לבית דין של מעלה אקח את ה...מטאטא

אולי התרגלנו, שמא לא התחנכנו לכך, אבל המציאות היא עגומה למראֶה * האם חשבנו פעם מדוע הכבישים והרחובות בשכונה חרדית נראים כפי שהם נראים? התרגלנו, וכמה חבל שזה כך, שהרחוב, המדרכות והכבישים, וכל המקומות הציבוריים, יכולים להיות מלוכלכים, ורק הבית והסלון הפרטי שלנו צריכים להיות נקיים ומצוחצחים * עד כדי כך שאתה רואה יהודי יקר מוצא בכיסו ניירות ישנים, חשבונות חשמל / מים שאין לו כבר שימוש בהם, וללא כל מחשבה-שניה הוא משליכם כלאחר-יד על המדרכה שבה הוא צועד * בכרך החדש בסדרת 'מצוות בשמחה', של הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שיצא זה עתה לאור, מביא העורך הרב משה מיכאל צורן קטעים רבים בנושא הכאוב הזה ששמו 'שמירת הנקיון', ובהם שיחה מפורטת של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל עם ראש עיריית מודיעין עלית, עם הסבר שנתן הגאון הגדול שליט"א לדברי מרן זצ"ל

*

שכונת רמת אלחנן, כבר ידענו מזה-שנים, איננה 'מתרגלת' לשום דבר... בהשראת המרא דאתרא שלה, הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, משתדלים לשמור בה על הנקיון, שהוא אחד הנושאים המדוברים בדרשותיו ובשיחותיו של הגאון הגדול שליט"א.

הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב בספרי הגאון הגדול שליט"א, היוצאים לאור על ידי תלמידו, מזכה הרבים הגדול, הרב משה מיכאל צורן. כבר בספריו הראשונים, 'טובך יביעו', 'עלינו לשבח', 'ברכי נפשי', 'לחנך בשמחה' ו'שמחה בבית', אנחנו מוצאים עשרות קטעים בענין של החיוב לשמור על הנקיון, כדי לגרום לקידוש השם בעיני הבריות.

אבל בצמד הספרים החדשים, 'מצוות בשמחה', הבנויים על שרשי 'ספר החינוך', שהוציא הרב צורן שליט"א, המשולבים בדברי החוכמה והמוסר של רבו, הגאון הגדול שליט"א, יש התמקדות רבה יותר על נושא זה, שכן גם במצוות התורה מצאנו שימת-דגש על כך.

*

שמירת הנקיון גם בעת שמחה...

כך למשל מצאנו בהזמנה שפרסם אחד מבתי הכנסת ברמת אלחנן לקראת הכנסת ספר תורה... לאחר שפירטו הגבאים את המקום שבו יסיימו לכתוב את האותיות והמקומות שבהם תעבור תהלוכת ספר התורה, הוסיפו מספר שורות לא מבוטל על הצורך... בשמירת הנקיון, גם בעת השמחה. וצדקו מאוד בהערתם זו.

ייחודו של מקום תורה נמדד דווקא בנקודות הללו, כי מי אומר שבשעת שמחה מותר לבצע דברים שאולי לא היו "מותרים" ביום רגיל?

וייחודו של כל יהודי כבן תורה, אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א, הוא, שהקפדתו על צוויי הקב"ה נעשית בכל עת ובכל מצב, כמו שציווה הגר"י סלנטר זצ"ל לתלמידיו בעת אפיית מצות לפסח שיזהרו לא לפגוע באלמנה המנקה את תנורי האפיה, ולא ציוום להקפיד על כשרות המצות, כי בזאת - חזקה עליהם שיעשו כל ההידורים.

לכן, גם  בעת שרוקדים לכבוד ספר התורה החדש יש לשמור על נקיונו בית אלוקינו ולתת לו כבוד ויקר ויש בזה הרבה מאהבת השם יתברך.

והרי ידוע שסבו של רש"י זכה לנכדו זה מפני שטאטא את הרחבה שליד ארון הקודש בזקָנו, וגם הצדיק רבי אריה לווין זצ"ל זכה למה שזכה מפני שניקה בצינעה את חדרי השירותים בתלמוד תורה 'עץ חיים'. וכל זאת כדי לפאר ולכבד את בית אלוקינו.

*

חובה על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח

הגאון הגדול שליט"א הביא כמה פעמים בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ש'חובה גדולה מוטלת כיום על כל בן תורה להיראות יפה ומצוחצח כדי לקדש שם שמים בעיני הבריות'. אם נתבונן במצב בו מצויים כיום אחינו בני ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, לא יהיה מנוס מהמסקנה החד-משמעית שהדבר מחייב אותנו כפל-כפליים להיות עבדים נאמנים לאדוננו אבינו יושב-מרומים, ולקדש את שמו ברבים כדי שכל הטועים והתועים, הנוהים אחרי ההבל, יווכחו לדעת שאין כמו יהודי חרדי בכל מה שקשור להנהגות שבין-אדם-לחבירו, ואין כמו לומד תורה היודע להתנהג בדרך ארץ ובמידות טובות.

"אנחנו מחויבים להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים, נקיים מכל שמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הפרועה והנוראה המשתוללת בחוצות", אומר תמיד הגאון הגדול שליט"א.

*

מה אמר מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לראש עיריית מודיעין עלית?

קטע נרחב במיוחד בענין שמירת הנקיון מצאנו בכרך החדש של 'מצוות בשמחה', במצוה ת"ח - 'מצוַת ישראל לתת ערים ללויים לשבת בהן, והן קולטות'.

צריך לזכור שהמגורים בשכונתם של בני תורה, הם לא רק מְכַפְּרים ומטיבים עם הדיירים; הם גם מחייבים אותם. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אמר פעמים רבות לראש עיריית מודיעין עלית, הרב יעקב גוטרמן, שעל תושבי העיר הזו, ועל ראש העיר במיוחד, רובצת אחריות כלל-ישראלית, 'כיון שראשי הציבור בארץ ישראל, ובעולם כולו, בוחנים אתכם כדי לראות האם עיר של אברכים יכולה להחזיק מעמד!

'עליכם לדעת, הוסיף מרן הגראי"ל זצ"ל, שהכל מביטים בכם לראות כיצד הנס הזה מתנוסס, והאם עיר המורכבת כולה מתושבים חרדיים ומדקדקים במצוות יכולה להתבסס כראוי, כאשר היא מתנהלת רק על פי תורה וקדושה'.

הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין ציין בפני הרב גוטרמן שדבריו של מרן רמוזים בדברי 'החינוך', במצוה שמ"ב, "שלא לשַׁנות את מגרשי ערי הלווים ושדותיהם". ובתוך דבריו שם כתב 'החינוך': 'ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן, ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך' וכו'.

*

מי שיעמיד קיוסק ליד מגרשי הלוויים - יעבור על לאו דאורייתא!

וכפי שהזכרנו לעיל, 'החינוך' כותב שם שמצוה זו לא נאמרה על שבט לוי בלבד, אלא גם על תלמידי חכמים. וממילא, המשיך הגר"י זילברשטיין ואמר להרב גוטרמן, זו היתה כוונתו של מרן הגראי"ל שטיינמן שעורר אתכם על האחריות הגדולה, שהרי עיני כל ישראל נשואות אליכם, וכאשר העיר מתנהלת כראוי - היא משפיעה על כולם, וממנה יראו וכן יעשו.

כשהרב גוטרמן שאל 'מה אם-כן תפקידנו הלכה-למעשה, ובמה מתבטא הדימוי לערי הלווים', השיב הרב שליט"א ואמר, בין היתר, שהחיוב הוא מה שכתוב להדיא בספר החינוך: 'שהיה מן הדין שהעיר הזו שיד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותה בתכלית היופי והחמדה'. ולכן יש לשמור בה על הניקיון, הסדר והנוי. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'. השבח של כולנו הוא שיש עיר כזו בישראל.

הנה לדוגמא נפסק ברמב"ם, על-פי הגמרא, שהתורה מחייבת להקציב אלף אמות מסביב למגרשי הלוויים, ללא בנייה כל-שהיא. מי שמעמיד שם, למשל, קיוסק למכירת משקאות, עובר על לאו דאורייתא!

למדנו מכך על חשיבות החן והנוי, היופי והאוויר, שצריכים להיות בערי הלווים. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'.

*

האדמו"ר ניקה את המדרכה ליד בית מדרשו

עוד, זאת. הגמרא בסוף מסכת כתובות אומרת שרבי חנינא היה "מתקן תקליה בארץ ישראל", ופירש רש"י: "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזֵר שלא ייצא שם רע על הדרכים".

רבי חנינא דאג שלא ידברו לשון הרע על כבישי ארץ ישראל... ואם כן, קל וחומר במודיעין-עלית שהיא כדמות ערי הלווים - שעליכם לדאוג לתקן המכשולים, כדי שלא ייצא שם רע על העיר.

הרי ראינו את גדולי ישראל עד כמה הם שמרו על הנקיון! על כ"ק האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל מסופר שכאשר היה בשואה, אמר שאם יעזרהו השי"ת לצאת מהתופת הנוראה הזו, הרי כשיגיע לארץ ישראל הוא ינקה את רחובותיה!

ואכן, לאחר שהגיע ארצה, וגם לאחר ששימש כאדמו"ר ומורה-דרך לרבים, היה יוצא מדי בוקר אל מחוץ לבית מדרשו במרכז תל אביב, והיה מנקה קמעה את המדרכה.

אז מדוע אנחנו עושים את ההיפך? - אין ספק שזה אחד הדברים העלולים לדחות בעלי תשובה מאתנו! וכבר היו דברים לעולמים, שיהודים מתחזקים הגיעו לריכוזי היהדות החרדית, ומשראו את מצב הרחובות, ונחשפו למראות לא-סימפטיים, חזרו בהם מן ההחלטה להתקרב להשי"ת. ועל גבו של מי תהיה תלויה האחריות?

*

ההשפעה תהיה לא רק על תושבי העיר

כאשר אתם נאים, נקיים ומתוקנים כראוי, אמר הרב שליט"א לראש עיריית מודיעין עלית, הרי שההשפעה מכך תהיה גדולה לא רק על תושבי העיר החרדים לדבר ד', אלא גם על הרחוקים שרואים את כבוד שומרי התורה ולומדיה. בסופו של דבר, התנהגות הזו מעניקה לכם עוצמה-רבתי.

כי משום-מה יש המבקשים ללעוג לשומרי תורה ומצוות, אע"פ שבליבם פנימה הם יודעים את האמת. והנה, כאשר החרדים לדבר ה' מתנהגים כראוי בעיירותיהם ובמושבותיהם, וכל הנהגתם היא בחן בהדר ובכבוד, יש ל'המון העם' פחד ויראה כלפיהם.

ולכן אומרת הגמרא במסכת שבת ש"תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה"; כי כאשר עם-הארץ נפגש עם אדם גדול שלבושו הוא ללא רבב, הוא חש כלפיו כבוד והערכה. הכבוד הזה נותן כוח לתלמיד חכם, וממילא מגביר את העוצמה של שלטון התורה.

*

ובבית הכנסת, על אחת כמה וכמה!

ואם צריכים לשמור על הנקיון ברחובות השכונות החרדיות, בבתי הכנסת על אחת כמה וכמה!

והנה, אנחנו מדברים פעמים רבות על המושג 'מורא מקדש', מאזינים לדרשות מגוונות הנאמרות חדשות לבקרים על נושא זה, קוראים ספרים העוסקים בכך, ולמרבה הפלא המצב נותר כשהיה. מי שמנסה לחזק ולהתחזק בענין, יודע שהדרשנים והספרים, השיחות והעלונים, המעוררים על כך, כמעט ולא מצליחים להשפיע על הציבור.

אנחנו נכנסים אל ד' אמותיו של בית מקדש המעט, ולא מרגישים כל-כך את מה שהיינו צריכים להרגיש... ואם התופעה הלא-משמחת הזו מתרחשת גם אצל הדור המבוגר, הרי שלגבי הילדים ובני הנוער, והדור הצעיר בכלל, על אחת כמה וכמה. הם הרי רואים שהוריהם נכנסים לבית הכנסת באותו אופן ובאותה הרגשה שהם נכנסים לביתם, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

כדי להגיע לפתרון-מה בנושא, יש להביא לחיזוק הקשר הפנימי, הלבבי, עם מה שנקרא 'בית כנסת' ו'בית מדרש'. זה השלב הראשון שבשום אופן אי אפשר לדלג עליו. אם לא נממש אותו, המצב ימשיך להיות כמות שהוא עכשיו, חלילה. באי בתי הכנסיות צריכים להרגיש אושר של ממש בהיכנסם אל בתי התפילה והלימוד. הם צריכים להרגיש שמשהו מושך אותם לשם, 'משהו' שיגרום להם הנאה ותענוג. כל השאר כבר יבוא מאליו, בעז"ה.

*

כך הוא טבעו של אדם

דבר נוסף, חשוב עד מאוד, שעשוי לגרור את הרגשותינו אל הכיוון החיובי, הוא, אם נשתדל בעצמנו לשמור על נקיונו וחזותו הַנָּאָה והמסודרת של בית הכנסת. קשה לו, לאדם בן-תמותה, להתייחס בכבוד למקום שהנקיון אינו משמש תו-זיהוי אוטומטי שלו.

כך הוא טבעו של אדם; כאשר הוא נכנס למקום נקי, מצוחצח ומסודר, הוא מתייחס אליו בכבוד, וגם - ימשיך לשמור על הנקיון. אף אחד לא מעונין להיות הראשון שישליך ניירות ולכלוכים על הרצפה...

אם נזכה לראות את בתי הכנסיות בנקיונם, יש סיכוי גדול שגם היחס האישי שלנו אליהם, ישתנה מן הקצה אל הקצה. והיא-היא הנותנת; מפני שאין אנחנו מרגישים בחשיבותו ובהדרו הרוחני של בית הכנסת, גם נקיונו והדרו החיצוני אינם חשובים כל-כך בעינינו.

זה המקום לקרוא לכל מתפללי עמך בית ישראל, בכל מקומות מושבותיהם, לדאוג לנקיונו ולצחצוחו של בית מקדש המעט שלהם. כאשר הנכם רואים נייר או לכלוך על הרצפה, התכופפו והרימו אותו והשליכוהו לפח האשפה. בכך אתם גורמים במו-ידיכם להשבת עטרה ליושנה. לא פחות ולא יותר.

אנחנו מכירים ת"ח שאינו חס על כבודו, ומקפיד להרים תמיד כל פיסת-לכלוך הנראית על רצפת בית הכנסת. מנגד, באחד מבתי הכנסיות נתקלנו ביהודי הדואג להחליף כל מנורה שאיננה פועלת, והוא עושה זאת על חשבונו הפרטי.

האמינו לנו; כמה כסף זה כבר עולה לו?! - לא הרבה! אבל הוא משיב בכך את כבודו המושפל של בית הכנסת. מאוד-מאוד אכפת לו שהמקום בו הוא מתפלל ולומד, ייראה יפה ומואר. וכשמנורות אינן פועלות, זה נראה ממש ההיפך.

מדוע בביתנו הפרטי אנחנו מזדרזים להחליף מיד כל מנורה ברגע שהיא מתקלקלת, ואילו בבית הכנסת אין הדברים כך?! ולפעמים מזדמן לראות מנורות שאינן פועלות שבועות וחודשים, ואף אחד אינו דואג להחליפן. ואחר כך עוד רוצים שהמתפללים יתנהגו בכבוד בבית הכנסת!

*

פתאום הם ירגישו 'כמו בבית'

יתירה מכך. יש ענין גדול שבית הכנסת יהיה גם מפואר, עד כמה שהדבר אפשרי מבחינת המתפללים. המושג 'פאר והדר' נתון לביטוי יחסי, כל ציבור והפאר שלו. כל ציבור והיכולת שלו.

אבל, כאשר המתפללים נכנסים למקום מהודר ומרשים, הדבר מותיר עליהם רושם רב, וממילא ההתייחסות שלהם לבית הכנסת, תהיה אחרת. ככה הדברים פועלים בתקופתנו. וחבל להילחם נגד זה.

בוודאי שלא כל ציבור יכול להרשות לעצמו להקים מבנה מפואר ורב-רושם. אבל גם אם הריהוט הכללי, השולחנות והסטנדרים, הכסאות והחלונות, אומרים הוד והדר, מצב זה יסייע לכולם לשנות את היחס לבית הכנסת. פתאום הם ירגישו 'כמו בבית', מבחינה חיובית כמובן; וכמו שבמעונם הפרטי יש הקפדה על יופיים של הפריטים המאכלסים את הבית, כך הדבר בבית הכנסת.

אבל כאשר החלונות 'חורקים' ושבורים, הכסאות מנותצים ואי אפשר לשבת עליהם, והמראה כולו מבייש את מי שנכנס לשם, נדמה שבמצב כזה גם היחס יהיה בהתאם... לא שאנחנו מצדיקים זאת, חלילה; אבל מה לעשות אם זה טבעו של אדם, וזו המציאות...

נכנסנו כמה פעמים לבתי כנסת מרשימים ונאים בתבניתם, הן במעטפת החיצונית שלהם, והן בחלקים הפנימיים, ונוכחנו על-אתר שהציבור המגיע לשם יודע את אשר לפניו, ומתייחס בהתאם, דהיינו - בכבוד ובהערכה.

ואל תגידו שאלו הם סממנים חיצוניים גרידא; לא, בפירוש לא. הכבוד וההערכה שרוחשים המתפללים למקום כזה, מגיעים ממקום של מורא, כי 'נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלימה', כדברי 'החינוך' - 'נפשם מתפעלת שם לטוב'!

*

מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל נזכר ב...מטאטא

הסיפור דלהלן נסוב על מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שמרן הגאב"ד דבריסק הכתירו בתואר 'ראש ראשי הישיבות'.

היה זה בתקופה הראשונה לייסודה של ישיבת פוניבז', ולהנהלה לא היו אמצעים על מנת לכלכל את צרכי הישיבה. הרב מפוניבז' שהה באותה תקופה בחו"ל, באיסוף כסף אצל נדיבי-עם.

הגיע המצב עד כדי כך שלא היה כסף לתת לעובדי הנקיון, והם עזבו את המוסד. מרן הגר"ש רוזובסקי, שהיה איסטניס בטבעו, נכנס יום אחד לישיבה, והבחין בלכלוכים המצויים על הרצפה, ולא יכול היה לסבול את המצב הנורא.

בישיבה למדו באותה תקופה רק כמה עשרות תלמידים. כיון שהיה זה בשעת בוקר מוקדמת, היכל הישיבה היה ריק. ר' שמואל סגר את ההיכל, הגיף את הדלתות והווילונות, ואז - לקח מטאטא והחל לנקות את האולם. סיים לטאטא, ולקח דלי וסמרטוט ושטף את הרצפה. כך עשה מספר ימים, ואיש לא ידע מי אחראי לנקיון בישיבה.

עד שמרן הרב מפוניבז' חזר מחו"ל, והזרים כסף לקופת הישיבה, ועובדי הנקיון שבו לעבודתם.

ואיך התגלה הסיפור? - הוא-עצמו סיפר זאת.

כשחלה הגר"ש את חוליו האחרון, והיה על ערש דווי, התכנסו בני משפחתו סביב למיטתו, ואז פכר רבי שמואל את ידיו ואמר בצער: עם מה אני מגיע לעולם העליון?

שמעתם שאלה??? מרן זצ"ל, שכאמור היה ראש לכל ראשי הישיבות, ואת תורתו שותים בצמא ריבֵּי-רבבות הלומדים, שאינם יכולים לצלוח את הסוגיות הקשות בלי 'שיעורי רבי שמואל' (וזכורני שמו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה כורך את דבריו וסברותיו של ר' שמואל עם גדולי האחרונים כמו ה'אבני נזר' ודומיהם) - אותו רבי שמואל לא יודע עם מה הוא יגיע לעולם העליון?

עד שנפלטה אנחת-רווחה מפיו של ראש הישיבה. הוא סיפר לבני ביתו מה שהיה בזמנו עם הנקיון בישיבה, ואיך הוא טאטא את ההיכל, ואמר: 'אני אקח את המטאטא ואעמוד איתו בפני בית דין של מעלה'! - - -

האם על המטאטא הלזה יש פירוש על הרשב"א, או הסבר כלשהו על רש"י מוקשה במסכת בבא קמא?? - לא! ואם כן מה מצא הגאון האדיר ההוא במטאטא??

על-כרחנו נמצאנו למדים שיתרונה של המצוה הזו, של טאטוא ההיכל, נמדד בכך שהדבר נעשה בהסתר, באין-רואים, אבל יש גם בו-עצמו יתרון גדול של שמירת כבוד השם יתברך.

הדוגמא שניתנה לאיש הצבא

במצוה תקס"ו - 'מצוה להתקין יד במחנה', כותב החינוך בשרשי המצוה, '...כי כל הירא מעבֵרות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות, כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ' ע"ב). וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.

הגאון הגדול שליט"א סיפר ש'איש צבא ביקש לשמוע מאתנו מה פירוש המושג 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. והשבתי לו, הנה לך דוגמא מהמציאות שבה אתה נמצא, דהיינו חיי הצבא.

כשאתם יוצאים לקרב, או לפעולה צבאית כלשהי, מה הן הפקודות הצבאיות הניתנות לחיילים המשתתפים בקרב? - שאלתי את הקצין, והוא השיב ופירט את סגנון הפקודות הללו, שעיקרן הוא כיצד לנצח את האויב, ולהערים עליו עד שייכנע.

אז הנה, בוא תשמע עכשיו את הפקודה שנותנת התורה שלנו לפני יציאה למלחמה. נאמר בתורה (דברים, כ"ג י"ג-י"ד) 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ; ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך'.

רבים חושבים שמדובר בעניינים רוחניים, ובוודאי שיש שם גם עניינים כאלה, אבל 'החינוך' במצוותנו מסביר את ציווי התורה בשמירה על הנקיות ביציאה למלחמה, בדברים גופניים.

'שנצטווינו, כשיצאו חֵילותינו למלחמה, שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע, שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום, ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות'.

ובשרשי המצוה מסביר 'החינוך' - 'שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה, שכולן נקיי הנפש וכו'; וגם יש בזה שבח לאומה, כי יבואו אליהם מלאכי גוי, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף'.

ובמלים שלנו, זה נקרא לשמור על הנקיון והנקיות בכל מקום, ובמיוחד בבית ה', שכאשר יגיעו לשם אנשים שלא זכו לשבת בבית ה', ויראו את המקום נקי ומצוחצח, הרי יגרום הדבר 'שבח לאומה', וקידוש השם גדול.

הנה תראה, פניתי ואמרתי לאיש הצבא, מה מצוה אותנו התורה בצאתנו למלחמה, וגם זה בכלל 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

כי חוסר-הנקיון והלכלוך, הולכים יד-ביד עם החטא והכיעור, כמו שמובא בבעל הטורים בפרשת בשלח (שמות, י"ז י"ד), שהמלים 'כְּתָב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו', הן ראשי תיבות 'זבוב'.

***

המאמר מתפרסם כאן באדיבות עיתון 'יתד נאמן' - שבו פורסם בערב שבת קודש פרשת מקץ התשע"ט

תלמידי חכמים שהפכו בצוק העיתים למנקי בית-הכנסת

"מצוות בשמחה" - הוא שמו של ספר שזה עתה יצא לאור, על ידי הרב משה מיכאל צורן.

הספר מבוסס על שיעורים שנאמרו על ידי הרב יצחק זילברשטיין, ועובדו על ידי הרב צורן.

כמנהגו בקודש, מקדיש הרב זילברשטיין תשומת לב מיוחדת לחשיבות השמירה על הניקיון ועל היחס הנכון לטיפוח הסביבתי לאור מקורות חז"ל והנהגותיהם של גדולי ישראל.

לצד עריכת הספרים, מקדיש הרב צורן חלק ניכר מזמנו להוצאת העלון הוותיק 'קול ברמה' - שבעיקרו נועד עבור תושבי שכונת מגוריו - 'רמת אלחנן' בבני-ברק. אמנם, תפוצתו הרחבה ותוכנו המרתק, הקנתה לו מעמד של כבוד בקרב ציבורים נרחבים.

באופן עקבי מקפיד הרב צורן להקדיש בעלונו פרק נכבד לתחום הטיפוח הסביבתי, באמצעות אנקדוטות שונות מחיי היומיום - כאלה שהוא נתקל בהן אישית, או כאלה שהובאו אל שלחנו. 

באדיבותו של הרב צורן, מוצג כאן לקט נבחר של ציטוטים מן הספר ומן העלון - המיטיבים להמחיש את הדברים.

***

רבנים שהפכו למנקי בית-כנסת

רבי גד אייזנר זצ"ל (ר' גודל - כפי שהוכר בכינוי) נחשב לדמות פלאית וייחודית. הוא חווה על בשרו את אימי השואה - שבה איבד את משפחתו, דבר שלא מנע ממנו, ולהיפך, אף הגביר אצלו את הרצון ואת הדחף להפיח רוח חיים, עידוד ותקווה בקרב יהודים רבים שעימם נפגש במחנות ההשמדה השונים. עמל רב השקיע בכדי להחדיר בהם אמונה ולנסוך בהם תקווה. 

בחלוף שנים, לאחר תקופה שבמהלכה שהה בצרפת, זכה לעלות ארצה ולכהן כמשגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם' שבתל-אביב, תוך שהוא משמש לתלמידיו דוגמת מופת לתלמיד חכם שהליכותיו בקודש נעימות לסביבתו ומקרינות עליה מהודה.

*

לאחר המלחמה העולמית השניה, היו מעייניו של רבי גד נתונים ביתר שאת לבני הנוער אשר שרדו מן המלחמה, כאשר הוא תר אחר כל דרך שתאפשר לו להרבות חסד עם הפליטים, נערים ומבוגרים כאחד.

פרקים מופלאים בענין זה רשם יחד עם רעו וידידו הטוב הרה"ח רבי איטשע לייזער זצ"ל.

דוגמא אופיינית לתחבולת-חסד שלהם מאותם ימים, ניתן לראות במעשה שהתרחש במהלך שהותם בפריז:

יהודי נכבד, שהכירוהו כעדין נפש, הסתובב כשהוא חסר פרנסה, וכתוצאה מכך, גם מיואש ומדוכדך. רבות העסיקו את עצמם על מנת למצוא פרנסה שתכבד את האיש.

ויהי היום, נודע להם כי בבית-כנסת הממוקם בפאתי-העיר זקוקים ל'איש-ניקיון'. הלכו שניהם והציעו את מיודעם לתפקיד, ובבית הכנסת הפריזאי קיבלו את מועמדותו בשמחה.

נותר להם רק לוודא שהעבודה אכן תבוצע.

בעדינותם כי רבה וברצותם לגמול חסד בל-יתואר עם אותו יהודי חסר פרנסה, החלו לבצע בעצמם את מלאכת הניקיון, משל לא היו הם עצמו יהודים נכבדים ששמם הולך לפניהם.

כך, כשהם חדורים בתחושת שליחות ומצוידים בלב גדול - החלו פוקדים מדי יום באשמורת הבוקר את בית-הכנסת, מנקים ומטפחים אותו, ודואגים כי המתפללים ימצאוהו כשהוא נאה ומכובד.   

הם לא רק עשו הכל בעצמם, כי אם גם דאגו לספר לאותו יהודי נכבד כי בבית הכנסת הנ"ל מבקשים לקבלו כרב ומורה-הוראה - אם רק ייעתר לבקשה.

הלה כמובן נעתר, והתייצב בית הכנסת - שהפך לעמוד תחת 'הנהגתו'. תפקיד שהסב לו עונג גדול ומעמד מכובד.

ומי שילם את משכורתו של הרב?   

את המשכורת שקיבלו מהקהילה עבור עבודות-הניקיון, העבירו השניים אל האיש ההוא, תוך שהם מתמידים במנהגם ומגיעים מדי בוקר בבוקרו ל'מקום עבודתם' בבית-הכנסת.

"פעם אחת", שח כבדרך אגב לימים רבי גד'ל בחיוכו הנלבב, "כמעט וארעה תקלה. הגבאי של בית הכנסת החליט לבצע שינויים בסדר ימי הניקיון, ולשם כך פנה אל 'הרב' - שהיה רשום אצל הגבאים כעובד הניקיון על מנת לעדכנו בפרטים".

בחסדי שמים, היות והרב לא הבין צרפתית, והגבאי לא דיבר אידיש, הרי מי שנקרא שוב לתווך בין הצדדים - היה רבי גד'ל עצמו, ששוב דאג להושיב את הסדר על כנו - תרתי משמע.

הרב כמובן נותר לשמש בתפקידו ימים רבים, מבלי שידע את אשר התרחש מאחורי הקלעים למענו.

אשרי העם שאלו הם גידוליו וגדוליו.

(מתוך פרקי תולדותיו בסוף הספר 'ממשנתו של רבי גד'ל)

***

טרם פטירתו הורה רבי אריה לוין לסייד את ביתו

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל התגורר בשכונת 'נחלאות' בבכוך קטן - שקירותיו לא היו מסוידים כלל. במושגי ימינו יקשה להבין כיצד גידל משפחה בדירה שכזו - אם ניתן להגדיר כך את אותו כוך צר.

והנה, כיומיים טרם פטירתו, כאשר מצבו היה מוגדר כקשה מאד, פנה אל בני משפחתו בבקשה - שניתן להגדירה כמוזרה במקצת: "אנא, דאגו לסייד את קירות הבית שבצילו חסיתי משך שנים רבות". דבר שלא עלה על דעתו כלל מאז החל להתגורר בבית.  

לפליאת בני הבית על מה ראה זאת לנחוץ דוקא בשעה זו? הסביר רבי אריה ברוב אצילותו ובהדרת כבודו: "חוששני כי כאשר יגיעו המה המנחמים אל הבית, ויראו את מצבה של הדירה  - שבה התגוררתי שנים כה רבות, ינזפו בכם בני הבית על אשר אפשרתם לי לחיות כך. והרי הדבר לא היה קשור כלל אליכם. אני הוא שבחרתי לחיות כך, ומדוע איפה עלי לגרום לכם לצער על לא עוול בכפכם?!"

דמותו האצילית של האיש רם המעלה, ממשיכה ללוות אותנו גם שנים רבות לאחר פטירתו, ומשמשת לנו דוגמת מופת ליהודי אשר דאגתו לזולת ניצבת בראש מעייניו - גם ברגעיו האחרונים עלי אדמות. 

***

הכוונות מצוינות, התוצאות קצת פחות

"ברור מעל לכל ספק", כותב הרב צורן בעלון 'קול ברמה' שזה עתה יצא לאור, "שהאדם, או הארגון המניח את קרטוני הלחם, הלחמניות והפיתות, בכניסה לבית-הכנסת המרכזי שבשכונתנו (רמת אלחנן) - עושה זאת מתוך כוונה טובה, הכי-טובה שאפשר.

מה יש יותר טוב מזה - כאשר אנשים לוקחים את המאפה הטעים חינם אין כסף? אבל, למרות הכוונות הטובות, והגם שהיוזמה היפה הזו אכן מסייעת לציבור, יש לשקול בכובד-ראש האם להמשיך בה, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, הלכלוך המרובה שנוצר בכניסה לבית-הכנסת. עד כדי כך שאוזנינו שמעו, ולא זר, מפי מספר אנשים המתגוררים מחוץ לשכונה - שהביעו תמיהה-רבתי, על המראה המאוד-לא-סימפטי של דברי-מאפה המושלכים על הקרקע בכל עבר בצורה שאינה מכובדת.

מלבד העובדה שמדובר בלחם - שאנחנו מחויבים שלא להשחיתו ושלא לבזותו, הרי שהכניסה לבית-הכנסת היא המקום הכי-פחות-מתאים למראות המביישים הללו.

הסיבה השניה נעוצה בכך שכיון שהלחמים מונחים בחוץ, מתחת לכיפת השמים, הם חשופים לבעלי חיים, ונדמה שרבים מאתנו כבר נתקלו בחתולים, יונים, ואפילו כלבים, המניחים את לשונם על דברי המאפה.

קיבלנו בקשות רבות מציבור התושבים שנפשם קָצָה בכניסה הלא-נקיה, במינוח עדין, לבתי הכנסת, והם מבקשים / דורשים להפסיק להניח שם את המאכלים.

*

מצפים מאתנו להרבה יותר

המגורים בשכונתם של בני תורה, הם לא רק מטיבים עם הדיירים; הם גם מחייבים אותם רבות.

מרן הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל שח פעמים רבות לראש עיריית מודיעין עלית, הרב יעקב גוטרמן: "כי על תושבי העיר הזו, ועל ראש-העיר במיוחד, רובצת אחריות כלל-ישראלית - 'כיון שראשי הציבור בארץ ישראל, ובעולם כולו, בוחנים אתכם כדי לראות האם עיר של אברכים יכולה להחזיק מעמד!' 

הרב יעקב גוטרמן - ראש עיריית 'מודיעין עילית' 

'עליכם לדעת אפוא', הוסיף מרן הרב שטיינמן - 'שהכל מביטים בכם לראות כיצד הנס הזה מתנוסס, והאם עיר המורכבת כולה מתושבים חרדיים ומדקדקים במצוות יכולה להתבסס כראוי, כאשר היא מתנהלת רק על פי תורה וקדושה'".

הרב זילברשטיין ציין בפני הרב גוטרמן (והדברים הובאו בכרך החדש של הספר 'מצוות בשמחה') שדבריו של מרן רמוזים בדברי בעל ספר 'החינוך', במצוה שמ"ב: "שלא לשַׁנות את מגרשי ערי הלווים ושדותיהם".

'החינוך' מפרט שם את הדינים לפרטי-פרטים, וכותב:

'משרשי המצוה, לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחוכמה, שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר - 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'.

'ומתוך כך שהחוכמה בתוכם היה עֵסֶק כל ישראל עמהם תמיד, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שווה בהן, ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר, כי אדון החכמה יסדן ותקנן והגביל גבולם - וירא כי כן טוב, וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גֵרוע וגנאי'.

וכפי שהזכרנו לעיל, 'החינוך' כותב שם שמצוה זו לא נאמרה על שבט לוי בלבד, אלא גם על תלמידי חכמים.

וממילא, המשיך הגר"י זילברשטיין ואמר לרב גוטרמן: 'זו היתה כוונתו של מרן הרב שטיינמן שעורר אתכם לאחריות הגדולה הרובצת עליכם, שהרי עיני כל ישראל נשואות אליכם, וכאשר העיר מתנהלת כראוי - היא משפיעה על כולם, וממנה יראו וכן יעשו.

כשהרב גוטרמן שאל את הרב זילברשטיין: 'מה אם-כן תפקידנו הלכה-למעשה, ובמה מתבטא הדימוי לערי הלווים?'

השיב הרב זילברשטיין ואמר: 'ראשית, החיוב הוא מה שכתוב להדיא בספר החינוך: '...שהיה מן הדין שהעיר הזו שיד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותה בתכלית היופי והחמדה...'.

ולכן יש לשמור בה על הניקיון, הסדר והנוי. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'. השבח של כולנו הוא שיש עיר כזו בישראל.

הנה לדוגמא נפסק ברמב"ם, על-פי הגמרא, שהתורה מחייבת להקציב אלף אמות מסביב למגרשי הלוויים, ללא בנייה כל-שהיא. מי שמעמיד שם, למשל, קיוסק למכירת משקאות, עובר על לאו דאורייתא! למדנו מכך על חשיבות החן והנוי, היופי והאוויר, שצריכים להיות בערי הלווים. 'כי שבח כל עם ישראל בכך'.

עוד, זאת. הגמרא בסוף מסכת כתובות אומרת שרבי חנינא היה "מתקן תקליה בארץ ישראל", ופירש רש"י: "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזֵר שלא ייצא שם רע על הדרכים". רבי חנינא דאג שלא ידברו לשון הרע על כבישי ארץ ישראל... ואם כן, קל וחומר במודיעין-עלית שהיא כדמות ערי הלווים - שעליכם לדאוג לתקן המכשולים, כדי שלא ייצא שם רע על העיר".

*

האדמו"ר ששרד את השואה, עלה ארצה, הקפיד לנקות את המדרכה שבפתח ביתו בתל-אביב

"באמת", מוסיף הרב צורן וכותב: "האם חשבנו פעם מדוע הכבישים והרחובות בשכונה חרדית נראים כפי שהם נראים? למה? למה אי אפשר לזוז מטר, ואולי אף פחות מזה - מבלי להיתקל בפסולת כלשהי המונחת שם? המצב הגיע עד כדי כך שהאדם החולף במקום יכול לחשוב שאנשים עומדים כל היום במרפסת-ביתם ומשליכים משם את שיירי-הפסולת הללו...

התרגלנו, וכמה חבל שזה כך, שהרחוב, המדרכות והכבישים, וכל המקומות הציבוריים, יכולים להיות מלוכלכים, ורק הבית והסלון הפרטי שלנו צריכים להיות נקיים ומצוחצחים.

אתה רואה יהודי יקר הולך מביתו לבית המדרש, והנה הוא מוצא בכיסו - ניירות ישנים, חשבונות חשמל / מים שאין לו כבר שימוש בהם, וללא כל מחשבה-שניה הוא משליכם כלאחר-יד על המדרכה שבה הוא צועד.

ואנחנו שואלים: 'מדוע? הרי ראינו גדולי ישראל נוהגים בדיוק הפוך! על כ"ק האדמו"ר מהוסיאטין זצ"ל מסופר שכאשר היה בשואה, אמר שאם יעזרהו השי"ת לצאת מהתופת הנוראה הזו, הרי כשיגיע לארץ ישראל הוא ינקה את רחובותיה! ואכן, לאחר שהגיע ארצה, וגם לאחר ששימש כאדמו"ר ומורה-דרך לרבים, היה יוצא מדי בוקר אל מחוץ לבית מדרשו במרכז תל אביב, והיה מנקה קמעה את המדרכה'. 

בית מדרשו של הרבי מהוסיאטין בתל-אביב

אז מדוע אנחנו עושים את ההיפך? 
- אין ספק שזהו אחד מן הדברים העלולים לדחות בעלי-תשובה מאתנו!

וכבר היו דברים לעולמים, שיהודים מתחזקים הגיעו לריכוזי היהדות החרדית, ומשראו את מצב הרחובות, ונחשפו למראות לא-סימפטיים, חזרו בהם מן ההחלטה להתקרב להשי"ת. ועל גבו של מי תהיה תלויה האחריות?'

"כאשר אתם נאים, נקיים ומתוקנים כראוי", אמר הרב שליט"א לראש עיריית מודיעין-עלית, "הרי שההשפעה מכך תהיה גדולה לא רק על תושבי העיר החרדים לדבר ד', אלא גם על הרחוקים שרואים את כבוד שומרי התורה ולומדיה. בסופו של דבר, התנהגות הזו מעניקה לכם עוצמה-רבתי.

כי משום-מה יש המבקשים ללעוג לשומרי תורה ומצוות, אע"פ שבליבם פנימה הם יודעים את האמת. והנה, כאשר החרדים לדבר ה' מתנהגים כראוי בעיירותיהם ובמושבותיהם, וכל הנהגתם היא בחן בהדר ובכבוד, יש ל'המון העם' פחד ויראה כלפיהם.

ולכן אומרת הגמרא במסכת שבת: ש"תלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה"; כי כאשר עם-הארץ נפגש עם אדם גדול שלבושו הוא ללא רבב, הוא חש כלפיו כבוד והערכה. הכבוד הזה נותן כוח לתלמיד חכם, וממילא מגביר את העוצמה של שלטון התורה.

*

במקום לשבור ולהרוס, החליטו הילדים להשקיע בטיפוח הגינה

ואם דיברנו על שמירת הנקיון, הסדר והיופי, במרחב הציבורי, יש לשבח בכל לשון את הילדים במספר בניינים בשכונתנו שמצאו לעצמם עיסוק, והוא, לנקות את הבנין, וליצור איזושהי גינה בחצר, שיתנוססו בה פרחים ועציצים, דשא וכיו"ב.

הילדים עושים זאת כמובן שלא על חשבון זמני הלימודים, או בימי בין הזמנים, ויש בכך תועלת מרובה, גם מצד עצם שמירת נקיונם ויופיים של הבתים, וגם מפני שבזמן שהם מתעסקים בפעילות חיובית, אין הם מתחברים עם חברים לא-טובים, וכאלה יש כיום למכביר, להוותנו.

יש החולפים ליד הילדים הללו ונדים להם בראשם, כרוצים לומר: 'מה אתם מתעסקים עם שטויות...'.

אז אנחנו רוצים לומר, שפשוט וברור שיש בכך עיסוק חיובי ביותר, ואם הגמרא מספרת על אחד האמוראים שהעסיק את ילדיו ב...שבירת חפצים ישנים, כדי להוציא בכך את המרץ שלהם, הרי בוודאי שהעיסוק ביצירת גינה הוא חיובי, ועשוי להביא את הילד לידי סיפוק, כך שכאשר הוא הולך ללמוד, גם הלימוד שלו ייעשה במרץ רב, בחשק ובשמחה. עתה הוא ירצה ללמוד, כי נתנו לו את הכלים לכך.

*

בית הכנסת אינו מרכז למיחזור ספרי-קודש

ונקנח באיזכור קצר של תופעה מוכרת:

הרב מרדכי גלאי, הגבאי המסור של בית-הכנסת 'קהל חסידים' בשכונת 'רמת אלחנן', ביקש להתריע על תופעה הגורמת לטרחה יתירה אצל הגבאים - כאשר אנשים רבים המבקשים להיפטר מן הספרים המיותרים שהתקבצו בביתם, מוצאים לעצמם פתרון באמצעות הבאתם לבית הכנסת - מבלי שבדקו קודם לכן האם יש בהם תועלת עבור ציבור הלומדים.

הם בטוחים מן הסתם שבכך הם מקיימים מצוה-רבתי, בהיותם ממציאים עבור קהל המתפללים ספרים שיעשירו את ידיעותיהם ויסייעו להם בלימודם!

ולא היא.

אין הם יודעים, שברוב ככל המקרים, נאלצים הגבאים בשל חוסר מקום - תוצאה מבורכת של שפע הספרים שהתברך בהם דורנו, להפנותם אל הגניזה (ובכלל זאת, לא אחת, כך הם הדברים גם בנוגע לספרים חדשים!).

כדרכו, דואג הרב צורן, להמחיש את דבריו באמצעות תמונה - שבה נראים הספרים כשהם מונחים במספר ערמות, בדרכם האחרונה אל מתקן 'הגניזה' השכונת.

הכנסת ספרים אל הגניזה, עולה כידוע כסף. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, מי שתאלץ לשאת בהוצאות הנלוות, היא קופת בית-הכנסת.

ומי הוא אשר יעטה על שכמו את הטיפול הפיזי באותם ספרים - שמצאו את דרכם (אולי מתוך כוונה טובה) אל בית-הכנסת - המשמש לעתים קרובות כתחנת האיסוף השכונתית? הגבאי המסור כמובן!   

אנא, מתפללים יקרים, שימו זאת על לבכם. חשבו לא רק על עצמכם, לא רק על הספרים ועל כבודם האחרון, גם על הגבאים המסורים ועל כבוד בית-הכנסת. 

***

שלוחים מכאן איחולי ברכה לרב צורן לרגל הופעתו של הכרך השני, והאחרון בסדרת 'מצוות בשמחה'. 'אח' נוסף לספרים הפופולאריים: 'עלינו לשבח', 'ברכי נפשי', 'לחנך בשמחה' ו'שמחה בבית'.

הספר החדש מלֻווה במאות עובדות חדשות ולא מוכרות מגדולי הדור.

מחנכים רבים מעידים על התועלת המרובה שהביאו ספרים אלה, וזאת בשל ייחודיותם של לקחי-המוסר הכתובים בסגנון המותאם מאוד לבני דורנו.

את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים הנבחרות ואצל הרב צורן.

לפרטים: משה מיכאל צורן - 0533103388

כך נוטלים ידים בהונגריה - מבט אל העבר היהודי

רשמי ביקור של נציג 'קילורין' בהנוגריה:

מתקן זה הניצב בחלקו האחורי של בית- הכנסת 'קוזניצי' - בית הכנסת הגדול של הקהילה היהודית בבודפשט, מאפשר הצצה לעולם שהיה ונכחד. הוא שימש ככל הנראה כעמדה לנטילת ידים עבור המתפללים. 

בחצר בית-הכנסת, ניצב מתקן מודרני יותר - המצוי עדיין בשימוש. המגבת התולה לצדו מספקת את התחושה כי הוא עדיין בשימוש. 

***  

ב'בית המדרש' - אולם התפילה הנוכחי, ניצבת לצד המיחם - שנועד לשרת את המתפללים, בקשה מקורית לנשיאה בנטל.  

כך זה נראה: 

***  

ויש גם דרך מקורית נוספת להשתתפות בהוצאות: 

kave penz - בהונגרית, 'דמי קפה' - בעברית, או 'קאוע געלט' - באידיש. וכמובן, עדיף לשלם בפורנטי - המטבע המקומי. 

הרווית את צמאונך? שתיית הקפה סייעה לך להתעורר? בטרם תצא לדרכך, חשוב מאד שתאפשר גם לבאים אחריך ליהנות  - כפי שמנוסחת הבקשה המתנוססת על גבי הכוס: מצאתני נקי, ברכת עלי, שתית ממני, נהנית ממני, השתדל שגם אחריך ימצאוני נקי, יברכו עלי ויהנו ממני. 'כוס ישועות אשא'.
זוהי לא ספק בקשה רווית מקוריות וצבעוניות. ראוי להרים לכבודה כוס, ולקוות שאכן תישא ישועות. בשביל זה לבד היתה שווה הקפיצה לבודפשט. 

האדמו"ר מגור מעורר את חסידיו: "הלוקח ספר, יחזירהו למקומו"

רגע לפני המראתו לדאבוס שבשווייץ, הותיר אחריו כ"ק האדמו"ר מגור מספר תקנות פשוטות לכל באי בתי המדרש של החסידות, באמצעותן מבקש האדמ"ר מחסידיו לנהוג בבתי הכנסת בכבוד הראוי.

מהכוס המשומשת, ועד לספר שהשימוש בו הסתיים. וגם: כיצד יש לדבר עם הזולת בבית הכנסת.

כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א המריא אמש (ראשון) יחד עם פמלייתו לשווייץ, שם צפוי להשתתף בוועידה היוקרתית של 'איחוד מוסדות גור', שתיערך בעיר דאבוס שבמזרח המדינה.

לקראת נסיעתו נתלו מודעות בבתי הכנסת של החסידות המכילות שלושה סעיפים, שבהם מבקש האדמו"ר מחסידיו לנהוג בבתי הכנסת של החסידות בכבוד הראוי.

כתב JDN נתקל בדרכו במודעה וסעיפיה, ונפעם לגלות כי חלק מן ההוראות המופיעות בה הן כאלה ששמורות לכל היותר לגבאי בית הכנסת, שסידור המקום נתון באחריותו.

אולם לא הופתע, שכן זוהי דרכו המיוחדת של האדמו"ר, שכהרגלו מעורר את חסידיו בדברים הצריכים חיזוק, ולו הפשוטים ביותר.

ואלה הן ההוראות, עליהן חתום המשב"ק (המשמש בקודש), הרה"ח רבי מנדל בינקה שליט"א, ואותן ביקש האדמו"ר לפרסם בכל בתי הכנסת של החסידות.

***

א. להיזהר בכבוד ספרי הקודש. הלוקח ספר ללמוד או להתפלל יחזירנו בסיימו לארון הספרים, ובזאת הוא מכבד את הספרים הקדושים ועוד מרבה תורה, על ידי שמסייע בידי אחרים, שלא יצטרכו לבטל זמנם בחיפוש אחריהם.

ב. השותה משקה כל שהוא מתבקש בגמר השתייה להניח את הכוס המשומשת בסל המיועד לכך ולא להשאיר על השולחן ובפרט לא להניחו במקום אחר.

ג. מכלל מקום מקדש מעט לנהוג בו כבוד, לדבר בנחת עם הזולת, לשמוע בקול הממונים על הסדר גם בזמנים שבהם מתאספים רבים, כן ירבו והמקום דחוק - לנהוג בעין טובה עם כל אחד, והוא עצמו נשכר, כי מן השמים מתנהגים עמו כך.

בכל אלו הדברים יש להתחזק ולהתמיד תמיד".

קרדיט: בנצי מילר - אתר החדשות jdn

כשהיעלים בכיכר ערגו למים - רשמי סיור ביישוב רכסים

כשמבטי היעלים המוצבים בכיכר הכניסה לגבעה ג' של היישוב רכסים הופנו לעברו של ראש המועצה הרב יצחק רייך, ורק השתקפותן במי התעלה הצבועה כחול נעדרה, הפנמתי סופית את התובנה - רכסים היא לא מה שהיתה.
כמעט 25 שנים חלפו מאז שנדדתי מכאן. רכסים עשתה מאז דרך ארוכה. מי חשב אז על יעלים. מי חשב שהן יענינו את ראש המועצה. עד כמה שזה נשמע מפתיע, הן מעניינות אותו בהחלט. אפשר כמעט לומר שהוא מכיר כל אחת בשמה, לו רק היה להן שם.

הוא גם יודע מי מהן נמצאה לפתע בוקר אחד כשהיא חסרת קרניים, וגם דאג שבבוקר שלמחרת כבר תושבנה אליה, לתפארת הכיכר.

"הכל כאן עיצוב עצמי", הוא משתף אותי תוך שאנו חגים סביב הכיכר, "יש כסף לטיפוח, אין כסף לאדריכל נוף. לעשות הרי צריך, אז אנחנו עושים מה שאפשר".

ומה עם קצת מים בתעלה?

רייך:
"כשיהיה כסף, יהיו מים. בינתיים, היעלים שורדות איכשהוא את החום, כמונו.   
ולמה דוקא יעלים?

רייך:
"ראינו כמה הצעות, החלטנו ללכת על זה, כי זה יפה".

בהחלט.  

אפילו תאורה יש כאן להאיר ליעלים, וגם לעוברים והשבים בשעות החשכה, צמחיה מרהיבה גם יש, גם מערכת השקיה אוטומטית, אבל  מים לא יזרמו כאן בתעלות בעתיד הקרוב.

לא שבלי היעלים והשחפים שגם אליהם נגיע בהמשך, אין לרכסים במה להתגאות. יש, והרבה.

"רכסים התברכה ביופי טבעי", מציג בפניי ראש המועצה את מרכולתו, "מעטים כמוה בארץ, זהו מקום יפהפה עם איכות חיים וסביבה, ועל כך אמר לי 'המשגיח' - הרב דב יפה, זמן לא רב בטרם פטירתו: 'ארץ ישראל קדושה, צריך לשמור על הארץ ולנקות אותה'".

רבי דב יפה 
צילום: ברוך יערי

הוא גם טרח והעלה את הדברים על הכתב: "חשוב שגם במועצה וגם התשובים ידאגו כל אחד למה שראוי ליופיה של ארצנו הקדושה, וכל שכן שמקומנו הוא מקום תורה וזה כבוד התורה. וכל שכן שראוי לשמור לע הרכוש הציבורי. והמשתדלים יתברכו מאדון הברכות". דב יפה.   

ואיך עושים את זה?

רייך:

הרבה חינוך והסברה בקרב הגיל הרך. בעולם הגדול, קוראים לזה 'חינוך סביבתי'. אנחנו כבני תורה איננו זקוקים לאנשים מבחוץ שיבואו ויסבירו לנו על הערך של נפלאות הבריאה ועל חובתנו 'לעובדה ולשמרה'.

אנחנו כן משתדלים לעסוק בנושא, ואף מקדישים לשם כך פעילות מיוחדת, שבאמצעותה לומדים הילדים על חשיבות ההתבוננות בנפלאות הבריאה ובסביבה שבתוכה אנו חיים.

בין שאר הדברים, לומדים הילדים על החובה לשמור על רכוש הכלל, ועל כך שרשות הרבים - כשמה כן היא.

מי שאחראית לכל הפעילות הזאת, היא אשה חרדית שמתמחה בהעברת מסרים אלו. היא נוהגת להגיע הנה לעתים תכופות, ומקיימת פעילויות שונות סביב הנושא.

אנחנו מקבלים משוב חיובי הן מצד ציבור ההורים והן מצד הילדים, ובעצמנו אנו מתרשמים עד כמה יש לכך השפעה חיובית בשטח".   

***

חוויה מתגלגלת

הנסיעה לצדו ראש המועצה ברחבי היישוב היא חוויה מתגלגלת, לא רק בגלל שהוא נעצר על כל צעד ושעל, ופותח בשיחה עם עובר אורח זה או אחר - שמצא לו דוקא הרגע את הזמן לברר את מצב חשבונו. לא פחות מכך בגלל ההשוואה בין מה שהיה כאן אז לבין מה שיש כאן עתה.

עזבתי מעט לפני שהוא הגיע לכאן, והוא זה שבעצם מספר עבורי את הסיפור של מה שהתחדש כאן מאז.

סוג של שיבה למקורות...

מתי נפל לי האסימון? כשהגענו לסופו של רחוב 'דרך הרב', ירדנו מן הרכב, וראש המועצה מצביע אל עבר הבנינים שהתאכלסו זה עתה בגבעה ג'.

בשבילי, שתפתי אותו, המקום הזה היה ונותר - היציאה אל השביל ההררי שדרכו 'חסן' המיתולוגי היה צועד עם חמורו אל עבר 'איזבדאת'' - הכפר הבדווי הסמוך לטבעון. 

מאז, חלפו שנים רבות, חסן מן הסתם כבר לא נראה כאן בנוף, על החמור אין מה לדבר, השביל אמנם קיים, אבל רכסים צעדה מאז כברת דרך ארוכה.

עד כמה ארוכה?

לא רק אני התפעלתי, גם הצלם הירושלמי יצא מגדרו, והבטיח לשוב לכאן בקרוב ממש עם רחפן ולצלם הכל מלמעלה. "לא רואים בניה כזאת בשום מקום, זה מזכיר סגנון של מושבה אמריקאית...", הוא מרעיף דברים בשבחו של הסגנון, גם אני.

***  

צובעים את המעקות

"נמשיך", מציע רה"מ, ומאפשר לי לנצל את דקת הנסיעה עד להגעתנו אל היעד הבא, בכדי להציב בפניו שאלה מתבקשת:
עם כל הכבוד שאני רוחש למצטרפים החדשים אל היישוב, מה עם הדאגה לישנים - 'דרך הרב' למשל, כפי שאני מבחין, עשתה דרך ארוכה מאז שיצאה לדרכה, לא מגיע לבנינים שלה קצת טיפול חיצוני? 

"בהחלט", הוא מסכים איתי, "וחבל שאתה מתפרץ לדלת פתוחה. מגיע להם והם גם יקבלו, אי"ה. אנחנו פועלים בימים אלו להשגת תקציב עבור 'שיקום שכונות'. בשלב הראשון נבצע אי"ה שיקום ברחוב 'הוורדים' - הוותיק, בניני 'דרך הרב' יכנסו אי"ה לשלב ב'.  

אגב, אם שאלת על שיקום, מה שאנו רואים כאן עתה, בהחלט עונה על ההגדרה - זוהי חבורת בני נוער מקומית, שבמקום לשבת על הגדרות בחוסר מעש, נטלה יוזמה והחליטה לצבוע אותן.

יש כאן בעצם שילוב מעניין, היוזמה הזאת יצאה לדרך (הרב), בעקבות פניה של מנהל מוסד חינוכי שהציע לי לפעול יחד למציאת תעסוקה הולמת עבורם, הם הרוויחו, המועצה מרוויחה, התושבים מרוויחים".

כל הדרכים מובילות לכיכר המועצה

סיבוב קצר בגבעה א', עבור ב'דרך הרב', וממנו לרחוב 'הרב קוק', מוצא אותנו שוב בכיכר המועצה.

ואם כבר בנשכחות עסקינן, אז מאז שקולו של מנחם בגין המנוח הדהד כאן, מן הסתם באיזו-שהיא בעצרת בחירות או בסביבתה, חלפו במועצה לא מעט קדנציות, היישוב השתנה, גם מרקם התושבים כבר לא מה שהיה, קרוב לוודאי שהיום בגין לא היה מצליח לקושש כאן קולות, בקושי מנין.

נכון להיום, מי שממלאים את הכיכר בנוכחותם, אלו הם הדקלים המיתמרים לגובה, ומספקים הוכחה נוספת לפעילות הפיתוח הענפה החופפת על היישוב כולו. 

תיאורטית, הוא יכול אמנם לפקח על הנעשה כאן מלשכתו המרוחקת מרחק של כמה עשרות מטרים, אבל משם לא יוכל לתפוס שיחה ולדרוש בשלומו של רבי אברהם.

רבי אברהם, כפי שמכנה אותו רבי יצחק רייך בחיבה, הוא כנראה וותיק המנקים ביישוב, וחשוב לראש המועצה להעניק לו מילה חמה, ועל הדרך, גם להעניק לו הזדמנות לומר מילה לתושבים.

כולם מכירים אותו, הוא ניצב כאן על משמרתו מדי בוקר, ובעצם עושה את מה שכולם היו אמורים לעשות, לשמור על הניקיון. 

חם היום, אבל את המשמרת שלו הוא לא יסיים לפני שהכיכר תהיה נקיה, ולא רק היא, גם כל מה שמסביב.

"מה שלומך רבי אברהם?" מתעניין אצלו ראש המועצה,

"ניקיתי היום את גן השלום", הוא משתף אותו בהתפתחויות.

אבל בשביל שהשלום ימשיך לשגשג, צריך את העזרה של התושבים, ו"כואב לי למה בדיוק אחרי שאני מנקה, הכל מתלכלך שוב, צריך יותר להתחשב. בסך הכל זה המקום של כולנו. אני שמח לשרת את הציבור, אבל לא פחות חשוב שגם הציבור יתן את החלק שלו", הוא חולק עמי מניסיונו ומפציר בי לשמש לו כשליח להעברת המסר, השתדלתי.כדי שגן השלום ימשיך לשגשג

'השלום', לפחות החלק העליון של הגן בעל שלושת המפלסים, נקטע משום מה ברגעים אלו ממש.

"אנחנו אמנם בתנופה של פיתוח", משתף אותי רייך, "אבל אסור שהדברים יבואו על חשבון הבטיחות. הגיעו לכאן ממכון התקנים, ובדקו מה שבדקו. מה שאתה רואה כאן עכשיו, זהו יישום של המסקנות.

כרגע עסוק צוות מחלקת שפ"ע בפירוק המתקנים המעוברים אחר כבוד למתחם התחזוקה. בקרוב מאד אי"ה, אני מקווה שנראה כאן התחדשות של הגינה.

אך אל דאגה, במפלסים הנמוכים של הגינה, ה'שלום' ממשיך לשגשג, זה גם לא היה בזמנך", קובע ראש המועצה.

מה שנכון, נכון.

***

כשהסטנדר הופך לסמל

עם היציאה לשלב ב' של הסיור המודרך, בדרכנו לגבעה ב',  עורך לי רייך היכרות עם 'כיכר הישיבה' - שגם היא עברה מתיחת פנים מחודשת. 

מכאן מסתעפים להם הרחובות: 'הגפן', 'עוזיאל' ו'שמעונוביץ' - שבבית מספר 9 שלו חלפו עלי ילדותי ונערותי, והישיבה הממוקמת בפתחו של הרחוב, וגם תופסת חלק נכבד ממנו, היא שנתנה לכיכר את שמה. 
סטנדר עם כיסא של פעם עשויים עץ אמנותי משולבים במרכזה. אין ספק, זוהי כיכר ייחודית מסוגה, כיאה וכנאה למקום תורה, סמל מובהק לצביון היישוב שהישיבה והסטנדר ניצבות במרכזו ומתוות את דרכו.

צילום: המועצה המקומית רכסים ***
האנייה הפליגה, השחפים נשארו לרחף בכיכר

הדברים מקבלים המחשה בשטח עם הגעתנו ל'כיכר השחפים', בגינה הסמוכה עמדה פעם אנייה. ולפני כן, בטרם הגעתה, אם אינני טועה, נהגנו לכנות את המקום 'גן ההרפתקאות'. מים רבים חלפו מאז בנחל הקישון, האנייה גם היא הפליגה לדרכה. במקומה הגיעו השחפים הממלאים את הכיכר, והופכים אותה לנאה ומטופחת.

לרייך, כך אני מתרשם, חשוב שלא רק הכיכר תהיה מטופחת, גם הסביבה שלה, וגם יתר השטחים הציבוריים שאנו חולפים בהם, בדרכנו לגבעה ג'.  

הוא גם מצליח לערוך חשבון של אחד ועוד אחד, ולהבין את פשר הימצאותם של קרטונים רבים לצד הכביש.

"אני לא היחיד שחשוב לו איך יראה היישוב", הוא משתף אותי, "ישנם מספר פורומים פעילים של תושבים, שמבקשים לתרום משלהם לשיפור המצב הקיים. הם גם מבקשים שנשתף אותם בתכניות שלנו ונקשיב למה שיש להם לומר. אנו אכן עושים זאת, ואף מיישמים את הדברים בשטח".  

***

כשראש המועצה חשש להתייבשות

"תאמר בבקשה ליוסי שהמים אינם זורמים", מבקש רייך מעזרו המסור בעת שאנו חולפים לצד 'גן הרימון', בדרכנו ל'גבעת הפרסה'.

"השקענו כאן למעלה ממילון שקל", הוא משתף אותי, "אז נכון שזהו לא תפקידו של ראש המועצה לבדוק אם מערכת המים עושה את שלה, אבל אם אנחנו כבר כאן, חשוב לי לוודא שההשקעה מצדיקה את עצמה".

'הרימון', שניצב לתפארה במרכזה של הכיכר הסמוכה, הופך את הסביבה כולה למרשימה ומטופחת. יחד עם הנוף הנשקף מן המקום, נראה כי בהחלט יש לדברי רייך על מה להתבסס. הטיפוח, אכן מורגש היטב בשטח.

"ההצללות שבהן אתה מבחין בגינה", הוא מסביר, "הינן תוצאה של מדיניות חדשה. אם יש גינה והיא נועדה לאפשר לאימהות לשהות בהן לצד ילדיהן, חשוב לנו שהן תוכלנה להפיק את המירב. לא רק הן, גם הילדים.

הגינה הזאת משמשת דוגמה טובה לתוצאה מבורכת של שיתוף פעולה בינינו לבין התושבים. שמענו מה שיש להם לומר, והשתדלנו ליישם את הדברים בשטח.

המתקנים, אם תשיב לב, מאפשרים למספר רב של ילדים לשהות בהם בו זמנית. זהו פרט נוסף וחשוב, שהנחה אותנו בהקמת הגינה".
***  

וכמה מתאים, הסיור מסתיים ב'כיכר מרן' - התכונה הסובבת את 'כיכר מרן' - אשר תנציח את זכרו של הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, ותקדם את פני הנכנסים בשער היישוב.

כמעשה האמן אשר ב'כיכר הישיבה', גם כאן ישולבו בה מעשי ידיו להתפאר ובחרושת עץ, שלחן לימודו והספרים אשר היו מונחים עליו, ולצדם הגלימה המפוארת, כולם יחד יפארו את הכיכר בנוכחותם, ויעלו לזכרון תמיד בעיני החולפים לצדה, למען יוכלו לקיים בעצמם 'והיו עיניך רואות את מוריך'. 

צילום: המועצה המקומית רכסים