יוזמה ברוכה של קק"ל לטובת תושבי שכונת הר נוף

 

בקרוב, כך אנו מתבשרים על ידי קק"ל, מתעתד להיחנך אי"ה ביער ירושלים שביל הליכה שיוביל משכונת 'הר-נוף' אל עבר שכונת 'עין-כרם', וממנה אל בית החולים 'הדסה'.

היוזמה שזכתה לעידוד ולליווי 'המינהל הקהילתי' החל מיציאתה לדרך, החלה בעקבות פנייתו של תושב השכונה, אשר נאלץ לצעוד רגלית בתקופת החגים אל עבר בית החולים הדסה.

תוך כדי צעידה בדרך היער - המובילה אל עבר בית החולים, עלה במוחו הרעיון להפוך את הדרך למסלול רשמי, מוכר ומשולט, שישרת את כלל תושבי השכונה. 

מן הראוי לציין, כי מעלתו הבולטת של השביל, הינו הקיצור המשמעותי - בעוד והליכה בתוואי הכביש - החולף בשדרות הרצל, ומשם, דרך קרית מנחם ועד לבית החולים, אורך למיטיבי לכת, פרק זמן שבין שעה וחצי לשעתיים. הרי שההליכה בתוואי היער, אורכת בין 50 דקות לשעה ועשר דקות, ורובה נעשית בתנאים נוחים מאד. 

בעצה אחת עם הנהלת המינהל, הוחלט לפנות אל קק"ל בפניה רשמית, להציע בפניהם את הרעיון למסד את השביל הקיים, ולהופכו לדרך מוכרת שתשרת את כלל תושבי השכונה.

בקק"ל קבלו את הרעיון בברכה, והסמיכו את מר גידי בשן רכז אזור ההר להוציא את הפרויקט אל הפועל.

בפגישה שהתקיימה בשטח המדובר, בין מר בשן ויחידת הביצוע של קק"ל, לבין נציג המינהל, הוחלט על הכשרת מדרגות מתאימות, שתחברנה בין נקודת היציאה אל השביל - בתחתית גרם המדרגות המוביל אליה מרחוב אבן-דנאן, לבין כביש היער המוביל אל חלקו העיקרי של המסלול היורד דרך 'השומרה', ממנה לנחל רבידה, ומשם אל עבר שכונת עין-כרם.

כאמור, לפני מספר ימים התבשרנו על ידי קק"ל, כי שלב הכשרת המדרגות הושלם, ובנוסף, הוצבו עמודי הכוונה, ובהמשך, בקרוב ממש, כך נקווה, יסומן השביל ע"י הוועדה לסימון שבילים, בצבע אחיד לכל אורכו, עד לפאתי בית החולים.

מן הראוי לציין, כי חלקים גדולים מן השביל, אינם חולפים בשטחים הנמצאים באחריות קק"ל, אף כי הם משמשים כבר כיום כחלק ממסלול הליכה מוכר, המשרת בעיקר את תושבי בית-זית העושים את דרכם להדסה. כך שקק"ל תהיה אחראית אך ורק לקטע העובר בתחום יער ירושלים. שאר חלקי השביל עוברים בדרכי עפר קיימות - בשטחים שאינם בניהול קק"ל.

בנוסף, יצוין, כי נבחנו גם ההשלכות ההלכתיות על ידי מומחה מוכר בתחום העירוב, ונמצא כי השביל כולו מצוי בתוך תחום שבת, אף כי לא בהכרח כלול כולו בתחום העירוב. 

בקרוב, כך מקווים בקק"ל, נתבשר אי"ה על השלמת המלאכה, אז גם יבואו פרטים נוספים ואף תצורף מפה מלווה בהסברים מפורטים, שתכיל אי"ה את תיאור התוואי לכל אורכו.

כאמור, מדובר ביוזמה ברוכה, שללא ספק, יפיקו ממנה תועלת מבורכת תושבים רבים, שיוכלו לצעוד בה בבטחה ולחלץ את עצמותיהם, גם ללא שום קשר עם נקודת הסיום.

 

כאן בונים אדם

מאמר זה פורסם בשעתו, לפני כמה עשורי שנים, בכתב העת הייחודי - 'נצוצות' (על ידי הרב ישראל פרידמן - כיום סגן העורך של העיתון יתד נאמן, בעריכת הרב משה גרילק). תוכנו שנותר אקטואלי גם כיום, יש בו בכדי להציג דוגמת מופת לגדול בישראל שהציב את סולם חייו על אדני הסדר, ולשמש כתמרור להנהגה הראויה לבן תורה. 

הוא חושף תמונה מדהימה של סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם שבני עליה עולים בו.

הוא פותח חריך הצצה אל כור ההיתוך לעצוב אנושי, מפעל לבנין אדם - 'כאן בונים אדם' - 'כאן', הכוונה לקלם, עיירה קטנה בליטא.

בקלם פעל גדול המוסר הסבא (כפי שכינוהו) - רבי שמחה זיסל זיו, איש ששלט בעצמו שליטה מוחלטת והקים בית ספר לחינוך מיוחד. תלמידים מעטים התקבלו אליו - תלמידים, שצמחו כולם, כענקי הרוח היהודית. פרופיל של אדם ומוסד.

 ***

המפתח האמיתי אל הלב

סדר לימוד קבוע היה לו ל'סבא'. סדר קבוע, אותו לא הפר מעולם. שום רוח מצויה ושאינה מצויה, לא היתה מצליחה לגרום לו לשנות מן הקביעות שקבע. כי בתכונת הסדר הוא ראה את המפתח האמיתי ללבו של האדם המחפש את השלמות.

השלמות האישית תלויה בשליטה העצמית, וזו משתלשלת מתכונת הסדר, כך הבין. הסדר המוחלט היה קו האופי הברור ביותר באישיותו הכבירה.

היו שניסו להעמיד תכונה זו במבחן. היו שלא האמינו שהאיש הזה לא יתכופף בפני הנסיבות, ובתנאים מסוימים הוא כן ישנה מנוהגו:

'הסבא', היה שקוע בתלמודו, בחדרו. הלמות פרסות סוסים נשמעה היטב ברחבה שלפני הבית. מהמרכבה ירד יהודי עשיר, מגדולי העשירים, שרצה לשוחח עמו בעניין נחוץ.

'היכן נמצא רבי שמחה זיסל?' שאל ברחבות הלב, כדרך אלו שנדמה להם שכל היקום הדום לרגליהם.

***

השעה היתה 8.30 בבוקר. 'הזדרז להיכנס', דחקו באורח. 'בתשע בדיוק יחל סדר הלימוד שלו, ואז איש לא יוכל  להפריע לו יותר'... הדברים העלו בת שחוק גאה על פניו של האורח רם הדרג. הוא, ששועי עולם ושרי פלכים משחרים לפתחו, הוא, שקברניטי מדינה ממתינים בתורה מתמשך ליד דלתו, הוא עם ה'אני' המנופח שלו, לא יורשה להיכנס בשעה 9.00? כדי להוכיח לסובבים את רום מעמדו, השתהה במתכוון. רק בתשע החליט להיכנס.

אולם, הדלת כבר היתה נעולה...

האיש נקש עליה בחזקה. ללא הועיל. הוא גם חבט בה בעוז. הדלת לא נפתחה. המקל המעוטר שבידו כמעט ונשבר מן המהלומות. שום דבר. הדלת לא נפתחה. רבי שמחה זיסל המשיך בתלמודו...

ארע פעם שבנו יחידו נקע את הרגל. 'הסבא' מיהר לשגר אליו שליח, לדרוש בשלומו. באותה עת התגורר הבן בעיר אחרת. כששב השליח, כאילו התעלם 'הסבא' מבואו. הוא לא שאל מאומה. רק במוצאי שבת, לאחר שהשלים את כל חובת תלמודו השבועית, נפנה אל השליח: 'מה מצבו של בני?' שאל.

בוודאי, שמצבו של בנו עניין אותו. אבל ממקום מושבו, הן לא יוכל לעזור לו. אלא מאי? רק סקרנות אישית. בשל כך, אל לו לשנות את סדר יומו. שליטה עצמית...

***

הסופר פרידמן ('התור' ירושלים תר"פ - גליונות י"א - י"ב - י"ג), משרטט תיאור חיצוני של 'הסבא:

"... צווארון לבן ומגוהץ, מנעליו מצוחצחים, נוצצים. דיבורו בנחת עם הבריות, בנימוס ובנעימות. מלה בסלע ועיניו חודרות כליות ולב...".

חיצוניות מסודרת מלמדת על פנימיות המסודרת. הוא ראה קשר ברור בין השנים - בדרך חינוכו של האדם. כאשר מידי פעם נסע לבקר את בנו שלמד באחת הישיבות, נהג לפקוד את חדרו בפנימיה, לפני שנכנס לבית המדרש לפגוש את בנו ואת רבותיו. אם מצא את ארון הבגדים של בנו מסודר כראוי, אם כל חפץ היה על מקומו, הסיק מכך שבנו מסודר גם בלימודיו ובתכנית חינוכו האישית. עד כדי כך הקפיד בנידון, שכאשר באחד מביקוריו מצא רישול ואי סדר בארון הבגדים, חזר 'הסבא' לביתו, מבלי לפגוש את בנו. הוא כבר לא היה צריך. הוא ידע שהוא חשף התדרדרות מה ברוחניות. מן הבית הריץ אליו מכתב תוכחה, בו הטיף לו מוסר על אי הסדר שגילה אצלו, אי סדר המלמד על אי סדר בנפש ובמחשבה אצלו, אצל רבי שמחה זיסל עצמו, הפך הבגד לראי מבריק של הנפש.

קרה, כך סיפרו התלמידים, שבגד בו השתמש במשך כעשרים וחמש שנה, נראה כל כך חדש, עד שבטעות בירכוהו באמירת 'תתחדש'...

וגם בגד מיוחד היה לו, בגד הכעס. הוא תיקן לעצמו תקנה: לא לכעוס - אלא אם כן ילבש בגד מיוחד לכך. בגד זה, מיותר להזכיר, היה כמעט ללא שימוש. נאמן לשיטת קלם, בגד זה היה מחסום בפני התפרצות ספונטנית של פרצי זעם, הפוגמים בשיקול הדעת. אם יש צורך לנזוף, להעניש, הרי רק צלילות הדעת. רק לאחר שההחלטה על כך עברה את שיפוט ההכרה והתקבלה לא תחת הלחץ של הרגשות הסוערים. שהזולת לא ייעלב, חלילה, בגלל פרץ של כעס לא מבוקר, אלא יעבור תחת שבט הביקורת רק בגלל מעשהו נטו, מעשה הראוי לנזיפה...

***

סוף מעשה, כמובן, במחשבה תחילה: 'האדם בלי מחשבה, הרי הוא כסוס וגמל - באשר כל האדם הוא המחשבה', ציטט 'הסבא' את אריסטו. אחד המפריעים למחשבה נכונה ומרוכזת, הורה ולימד 'מאלף החיות' שבקלם, זהו פיזור הנפש. מנקודת בסיס זו החלה הפעלת התוכנית. הצעד הראשון למנוע את פיזור הנפש, היה להגיע למנוחת הנפש. בלעדיה, לא תיתכן שום פעולה מדרכיה ומרכזת. לצורך כך נעשו בקלם פעולות 'אילוף'. לצורך כך נדרש דיוק וסדר. גם סדר חיצוני משפיע על הנפש. זהו המבוא לייצוב הפנימי. סדר בבגדים. סדר במקום המגורים. סדר בתנועות. ואם כי אולי כך נראו הדברים מבחוץ, לא היתה זו הרובוטיקה ששלטה כאן, למרות בטוייה החיצוניים. למעשה היו אלה תוצאות השיטה הקלמאית.

 ***

את הצלחת חינוכו תיאר הסבא באגרת אחרת: "...על כן, תשורר על הבנים שמחה עצומה ותשוקה נמרצה, לא לפי ערך הדור הזה, לעלות למעלה במעלות האדם בכבוד והדר, אשרי עין ראתה...".

אשרי עין ראתה את התלמידים המאומנים בשמירת הסדר. כאשר נקבעה שעת התפילה לשמונה בבוקר, צלצל האורלוגין הזקן והמכובד שמונה צלצולים כבדים. באותו רגע, כלומר, באותו רגע ממש, כבר עמדו הכל נינוחים במקומותיהם כאנשי צבא במסדר, ממתינים להוראה. רגע קודם לכן, לא עמד שם איש ואיש לא היה בבית המדרש.

*** 

המטבע שנשארה

 

בקלם ראו צורך לעצב את הכוחות, בעודם באיבם, בגילם הרך, בטרם הושרשו. שיח קטן, אפשר ליישרו בנקל. די לתמוך בו במקל. עץ עב גזע, לעומת זאת, ישאר בעקמומיותו. התרגילים הטכניים, המעושים למראית עין, היו חלק מתוכנית קבועה ומפורטת, לצד עבודה אינדיווידואלית, איש איש לפי דרגתו. כל מידה זכתה לטיפוח מיוחד. כל מידה הוכנסה לכור ההיתוך שלה. היא לא הבדילה בין חיוב ושלילה. באותם האמצעים בהם השתמשו כדי להשריש כוחות חיוביים, באותן שיטות עקרו את השליליים. לצורך כך היה דרוש סדר פקודתי, כמו צבאי. מעמידה על המקום דרך הילוך בדרך, בואכה שבת וקימה, משרוך נעל ועד כפתור בגד. בקלם לא יתנו לשום דבר, להפריע את מנוחת הנפש. זה היה 'כרטיס הביקור' המקומי. מתיאור שנותר מהימים ההם עולה, שזה היה גם 'כרטיס אשראי'.

נקיונו של בית התלמוד בקלם, היה לשם דבר. בכל זוויותיו עמדו פחי אשפה. מעולם לא קרה שמישהו השליך דבר מה על הרצפה. שום דבר לא ארע באקראי. הכל היה מחושב, מדוד. כך ארע שאחד ממבקרי הבית, שכח במקום את מקלו. שלוש עשרה שנים חלפו מאז. זה היה פרק זמן ממושך דיו, ששר השכחה ישליט סדר. המבקר, בעל המקל, כמעט שכח ממנו. למעשה, התייאש. לימים, הזדמן לקלם. אך כשנכנס לבית התלמוד, גבותיו הזדקפו בתמיהה. לא יאומן כי יסופר, המקל היה מונח שם ! בדיוק באותו מקום בו הניח אותו שלוש עשרה שנים לפני כן. הוא אפילו לא הוזז ממקומו... וגם המטבע, כך סיפרו בקלם, נשארה שנים ארוכות על אדן החלון. פעם, מישהו הניחה שם, וכך נותרה במקומה.

כאמור כבר לעיל, היה זה דבר בעל ערך חיצוני לכאורה. רק לכאורה. כי לאמיתו של דבר היה זה צוהר למעמקי הנפש. היו אלה תופעות לוואי חיצוניות, שציירו בצבעים ססגוניים ומרהיבים את תמונת המתרחש בתוכם של התלמידים, בפנימם.

ריסון הכוחות הפנימיים, הנהגה אישית ואורח חיים קבוע, מדוייק ומיושב, יביאו גם לדעה יציבה ומעשים מיושבים, אמרו שם. אדם שחיצוניותו אינה כשורה, אות הוא וסימן שיש ליקוי בפנימיותו. מי שחפציו מבולבלים, גם רעיונותיו מבולבלים. מי שאיננו מקפיד על נקיון ביתו וגופו, אינו מקפיד גם על טהרת רוחו. משום כך היו כמה טיפות מים שנשפכו על הרצפה מבלי משים, לטראומה בלתי נשכחת. זוג ערדליים הפוכים, הרעישו מוסדות ארץ צעד אחד מעל הגדר - הפך לשערוריה.

פעם, בערב יום הכיפורים, הגיע ה'סבא' לבית התלמוד. השעה היתה שעת בין הערביים. עוד מעט יכנס היום הקדוש. הלבבות מחסירים פעימה. חרב חדה מונחת על 'צוארו של אדם'. 'מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים...' זהו ! מי במים, נבעת רבי שמחה זיסל, כשהבחין בכמה טיפות שנשרו ממיחם התה והרטיבו את הרצפה. הוא כינס את כל התלמידים והשמיע באזניהם דברי כיבושין. הדעת הקלמאית לא סבלה פיזור נפש כזה.

נאמנותו של ה'סבא' למשימתו היתה מוחלטת. הוא לא יתן לעשות מלאכתו רמיה. עבודת המידות נוקבת היא. דקה כנימה. קשה כשאול. על קוצו של יוד. כחוט הסערה. הדבר הפך למנהג בקלם. מי שיצק תה, רוקן את הטיפות האחרונות שנשארו תלויות בברז. כדי שלא תטפטפנה, חלילה, ותלכלכנה את הרצפות... ואם פעם זה קרה, הרי ששיחת התוכחה מיהרה לבוא.

ופעם, עבר סוחר נודד ליד 'בית התלמוד'. מסקרנות, סר אל הבית. הוא נכנס לתפילת ערבית והבחין בתלמידים היושבים בסדר מופתי. הקמטים במצחם הסגירו את הרצינות, כמו שאוזניהם הכרויות וראשיהם המורכנים הסגירו את העצבות. הכרתם נכוותה ברותחין. ובחלל ניסר קולו של מרן ה'סבא'. הקול היה קודר משהו, מתנגן בתוגה, מוכיח ומייסר. חטא חטאה קלם! מה תוכן הדברים? תמה האורח לרגע, שלא היה מורגל בכגון אלה.

כשהתוודע לסיבת הדברים, לא ידע כיצד להגיב. הערדליים של אחד התלמידים לא היו במקומם. זוג ערדליים הפוכים, וה'סבא' לא יתיר השתרשות של קוצי אי סדר. הוא לא ילין פירצה חמורה כזאת בירכתי הנפש, כדי שחלילה לא תתפרץ עוד יותר. כדי שהערוגה לא תכוסה בדרדרים.

ואילו אותו סוחר, האורח לרגע, לא הצליח להכיל את המראות והקולות. הוא יצא והכריז ש'קלם הוא בית משוגעים'. כלי הכרתו המצומצמים, לא יכלו לקלוט התעסקות אובססיבית שכזאת בזוג ערדליים הפוכים. אבל, רבי שמחה זיסל עצמו, כשהגיע לאזניו התואר שהדביק הסוחר הלז לבית התלמוד שלו - אימץ אותו ללבו: 'נכון, קלם הוא בית משוגעים. נכנסים משוגעים ויוצאים ממנו בני אדם, בריאים ברוחם...'.

*** 

לשם מה בונים חומה?

פעם הגיעו התלמידים ל'בית התלמוד' לתפילת שחרית ומצאו את השער נעול. אחד התלמידים טיפס על הגדר ופתח את השער מבפנים. רבי שמחה זיסל נבעת ונרעש כולו. הוא חש בפירצה שבחומת המידות. החיצוניות, הרי, מלמדת על הפנימיות. השפעת הגומלין ביניהם מוכחת. לשם מה נוצרה החומה, הגדר? שאל בשיחה נוקבת, עם תום התפילה. גדר נבנתה כדי שלא יעברו עליה. היא נוצרה כדי שלא ידלגו על גבה. מישהו שינה כאן ממנהגו של עולם. משהו התקהה באחת מזוויות הנפש. כי אם מחיצה אינה מעצור, הרי יכולים מחר לפרוץ את כל גדריו של עולם זוהי הפרת סדר מסוכנת, פנימית יותר מאשר חיצונית. זה עלול להצביע על הסרת חסינות מפני פריצת כל הסייגים, חלילה. קלם הזדעזעה. אירוע מסוג זה היה בעיניה עלבון מר לחינוך. כמו ראתה במעשה זה, צעד ראשון להפקרות נפשית מוחלטת.

סדר ומשטר, גרס ה'סבא', היא הדרך להשגת המטרה, התכלית. לאחר שהדבר יהפוך לקנין בנפש, לחלק מן האישיות, יושפעו מכך כל המעשים ולא יהא עוד צורך בתרגולת. הדברים יתבטאו, מאליהם, בחיי היומיום. כלומר, יהפכו לטבע ראשון.

 

והיו גם מה שמכנים היום להבדיל בין קודש לחול, 'עבודת רס"ר'. במחנה כמו במחנה. רק שבניגוד לחיילים בצבא כלשהו שהמטיל עליהם משימת אחזקה שוטפת חש שהמעשה הוא להם לזרא, הרי בקלם, מי שזכה בכך, לבו היה טוב עליו. היתה זו מלאכתם של 'בעלי מדרגה', כלומר - המעולים במידותיהם הנפשיות. שהרי מידותיו של אדם, כמו כוכבים במסילותם, רבות הן ומנוגדות. זו מושכת לכאן וזו לשם. כוכב זה נותן מחומו, האחר מקרר. זה תורם את כוח המשיכה, האחר את כוח הצנטרפוגה. רק השילוב המושלם ביניהם, יוצר את ההרמוניה הנפלאה. כך גם הטיפול במידות. רק ההשלמה, ההרמוניה, יוצר את המופלאה שביצירות: 'אדם' ! אכן, לא הכל הגיעו למדרגת 'שטיפת רצפות'. לא הכל האמירו אל פסגות כה גבוהות - לעבור את הגמרא, את ספרי המוסר, התפילה ועוד, ועתה, בהבנה עמוקה חודרת תהומות, להגיע לשלב הסמרטוט.

בפעולות אלה ראה ה'סבא', חיזוק המידות הטובות. הן חסכו כסף לאחזקת תורה. אך בעיקר היו בהן זריזות, הטבה לזולת וסדר. יהושע - משרת משה, זכה, לפי דברי חז"ל, לסדר את ספסלי בית המדרש. ה'יהושע'ים' של קלם, שטפו את הרצפות, ועימם את שיירי המידות הרעות.

כשהגיעה אמו של אחד ממצטייני קלם לבקר את בנה, היא לא האמינה למראה עיניה. בנה, בן התפנוקים, זה שידו הוורודה והמעודנת מעולם לא נגעה במלאכת כפיים, שוטף רצפות בבית ד'?! מושגי הכבוד שלה שגובשו בבתי המידות של העיר הגדולה קניגסברג, התקוממו למראה הנער-בנה, הרוכן על הסחבה. לבה שקע למעמקים לנוכח עיניו הנוהרות מאושר של בנה. היתכן? בתקופת שהות כל כך קצרה, נמחקו ונמחו כל עקבות הפינוק האריסטוקרטי? ! מה קרה לבני? ! היא זעקה בקול מחאה.

אבל עיניו של ה'סבא', יקדו. עולם הפוך הוא רואה. קולו היה חדור חמלה. הוא נעץ מבט אוהב בתלמיד הרכון על סמרטוטו, ואמר 'מי שמטאטא כאן, מטאטא ומנער את כל העולם כולו! ! !'

 

בפנים, בין כותלי הישיבה, הוא גילה את ה'נטלה' - אותו כלי פשוט המשמש לנטילת ידיים. הכלי היה תמיד מלא, נכון לשימוש. כל חניך שמסיים ליטול את ידיו, ממלא אותו מחדש לשימוש הבא בתור. הכל משרתים של הכל! מיצוי העליון של התביעה האלוקית מן האדם: 'המלכת את חברך...?'

סוף דבר: המאמר הסתייע בסדרת הספרים 'תנועת המוסר' לרב דב כץ. לימים נלמד בכיתת m.a. באקדמיה. עם זאת הוא מאפשר לנו להבין מהו בן תורה ומהי הדרישה מבן ישיבה.

 

נפש בריאה במקום בריא

בעבר בכר הבאתי כאן ציטוטים שונים שהובאו בעלון 'קול ברמה'. להלן מספר ציטוטים נוספים, המפנים זרקור אל עבר הנושא הטעון שיפור. הדברים מדברים בעד עצמם.   

 

 

 

 

מאזן שנתי

עם דמדומי שנת התשע"ד שחלפה עלי לטובה, בטרם תעביר את תפקידה אל שנת התשע"ה - הבאה אחריה במילוי התפקיד ההיסטורי, ובכדי שלא אמצא עצמי חלילה 'תוהה' על הראשונות ושואל את עצמי: הכיצד זה לא הותרתי את חותמי על חיתומה של השנה?

לפיכך, רואה אני לנכון לערוך 'חשבון נפש' קצר וממצה עם תחנות שונות שעל פניהן חלפתי במהלך השנה שחלפה, תוך שאני נושא את עיני אל הסביבה, ומבקש לבחון: האם אני יוצא מכאן עם איזה שהוא מסר סביבתי?

התמונות השונות שאני מצרף כאן, מהוות מדגם לא ממצה למסרים השונים שאני מנסה להעביר במאמרים השונים שהעליתי כאן לאורך תקופת חייו הקצרה של הבלוג. תבואנה אותן דוגמאות שיצאו מן הכלל, ללמד על הכלל כולו - גבאי בתי הכנסת ונאמני-הנקיון הלא רשמיים, במקומות פזורותיהם השונים, הפועלים כולם למען המטרה המשותפת והנעלה של הפיכת השהיה בסביבתם לנעימה ולתרבותית יותר.

***

אפתח בכבוד האכסניה של בית המדרש 'תולדות-אהרן' בשכונת 'מאה-שערים' הירושלמית, אותה שכונה ואותה חסידות הזוכות מעת לעת לקיתונות של ביקורת - פעמית רבות ללא כל אבחנה ובצורה גורפת, הכורכת יחד רעים וטובים. כאשר, מטבע הדברים, אותם יחידים יוצאים נפסדים בשל חזות הכלל, ואין ניתנת להם כלל זכות התגובה, כפי שניתן להתרשם מן הדברים הבאים - אותם מצאתי בספר 'מאה שערים שלי' שהוציא זה עתה לאור, ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר: 

"מעניין להביא כמה משפטים שכתב אלי חוקר-עמית, ובמיוחד הקטע האחרון, על ביקורו במאה שערים בשעה שטרם כניסת השבת:

'בהתחלה יש תנועה תזזיתית לחוצה, שנקטעת בצפירות המשתיקות את ההמולה. אחר כך הולכים הגברים ובניהם לבתי הכנסת, נקיים וממורקים. בעקבות הגברים יוצאות הנשים לשוח בניחותא בין כיכר השבת למחנה שנלר. העגלות עמוסות תינוקות, וסביבן משתובבים ילדים בחולצות לבנות. לפתע, גל של 'לקראת שבת לכו ונלכה' פורץ ממניינים חבויים מעבר לכל פינת רחוב.

לאחר תפילת ערבית יוצאים הגברים מבתי הכנסת וחוזרים לביתם, ומזלגות וסכינים מקרקשים, ומבעד לחלונות הפתוחים נשמעות זמירות שבת, מתגעגעות ודועכות, עד ששבה הדממה.

ועל הקירות גרפיטי וכתבי פלסתר המאשימים זה את זה, וכולם את המדינה במעשים שהנייר לא אמור לסבול. האותיות שחורות משחור, והמילים אכזריות. אבל האנשים מאירי פנים, שוחקים ויפים'.

ועוד בענין זה:

'בערב סוכות תשל"ב, התבטא ראש העירייה טדי קולק ש...צריכים לשרוף את מאה שערים. גם ישיבת מועצת עיריית ירושלים לא הורידה את הלהבות שהוא יצר בהבל פיו, וכעבור עשור התבטא שופט בית המשפט העליון - בתפקידו על מערכת הבחירות - שמאה שערים מטונפת ומלוכלכת. אף הוא לא חזר בו אם כי הצהיר כי התכוון למודעות הרחוב ה'ענקיות', הן במערכת הבחירות ובמיוחד במודעות האבל שהן חורגות מכל פרופורציה ומודבקות בצורה פראית ובלתי מתחשבת, ובעיקר אינן נתלשות גם לאחר זמן' ".

עד כאן מתוך ספרו של קלוגר.

***

לא אכנס כאן לסוגיה סבוכה זו, שניתן למצוא לה סנגורים רבים, לצד קטגורים רבים. אלו מימנים ואלו משמאילים. את אשר יש לי לומר בענין הצגתי בעבר, אף הקדשתי לכך רשומה מיוחדת, ומן הסתם עוד יזכה הענין להתייחסות נוספת.

עתה, ברוח הימים שאנו ניצבים בפתחם - ימים של סליחה ויציאה לדרך חדשה מלווה בתקוות חדשות, אתן ביטוי דוקא לצד היפה של התופעה, ואבקש להוכיח כי גם אם הפרהסיה זקוקה עדיין לשיפור משמעותי, הרי שדוקא הרוח הרווחת בקרב תושבי השכונה, אינה זוכה לביטוי המגיע לה בתודעה הציבורית.

שתי התמונות המצורפות בזה, תמלאנה אם כן, את תפקיד מלמדות הזכות על פרטים נוספים רבים, שמטבע הדברים אינם תופסים כותרות, ובוודאי אינם מוצאים את מקומם על גבי קירות הרחוב.

האחת, מהן, מספרת את סיפורם של גליונות הנייר הרבים, הנושאים על גבם דברי תורה שונים, ומבלי משים מוצאים את דרכם אל האשפה. אז נכון, שלא מדובר כאן בקריאת קודש למחזור נייר. אולם, יש כאן בהחלט, קריאה לסדר מתבקש ורצוי, במקום הומה אדם שכזה, הזוכה בימות השנה בכלל, ובתקופת חגי תשרי בפרט, לביקורם של אלפים ורבבות, הפוקדים אותו מידי יום. 

***

מכאן, בתפנית חדה, לעיר בני ברק, שם צדו עיני שתי מודעות כתובות בכתב יד נאה ומסוגנן, שתלו בחדר המדרגות של הבית ברחוב חזון איש מספר 5. כאן, כבר אין מדובר בבית מדרש, כי אם בבנין מגורים מצוי, שזכה לאכלס בקרבו את הגאון רבי אריה לייב שטיינמן שליט"א. עובדה שהפכה אותו למוקד משיכה מרכזי, עבור מאות ואלפים הפוקדים אותו לאורך השנה. לצד הזכות הגדולה, נפלו, מטבע הדברים, בחלקם של השכנים, גם לא מעט חובות. שתיים מהן באות לידי ביטוי במודעות שהוצבו בסמוך לדירתו של הרב הממוקמת בקומת הכניסה אל הבנין.

מה בסך הכל מבקשים השכנים, ואולי, באי כוחם - בני ביתו של הגאון שליט"א באמצעות המודעות? האחת מבקשת: 'לא להשאיר חפצים אישיים בחדר המדרגות. לשמור על ניקיון חדר המדרגות והחצר. להימנע מהשלכת פסולת ובכללה בדלי סיגריות'. חברתה מבקשת להבהיר: 'כי עיתוני 'יתד נאמן' (גם אלו המונחים ברצפה) שייכים לשכנים ואינם הפקר'. זה הכל. לגיטימי בהחלט.            

***

ואל התחנה הבאה ב'מסע-ההתעוררות'. בה נמצא את עצמנו בעיר הדרומית אופקים, שם, במסגרת שיחה שערכתי עם סגן ראש העיר הרב אברהם דייטש, במהלך הקיץ האחרון, נוכחתי בהגעתה של מהפכת המיחזור עד לפתח לשכתו שבבנין העיריה.

אז נכון שאין בדבר משום חידוש יוצא דופן, מדובר בתופעה שכבר מזמן חוצה מגזרים ומעמדות. אולם, בכל זאת, נחמד לקבל מעת לעת, חיזוקים לנורמות-סביבתיות רווחות. כשמדובר באיש ציבור חרדי, הרואה חשיבות בעצם חיזוק המגמה, הדברים מקבלים משנה תוקף.

בתום השיחה, הוליכו אותי רגליי אל עבר אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר לטובת תפילת מנחה. שם התבשרתי כי 'כחלק משיפור מראה בית הכנסת, הוחלט להחליף את הברזים הקיימים, בברזים משופרים - כיאה לבית מקדש מעט'. בהחלט שינוי מרענן, שמצדיק אזכור חיובי.

***

ובחזרה לירושלים, שבה פתחתי. בה, אבקש להתמקד בקצירת האומר בשלושה מוקדים שונים, שבהם הצטיידתי בתובנות שונות, שמכולן עולה מסר חד וברור: בני העם היהודי, בקשו ועדיין מבקשים למלא אחר הוראות התורה וההלכה המסורות לנו מאז מעמד מתן תורה, ודורשות מאתנו לנהל את חיינו תוך שמירה והקפדה על תנאים סביבתיים הולמים.

כך ניתן להסיק מעיון בגזיר העיתון שאני מצרף כאן, בו נראה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כשהוא שומר מרחק מה מספר התורה, בעת שהוא ניגש לנשקו. התמונה שהופיעה לצד תמונות נוספות במוסף שבת קדש שיצא לרגל מלאות שנתיים לפטירתו בשלהי חודש תמוז של שנה זו, מלמדת כמו יתר חברותיה על הנהגות שונות, שנכרו תוך כדי התחקות אחר מעשיו. תמונה זו מלמדת על נקיטת זהירות מצד הגאון זצ"ל, מלנשק את ספר התורה בפיו, כפי שהסיק מדברי הרמב"ם בהלכות 'שמירת נפש'.  

 

***

תמונות אלו מספרות על המאמצים הרבים הנעשים על ידי המופקדים על שמירת הניקיון והסדר בבית הכנסת 'הרמב"ן' ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחת מהן (מטושטשת מעט, ותזכה אי"ה בקרוב לשדרוג) מכילה בשורה לירוקים ומספרת על כך: 'שעם הכנסתן של מכונות הכביסה והייבוש לבית הכנסת, תזכינה מעתה מגבות הידיים, בהחלפתן לעתים תכופות יותר'. חברתה מעדכנת על כך שבהוראת הרב (נבנצל) שליט"א: 'ציוד שיושאר בבית הכנסת, ובמשך חודש ימים, לא ניתן יהיה לאתר את בעליו, רשאי יהיה בית הכנסת לעשות בו כפי הנראה בעיניו'. ומה עוד? תאי בית הכנסת נוקו מתכולתם, ומעתה, מתבקשים בעליהם להקפיד ביתר שאת על נקיון תאיהם ותכולתם. מודעה נוספת מבקשת לשמש כפה לתא, אצל בעלי קושי הקליטה, בעזרת איור מבודח על כך: 'שאינני פח זבל, אינני מתקן גניזה, אינני מחסן. אני תא פרטי של בעליו'. 

***        

אסיים מעין הפתיחה, ואתן ביטוי ליוזמה מבורכת, שבה נתקלתי בצורת מודעת ענק שקדמה את פניי ברחוב ריינס שבשכונת קרית משה - 'מנקים את רחוב ריינס לכבוד שבת' זעקו האותיות שחור על גבי כתום.

מספר הטלפון שהופיע בשוליה, הביא בעקבותיו שיחת מוטיבציה עם האחראי על היוזמה הפרטית. במהלכה נוכחתי לגלות, כי עדיין קיימים אנשים (מעטים אמנם) כמו האיש ההוא, שמאמינים בכוחו של היחיד לפעול על הכלל ולטובתו, ואולי אפילו, מי יודע, גם לפעול לשינוי של ממש בשטח.

אותו יהודי, עופר שמו, כך נראה, מאמין שזה אפשרי. הוא, מכל מקום, מנסה לפעול מכח אמונתו. על כך מגיעה לו ברכה מיוחדת להמשך הדרך.

***

זוהי בהחלט חתימה טובה לרשומה זו, ונקודת פתיחה לשנה טובה עוד יותר מקודמתה. אין טובה ממנה ללמד על כוחו של היחיד בהצגתה של רשות הרבים באור חיובי יותר.

שתהא לכולנו שנה טובה ונקיה.   

 

כך מצאתי את עצמי משמש כדוברו הלא-רשמי של ארגון קק"ל

 

לא קל להם השנה לאנשי הקק"ל, הם מותקפים מכל עבר, בכל מזג אוויר אפשרי, יהיה זה שלג או שרב, חורף או קיץ, אנשי השטח ימצאו את עצמם נתונים לחיצי הביקורת - ולא רק לאלו של הטבע.

כל עוד מדובר בהתגוננות מול עובדות, מול אנשים המעלים טענות הגיוניות פחות או יותר, חזקה על דוברת הארגון שתעשה את עבודתה נאמנה.

אולם, כשהעצים הדוממים הם אלו שמצויים במרכז, כשהם אלו שמשמיעים את זעקתם, או אז, הענינים בהחלט עלולים לצאת מידי שליטה.

***

אומרים שזה מתרחש אחת למאה שנה, אם אכן נכונים הדברים, הרי ששנתנו הנוכחית 'זכתה' להגיע לקו הגמר - כך לפי הסטטיסטיקות השונות. לא יודע, עבר כבר זמן רב מאז המאה הקודמת, כך שקשה לי להציב טענת נגד מול אותם שעומדים בתוקף על קביעתם הנחרצת.

כך או כך, אין צורך להפליג אל המאה הקודמת, גם לא לערוך השוואות. השנה הזו, היתה ללא כל ספק, שנה מאד לא פשוטה עבור יערות הקק"ל, וממילא גם עבור מי שמופקדים על אחזקתם ועל טיפוחם.

***

הסיפור הלא נעים - שאותו אני מלווה לכל אורכו, ואחריו אני עוקב בציפייה דרוכה מהולה בלא מעט חרדה, מתחיל אי שם בראשיתו של החורף, לפני כשמונה חודשים - באותו סוף שבוע שהפתיע אותנו עם סערת שלג שהותירה אחריה נזקים ומראות קשים - הלא המה כתובים על עיתוני אותם ימים.

לאותם הסבורים בטעות, כי היא חלפה לה זה מכבר, הרי שטעות גדולה היא בידם. היא עדיין כאן. היא אמנם כבר אינה עושה 'רוח', אבל תוצאותיה וספיחיה מהדהדים עדיין היטב בשטח.

כך לפחות נראים הדברים בעיניהם ונשמעים באוזניהם של יערני הקק"ל ביער ירושלים, העושים כאן מזה כמה חודשים, מידי יום ביומו, במסגרת שיקום הנזקים הקשים שחווה האזור כולו.  

במסגרת ביקוריי התכופים באזור, בפרט בשטח היער העוטף את העיר ירושלים  ממערב, אני משמש בעל כורחי ולדאבון ליבי כעד חי לשטחים נרחבים (נחרבים) מן היער - שמספר צוותים עסוקים בשיקומם מידי יום החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

רעש המסורים המנסר את שלוות היער, מותיר אחריו - בלית ברירה - קטעים רבים של אדמה חשופה, השוקעת בדומייה הכללית שנוצרה סביבה.

***

כצופה מן הצד, וכמי שרואה - כמו רבים אחרים בהמשך קיומו ולבלובו של היער, חלק בלתי נפרד מנוף חייו, התקשיתי להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה.

שאלתי את עצמי, והפניתי את השאלות הלא קלות גם להנהלת הקק"ל - שמן הראוי לציין, היטו אוזן קשבת לדבריי, היטיבו להבין לתחושותיי, ואף יצאו מגדרם, על מנת להרגיע את רוחי הסוערת:

"האם אכן פעילות השיקום מפוקחת לפרטיה ולדקדוקיה. האם האחראים מטעם הקק"ל, מודעים מספיק לפעילותם של אנשי השטח (שברוב המקרים שבים בתום יום עבודתם - כשמאחוריהם, נגררות מכולות ענק הנושאות עמהן את תכולת העצים לאי שם, כששם -הם הופכים ל...'משטחים')?"

'אינני עוסק בהאשמות, לא זו מטרתי', הבהרתי, חזרתי והבהרתי באוזני דוברת הארגון. 'אני משמש בסך הכל כשופרם של עצי היער - המתקשים להשמיע את זעקתם'.

השאלות הן קשות - בפרט כאשר אינך איש מקצוע, הכל נראה לך קודר ומאיים, והופך את הירוק המלבב, לשחור ומדכא. 

***

על מנת לשלב מעט 'צבע' מרגיע בתמונה הקודרת - ובטרם אגש להצגת הדברים  באור הנכון, אספר כי בכל זאת, הפקתי 'רווח' צדדי כל שהוא מן הענין. תוך כדי שוטטות באזור האסון, התוודעתי לקיומה של גת עתיקה, אי שם בשיפולי שכונת 'הר-נוף' - לגת עתיקה שנחשפה בעקבות הסערה האחרונה - כתוצאה מקריסתו של עץ, שהתביית בתוכו, הנביט בו את שורשיו ופרס עליו את חסותו. זוהי אמנם 'נחמה פורתא', אולם, במצב הנוכחי, די בעצם נוכחותה, בכדי להחדיר מעט צבע לטבע - מוכה הגורל.

***

"אתם מוכרחים לעשות משהו בטרם תהפוך שכונתי 'הר-נוף' ל'הר' בלי 'נוף' ", כתבתי בבהילות ובנימת ייאוש שחפפה מעלי, לדוברת הארגון, "אנא ממך, עשי הכל בכדי להשיב לעצמי את האמון בארגונכם - שאני מחזיק את עצמי כאחד מאוהדיו היותר גדולים".

למען האמת, לא קל היה לי לרסן את עצמי מלהביע את תסכולי - נוכח המתרחש בשטח. אולם, חזקה עלי הבטחתי להמתין עם פרסום הדברים, עד לשמיעת עמדתו הרשמית של הארגון באשר למתרחש בשטח.

נאלצתי להמתין בקוצר רוח, כאשר כל העת יודע האזור שינויים של ממש, הכרחתי את עצמי להעלים עין ממראות לא מלבבים, לאטום אוזן למשמע קולות צורמים - העולים מקריסתם של עצים רבים.

בסופה של תקופת ההמתנה - שהתארכה מעט מעבר למצופה - בשל לו"זו הצפוף של חנוך צורף מנהל 'אזור ההר', יכולתי לסמן לעצמי בסיפוק, כי אכן, לא כל מה שרואים מ'שם', רואים מכאן, וכי על מנת לעמוד על עומקם של תהליכים המתרחשים בשטח, אין די בעין בוחנת מהולה בביקורתיות נוקבת.

רק בעל מקצוע של ממש - הבקיא בנבכי ובשורשי המציאות, מכיר מקרוב - היכרות רבת שנים את השטח, עוקב ומלווה מקרוב את השינויים המתרחשים בו. רק הוא יכול לספק את התשובות המקצועיות, למצוקות הצצות בשטח. חנוך צורך, לעניות דעתי ולמיטב הבנתי, התברך בתכונות הנדרשות וההכרחיות, האמורות להימצא אצל בעל מקצוע, המיטיב למלא את תפקידו נאמנה. אם קיים מושג של 'איש-שטח', הרי שהוא בהחלט מגלם אותו במלוא מובן המילה.

***     

הרגע המיוחל הגיע. יחד עמו הגיע אל השטח מר חנוך צורף - מנהל אזור ההר מטעם קק"ל, כשאליו מצטרפת דוברת הארגון.  

"שואלים אותי שאלות רבות", משתף אותי חנוך ב'חוויות' שמזמין עבורו תפקידו המציב אותו בחזית, תוך שהוא חשוף למידה רבה של ביקורת, "רבים חפצים להבין מה אנו עושים כאן. ישנם שאף רואים בנו כמי שעושים את עבודתנו 'קרדום לחפור בו' - משל יש לנו ענין בכריתת עצים לשם כריתה בלבד, ולא לשם בירוא היער ושיקומו. מטיחים בנו האשמות שווא, שלא היו ולא נבראו, ואף לא משל היו.

לנו כארגון מציקה העובדה שהופכים אותנו להורסי היער. אנו חשודים מראש ב'התנכלויות ליער'. בשעה שהדברים לא נכונים עובדתית, זאת מעבר לצורת היחס. אפשר לבקר, אבל לא להפוך אותנו לעבריינים. 

ישנם שלמרבה הצער, אינם טורחים כלל לברר עמנו את הדברים, בטרם יבואו להשמיע כנגדנו טענות קשות - שרובן ככולן נובעות מחוסר ידע בסיסי באשר לנתונים הקיימים בשטח, שלא לומר כי אינם מודעים כלל לקווי הפעולה המנחים אותנו בעבודתנו. הם שופטים אותנו על פי מראה עיניים בלבד, ומבלי שיבחנו את הדברים במבט מעמיק ומקיף.

חלק מן הטענות המופנות אלי יוצרות מצגת שווא - כאילו אין פיקוח צמוד שלנו על עבודות הכריתה, וכאילו הפועל הזוטר בשטח - שברבים מן המקרים נמנה על תושבי השטחים -  הוא זה שחותך את גורלו של העץ.

 

ישנם שאף מקיפים את טענותיהם ב'חבילי-זמורות' ומבקשים להוסיף בורות על בורותם: 'כי הנה, עובדה, מדוע למשל, אזור מסוים של היער 'זוכה' לטיפול מאסיבי - המותיר אחריו את השטח כשהוא חשוף לחלוטין, בעוד, ובמרחק לא רב ממנו, נעשה הטיפול בצורה הרבה יותר מתונה' ".

"אז מדוע בעצם", אני שואל את חנוך, ומבקש לשמש פה לרבים: יש צורך בכריתה כה מקיפה של עצים - שרבים מהם, כך נראה - לפחות ממבט שטחי, אינם מועדים לקריסה, וממילא, כך נדמה, אינם מהווים סכנה של ממש? האם אכן יש קשר - כפי שמורים השלטים המוצבים באזור, בין סופת השלג האחרונה, לבין העבודות המתבצעות בשטח?"

***

צורף:

"בעבר נקטנו בשתי פעולות: יצירת קווי חייץ - שגרמו להתמרמרות רבה, ודילול במקומות בעיתיים.  נכון להיום, אנו עסוקים באופן רשמי ומעשי ב'שיקום נזקי השלג'. בהתחשב בעובדה, כי בממוצע של עשר שנים, אנו עדים ל'שלג כבד' המכה ביער - כך לפחות מאז שנת 1992, ומותיר אחריו נזקים קשים.

'יער ירושלים', נטוע ברובו ב'אורן ירושלים' - הוא העץ שספג כאן את המכה בצורה הקשה ביותר. עצים אלו שנטעו בשנות החמישים-שישים בצפיפות רבה, אינם עמידים בפני שלגים. התוצאה הסופית: היער מתפתח, אבל השלג כנראה חזק ממנו. ישנם מיני אורנים שונים - שאינם ניתנים להבחנה בעין לא מקצועית. הם דומים אמנם, נמנים על בני משפחה אחת, אך שונים ביחסם לשלג. עובדה, אותם מינים לא קרסו, בעוד ו'אורן ירושלים' ספג מכה אנושה, זאת משום שעצי מין זה קרבים לקצה אורך החיים שלהם. כאשר, לשם ההמחשה, עצי ה'ברוש', רובם ככולם, שרדו את המכה בצורה טובה.

על מנת לסבר את האוזן, אספר כי עם תום הסופה, וכצעד ראשון שעשינו לצורך הערכת הנזקים,  קבלתי אישור להעלאת מסוק אל האוויר, המחזות שנגלו לעיני היו קשים מנשוא - 'כתמים' נרחבים ועצומים שיצרו העצים שקרסו. מכאן עברנו אל השלב הבא - מיפוי הנזקים. נכון להיום, אנחנו יודעים בבירור כי ב'הרי-יהודה' מוגדרים כ-17.000 דונם של יער, ככאלו שנפגעו קשה מהשלגים.

ללא ספק, מדובר בכמות עצומה - גם בקנה מידה של קק"ל, אמנם לא כולם שוכבים על הרצפה, אולם הפגיעה גדולה וברורה. כאשר מין זה של 'אורן-ירושלים' מהווה כשבעים-שמונים אחוז של סך הפגיעה הכללי.

וכאן, כאשר אנו ניצבים בפני השלב הבא - שלב השיקום בפועל, אנו שואלים את עצמנו: 'האם נכרות את היער כולו וניטע אותו מחדש? זה חסר הגיון. הלא, אין כאן חורש טבעי, שיאפשר שימוש לקהל! איך נרשה לעצמנו לפעול בצורה מאסיבית, שתותיר את היער חשוף לחלוטין, למשך חמישים השנים הקרובות?!' "

***

בשלב זה עובר צורף להצגת מדד הנתונים הכאוב:

"באופן כללי, אנו מדברים על כארבעה עשר אלף דונם שניזוקו בסביבתו הרי יהודה, כתוצאה מסופת השלגים האחרונה, כאשר רובו של היער ניזוק בדרגת נזק קשה - ובשפתנו דרגה 3 - בסקאלה. למרבה ההפתעה, נוכחנו לגלות כי אפילו אורנים רכים יחסית - בני חמש עשרה בסך הכל, נפגעים קשות. ידענו עד כה על הבוגרים, מבחינתנו היתה זו הפתעה לגלות שגם הצעירים אינם שורדים שלג שיורד במאסה כה גדולה.

באשר לסדרי העדיפויות במתן טיפול ראשוני לנזקי הסופה, הגדרנו לעצמנו כך: ראשית, יש לטפל באתרים קולטי קהל ובסביבת ישובים ומעברי דרכים. העבודות במקומות אלו עומדות תחת הכותרת של: שיקום נזקי השלג. לשם כך קבלנו אישורים. זה מה שמופיע בניירות העבודה. לצורך הענין, הגדרנו לעצמנו מה זה עץ שנפגע? לא רק מה שקרס, גם עצים נטויים, גם צמרת שנכרתה. אלו, למרות שלא נפלו עכשיו, יקח שנה שנתיים, אולם, הם יפלו מתי שהוא. על כך מעידים 'הכתמים' - הענפים היבשים הנראים בצמרות העצים.  

במהלך הערכת הנזקים (שאותן סיימנו ממש לא מזמן) ותוך כדי עבודות השיקום, גילינו דבר נוסף: עיקר הנזק נגרם לעצים הממוקמים בוואדיות ובשוליים. זו עובדה, שאין לי עדיין הסבר מדעי מדויק ביחס אליה. מכל מקום, ניתן להיווכח באופן ברור כי שם נמצאת רמת נזק הגבוהה ביותר (תוך כדי הדברים וכמענה לשאלותיי, מצביע צורף אל עבר נקודה שכזאת, הניצבת בסמוך למקום עמידתנו בחצרה האחורי של שכונת הר נוף).

לשאלתך, הנוגעת להבדלי הטיפול שאנו מעניקים למקומות השונים: אכן, אין אחידות. גילינו שבאופן כללי, כפי שצלמנו מהמטוס, הכביש הזה [שבו אנו עומדים עתה] מהווה את גבול הנזק שבין רמת 2 לרמת 3. לא הכל אחיד. למען האמת, אם אכן הכל [כריתת העצים] היה אחיד, היה הדבר מוזר. השלג גרם לנזקים ברמות שונות. לא כסחנו את כל היער בצורה אחידה. הנה, כאן ניכר ברור ההבדל, מבחינה טופוגראפית.

ביחס לשאלתך אודות צורת העבודה שלנו, ממנה עלתה לכאורה הטענה כאילו אנו אמורים לספק מכסה מסוימת של עצים כרותים מידי יום לקבלן העצים המעסיק עובדים שבדרך כלל מקורם בחברון: ראשית, למען האמת, ניסינו לא אחת לטפח עובדים יהודים, הצענו להם אפילו כי אנו נממן את הציוד, לצערנו, הענין לא הוכיח את עצמו בשטח. כפי שוודאי נוכחת לדעת, מדובר בעבודה סיזיפית הדורשת מאמץ וכושר גופני גבוה מאד.

בנוגע לאופן הפיקוח: ישנן שלוש רמות פיקוח: ראשית, לכל קבוצה מוצמד מפקח צמוד מטעמנו. מעליו ניצב מפקח אזורי, שעובר בכל האתרים, ומבקש לבחון מקרוב - בדרך כלל בתדירות של פעם ביום, מה קורה בכל אתר. מעליו, ניצב המפקח הגושי, המגיע בתדירות של אחת למספר ימים. נכון להיום, אנחנו פועלים בסביבת יער ירושלים בשמונה אתרים שונים, ובאזור יהודה בכלל בכחמישה עשר אתרים. עד כה השקענו בשיקום נזקי השלג סכום של כמליון ₪".

***

אם אבקש להגדיר את השינוי שנוצר אצלי כתוצאה מהשיחה הרוויה עם צורף, הרי שאומר זאת כך: הגעתי עם בטן מלאה, עמוס בטענות שונות שרבצו בקרבי משך תקופת המתנה ארוכה. תוך כדי מהלך השיחה ובסיומה, חשתי תחושת הקלה של ממש. ניתן לומר כי באופן כללי, התרשמתי כי אכן יש 'אבא' לכל הסיפור העגום של היער. למרות המראות הקשים, למרות כמויות העצים הלא מבוטלות, הנערמות כאן מידי יום - הדברים נעשים מתוך שיקול ותחת פיקוח הדוק ומתחשב, המתייחס גם לפרטים הקטנים. בגדול, קבלתי תשובות הגיוניות לרוב ככל הטענות שהעליתי בפנייתי הנוקבת לארגון (שבה שתפתי גם את 'אדם, טבע ודין', ואשר צונזרה על ידי בתקופת ההמתנה). נכון להיום, אני יכול לקבוע באופן די ברור, כי שורר אמון מוחלט ביני לבין הקק"ל, בכל הנוגע לתחום הטיפול - הראוי והמסור שהוא מעניק לשמירת היער.

***

בעתיד הלא רחוק, אתן אי"ה ביטוי נרחב לגל השרפות הקשה שפקד את האזור מוכה השלג. במסגרת זו אבקש להפריך טענות שונות ורוחות לוהטות ומתוקשרות, שהועלו כנגד הארגון תוך כדי התלהטות השריפות במוקדים השונים.

מצוי עמי בצקלוני, תיעוד נרחב של עבודות השיקום, שמן הסתם יהיה בו בכדי לשפוך הרבה אור על המדורה הגדולה והמתוקשרת, שנוצרה סביב הארגון, בעקבות מכת השרפות הקשה שידע האזור בשבועות האחרונים.

לצד אלו, תכלול אי"ה הרשימה התייחסות מרתקת למיזם ראשוני מסוגו, שאליו נחשפתי באופן בלתי אמצעי, על פי הזמנתו של צורף. תהיה בו, כך אני מקווה, 'הצתה מכוונת' שתאפשר הצצה לא שגרתית לתופעה לא מוכרת ולא מסוקרת.

היאזרו בסבלנות.

אחת מפינות החמד ביער, ששרדה איכשהוא את הסופה      

 

עבודות השיקום בעיצומן

 

 

 

 

חנוך צורף מנהל אזור ההר