק רגשית ומעשית מבני משפחתו, אותם הוא מותיר בצדו האחר של הנחל. והכל בשביל מה? בשביל כמה 'פכים קטנים', אשר כפי שמעידה התורה - שכחם בצדו האחר.

וכאן עולה מאליה התמיהה המתבקשת: האם אכן עד כדי כך גדול ערכם של 'פכים קטנים' - אשר בעבור השגתם נדרש אדם לעשות הכל, אף במחיר של סיכון חייו (כפי שהתברר למפרע)?!  

***

אמנם נראה כי אכן, כן, כפי שמגלים לנו חכמים, התולים את חזרתו של יעקב אל עברו השני של הנהר מטעמי 'חיסכון'. וזאת, לא רק בגלל ראייתם את התורה כתורת חסד, אלא גם, ובעיקר, בגלל הערכתם את הממון. אכן, צדיקים - ממונם חביב עליהם מגופם! ואפילו אם מדובר ב'פכים קטנים'! ובל נשכח, מדובר באותו יעקב, שחז"ל מספרים כי רכושו כלל שישים ריבוא עדרי צאן.

למרות זאת, עבור צדיק כיעקב, כל פרוטה שניתנה לו מאת הבורא, יש לה תפקיד, יש לה חן מיוחד. וממילא, הוא אינו מוכן לוותר אף על סכום כה פעוט. הפרוטה, וממילא גם השגתה, מהוות חלק בלתי נפרד מעבודתו את בוראו.

*

חשיבותו של החיסכון, הן של נכסי האדם עצמו, ויותר מכך בשל זולתו, שזור פעמים רבות בדברי חז"ל:
כך מוצאים אנו בדברי בעל 'החינוך' בשורש המצוה [של 'בל תשחית']: "...ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק עצמנו מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות, ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם' (ספר החינוך מצוה תקכ"ט)".

*

היטיב להגדיר את הדבר הר"ן בדרשותיו (דרשה ו'): "…וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל 'ויותר יעקב לבדו, שנשתייר על פכים קטנים', וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, 'הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בעיניני העולם אעשה כן גם אני'. ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר (דרשות הר''ן, דרשה ו')".

*

בעל 'אורחות צדיקים' משתמש אף הוא בדברי חז"ל אלו, בבואו לבאר סוגיה זו: "...זה אמרם [של] חז"ל גם כן 'שהתורה חסה על ממונם של ישראל' (חולין דף מ"ט:). וכן למדו מיעקב אבינו עליו השלום, שלא חש לעבור יחידי את נחל יבוק בלילה, בעבור פכים קטנים ששכח שם. ואמרו דרך הפלגה 'מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל' (שם צ"א.). רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחיים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לדרוש רכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות. וגם השם יתברך מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון. גם לא תתערב מחשבת פיגול בפעולתם זאת, כי אם כוונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמו שאמרו חז"ל 'אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (אורחות צדיקים, שער י''ח)' ".

*

רבי צדוק הכהן מלובלין מרחיב לבאר את משמעות הקפדת הצדיקים על ממונם: "...וכאן שאמר, 'צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (סוטה י"ב.)'. היינו, שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשם יתברך. על דבר מה שנאמר, 'לחם חוקי', היינו, שנחקק ונקצב מהשם יתברך לחלקו. וקרי ליה 'גזל', על דרך מה שכתוב (ברכות ל"ה:) 'כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, כי להשם הארץ ומלואה'. ומה שלא נברא בשבילם, היה אצלם כגזל, ואין פושטים ידיהם ליקח. ומפני זה, ממונם שמיוחד להם, שנברא בשבילם, חביב עליהם כל כך, עד שמסר יעקב אבינו ע"ה את נפשו עליהם.

על דרך מה שסיפר רבינו הקדוש [האדמו"ר מאיזביצא] זצוק"ל ששמע מרבינו רבי בונים מפשיסחא זצוק"ל, שאמר בשם היהודי הקדוש זצוקללה"ה, 'שדבר שיש לו שייכות לצדיק - מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש'.

ולכן, יעקב אבינו עליו השלום שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו, ונבראו בשבילו - מסר נפשו להעבירם. וכן ענין כל כסף וזהב שהוציאו ממצרים, היה, מה שרצו להוציא הקדושה שהיה כבושה בתוכם (פרי צדיק, פסח, דף ל"ו:)".

***

דברים ברוח דומה נכתבו על ידי הראי"ה קוק, ומורים כי האדם השלם חייב להכיר בערך הקטן כבערך הגדול: "...הנה כי כן, אף כי מתבקש היה לכאורה כי הצדיק לא ישים לב לקטנות, שהרי אין זה מכבודו, ואין ראוי לו לדאוג ולהקפיד בעבור סכום כה פעוט. כבר למדונו חכמים כי 'יודעים הם השלמים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו' (עין אי"ה, ברכות א', עמ' 120)'.

*

המשגיח רבי ירוחם ממיר מתייחס אף הוא בספרו 'דעת תורה' לדברי חז"ל 'צדיקים חביב עליהם ממונם', ומבארם: "כי ענין חשוב הוא שמירת נכסים מאיבודם. אל לו לאדם לומר שאינו דואג על רכושו, כי אחר שריבונו של עולם נתן לו, עליו לשמור זאת. רבי אמר בשעת פטירתו שלא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה, אבל את רכושו לא השליך, כי קיבל זאת מהקב"ה.

צדיקים רוחשים כבוד לכל דבר שהגיע לידם, בין גדול ובין קטן, מפני שהם יודעים, כי הוא הגיע לידם בהשגחה פרטית".

***

לא יעקב אבינו בלבד, גם ממשיכי דרכו אחריו, 'יוצאי ירכו', עם ישראל לדורותיו וגדולי העם בפרט, ראו בטובה שהרעיף עליהם בוראם, דבר קטן כדבר כגדול, כמי שנועד להרבות כבוד שמים.

כיעקב אבינו בשעתו, אשר חזר על 'פכים קטנים', כך אנשים-גדולים וצדיקים לכל אורך הדורות ראו את הממון ואת שאר צרכיהם, כדבר שהושפע עליהם משמים, ולפיכך 'חביב היה עליהם ממונם מגופם'. שהרי אם לא היה להם צורך בו, לא היה הקב"ה נותנו להם.  

*

על אודות כך מסופר כי כאשר עלתה אחת הקבוצות מישיבת סלבודקא שבליטא לישיבה בחברון, נכנסו לראש הישיבה רבי נתן בי פינקל - הסבא מסלבודקא זצ"ל. שאלם הסבא: 'הייתם כבר בכותל המערבי?' השיבו שכן. 'במערת המכפלה הייתם?' השיבו שכן. 'אצל האלמנה של רבי איצ'ל (בלאזר) הייתם?' השיבו שלא חשבו ללכת אליה. אמר להם הסבא: 'לכו ותבקרו אצלה'.

נכנסו אצלה הבחורים, והיא סיפרה להם: 'רבי איצ'ל היה מעשן. פעם כשכמעט גמר לעשן סיגריה, זרקה מהמרפסת לרחוב למטה. לא עבר זמן קצר, הוא עמד והתבונן מהמרפסת, ראה אותה וחזר למקומו. אחרי זמן קצר רץ למטה והרים את בדל הסיגריה ושב למעלה לביתו. שאלתי אותו, ספרה הרבנית, לפשר מעשהו. השיב לה: 'בפעם הראשונה חששתי שמא עשיתי בור ברשות הרבים, אבל ראיתי שהיא מונחת במקום משומר, אז ישבתי. אחר כך חשבתי: הלא אפשר עוד לעשן אותה ואיזה היתר יש לי לזרוק דבר שהקב"ה נתתן לי במתנה. לכן ירדתי והגבהתי אותה ועישנתי עד הסוף'. רבי איצל הבין שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה.

*

בהקשר לכך, סיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי: 'פרקתי פעם את הסוכה והיו מסמרים עקומים, רציתי להשליך'. אמר לי אבי: 'וכי אי אפשר להשתמש בישנים? בוא ואראה לך כיצד מיישרים אותם'. לקח פטיש וישרם, היה חשוב לו להמנע מ'בל תשחית', למרות איבוד הזמן.

והרי הזמן שווה יותר מן המסמרים? מאחר שרצונו של ה' שלא יושחתו חפצים שניתן להשתמש בהם, יש להשקיע זמן בקיום המצוה כמו שמשקיעים בתפילין (רבי יצחק זילברשטיין, טובך יביעו, עמוד קנ"ה)". 

*

"הסתפקותו של רבי אלחנן וסרמן במועט, נבעה מתוך שיטה עקבית מקיפה בהתייחסותו לחיים. היטב חרה לו על כי 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו'.

לשיטתו, כך סבר, כסף, פירושו חלק מן החיים - הרי אם טרחת בעבודה כלשהי נתת בעד הכסף חלק מחייך.

כך כשנקרעו מנעליו סרב להחליפן בחדשות, כי אם טרח למוסרן לידי הסנדלר שיתקין בהן טלאי.

אף כשעמד לנסוע למרחקים בעניני הישיבה, ובני ביתו בקשו לציידו במספר זוגות של אנפילאות להחלפה, סרב שיקנו בעדו חדשות. דבר לא עזר, עד אשר בני הבית הערימו עליו וקנו עבורו חדשות, כיבסו אותן ברותחין בכדי שתיראנה ישנות, וספרו לו שמצאו בבית בין הבגדים.

כיוצא בזה כשניסתה הרבנית לשכנעו שיחליף את מגפיו, שדלה אותו תחילה ליתנם עבור לנערה נזקקת. רק אז הסכים בלית ברירה לנעול את החדשות (אור אלחנן, עמוד רל"ט)". 

*

על היחס שנתנו לממונם, שלא לומר על הזהירות שנזהרו מפני פגיעה בממון זולתם, אף כאשר מדובר היה בסכום הפעוט ביותר, אף בעת רגעיהם האחרונים עלי אדמות, ניתן ללמוד מן המעשים הבאים:

"קודם פטירתו של רבי שמחה זיסל - 'הסבא מקלם' הניחו על ראשו מניפה באמצעותה בקשו להשיב מעט רוח. מכאוביו גברו מרגע לרגע, וכבר התחילה הגסיסה, ובעוד שמץ ניד חיים באפו התאמץ והסיר בידיו את המניפה מעל ראשו במתינות רבה, בכדי שלא תשבר ותתקלקל.

הסובבים כולם עומדים משתאים למראה המאמץ הנורא הזה של הגוסס לא לקלקל אף דבר פעוט כזה, שלא היה שלא כי אם שאול מאיזה שכן.

עד כדי כך גדלה קדושתו וזהירותו שלא להיכשל חלילה באבק גזל עד שנעשה אצלו הדבר בטבע שני עד רגעיו האחרונים של יציאת נשמתו בטהרה ('המאורות הגדולים', עמודים ע"ו-ע"ז, מפי הרב יצחק וולדשיין)".

*

"היה זה בלילה שלפני הסתלקות רבי אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז, כאשר היה מצוי בעיצומה של מחלה בסרטן הקיבה, ונאלץ לשתות משקה מסוים. תלמידיו קבעו ביניהם תורנות על יד מיטתו על מנת לשרתו, על כל אחד הוטל להשקותו במשמרתו.

מספר תלמידו: 'הגעתי לשרת את רבי על מנת להחליף קודמי, כאשר קם לצאת לדרכו, שמענו נקישות מכיוונו של הרב, הבטנו לראות אם הוא רוצה משהו, ואכן, הוא סימן וקרא לבחור לשוב על עקבותיו. בקשנו לעמוד על פשר רצונו, והנה, אנו מגלים כי הוא מבקש מן הבחור שיטול עמו את הבקבוקים הריקים, אותם הותיר מהשתיה אשר שתה בעת משמרתו. וזאת, כך הבנו, על מנת לקבל חזרה את מחירם בחנות. בל נשכח כי מדובר היה בסכום פעוט ביותר, ובעת שהיה רבנו חולה ביותר. את מוחו הטרידה באותה עת, הדאגה לממון שלא ילך לאיבוד (מוסף יתד נאמן - בשלח תשס"ה - עמוד כ"ב, הרב דב אליאך - ראיון עם תלמידו הרב נתן צבי ברון, לרגל חמישים שנה לפטירתו)".

*

עוד סופר עליו ע"י תלמידו הרב ישראל גולדהבר בערב הזיכרון החמישים לזכרו: "פעם נסע עמו רבי משה אליפנט להתרים עבור הישיבה, הם הגיעו לבית מסוים ורבי משה נזקק למטבע של 'פאני' כדי לשלם בחניה, לא היה לו מטבע והוא שאל את ראש הישיבה אם יש לו, ראש הישיבה נתן לו, אחר כך הוציא דף ורשם 'טלזער ישיבה חייבת לי פאני'. בהמשך נזקק רבי משה שוב למטבע של 'פאני', ושוב נתן לו ראש הישיבה ושוב רשם.

כשחזר על עצמו הדבר בשלישית, שאל רבי משה את ראש הישיבה: 'בסך הכל מדובר בסכום קטן, ההתחשבנות בשביל מה?' ענה לו רבי אליהו מאיר: 'זה מתחיל בפני אחד, ממשיך בשני, שלישי. בהמשך רעייתי תבקש ממני להביא איתי מהישיבה כמה פרוסות לחם, כי בדיוק שכחנו לקנות... וכך נהיה בלבול גדול בין כספי הפרטי ובין כספי הישיבה, לכן גם כאשר אני נותן לישיבה פאני אחד, אני מקפיד לרשום זאת כחוב (שם)". 

***

 

לסיום, הנה מכתב שהתקבל במערכת עיתון 'יתד נאמן' ופורסם ביום א' בסיון התשע"ב במדור 'רשות הרבים':

"...בשעות הבוקר של יום שביעי של פסח הגעתי לבית הכנסת יוצאי פוניבז' - צעירים, ברחוב מלצר בבני ברק, תליתי את ה'פראק' על אחד הקולבים. אולם בבואי לקחתו לפני מנחה, כבר לא היה שם. במקומו היה מונח 'פראק' אחר  - שנמצא שם עד היום (אברך יקר שהתפלל מנחה במנין קודם, השאיל לי את הפראק שלו כדי שאוכל להתפלל במקום).

מאז הכריזו על כך מספר פעמים בבית הכנסת, אף כתבתי מספר מודעות, אולם הדבר לא עזר. כנראה שהמחליף שם אותו בצד עד ליום טוב הבא ולא שם לב.

מכאן שלוחה תזכורת לכל אחד, שראוי מאד לסמן בצורה ברורה את הפראקים וכן את הטליתות והכובעים, אחר שמצוי שמורידים אותם למספר שעות ועלולים להחליפם בשל אחרים.

ראוי לשים היטב לב לדבר, שהרי 'התורה חסה על ממונם של ישראל' ".

***

 

" 'תקנה גדולה' שעשו גבאי בית המדרש של חסידות 'תולדות אהרן' בשכונת 'מאה שערים' - 'כל הנכנס לבנין אין לו רשות להיכנס, עד שיקבל על עצמו תקנה זו: שגבאי בית המדרש אינם אחראים לשום דבר שמשאירים בבנין' ".  

*

 גם גבאי בית המדרש של חסידות 'צאנז' בצפת יצאו ב'הודעה חשובה': 'שכל החפצים שישארו בבית המדרש, לאחר שבועיים יעבור לרשות בית המדרש'.

 

 

 *

בית המדרש 'בית יעקב' שבשכונת 'בתי ברוידא' הירושלמית, מודיע אף הוא על דעת המרא דאתרא: 'כי כל חפץ שישאר בבית המדרש, יעשו בו הגבאים כטוב בעיניהם'.

אם נקפיד על טיפוח ונקיון - נרבה כבוד שמים בעולם

בסדר שערכתי לאחרונה בגנזך הפרטי שלי, מצאתי גזרי עיתונות שונים ששכנו אצלי זה עידן ועידנים - מכתבי קוראים שנשלחו למדור 'רשות הרבים' בעיתון 'יתד נאמן', המובילים כולם למסקנה אחת: יש אנשים (ואולי מדובר באותו אדם) שאכפת להם ממה שקורה בסביבתם. הם מצביעים על שינויים מתבקשים ומשמיעים את קולם הברור. צריך רק ללקט אותם למקום אחד, על מנת שקולם יהדהד היטב ויציג תמונה אופטימית ואי"ה גם רחבה יותר.

 

 

***

 

מכתב הקורא לחינוך לתרבות נקיון

 

 

מכתב הקורא לחינוך סביבתי

 

 

מכתב הקורא לסביבה יותר נאה

 

יהיה בסדר?! הסדר והנקיון במשנתם של גדולי ישראל

רבים וגדולים ממני קדמו לראות בקיומו של הסדר תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעבודתו בכלל, ובעבודת הקודש. למעשה, דבר פשוט הוא לכל בר דעת עד כי כמעט אין צורך להרבות בדברים אודותיו. מי לנו גדולים מגדולי המוסר אשר ראו צורך ומקום להציבו כאחת מן השליבות המהוות את סולם העליה, אשר בלעדיו לא תצלח דרכו של המבקש לעלות ולהציב רגליו את במרומי הסולם.

בד' אמותיו של בן הישיבה, אם באמות בית המדרש, ואם באמות שאר הבנין בכלל. אם בחפציו האישיים, אם בחפצי הכלל. אם בלימודו, אם במחשבותיו, ואם בשאר עניניו. מהווה הוא הסדר יסוד קיומי ראשון במעלה. עד כי ממש לפלא הוא הדבר, כיצד זה מסוגל אדם לבוא אל עצמו בתביעות כל שהן בדבר אי התקדמותו בכל תחום שהוא בטרם יציב את הסדר בראש סולם העדיפויות.

ללא סדר מינמלי אשר ישרור במערכות מחשבותיו, אין לאדם כל כל סיכוי כי להשקיט את מחשבותיו, ולפנות את מוחו ממגוון העיסוקים הניצבים על סדר יומו.

כך בכל הקשור ללימוד, ובכך בתחום התפילה אשר גם הוא כידוע למי שזכה וניסה, דורש ראש שקט ופנוי מרעיונות כזב אשר מהם מצויים במוחנו לרוב, עד כי ראו חכמינו צורך מיוחד לקבוע כי אל לו לאדם לגשת לתפילתו קודם שיניח דעתו משאר 'עיסוקיו החשובים'. כך גם בכל תחום אחר, רוחני או גשמי, הדורשים ראש שקט ומסודר.

*

לאותם הדוגלים בשיטת ה'עזוב... יהיה בסדר', ומשום מה כאשר מגיעים הדברים לתכל'ס, אין  הם מצליחים להוכיח את צדקת דרכם, אולי הדברים והמעשים הבאים (אותם לקטתי ממקורות שונים לאורך ימים ושנים) - דבר דבור על אופנו ועל מכונו, היוצרים יחד תמונה מקיפה ומסודרת של הנושא הכל כך חיוני, עשויים להיות להם לתועלת.   

***

"המשגיח בישיבת קמניץ, הגאון רבי נפתלי ליבוביץ, שאל על נוסח התפילה 'השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים', שלכאורה נכון היה יותר לומר 'והשב העבודה'? אין זאת אלא, שאנשי כנסת הגדולה הורו לנו בזה, שגם 'סדר' נכלל בכלל עבודה.

דוגמא לכך היא צורת הקמתו של בניין, שאין בין מלאכת הקמתו לבין קיומו בפועל אלא סדר בלבד, שכן לולא סדר האבנים לא יעמוד הבנין כלל (מאמר מרדכי, לרבי מרדכי שוואב, מאמר ט"ז)".

*

שעון העיר טלז הותאם על פי זמניו של הרב

 "מעניין הדבר, שעוד קודם שהחזיק כל אחד ברשותו שעון פרטי, לא היה בכל עיר או מקום ישוב אלא שעון כללי לכל בני העיר. בעיר טלז סידרו את שעון העיר על ידי הרב שבעיר - הגאון רבי יוסף לייב בלאך, עד כי היה ידוע לכל, שבשעה שהוא הולך להתפלל שחרית השעה היא שבע בדיוק (שם)".

*

הגדולים דקדקו בסדר ובניקיון

"בנוסף לזה שהיו הגדולים מסודרים ביותר, גם דקדקו מאוד בנקיון. הנה זכיתי להכיר את הגאון רבי אלחנן וסרמן, וראיתי שדקדק מאוד בסדר ונקיון עד שגם שמץ לא היה נמצא בבגדיו.

פעם אחת רצה אחד לסלק איזה שמץ מבגדו של הגאון רבי חיים מבריסק, וכעס עליו ואמר 'אתה עושה פעולה ואני צריך לסבול?!' כנראה שהיה לו חשבון להשאיר אותו דבר על בגדו, אך נזהרו מאוד בנקיות (שם)".

*

רבי ברוך בער מקמניץ מקפיד על הופעתו

"מורי ורבי הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ היה מכבד את הרב מרא דאתרא של העיר קמניץ, הגאון רבי ראובן דוד בורשטיין, באופן נעלה. פעם אחת חזר הרב ממקום הנופש, והלכתי עם רבינו לקבל פניו. קודם שיצאנו לרחוב, סיבב את עצמו, וביקש ממני לראות שאין הקאפאטע (החליפה) נראית מתחת המעיל שלו (שם)".

*

הרב שך מסדר את הספרים בבית המדרש

"....'וירא' השני (שנאמר אצל אברהם אבינו) לשון הבנה, הוא הבין, הוא התבונן, הוא העמיק לחשוב מה אפשר לעשות כאן. ואמר הרבי זיע"א: כאן כתוב היסוד של חסד, כאן כתוב מה שכתוב ברבנו יונה "וחייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר". הרבה אנשים רואים, וזה בכל שטחי החיים, ולמשל אנשים נכנסים לבית כנסת בבוקר ורואים סידורים מפוזרים וספרים מפוזרים, הם רואים, אבל ר' לייזר שך נכנס השכם בבוקר לישיבה ומסדר את הספרים, ולפעמים באמצע הסדר, 'השמש מוואבוילניק' - ראש ישיבה ומנהיג דגול מסדר את הספרים, ובחור רץ אליו ואומר לו: זה לא בשביל ראש הישיבה, והוא עונה מה שעונה, ואתה יכול גם לא להבין את תשובתו, אבל למעשה הוא - הרב שך היה מסדר את הספרים באופן קבוע ! (פניני רבנו האבי עזרי עמוד כ"ד)".

            
             הרב שך מקפיד על חוסר הופעה נאה של תלמיד חכם

*

"כל ימיו עד יומו האחרון ראה הרב שך בסבא מסלבודקה (רבי נתן צבי פינקל)את הרבי שלו בכל מהלך המחשבה ובהנהגה, ודמותו המוסרית הנעלה והצרופה של הסבא מסלבודקא עמדה תמיד לנגד עיניו, הוא הקפיד על כל הענינים בהם הסבא מסלבודקה הקפיד, על אצילות, על נקיון הבגדים, על נקיון הדיבור.

הוא חזר פעם מחתונה ואמר: 'היה שם מישהו', כמובן לא הזכיר את שמו, אבל זה הרגיז אותו, כיוון שההרגשות שלו לא היו כל כך על פי תורה, ומה שלא תורה היה ממש מרגיז אותו.

'היה שם תלמיד חכם אחד והמלבוש אותו לבש לא מוסיף אהבת תורה אצל הרואים'.

עתה הבנתי את דברי הגמרא האומרת שתלמיד חכם צריך להקפיד על מלבושיו, ואם לאו נאמר עליו 'כל משניאי אהבו מות', חס ושלום הוא משניא את התורה על הבריות (שם עמוד מ"ח)".

*

בחור שאינו מסודר, כיצד יסתדר בחייו העתידיים?

אחד הנושאים המהותיים בעולמו של בן ישיבה, נושא עליו הרבה הרב שך לעורר בשל החשיבות הרבה אשר ייחס לו, הינו נושא ה 'סדר'. בחורים המנהלים את חייהם במסגרת פנימייתית - סבורים לעיתים כי אין משמעות למידת הסדר אשר ישרור בחדריהם, כל עוד אין הדבר מפריע לשותפיהם לחדר. אולם למעשה, טעות גדולה היא זו. 'בחור שאינו מסודר בישיבה - לא יהיה מסודר גם בחייו האישים בעתיד! הבהיר רבינו. 'אי אפשר לשנות אורח חיים ביום אחד... בחור שאינו מסודר היום - לא יהיה מסודר גם בעוד עשר שנים, ועובדה זו תגרום במישרין לכך שלא יוכל להסתדר עם אנשים, ובכלל זאת עם רעייתו לעתיד ושאר בני משפחתו!' (ארחות הישיבה).

*

הסבא מסלבודקה מקפיד על סדר ונקיון, ש'הרי האדם נברא בצלם'

עוד מתחייב מ'גדלות האדם', היה מספר לנו, על הקפדת הסבא מסלבודקא על סדר ונקיון הלבוש שלו ושל אחרים, והיה גוער בתלמידים שזלזלו בנקיון הפנים - 'הרי האדם נברא בצלם'.

כן שח לנו שהיתה תקופה שלא היה לבחורים מהישיבה מכנסיים, אלא מה שתפרו להם משק של קש. ובו בזמן דרש מהם הסבא שבהיכנסם לעיירה ילבשו הצווארון המכובס והנקי ולא המשומש. כי חילול השם הוא כשרואים תלמיד-חכם בצווארון מלוכלך (נר חיים, ספר זכרון לזכרו של רבי חיים אלעזרי)".

*

יש להפוך את הסדר לתכונה פנימית

"המושג 'סדר' בדרכי הלימוד של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מושג רחב, ששורשיו נעוצים עמוקות במידות האנושיות. רבות דיבר על 'סדר', ולא הייתה דוגמא שתמחיש זאת יותר ממנו עצמו. בצד הסדר שהשליט במסה האדירה של ידיעת התורה, שלט הסדר בכל הליכותיו ותנועותיו. לבושו היה מסודר, כתיבתו הייתה מסודרת, ואף סדר יומו - למי שהעמיק להתבונן בדרכו - היה מאורגן ומתוכנן להפליא. גם בפרטים היומיומיים הקטנים שלט סדר מופתי. אחד מתלמידיו היה אחוז התפעלות למראה האופן המסודר בו כתב ר' חיים גלוית דואר, אותה שיגר למאן-דהוא. מראה הגלויה, עימודה ונקיונה, היו מפליאים. הקפדה יתירה הקפיד על סדור הספרים בארון, ואותם היה מסדר בעצמו. את שיעוריו בישיבת מיר בפולין העלה ר' חיים על הכתב במחברות רחבות ממדים ועבות כרס. הספרים נכתבו בלא טיוטה מתחילתם ועד סופם, אות באות, בכתב יד ברור ונקי, בלי שתימצא בהם מחיקה אחת. אם הייתה נופלת טעות בכתיבה - והיו אלה מקרים בודדים בלבד, כתוצאה ממחשבתו המסודרת - לא היה מוחק את המילה, אלא מציין לידה כוכב קטן ובשולי היריעה היה מציין: "כצ"ל" (כך צריך לומר).

בשיחותיו - אותן נשא בשנים מאוחרות יותר - דרש רבי חיים להפוך את הסדר לתכונה פנימית עד להיותה טבע ממש. פעם, בתחילת הזמן, דבר על מהות המושג 'סדרים' בישיבה, על משמעותם ודרכי קנייתם. בשיחתו גלש לתאר את הסדר הכללי בבריאה ומקומו של כל פרט ופרט בכל היקום העצום... 'שעת הסדר הגיעה', לאט רבי חיים בדבריו. 'הסדרים קובעים מתי, כיצד והיכן יש לעשות כל דבר'... הסדר כבר התחיל, והנה מתברר, כי בשעה שלא נועדה לכך, נמצא התלמיד בחדרו... 'החדר כבר הפוך - משהו לא נמצא בו במקום!...' מושגים פנים-נפשיים דקים אלה, שמשו את רבי חיים בתלמודו בהליכותיו, והדבר בא לידי ביטוי חותך בדרך לימודו, בהסברתו ובשיעוריו. מי שזכה לשמוע את ר' חיים, בשיעוריו או בשיחותיו, יכול היה לעמוד מיד על העובדה, שחלק נכבד מכוח ההסברה הבלתי מצוי שלו, טמון היה בצורה המסודרת והמתומצתת בה הביע את מחשבותיו (הקדמה לספר 'מח ולב', עמוד כ"ד)".  

*

נקיון וסדר מביאים לבריאות הנפש

"הקפד על נקיון וסדר, כי הם המחזקים את הגוף ומבריאים את הנפש, הסדר בדברים הכי קטנים מבטיח הצלחה בדברים הכי גדולים (רבי יואל קלופט מתוך מכתב שכתב לבנו, הובא בחוברת 'ודברת בם' - תמיהות וקושיות לימי בין הזמנים)".

*

         חשיבות הדקדוק בדיבור                                     

 "רבי זלמן מוואלאז'ין היה אומר: 'כמה חובה על האדם להתבונן כל ימי חייו בתורה ועיון במשנה ותלמוד, ומה מאד חובה עלינו לדעת משפט הלשון ודקדוקה הוראת מליצותיה ונועם אמריה. וכששמע לפעמים מאחד שהשמיט או החליף איזה אות או נקודה אחת, לא אחר כרגע מלהעמידו על דבר אמת, והוכיח אותו על מכשול זה בדברי חן ואהבה (ספר רוח אליהו לתולדות הגר"א, עמוד קי"ג)".

*

הסדר מורה על שלימות

איתא בילקוט (פרשה תרפ"ד): "אמרו להם האומות, 'שובי שובי השולמית', הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין ודוכסין והגמונין, 'שובי שובי ונחזה בך', וישראל אומרים להם 'מה תחזו בשולמית', ומה גדולה אתם נותנים לנו? שמא 'כמחולת המחניים', שמא גדולה אתם יכולים ליתן לנו, כמו שנתן לנו ה' אלוקינו במדבר: דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן?!".

כתב רבי רפאל יונה טיקוצ'ינסקי זצ"ל: 'שדבר זהו טעון ביאור, מהו ענין הדגלים שיש בו כל כך גדולה לעם ישראל?' אלא, מצינו מעלה שנקראת 'סדר', ולפי הבנתנו הפשוטה, 'סדר' פירושו סידור כל דבר במקומו, כגון בגדים וכלים בארון, כל אחד במקומו, אמנם סדר זה הוא רק ענין של יופי בלבד. אולם ישנו סדר אחר, והוא, סדר שקובע את תוכן הדבר, כגון סידור כל חלקי השעון, שלולא הסדר הנכון בו הוא מסודר, אין זה כלל 'שעון', משום שהסדר גופא הוא תוכן העניין.

כן הוא הדבר אצל כלל ישראל, כי כל כלל ישראל הוא חלקים שכולם מרכיבים שלימות אחת, ולכל אחד יש לו את חלקו בקידוש ה' בבריאה, לפי מזגו, ולפי תכונותיו. מה שאין כן באומות העולם, שם יש רק ענין של 'ריבוי' אנשים, אך אין הם 'חלקים המרכיבים שלימות אחת ('ושב ורפא לו', במדבר עמוד קצ"ט - ר')". 

*

"ישיבתו של 'החפץ חיים' - רבי ישראל מאיר הכהן מראדין,  נחשבה בין הישיבות הגדולות בליטא, אמנם במשך שנים רבות נערכו הלימודים והשיעורים בתוך ה'קלויז', של העיירה.

כתוצאה מכך נוצר 'עסק גדול' עם ה'שטנדערס' (סטנדרים), לכל בעל הבית נודע בעיירה היה לו 'שטנדער' במקומו הקבוע, ותלמידי הישיבה רגילים היו להסיט את ה'שטנדערס', ממקום למקום. או שחיפשו פינה נוחה. או אור מתאים ללימוד, או משום שלמדו בחבורותות, וריכזו כמה שטנדערס ביחד.

מכיוון שבעלי הבתים הקפידו על כך, הטיף החפץ חיים מוסר לתלמידיו: 'הרועה בהמה דקה פסול לעדות', כך היה טוען, משום שחשוד על הגזל. וגם זה 'אבק של גזל' - כאשר בני הישיבה עושים עם ה'שטנדערס' של בעלי הבתים נגד רצונם

מה עשה עוד החפץ חיים? הוא היה טורח בעצמו, בכל לילה בשעת חצות, לכבות את המנורות של הקלויז, כדי שהתלמדים ילכו לישון, ואז היה הוא בעצמו מחזיר את השטנדערס למקומותיהם. כך שבעלי הבתים היו משכימים לתפילה ומצאו את הכל בסדר גמור.... (מתוך ראיון שנערך עם הרב מפוניבז' - רבי יוסף שלמה כהנמן ע"י משה יחזקאלי, התפרסם בירחון 'בית יעקב', שנה ד' גליון 52, באדיבות 'מפיהם' – לקט מעשים מגדולי ישראל)".

*

הסדר והנקיון במשנתו של הגאון רבי שמעון שקאפ

כבוד להיות 'שמש' - חסד לרבים
 

"כבוד גדול היה זה לקבל תפקיד בישיבת שער התורה בגרודנא, כמו גבאי, גבאי אוצר הספרים ועוד. מקור להנהגה זו הביא המשגיח רבי שלמה הרכבי כאשר דיבר על נח ששירת את הבהמות בתיבה (הודפס בספרו 'מאמרי שלמה' חלק א' מאמר ט')".

"בתלמוד תורה בקעלם מקום היראה והעבודה, היה אחד מן הכיבודים היותר חשובים להיות שמש בישיבה, זכו לכך רק על ידי גורל או זכויות גדולות ('תורה יבקשו מפיהו', עמוד 124)".

כשמשקיעים ומטפחים רואים הצלחה  

בתקופה הראשונה לבואו של רבי שמעון שקאפה לגרודנא, התאכסן בבית משפחת סובול שהיה משופע בצמחיה שטופחה בהשקעה תמידית על ידי בעלת הבית. כשהבחין רבנו יום אחד בפריחה המקסימה איך שהפרחים מלבלבים ונאים. העיר שיש ללמוד מכך שכאשר מטפחים ומשקיעים רואים פירות (מפי בתם הגברת אלכסנדרוב, שם, עמוד 222)".

"פעם היה זקוק רבי שמעון לצאת לאסוף כסף ובקש מאחד הבחורים לתפור לו כפתור בבגד, וכשתמהו באזניו הרי זה אינו כפתור שמעכב? הגיב: האמת שאין זה מפריע, אבל לא עלינו הרבנית שוכבת חולה ועלול מאן דהוא לראות חסרון הכפתור, ויחשוב שהרבנית לא דאגה שאצא כראוי מן הבית הבית ומכך אני חושש (הרב הלל כגן מרשימות הרב אהרן שרייבר, שם, עמוד 232)".

 "סיפר הרב זלמן דרורי: 'פעם הלכתי עם רבנו במרחצאות בדרוזגניק, וראיתי שהמים מלוכלכים, לכן החלפתי המים. רבנו זכר זה זמן רב. כשהגיע לארץ אחד מתלמידיו, סיפר לי שרבנו סיפר לו אחר שנים שהחלפתי עבורו המים (שם, עמוד 242)".

 "עם היותו של רבנו עני מרוד, ולא תמיד היו בידיו מעות לרכוש בגדים כפי הצורך, אבל היה מקפיד על נקיות בגדיו (שם, עמוד  246, מפי הרב יוסף לב)". 

מעשה שעמדו לסיים מסכת בישיבת בריסק, החליט רבי אלחנן וסרמן לחגוג את ה'סיום' בצורה מיוחדת עם קרואים נכבדים, על מנת להאהיב את התורה על תלמידיו בדרך זו. אורח הכבוד שהתכבד להשמיע את ה'הדרן' היה רבי שמעון שקאפ - שכיהן אז בכהונת רב וראש ישיבה בעיר 'בריינסק' ואשר רבי אלחנן בצעירותו למד מפיו תורה.

לפני התחלת המסיבה עמדו להתפלל 'מעריב'. באמצע תפילת הלחש, הזדרז אחד התלמידים שכבר הספיק לסיים תפילתו, לתפוס לעצמו מקום בשורות הקדמיות. בבהילותו לא נזהר כראוי ובבהילות והפך ספסל על הרצפה. כתוצאה מכך נשמעה חבטה עזה, שבדומיית התפילה הדהדה שבעתיים, דבר שטרד את כוונתו של רבי שמעון.

כאשר הגיע תורו של רבי שמעון לומר את ה'הדרן', עלה אל הדוכן ולהפתעת כולם כשסיים המסכת, הרי שבמקום לדרוש ולפלפל כנהוג בענינים הקשורים בהלכותיה כנהוג, הפליג לדרוש בשיחה מוסרית ארוכה שעסקה בהלכות...דרך ארץ ובנימוסין.

היה זה שיעור מאלף שתוכו רצוף מושכלות וחדירה עמוקה לנבכי הנפש, עמוס סברות הגיוניות כידו הטובה של רבי שמעון, דבר שהשאיר רושם עז על ציבור המשתתפים ('אור אלחנן', חלק א', עמוד צ"ג)".

*

"מסודר למופת היה רבי אלחנן וסרמן, אף כי אמנם הסתפק המועט שבמועט ולא הידר בלבושו, עם זאת הצטיין בנקיון למשעי. הריהוט בביתו היה דל מאד ופשוט, יחד עם זאת, נקיון הבית בצבץ מכל פינה. כלי הבית היו תמיד צחים כשלג. החפצים היו מונחים בסידור מופתי, כל דבר על מקומו. הספרים עומדים בשורות על גבי לווחי עץ מהוקצעים, כל ספר במקומו מסומן במספר, ורבי אלחנן מתיר לכל החפץ לעיין בהם - בתנאי שיחזירם כל ספר למקומו המדויק (שם, עמוד רל"ט)".

        *

 

"סיפר הרב פרץ סטניצקי: 'היה המשגיח (של ישיבת גרודנא) רבי שלמה הרכבי דייקן מאין כמותו - על פי החינוך שקיבל בישיבת קלם ל'סדר', כשראינו אותו נכנס ידענו שהשעה תשע, וכשראינוהו יוצא ידענו שהשעה שתיים (שם)".

*

"רבי שמואל רוזובסקי - ראש ישיבת פוניבז' דרש מכל בן תורה הנהגה ישרה, בנויה על אדני מוסר התורה, שכללה זהירות גם בלבוש ובסדר החיצוני. מעולם לא נמצא רבב על בגדיו, וכך הוא זכה לקדש שם שמים.

אכן, למרות שמעולם לא למד בסלבודקא היה סלבודקאי ושיקף בהליכותיו את 'גדלות האדם' הסלבודקאית, הוא היה נכבד התנהג כנסיך. הרשים בחיצוניותו כמו בפנימיותו.

סיפרו עליו כי בימים שהדרך לישיבה היתה עוברת בחולות וכל התלמידים היו מגיעים לשיעור עם נעלים מאובקות, היחיד שהיה נקי מכל רבב היה רבי שמואל.

על אודות כך סיפר תלמיד: 'פעם הלכתי עם רבי שמואל ברחובות העיר בני ברק, היה חם מאד, הוא אמר לי: 'אילו יכולתי להוריד את הפראק, היה רווח לי'. מה הוא רצה להגיד לי בזה, שמתבייש? לא! הוא לימד אותי שמפני שיודע את חשיבותו, אינו רשאי לעשות זאת.

לא לחינם, כאשר המשגיח רבי שלמה וולבא זצ"ל הספידו, קרא עליו את דברי הגמרא 'חבל על האי שופרא דבלי בארעא [חבל על יופי זה שמתבלה בקרקע]'. הוא אכן היה סמל לאצילות שנובעת מתוך גדלות בתורה.

עדות נוספת אודותיו בהקשר זה, נשמעה מפי תלמידו רבי יעקב אדלשטיין: 'היתה תקופה שלמדנו בבית הכנסת 'הליגמן', קודם שהישיבה  עברה למשכנה החדש. היה אז עוני גדול, ולא היה כסף לניקיון בית המדרש. 

פעם אחת הבחנתי ברבי שמואל כשהוא ממתין עד שאחרון התלמידים יצא את בית המדרש בדרכו לארוחת הצהריים, אז הוציא מטאטא והחל לנקות בעצמו את בית המדרש ('מוסף 'שביעי', קוק שלמה, כ"ד תמוז תשס"ט, שלושים שנה לפטירתו של רבי שמואל)".

*

"באם המושבות, סמוך לשוק העירוני ישבו להם סגל תלמידי חכמים במסגרת 'כולל ללימוד תורת ארץ ישראל', באווירה ישיבתית - כהמשך של אותה אווירה אשר ספגו בישיבות ליטא. בראשם עמד הגאון רבי יצחק קאץ, עליו אמר הרב וולבה [דמות כזאת יכלה לצמוח רק מתוך אסכולת המוסר].

לצד היותם בני ישיבה, נהגו גם באחוות רעים כפי שספגו בישיבות. כחלק מהנהגת הכולל שהתנהל באווירה ישיבתית, התחיל סדר היום בתפילת שחרית והסתיים בסדר לימוד מוסר של חצי שעה כנהוג בישיבות.

רבי יצחק, חניך ישיבת קעלם, התנהג בפשטות קלמאית: מידי ערב שבת נהג לשטוף בעצמו את רצפת הכולל, ולסדר את ספסלי בית המדרש. עם סדרי לימוד של בן ישיבה (א' הכהן, מוסף 'יתד נאמן', פסח תש"ע)".

*

הסדר והנקיון במשנתו של רבי מיכאל דב ויסמנדל:

"...וכך היה רבנו (רבי מיכאל דב ויסמנדל) אומר בדבר נקיון הבית (הישיבה) והסביבה, כאשר בתקופה אחת (קיץ תשט"ו) ראו שהגוי שממונה על נקיון הישיבה משתכר לעיתים תכופות. רבנו החליט לחייב את כל הבחורים באחריות על נקיון המקום. היו אז שמונים בחורים בישיבה, וקרא לחמישה בחורים ומינה אותם לגבאים. כל גבאי יהיה ממונה על ט"ו בחורים, ובכל שבוע תצטרך קבוצה אחת לנקות את כל הבנין והסביבה. אחרי כן קרא לכל הבחורים ואמר להם: 'אין לי שום היתר ללכת ולקבץ כסף עבור נקיון השלחנות והחדרים שלכם, אלא כל אחד חייב להיות בעל אחריות על עצמו ולנקות אחריו'.

הוא הציע לפניהם את התכנית הזו ושאל אותם אם מסכימים, כמובן שאף אחד לא העז להתנגד, וכך היה. ועשה חבורות וראשי חבורות, וכל שבוע היתה חבורה אחרת שניקתה את כל הבנין וסביב לבנין (מפי רבי עזריאל טאובר)".

וזה לשונו אשר כתב על כותל הבית מדרש:

"למען בית מדרשנו זה - המצווה והחוב נתון על כל אחד ואחד מן בני בית המדרש לעשות עבודה בכל ערב שבת על שעה אחת  - לנקות את הבית, איש איש על משמרות - כפי אשר יאמרו לו הגבאים הממונים על כך, ואלו הם ....

אין דבר בעולם מתקיים בלא סדר - וכבר אמר איוב (י', כ"ב) 'צלמוות ולא סדרים', שכל דבר שהוא בלא סדר חס וחלילה מביא לידי כליון, וא"כ מה זה יהיה סימן של ביהמ"ד  - לא סדר ולא הנהגה?!

לכן במטותא מנייכו (בבקשה מכם) לקבל עליכם הסדר הזה באהבה, ולעשות בזריזות ובזהירות. ומאחר שאנו לומדים כעת בספר חובת הלבבות כמה הוא מדקדק שיהיה יחוד כל מעשה לשם שמים - ויהיה גם מעשה זה לשם שמים - וכיצד? הרי אמרו חז"ל בסוף מסכת סוטה ש'נקיות מביאה לידי טהרה, וממדרגה למדרגה, עד רוח הקודש'. ומאחר שתחילת המדרגות היא נקיות, לפיכך יצר הרע שולט בדבר הזה, כי ירא הוא שסוף כל סוף יבוא אדם על ידי זה למדרגות עליונות, עד רוח הקודש, וממילא שבהיפך כנגד יצר הרע, אפשר לכוון לשם שמים בדבר הזה - וכן יהי רצון".

וכך נהגו עד סוף ימיו, היה סדר טוב מאד, והנקיון שלט בכל על הצד היותר טוב. הבחורים נהנו, ובאותו הזמן למדו להתנהג בדרך סדר ונקיון. כמובן שהקבוצה שהיתה ממונה על הנקיון של השבוע ההוא, היתה משגיחה על הבחורים האחרים משך כל השבוע שלא ילכלכו, ועל ידי הסדר הזה השגיח כל אחד על עצמו יותר.

רבנו נתן כח רב לגבאים כדי שיצייתו להם, וקרה פעם שבחור אחד לא רצה לציית לציווי הגבאי, סטר לו הגבאי על פניו, והלך הלה והתלונן בפני רבנו, רבנו קרא לגבאי ואמור לו: 'מדוע לא נתת לו שתי סטירות?'

וכן היו הגבאים ממונים גם על חימום בנין הישיבה, שהוסק על ידי פחמים, וכל שלוש שעות היו צריכים להכניס פחמים נוספים. הגבאים סדרו שהבחורים שלמדו עד שעה מאוחרת בלילה, יכניסו פחמים קודם שהלכו לישון, והגבאים משכימי קום הוסיפו עוד פחמים בבוקר, כך חומם הבנין בכל שעות היום והלילה. בכל יום שישי היו מנקים את התנור שנתמלא אפר והוציאו את כל האפר לחוץ, ואחר כך היו מניחים פחמים חדשים שהודלקו על ידי קסמים קטנים.

כשהיה מעורר את התלמידים היה מתבונן קודם בכמה פרטים מסביב: כגון באופן השכיבה, אם הכין מים לנטילת ידים ובנקיון של החדר...".

*

לסיום, הנה מעשה ששמעתי מפיו של הגאון רבי יהודה עדס שליט"א על אודות רבו רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל:

'היה זה בעת שכיהן כר"מ בישיבת 'קול תורה', והנה, בעודו מוסר שיעור לפני התלמידים, שלח רבי שלמה זלמן ראש הישיבה שליח לקרוא לאחד התלמידים, אשר הותיר את מיטתו כשאינה מסודרת, שיבוא ויסדרנה.

הרב עדס ביקש מן השליח לשאול את ראש הישיבה: 'האם הדבר אינו סובל דיחוי, ומדוע יש לעשות זאת על חשבון השיעור?'

השיב רבי לשמה זלמן: 'כי אין כל תועלת בלימוד תורתו של זה, כל עוד אין הוא מבין את חשיבות הסדר, וחי הוא את חייו כאילו הם שדה קרב'.

הוסיף על כך הרב עדס ואמר: כי הוא עצמו טורח ואוסף את בדלי הסיגריות אשר הושלכו אחר אי כבוד אל הרצפה בין כתלי הישיבה. להורות כי מבן הישיבה דרושה עדינות נפש יתירה הנובעת בין השאר גם מסביבה נקיה.

*

נדמה כי יש בתיאורים ובציטוטים אלו די והותר, על מנת להציג תמונה נכבדה של גדולי תורה, המעמידים את הסדר והנקיון בראש סולם ההנהגות הנדרשות מבן תורה. לנו לא נותר אלא להציב את הדברים בראש מעיננו ולנהוג בהתאם.

***

הרב שטיין שזכה ללמוד בחברותא עם האדמו"ר רבי משה יהושע הגר מויז'ניץ  מעיד: הרבי היה האדם הכי מסודר שפגשתי מעודי (מתוך ראיון בעלון 'שיחת השבוע').