השקעה לטווח ארוך

בס"ד

 

בנוהג שבעולם, מורגל האדם לבחון את כדאיות פעולותיו, בהתאם לרמת התועלת האישית שיפיק מן הענין. לא בהכרח, אכן זוהי צורת ההסתכלות הנכונה. יתירה מכך, מדברי חז"ל ניתן ללמוד, כי איכותה של פעולה זו או אחרת, נמדדת דוקא בהתאם לרמת התועלת שתפיק ממנה הסביבה, ולא עושה הפעולה עצמו. בעיני חז"ל, וכך הם מבקשים ללמדנו - ככל שהפן האישי אינו נלקח בחשבון אם בכלל, כך עולה רמת האיכות של הפעולה שנעשתה.

מקורותינו עמוסים בכל טוב דוגמאות - העוברות כחוט השני בתחומים רבים ושונים, המצביעות על מגמה זו. כולן, מכוונות למעשה לכיוון אחד - 'עולם חסד יבנה'.

לשם בנייתו ושכלולו של עולם תקין, מוכרח האדם להציב מול עיניו תנאי הכרחי ראשון במעלה: שכל פעולותיו תעשינה מתוך דאגה לטובת הכלל. טובת ההנאה האישית, טוב לה שתצטמק כמה שיותר.

אמנם, 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', וברור הדבר, כי אל לנו לצפות מבן האנוש המצוי כי יפקיר עצמו באופן מוחלט לטובת סביבתו, על חשבון דאגתו לטובת עצמו. אולם, בכל זאת, את רוח הדברים, ניתן גם ניתן לאמץ ואף ליישם.

אין ספק כי הצבתם של הדברים לנגד עיננו, יש בהם בכדי להפוך את עולמנו לעולם מתוקן יותר ואת סביבתנו לידידותית יותר, כפי שעולה מתוך הדברים המובאים בזה:   

על הפסוק [ויקרא י"ט, כ"ד]: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל', נאמר במדרש [מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח'.]: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב', לא תאמרו: 'נשב ולא נטע', 'אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם', שלא יאמר אדם: 'אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת !...  לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן".

חיזוק לדברים אלו מוצא המדרש במעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.

אמר לו אדריאנוס: 'אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!'' אמר לו: 'אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותיי, ואם לאו, יאכלו בניי'. 

עשה [אדריאנוס] שלש שנים במלחמה וחזר ומצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.

אמר לפניו: 'אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך', ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. 'הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותיי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך'.

מיד אמר אדריאנוס לעבדיו - 'טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים', ועשו כך. נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה.

הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: 'כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כיבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה. לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך ב'קופנדר' [סלסלה]. עמד ואמר: 'אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים'. אמר המלך לסרדיוטין שלו: 'טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו'. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא [הותירו בו רושם בל ימחה], והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא, בוכה. והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: 'מה לך?' אמר לה: 'ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי אותו הסל אתרוגין, כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן [כלומר, למזלי לא נשמעתי לעצתך - לצרף אל הסלסלה גם אתרוגים, כי אז היו רוגמים בהם את כל גופי...]'.

[מסקנת הדברים] - לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'למדו ממני, כביכול אני צריך, שנאמר: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם' ".

***

סיומת זו של דברי המדרש, זוכה לביסוס ממקור נוסף בדברי המדרש [ויקרא רבה, פרשת קדושים], המיטיב לבאר את משמעותה של ההליכה בדרכי הבורא:

"רבי יהודה ברבי סימון פתח: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' [דברים י"ג, ה'] - אמר רבי יהודה בן סימון: וכי אפשר לו לבשר ודם, להלך אחרי הקב"ה, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: 'ה' א-להיך אש אכלה' [דברים ד', כ"ד]?

אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, זהו שכתוב: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' [בראשית ב', ח'], אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחילה: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל [ויקרא רבה, פרשת קדושים]".

***

מקור נוסף שיש בו בכדי להצביע על חשיבותו של מעשה הנטיעה, מצוי באבות דרבי נתן [נוסח ב', ל"א]:

"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: 'הרי לך משיח', בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו [אבות דרבי נתן, נוסח ב', ל"א]".

***

התבוננות בדברים מובילה אל השאלה המתבקשת:

האם אכן כה גדול מעשהו של אותו זקן, עד כי זכאי הוא בשל כך כי יצווה המלך להושיבו על כסא של זהב, ועוד יצווה למלאות את סלסלתו בדינרים של זהב,. אמנם, אכן, יפה עשה בנטיעתו את הנטיעה, אולם, בשל מה זכה להערכה כה גדולה מאת המלך?  

גדולי המוסר בארו את דברי המדרש באופן זה:

האדם מטבעו הוא אנוכי, כל מעשה אשר יעשה, תחילה בודק הוא 'מה יצא לי מזה, תכלס', איך אני יוצא מרווח מן הענין?' בדרך כלל, כל פעולה שתיעשה על יד האדם, ימתין לו רווחה בצידה, באופן זה או אחר, היום או מחר.

הקב"ה, לעומתו, אינו כן. הוא נותן לאדם מבלי לבקש תמורה. הוא אינו חסר דבר, הוא אינו זקוק כלל לא לעולם ולא לבריותיו. הוא ברא את עולמו אך ורק לשם מטרה אחת - להיטיב. 

לשם כך גם ברא את האדם, והושיבו תיכף בגן העדן. הוא הלא יכול היה להושיבו במדבר - מקום שממה. מדוע בכל זאת, בחר לטעת עבורו עצים, ולהניחו במקום שהשהייה בו נעימה במיוחד? הכל עשה בכדי להיטיב עמו.    

את זאת הוא גם דורש מן האדם - תהיה טוב לזולתך, תיטיב עם בריותיי. 

***

הדברים באים לידי ביטוי מוחשי בשיחתו של אדריאנוס עם אותו זקן, כאשר הוא מבחין בו - כיצד ממרום גילו המופלג, הוא נוטע נטיעות, שספק גדול מאד, אם יזכה ליהנות מהם בחייו.

אדריאנוס המלך, המתנהל בעולם ועושה בו כבתוך שלו, בדיוק כשם שמלך יודע להתנהל - הוא בדרך כלל רק נוטל מבני חסותו, גם אם הוא נותן, הרי שהדבר נעשה בכדי שיוכל לקחת מהם דבר מה בתמורה.

הוא מביט על הזקן ועל מעשיו, ומבקש להבין את פשר הדבר: 'לשם מה אתה נוטע' - הוא מקשה לעברו, 'הלא לא תצא לך כל תועלת מהדבר?'

'נכון', משיב הזקן', 'אין לי מכך כלום, אולם, לא עבורי אני נוטע, כי אם עבור אותם שיגיעו אחרי. יתכן כי אני כלל לא אזכה ליהנות מפירות נטיעותיי, אולם, בני הדורות הבאים, יזכו ליהנות'.

כשנוכח אדריאנוס בצדקת הדברים, אחר שהעמידו הזקן על טעותו. ביקש לבטא את הערכתו אליו, באמצעות ההטבה הגדולה ביותר, שיכול היה להיטיב עמו, עבור מעשה שכזה - קטן הכמות, ורב האיכות.

***  

מקור נוסף לחשיבותה של הנטיעה, מצוי בדברי הגמרא (תענית כ"ג.):

"[בתרגום חופשי]חוני המעגל ישב ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם. עלתה סביבו שן של סלע ולא ראו אותו אנשים. כך ישן שבעים שנה. כשהתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב. שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ?
אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע. אמר לו: מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה. ראה את חמורו שנולדו לו וולדי וולדות. הלך לביתו
ושאל: האם בנו של חוני קיים? אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.
אמר להם: אני בעצמי חוני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהשמועות ברורות כמו בזמן שחוני היה קיים - שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם. אמר להם: אני חוני. לא האמינוהו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי. חלשה דעתו. התפלל ומת.
אמר רבא זה מה שרגילים הבריות לומר או שיש לאדם חבר טוב או שהאדם בא לכלל מיתה.

***

מן הראוי לחתום את הענין בדבריו של הגאון מוילנא [כפי המובא בספר 'חזון ציון' לרבי יוסף ריבלין (עמוד 139) שכך כתב הגר"א לתלמידו רבי יהושע השיל בעל 'מצמיח ישועה' בטרם יצא דרכו לארץ ישראל], בהם מובעת משאלתו הכבירה:

"...לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם' ".

 

נאמן נקיון למוד נסיון

למר ניר ברקת

שלום רב

ראשית הרשה לי לברך אותך לרגל הצטרפותך למעגל 'נאמני- הנקיון', זאת, בנוסף, לתפקידך כראש העיר ירושלים.

כמו רבים אחרים (אני מניח), הגיעה אלי השמועה על הסמכתך ל'נאמן-ניקיון' בעיר ירושלים - זאת לאחר שהשתתפת בהשתלמות 'נאמני-ניקיון' מטעם 'המשרד להגנת הסביבה' ו'המחלקה לאיכות הסביבה בעירייה', שאותה יזם נאמנך הנמרץ, מחזיק תיק 'איכות-הסביבה' מר אריה קינג.  

נהניתי מן היוזמה הברוכה, שנדמה כי עליה ועל שכמותה אמרו: 'מוטב מאוחר מאשר לעולם לא'.

קורת רוח מרובה נגרמה לי נוכח הידיעה כי בעקבותיך, יעברו בחודשים הקרובים גם מאות מבין עובדי העירייה הכשרת 'נאמני-ניקיון', ויצטרפו אף הם בהתנדבות לשמירה על ניקיון העיר.

יודע אני כי זמנך יקר, על כן לא אלאה אותך בקריאת יתר הפרטים שכללה אותה ידיעה משמחת.

ברשותך, אפנה אותך רק לדברים שנאמרו בשמך, כפי שנמסר:

"ראש העיר ברקת אמר במעמד הסמכתו: כי 'מערך הניקיון בירושלים נמצא בעיצומו של שדרוג משמעותי ביותר. הגדלנו את התקציבים, הרחבנו את מערך הניקיון ואיסוף האשפה, אנו מפתחים את המרחב הציבורי והגינות בעיר ומשפרים את איכות החיים בה'.

'נאמני הניקיון הם הזרוע הארוכה של העירייה בשמירה על ירושלים נקיה והם מהווים מכפיל כח', הוסיף ברקת.

כל תושב צריך להתייחס למרחב הציבורי כמו אל ביתו הפרטי וכך כולנו יחד נשמור על ירושלים נקיה".

***

יקירי ראש העיר, בשם ציבור 'נאמני-הנקיון' הוותיקים (עליהם אני זוכה להימנות מזה כחמש שנים), הרשה לי לברך אותך על הצטרפותך למועדון מכובד זה.

כולי תקווה, כי אכן תצלח דרכך החדשה לתפארת העיר ירושלים וכלל תושביה, וכי תזכה לשמש שליח נאמן במסגרת מלאכת הקודש שנטלת על עצמך בהתנדבות מלאה.

אני מרשה לעצמי להניח, כי קדמה להחלטתך החשובה והנכונה, בדיקה עמוקה של (אי) המתרחש בשטח - שעליו הבעת את הסכמתך לפקוח את עיניך.

אני מרשה לעצמי לנחש גם, כי הדבר נעשה - למרות הקושי העצום הכרוך בדבר, ומן הסתם גם בניגוד לעצות שונות שקבלת מיועצים שונים - שבקשו להניא אותך מליטול על עצמך מטלה נוספת.

היו, מן הסתם, מבין 'נאמניך' שטענו, כי: 'למה לו לראש-העיר להכניס את ראשו לתחום שעלול לבוא על חשבון זמנו העמוס, וכי לא בהכרח ימצא בלוח זמנו העמוס לעייפה, די זמן ומשאבים שיצדיקו את העול הנוסף שעטה על כתפיו'.

טוב עשית כי לא שעית לדבריהם. אין כמו מתן דוגמה טובה לתושבים, מאשר ראש-העיר עצמו - העושה יד אחת עם כלל התושבים, למען הפיכתה של עירנו הייחודית, למקום - שאולי אי פעם יהיה נחמד לחיות בו.

***

יחד עם זאת, מרשה אני לעצמי כתושב נאמן בכלל, וכ'נאמן-נקיון' בפרט, לחלוק עמך את רשמיי מתקופת היותי מוכתר בכתר שמו הטוב של 'נאמן-הנקיון הירושלמי ה(לא)מצוי'.

בנוסף, מכיוון שאין עמדי די נתונים בכדי להשיב לעצמי על השאלה: האם מצאת לנכון לעיין בפרטים שכללה פנייתי הקודמת אליך.

על כן, מרשה אני לעצמי להציג בפניך שוב את תסכולו העצום של מי שלמרות רצונו העז המלווה אותו במשך שנים רבות - לשנות ולו במשהו את פניה של שכונתו, נתקל הוא בחומות עבות ובלתי עבירות של התנגדות ובירוקרטיה שוחקת ומורטת.

אינני יודע, האם ניסית אי פעם - ממעמדו של אזרח פשוט, להזיז משהו שקשור לתחום הניקיון בעיר. יתכן מאד שכן.

אם לא ניסית, הרי שלפחות מגיעה לך הזכות להיות שותף לחוויה הלא נעימה - הכרוכה בניסיונות הבלתי נלאים הנלווים לשאיפה שכזו, שהינה כמעט חסרת סיכוי כל שהוא - לבוא לידי מימוש בפועל.

***

שוב, יודע אני כי זמנך יקר. על כן, החלטתי למנוע ממך את פריסתה של היריעה הרחבה כולה.

אסתפק, לעת עתה, בהצגת המסקנות העולות מתוך ניסיון אישי, כושל ומכאיב של שנים רבות ומתמשכות, כפי שהוא בא לידי ביטוי במכתבי (כנראה) האחרון מסוגו - שמוען לקבוצת תושבים מתנדבים ותמימים - שכפי הנראה טרם חוו על בשרם די ניסיונות כושלים:

"לחברי 'גוף המתנדבים' בשכונת הר-נוף שלום רב:

בהמשך להודעה הקודמת, מצורפים בזה עיקרי הדברים שאותם אנו מעונינים להעלות בפגישה המתוכננת ליום ב' הקרוב - ט' בתמוז התשע"ד (14 / 07 / 07).

"כאמור, מטרת הקמת הארגון הינה: לפעול לטובת קידום תחום הנקיון וחזותה של השכונה. 

באופן טבעי מתבקש היה - כי נוכל לצפות מגוף עירוני כה נבכד, כי יספק את השירותים הנחוצים והאלמנטאריים הבסיסיים, מבלי שתידרש התערבות של התושבים - הנובעת מיחס של אי אמון וחוסר שביעות רצון באופן כללי, מן המצב הנתון בשטח.

רבים מאתנו סוחבים עמם - ובצדק, מארצות מוצאם, הנחות עובדתיות שונות. הם היו מצפים כי כך יבואו הדברים לידי ביטוי גם בשכונתנו. בפועל, הדברים רחוקים מלהיות משביעי רצון.

יהיו שיטענו: 'גוף כה גדול, מתוקן ומתקדם, כמו 'עירית ירושלים', אמור לעבוד על פי מדדים קבועים וידועים'.

אפשר להוסיף על כך ולטעון: 'מדוע שכונה כמו הר-נוף, שמרבית תושביה משלמים את מס הארנונה במלואו, אינה זוכה לתגמול בהתאם?'

אלו הן טענות צודקות בהחלט. אולם, בפועל, צורת עבודתה הנוכחית של העיריה, אינה עולה בקנה אחד עם רצון התושבים.

עם כל הרצון הטוב לשנות את פני הדברים, עלינו להכיר בעובדה המציאותית, ולפעול בהתאם.

אין זה אומר כי עלינו להרים ידים. אולם, בהחלט, עלינו להתאים את הציפיות לנתוני עבודתה של העיריה בשטח - תוך חתירה מתמדת לשינוי המצב. 

בדיוק לשם כך נועד 'המינהל-השכונתי' - האמור לפעול יחד עם תושבי השכונה לשינוי המצב הנתון. התרשמותנו היא, כי אכן 'המינהל' מעורה במתרחש בשטח, הוא פועל בדרכים שונות בקרב גופים שונים בעיריה לשיפור המצב.

לא כולם יסכימו עם הנחה בסיסית זו. אולם, למרות הכל, נדמה כי המינהל בהחלט עושה מאמצים לשינוי המצב הקיים, גם אם לא כולם באים, מסיבות שונות, לידי ביטוי בשטח. אף כי, אין ספק, בהחלט יש עוד מקום רב לשיפור המצב. 

יחד עם זאת, נשמעות טענות שונות כלפי המינהל, הן מצד התושבים והן מצד העיריה, כי חסרה מודעות בקרב התושבים בכל מה שקשור לשמירה על נקיון השכונה - עובדה שאמנם אין בה בכדי לפטור את העיריה ממילוי תפקידה, אולם, היא בהחלט משליכה על רצונה לפעול לשיפור המצב.

נכון או לא? זו המציאות שעמה אנו מתמודדים, ובדיוק לשם כך, ראוי שיקום גוף מתנדבים, אשר יפעל לשינוי המצב.

במהלך שיחות שקיימנו עם מנכ"ל המינהל, בהן נכחו גם מספר חברי הנהלת המינהל, הוצגה בפנינו התרשמותם מראש-העיר – שזה לא מכבר ערך סיור מקיף בשכונה - כי הוא אכן נחרץ בדעתו לקדם את עניני השכונה (כמו שכונות נוספות), תוך הקצאת משאבים נוספים שיתרמו לשינוי המצב הנוכחי.

הרוח הרווחת נכון להיום בקרב המינהל הינה, כי אי"ה בשנתיים הקרובות, תתמקד עבודת המינהל בשיתוף העיריה.

תמונת המצב כפי שהיא משתקפת מנייר העבודה שהוכן על ידי המינהל, ואשר הוצג בפני גורמים שונים בעיריה, תוכל לשמש לנו כפלטפורמה להצבת יעדים, שאותם נציב בפנינו כארגון פעיל.

על מנת שאכן נוכל לסייע למינהל לממש את כוונותיו הטובות, אנו מבקשים לכלול בין יתר מטרותיו של הארגון:

מעורבות משמעותית ועקבית של תושבים בנעשה בשכונה - שתיצור מצב שבו לא תוכל העיריה להתעלם מקיומנו.

דיווח עקבי למוקד 106 על בעיות שונות ומפגעים שונים ובכללם: הזנחת ניקיון, עומס במכולות האשפה, חוסר רצינות בעבודתם של פועלי הנקיון, תליית מודעות-פיראטיות הגורמות לכיעור השכונה ושלל נושאים אחרים, שמן הסתם מטרידים את מנוחתכם.

בנוסף, יהיה עלינו לפעול בשיתוף 'המינהל' להגברת המודעות בקרב תושבי השכונה, למען שיפור החזות הכללית והשמירה על הנקיון במרחב הציבורי. לשם כך נזדקק לעזרתם של דוברי שפות שונות, ובעלי רעיונות שונים, שיחד איתם נוכל להוציא את הדברים אל הפועל.

כאמור, באסיפה הקרובה יועלו לדיון: דרכי פעולה שונות, רעיונות שונים לייעול, ובה גם יקבעו היעדים והמטרות שאותם נציב בפנינו.

כמו כן, נבקש להציע במהלכה את חלוקתה של השכונה לאזורים שונים, שעליהם יופקדו אחראים מטעמנו, לטובת פיקוח ודיווח על הנעשה בהם (ובעיקר על מה שלא נעשה בהם) מבחינה תברואתית וחזותית. 

בנוסף, המינהל מזמין אתכם להביע את חוות דעתכם בנוגע ל'נייר-העמדה' שהכין, להוסיף או להעיר משלכם, על מנת לשפר את עמדתנו מול העיריה, ובכדי שניתן יהיה להתמקד בצורה טובה ביותר, ברשימת הנושאים הדורשים טיפול.

בתקוה לשינוי המיוחל

ישעיהו גרין

***

יקירי ראש העיר, זוהי, אם כן, לקראת סיום, תמצית הדברים שאותם מבקש אני להציב בפניך.

כפי שנוכחת מן הסתם, אינה קלה מלאכתו של 'נאמן-הניקיון', על אחת כמה, כשמדובר ב'נאמן' שכבר מזמן התגלעו בקיעים רחבים באמונתו כמו בנאמנותו - בכל מה שקשור לאפשרות - שאי פעם יזכה לחזות בעיניו בשינוי כל שהוא במגמת ההזנחה המתמשכת.

עם כל זאת, בטרם צאתך לדרכך החדשה, רואה אני לעצמי את החובה ואת הזכות, להציג בפניך את הדברים כפי שהם נראים בעיניו של תושב - שיצא גם הוא לפני מספר שנים לדרך מעין זו - שאליה הנך חפץ לצאת עתה.

שלוחה מכאן ברכתי הנאמנה להצלחתך. עזה תקוותי כי קשריך הענפים עם הניצבים בראש מחלקותיה ואגפיה השונים של העירייה, אכן יפיקו ממך את המיטב.

אין לי ספק. לא קלה תהיה המלאכה. עם כל הרצון הטוב - המקנן בך - מן הסתם, תאלץ לחוות רגעים קשים של תסכול.

תמצא את עצמך מן הסתם גם ברגעי משבר לא מעטים, שבהם תאמר לעצמך: 'מדוע, למען השם, הכנסתי את עצמי מרצוני הטוב - לתחום כאוב זה'.

אף על פי כן, חזקה עליך מכובדי, וכבר הוכחת את עצמך, כי היכן שהנחת את כל כובד משקלך, חוללת שינויים מפליגים.

אנחנו, יקירי ראש-העיר, נהיה שם ובכל מקום, כשתזדקק לנו.

דרך צלחה  

ישעיהו גרין - תושב נאמן וכאוב

 

היו ימים...

התקבל באדיבותו של הסופר ר' בנימין קלוגר

מדוע מבזבזים לחם ב'בית-השיטה?'

ר' כתריאל קרליץ מקיבוץ 'בית-השיטה' מתריע על זריקת הלחם לפח האשפה

אל המכתב המצורף כאן - שראה אור לפני שישים שנה וקצת ב'שיטים' - עלון המידע של קיבוץ 'בית השיטה' שבעמק יזרעאל, בו מתריע הכותב 'על הלחם', נחשפתי בביקור שערכתי בארכיון הקיבוץ לפני מספר ימים. היה זה במסגרת תחקיר-ארוך טווח שאותו אני עורך יחד עם ידיד נוסף, בתחום 'ההורים הדתיים בקיבוצים' (נושא מקיף ורחב, שיראה אור אי"ה בעתיד הלא רחוק).

היהודי, כותב המכתב, ר' כתריאל קרליץ ז"ל, התגורר בערוב ימיו אצל בנו - חבר קיבוץ בית השיטה, שם המשיך לנהל חיים עשירי תוכן רוחני, תוך שהוא שוהה בסביבה הקיבוצית-חלוצית, המאפשרת לו לנהל את חייו באין מפריע, ואף מספקת לו את התנאים הדרושים לניהול חייו על מי מנוחות.

הוא, כמו רבים אחרים - נשואי המחקר המעסיק אותי מזה זמן רב, מהווים, כולם יחד וכל אחד לחוד, סיפור חיים מרתק המלמד על מציאות מורכבת ולא מובנת מאליה, שאפשרה להורים דתיים לבלות את שארית חייהם לצד ילדיהם הלא-דתיים, תוך שכל אחד מהם ממשיך לנהל את חייו בדרכו שלו.

***

תוך כדי עלעול בתיקו האישי של ר' כתריאל המצוי בחדר הזכרון של הקיבוץ - כיחידה נספחת לארכיון המקומי, אותו אפשרה לי מנהלת הארכיון, ש'במקרה' היא גם נכדתו של ר' כתריאל ז"ל, נחשפתי לפן נוסף ומרתק של סיפורו האישי, המלמד, יותר מכל, על אותה מציאות מורכבת שבה ניהל את חייו בסביבתו הלא-טבעית:

מחד, הוא אמנם, מתגורר בקיבוץ כ'הורה' של חבר, דבר שדורש מטבע הדברים התחשבות מוחלטת בתנאי הסביבה - כפי שאכן בא הדבר לידי ביטוי בהילוכו בתוך הקיבוץ ובנהיגתו בכבוד עם החברים ועם סגנון חייהם, ומאידך, עמידה בלתי מתפשרת על קיום מצוות השם. מציאות שדרשה מן הסתם מאדם שכזה, כמו מרבים אחרים, שאל סיפור חייהם המרתק הגעתי במסגרת מחקרי, הליכה זהירה על חבל דק, והימנעות מערעור כל-שהוא של מרקם החיים העדין, שמאפשר לו הקיבוץ.

***

למרות הכל, מתברר שכאשר דרשה המציאות התערבות של ר' כתריאל באשר למתרחש סביבו, ידע היטב את מקומו, ולא נמנע מלהעלות בזהירות ובנחישות, את אשר על ליבו. כל זאת, לא לפני שהוא מבקש את סליחת החברים, על שהוא מרשה לעצמו להתערב בענינם.

לא זו בלבד, הוא בחר לעשות זאת, בדרך הטבעית ביותר, תוך שהוא מסתייע לטובת הצגת הנושא בבהירות במקורות חז"ל הנהירים לו היטב. כך ולא אחרת בחר להעלות על הכתב את הדברים היושבים על לבו, בהם ראה כנחוצים להביאם לתשומת לבם של חברי הקיבוץ: 'איך אפשר לעבור בשתיקה על זריקת כאלה כמויות של לחם לפח האשפה?!'

הדברים המופיעים כאן כלשונם וככתבם מדברים בעד עצמם. נדמה, כי בחלוף שישים השנים מאז נכתבו הדברים, השתנתה המציאות לבלי היכר, וספק רב אם במציאות החיים העכשווית הרוויה והמשופעת בכל-טוב חומרי, היו מוצאים מסילות לליבם של הקוראים.  

 

 

 

 

 

ר' כתריאל קרליץ ז"ל

 

קווים לדמותו של הרחוב היהודי

ידיד הפנה אותי אל הדברים שלהלן, המובאים בספר 'ברכי נפשי' של הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני-ברק, אשר יש בהם בכדי ללמד על נדיבות ליבם של אנשים פרטיים, הדואגים את דאגת הכלל, ופועלים במעשיהם הטובים והשקטים למען שיפור מראה סביבתם, מתוך תחושה של הטבה לזולתם.

היה זה, סיפר לרב זילברשטיין אחד מתושבי השכונה, בשעת ערב מאוחרת של אחד מימי הסליחות. אותה עת נגזמו גינות רבות בשכונה, כהכנה לקראת שנת השמיטה (דאשתקד), בה נאסר לפי התורה לבצע את מרבית המלאכות הכרוכות בעיבוד האדמה.

ערמות רבות של גזם נותרו בשבילים המיועדים לעוברי דרכים, והמתינו ליד הגואלת שתסלק אותן מהמקום - דבר שלא מנע מרבים מן העוברים והשבים להסתדר איכשהוא עם המפגע שנוצר בסביבתם. באיזה שהוא מקום התעורר רוגז-מה על תושבי אותם בנינים, שדאגו את דאגת גינתם, ומשום מה שכחו לפנות את הגזם מרשותם של הרבים.

אין ספק כי חשיבותה של מצות השמיטה רבה היא עד מאד. אולם, אין היא אמורה לבוא כלל על חשבון קיום החובות ש'בין אדם לחברו'.

היו אמנם גננים שגילו איכפתיות, והמתינו עם מלאכת הגזימה, עד קרוב למועד הפינוי שנקבע על ידי העיריה. אולם, כאמור, לא כולם, פעלו בהתאם. בנוסף, בהתחשב בעובדה שמשאיות הפינוי, אינן מסוגלות להגיע לשבילים פנימיים. הרי שנוצר מצב שבו אנשים נאלצו לדשדש בין ענפים וערמות עלים, שנותרו במקום משך זמן לא מבוטל.

והנה, בוקר אחד, משכים מיודענו בשעה מוקדמת לאמירת הסליחות, ולהפתעתו השביל נקי ומצוחצח. היה ברור שהמקום עבר מספר שעות קודם לכן טיפול יסודי.

***

הפתעתי היתה גדולה, סיפר האיש, שכן בשעה 11:30 בלילה היה עדיין השביל במצב שדרש פעילות ענפה, ואם בשעה 4:30 לפנות בוקר היה הוא כבר נקי, משמעות הדבר היא שהפעילות התבצעה בפרק זמן זה. מי הוא איפה ה'מלאך' שאחראי לתוצאה המבורכת?

פתרון התעלומה הגיע לאחר תפילת שחרית, על קו הטלפון ניצב אחד מן התושבים, כשכולו נרגש סיפר את אשר התרחש אל מול עיניו בשעה 3 בלילה, כאשר נזקק לפתוח את חלון דירתו, לטובת שאיפת אוויר צח.

והנה, סיפר האיש, אני מבחין באחד השכנים כשהוא מהלך במרץ לאורכו ולרוחבו של השביל, בידו אוחז הוא מטאטא ענק, ומנקה את השביל, משל היה מדובר בביתו שלו.

המחזה הפעים אותי מאד, סיפר, אדם קם בשעת בוקר כה מוקדמת, על מנת להיטיב לאחרים. אין זה דבר של מה בכך. הוא עשה הכל על מנת שאיש לא יתפסנו 'בקלקלתו'.

לא יכולתי, הוסיף לתאר, להתנתק מן המראה המלבב הזה, שבו נראית דמות הפלאים העושה את עבודתה מתוך תחושה נעלית של מסירות ואכפתיות.

***

אין ספק כי מעשהו הנאצל יש בו גם בכדי למנוע לזות שפתים מצד אנשים המגיעים אל השכונה, שרבים מהם אינם נמנים על חובשי בית המדרש. פעמים שנוצרת אצלם הרגשה לא נעימה - בלשון המעטה, נוכח מחזות שונים, שבהן הם נתקלים. פעולה מעין זו, יש בה בכדי למנוע מאנשים אלו, את חיזוק הרגשת הריחוק מציבור בני התורה.

***

באותה הזדמנות, ראה הרב זילברשטיין לנכון, להביא חיזוק לדבריו, בנוגע ליחס הנכון הראוי לשרור בסביבה של בני תורה.

המחנך הרב ליפא זילברמן, סיפר הרב, נהג לחנך את תלמידיו לשמירה על נקיון הכיתה, תוך הימנעות מהשלכת בדל נייר כל שהוא על הרצפה.

לשם כך היה נוהג ללמוד עם תלמידיו בספר 'קב הישר', ממנו היה מצטט שהמקום שבו אדם לומד תורה, נחשב בית המקדש, 'וכשם שלא היה על הדעת לחלל את בית המקדש, על ידי זריקת לכלוך על הרצפה, כך הוא הדבר בנוגע לכיתה שבה לומדים תורה', אמר לתלמידיו. 

גם אני רוצה לבקש, אמר הרב זילברשטיין, לתושבי 'רמת אלחנן', לשמור על רחובות השכונה. אם המקומות שבהם אנו לומדים, נחשבים כבית המקדש, הרי שהרחובות שבהם אנו הולכים, יכולים להיחשב כ'בתי מקדש מעט', בפרט שרבים הם המהלכים בהם כשהם עטורי תפילין לראשם.

***

באותו הקשר, ציטט הרב שאלה שהובאה אל שולחנו, מתושביה של שכונה חרדית, באחת מערי גוש דן. במרכזה של השאלה ניצב פח האשפה השכונתי, שהוזז ממקומו על ידי העיריה לבקשת תושבים, שקבלו על העובדה שמיקומו מסב להם אי נעימות, אל הצד השני של הרחוב.

ואולם, מיקומו הנוכחי הסמוך לבית הכנסת, גורם הן לביזיון בית הכנסת, ובהתחשב בעובדה שריחות בלתי נעימים עולים ממנו ומציפים את חלל בית הכנסת, הרי שהדבר מהווה הפרעה גם למתפללים בית תפילתם.

לאחר שהפניות החוזרות ונשנות לעירייה, להשיב את המצב לקדמותו, לא הועילו. החליטו מספר מתפללים כאות מחאה, להימנע מלהשתמש בפח הציבורי, ולשפוך את האשפה ברחוב עצמו, במקום שבו עמד הפח עד להעברתו.

התושבים פנו אלי, סיפר הרב, ושאלו 'האם ראוי לנהוג כך, על מנת לגרום לעירייה להשתכנע בצדקתם?'

השבתי להם, סיפר, כי הדבר אסור, וכי עליהם להיוועץ יחדיו, למציאת מקום חילופי. והיה ולא ימצאו, חובה עליהם להקים מבנה סביב הפח, שימנע את הפצת הריחות הבלתי נעימים לסביבתו. בנוסף, המלצתי להם, לרכוש מטהר אוויר מיוחד, שימנע כל בזיון מצד הפח כלפי בית הכנסת.  

 

      

 

מאה שערים, אז והיום - פרק א'

מאה שערים וסביבתה - זו שמה של חוברת שיצאה לאור בהוצאת 'אריאל' במסגרת סדרת פרסומים העוסקים בשכונותיה של ירושלים. סיפורה של מאה שערים - אחת השכונות המרתקות ביותר בירושלים, משמשת בשל אופייה המיוחד כאחד מאתרי הביקור המרכזיים בירושלים, ואף עלתה פעמים רבות על סדר היום הציבורי.

ראשיתה ביוזמה חלוצית של תלמידי חכמים תושבי העיר העתיקה, שסחפה אחריה מצטרפים רבים, ונודע לה מקום חשוב בתולדות העיר החדשה. המשכה בפולמוסים ובמאבקים אידיאולוגיים שהסעירו את ירושלים בעבר, ומלווים את השכונה עד היום.

למרות זאת אין סיפורה של מאה שערים ידוע דיו לציבור הרחב, ורב בה הנסתר על הגלוי.

חשיבות רבה נודעת, על כן, לפרסום זה, שנועד לתאר את תולדותיה והווייתה של השכונה מאז הקמתה, כדי לשחזר את נופיה בעבר ולהבין את התהליכים המתרחשים בה כיום.

החוברת, גדושה בחומר רב המיטיב לספר את סיפורה של השכונה. במאמר זה, בחרתי כמובן להתמקד באותן נקודות הנוגעות לתחום הסביבתי, למצבה של השכונה מן הפן החזותי, ולשאר היבטים האמורים למצוא מקום בבלוג העוסק בעניני 'נקיון וסביבה לאור היהדות'. 

הדברים שיובאו להלן, לוקטו על ידי מכאן ומשם, ויכללו בהם ציטוטים ותיאורים ממחברי המאמרים השונים, המופיעים לאורכה של החוברת.

***

סיפורה של מאה שערים קשור ל'יציאה מן החומות' ולהתפתחותה של ירושלים החדשה. מאה שערים נמנית עם השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות. היא נבנתה באמצעים מועטים - מכספי החלוקה של תלמידי חכמים מהעיר העתיקה, ואף על פי כן צמחה והתרחבה, והפתיעה את כל רואיה.

הייתה זו השכונה החמישית שנוסדה מחוץ לחומות. בהקמתה ניתנה הזדמנות לכמאה איש לפחות לבנות את בתיהם בתנאים ובמחירים נאותים. תהליך היציאה מן החומות היה אז בעיצומו והקיף את רוב העדות בירושלים. הוא הבטיח תנאים משופרים לעומת אלה ששררו בעיר העתיקה.

תושבי הרובע התגוררו באותם ימים בצפיפות, בבתים ישנים בתנאי תאורה, אוורור ותברואה לקויים. השלטון העות'מאני כקודמיו לא נהג לפנות את הפסולת, ופגרים של בעלי חיים נערמו ברחובות. הניקוז הלקוי ומצבורי האשפה גרמו לכך שמי הגשמים שזרמו לבורות המים, אספו בדרכם לכלוך וזוהמה. צפיפות המגורים, התזונה הלקויה והמחסור במים זכים הביאו למחלות ולמגיפות: השכיחות שבהן היו המלריה, הדיזנטריה, הדבר והכולרה.

'קול קורא' שפורסם באותם ימים בקרב תושבי העיר העתיקה, דיבר בשבחה של היציאה מן החומות, תוך שהוט מיטיב לתאר את מצבה העגום של העיר: "...כי בהבנות בתים מחוץ לירושלים לאחינו היושבים לפני ה', רב טוב צפון למו ואם על ידי זה לא יצטרכו בני ישראל לשבת בדירות סרוחות כאשר עד כה, אשר כל היושב בהנה לא ימלט מתחלואים רעים הבאים מעיפוש האוויר, דיינו".

כאחרים לפניהם, מייסדי מאה שערים ראו את מצוקתם של יהודי העיר העתיקה: הצפיפות הרבה ששררה בה, תנאי המחיה הירודים, והמגפות שפקדו את תושביה, מצבם הכלכלי הקשה ודמי השכירות הגבוהים. היהודים שהתפרנסו בעיקר מ'כספי החלוקה' התקשו לעמוד בתשלומים מאמירים, וחיפשו פתרונות דיור חלופיים.

יוזמי השכונה היו צעירי 'כולל הפרושים' בירושלים, וביניהם עסקני הציבור ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון שהתנסו קודם לכן בהקמתה של 'נחלת שבעה', והיו נחושים בדעתם לחלץ את היישוב מקיפאונו. הפרושים, תלמידי הגר"א, ראו במפעלם מעשה המקרב את הגאולה, ואף כינוה 'מאה שערים' - שם שביטא ברכה והתרחבות. ואמנם, ההצלחה הייתה רבה, והשכונה הושלמה בפרק זמן קצר מהמצופה.

השכונה, שתוכננה בידי האדריכל קונראד שיק, מזכירה בצורתה טרפז, שבסיסו ברח' מאה שערים, מסביב נבנו הבתים הפרטיים ובתווך מבני הציבור: בורות המים, בתי המדרש, הישיבות, המקווה והתנורים.

***

עד למלחמת העולם הראשונה שגשגה השכונה. התפתחה בה תשתית קהילתית ענפה והתגבשה מערכת חברתית מלוכדת, שבמסגרתה פעלו אגודות רווחה וסעד ועזרה הדדית. חיי הדת התפתחו, נוספו תלמודי תורה ובתי כנסיות והישיבה הגדולה מאה שערים התפרסמה וידעה עדנה. בשכונה פעל ועד שניהל אותה ביד רמה, ודאג לנכסיה ולרווחתה.

במלחמת העולם הראשונה ידעה השכונה סבל רב: גיוסים, רעב, מחלות ומוות פקדו אותה, דלדלו את תושביה ופגעו במוסדותיה. בתום המלחמה הבריטים התקבלו בה בזרועות פתוחות, והכל ציפו למצוא פתרון למצוקתה ולשיפור איכות החיים. תקופת המנדט הביאה קידמה ושגשוג לירושלים והשפיעה גם על מאה שערים. השכונה המשיכה לגדול, ובשנות השלושים הפכה לשלישית בגודלה בעיר ובה כ-1,800 תושבים. שווקי השכונה התפתחו והעניקו לה צביון מושך וססגוני. שמעם הגיע למרחוק, הם התפרסמו במרכולתם ובמחיריהם הנוחים, ורבים מתושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד, נהרו אליהם.

אולם מצבם הכספי הדחוק של תושביה, ליווה את השכונה לאורך כל שנותיה והטיל עליה צל כבד. בשלהי תקופת המנדט ידעה השכונה מצוקה כלכלית: לומדי התורה שהיו רוב מניינה התפרנסו בדוחק. בהעדר יכולת לשפר את תנאי מגוריהם, הם התגוררו בצפיפות רבה, השכונה סבלה מתנאים סניטריים ירודים וחזותה התדרדרה. החלו לצמוח בה תוספות בנייה של פחונים וצריפונים שפגעו בנופה. ניסיונות שיקום נעשו בידי ועד השכונה ושלטונות המנדט, אך התהליכים הדמוגרפיים והעוני היו בעוכריה ומצב השכונה הוסיף להיות קשה.

***

בשכונה קיימים עדיין בשלמותם מרבית האתרים ההיסטוריים: בתי הכנסת והישיבות המפורסמות, החצרות ותלמודי התורה, המקוואות, בית הכנסת האורחים ומבני השוק העתיק, והביקור בהם הוא חוויה מרתקת.

בשל כך ובשל המשאבים המצומצמים של תושביה, התוכניות לשימור השכונה כמעט שלא יצאו אל הפועל. בשכונה אין גנים, חסרים ריהוט רחוב ובנייה מודרנית. ועם זאת, יש בה קסם רב ואווירה מיוחדת המזכירים את העיירות היהודיות הנשכחות של מזרח אירופה. זוהי אחת השכונות הצנועות ביותר בירושלים, שפעמי הזמן כאילו עצרו בה מלכת. אך היא מצטיינת בערכי תרבות ורוח: מכל פינה בה עולים קולות תפילה ולימוד, לאורך כל שעות היום נראים בה העוברים והשבים כשהם ממהרים לעבודת הקודש. תושביה מרבים בעשיית חסד זה עם זה, ויוזמות רבות יוצאות מתוכה, גם עבור כאלו המתגוררים מחוצה לה. כאן ניתן לראות את 'ירושלים של פעם' במיטבה.

***

כבר בימיה הראשונים, נחצבו בשכונה בורות מים לאספקת מי שתייה. הראשון שבהם נחצב במרכז השכונה בשנת התרל"ה (1875), הוא הבור שמעליו נבנה אחר כך בית המדרש 'ישועות יעקב'. בור שני נחצב בשטח שבין 'שער ליפתא' לבין בית מדרש זה, וחציבתו הסתיימה בשנת התרל"ט (1879). על חציבתו ספרו בהתרגשות עיתוני ירושלים:

"בשדה החברה האדירה 'מאה שערים', נגמר בימים האלה בניין בור גדול, עשרים ושלוש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רוחבו, ועשר אמות עומקו, והוחמר בחומר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלושים אמות אורכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חולייתו... ובתת ה' גשם מלקוש... יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות...".

***

הגידול ותנופת הבנייה שידעה השכונה לקראת סוף המאה התשע עשרה, גרמו גם למפגעים תברואתיים ולירידה באיכות החיים שידעה עם הקמתה. בעשרים שנות קיומה גדלה השכונה הרבה מעבר לכושר נשיאתה, והיא הפכה, בדומה לעיר העתיקה, לאזור מגורים צפוף. ברחובות שררה הזנחה, פסולת הושלכה לרשות הרבים וערמות אבנים וטיט נערמו בה וסיכנו את ההולכים ושבים. חלק מתושבי השכונה הקימו בחצרות רפתות ודירים וגידלו בהם בקר וצאן לפרנסתם. בתי המחראות נוקו רק לעתים רחוקות, ולשכונה נשקפה סכנה של זיהום אוויר ומים. השלטון העות'מאני עשה רק מעט לשיפור המצב ופעל רק ברחובות הראשיים. רק באירועים מיוחדים, כמו לקראת ביקור הקיסר הגרמני ב-1898, נוקו סמטאותיה של מאה שערים, ובעלי הבתים חויבו להשתתף בעלויות. רק ב-1905 קיבלה על עצמה עירית ירושלים את הדאגה לניקיון הרחובות בשכונות החדשות ולהארתם. הסיוע למאה שערים ולשכונות החלוציות האחרות בראשיתן היה מועט מאוד. הרשויות לא דאגו לתכנון עירוני נאות ואף לא לפיקוח הדרוש. עד לסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא עמדו ענייני העיר השוטפים לנגד עיני העיירה. בהעדר ממשל אזרחי מסודר, קיבל על עצמו ועד מאה שערים לדאוג לעניינה המוניציפליים של השכונה. בשנות השמונים פרסם הוועד תקנות חדשות כדי לטפל במפגעים הסיבתיים, שחייבו להקפיד על ניקיון ברשות הרבים. פרנסי השכונה לא הסתפקו בחקיקת חוקים, ויזמו גם פעולות שיפור פניה. אחת החשובות שבהן הייתה הסדרת תעלות ניקוז.

הסופר והחוקר הרב ישראל גליס ניצב על שפת בור המים שעל יד בית הכנסת בית יעקב במאה שערים

פתח בור המים בחצר בית הכנסת בית יעקב שידע ימים טובים יותר