הסביבה - במבטו של גדול בתורה ובהלכה

רבי חיים פנחס שינברג בביתו כחודש וחצי טרם הסתלקותו

 

 

 

רבי חיים פנחס שינברג זצ"ל ראש ישיבת 'תורה אור' בירושלים, תלמיד חכם משכמו ומעלה, ואחד מגדולי פוסקי ההלכה שהתברך בהם דורנו, אשר האריך ימים עד לגיל מאה ושתיים - כמעט, כשהוא בצלילות הדעת ובערנות מפליגה, עד לפטירתו לפני כשנה וחצי. סיפורים רבים מעוררי השתאות ומאלפי בינה נרקמו סביב אישיותו המרתקת. אחת מבין שלל מידותיו הראויות להערצה ולחיקוי היא, היחס החם והמיוחד מלווה בהארת פנים ובחיוך נצחי, שלו זכה כל מי! שנכח בסביבתו, קטן כגדול, תלמיד כרב, אדם זר כבעל משפחה ואף שאינם בני ברית כלל.

רגישותו המופלגת לכל ברוא בעולמו של הקב"ה - ולא רק למהלכי השניים, ולהתחשבות הראויה מצד האדם לסביבתו, עברה כחוט השני לאורך כל חייו, ובלטה הן בשיחותיו הציבוריות והאישיות, הן בהיותו משמש כדוגמה אישית לכל אותם ערכים שבהם האמין, ובהם ביקש להדריך את אלפי חניכיו ורבבות מעריציו.

אחד מגדולי תלמידיו, הרב אלחנן פרץ, אשר זכה מצדו לקרבה גדולה משך שנים ארוכות, הציג לפניו לאורך השנים שאלות רבות הנוגעות לנושאים רבים ומגוונים. זמן לא רב לאחר פטירתו, החליט לתת לדברים פרסום, באמצעות ספר הכולל את הדברים שרשם לעצמו לאחר אותן פגישות אצל רבו, כשהוא מצרף אליהם עובדות נוספות שנשמעו מפי תלמידים נוספים.

תוך כדי עלעול בספר, התוודעתי להתייחסותו הייחודית של הגאון זצ"ל, מתוכם לקטתי מספר נקודות, המציגות נאמנה את דעתו של גדול בתורה ואת השקפתו על היחס הראוי שאמור לתת האדם לסביבתו. אני מציג אותם כאן לתועלת הרבים - שתגרום אי"ה עילוי לנשמתו.

***

היה זה, סיפר אחד מתלמידיו, כאשר עליתי פעם לביתו לבקש את ברכתו, מלבדי לא היה איש בבית, ובכל זאת חששתי להפריעו מלימודו. והנה, לפתע אני מבחין בו כשהוא נעמד ומביט על אחת מטליותיו כאילו תר הוא אחרי דבר מה. החלטתי לגשת אליו ולהציע את עזרתי, משהביט בי ברכני לשלום וביקש לברר אצלי אם מבחין אני ביצור כל שהוא הזוחל על אחת מטליותיו הרבות, הבטתי ואכן ראיתי כי נמלה מתהלכת לה לאיטה, ובקשתי להסירה בידי ולשומטה מעל הטלית.

ראש הישיבה עצר בעדי וביקש כי אסור אל המטבח ואביא עימי כוס. משמילאתי את בקשתו, נטלה והכניס את הנמלה לתוכה. נטלתי את הכוס ובקשתי לזורקה בפח האשפה, שוב עצר אותי ראש הישיבה וביקש להניא אותי מכך. אנא ממך, ביקש, טול את הכוס והורד אותה עמך לגינה שבתחתית הבנין, שם תניחנה לילך לדרכה. זו בריאה של הקב"ה...

לרגע עמדתי נדהם מיחסו הרחום אל יצור כה זעיר, מספר התלמיד, אכן משעיינתי בדבר שוב ושוב, הפנמתי בתודעתי, כי אמנם מי שנוהג עצמו כל ימיו כמלך בגדודו של הבורא, משכיל לכלכל את צעדיו עד לפרטי פרטים, מתוך תחושה כי לכל נברא שהוא, ניתן תפקיד מיוחד בעולמו של הבורא. תמונה זו ניצבת מול עיני גם בחלוף שנים רבות מאז התרחש המקרה, וגרמה אצלי לשינוי ההסתכלות הן על עצמי והן על סביבתי, דומם כצומח וצומח כחי, מסכם התלמיד.  

***

ראש הישיבה נוהג היה לסור גם בערוב ימיו לחדר האוכל שבישיבה על אף הטריחה הגדולה שבדבר, וליטול בעצמו דבר מה למאכל, לא אחת הבחינו בו תלמידיו כשהוא ניגש אל אחד מן השולחנות, ומשהבחין בחלק החלבון שנותר באחת מן הצלחות, נטלו והניחו על צלחתו. כל זאת מתוך הקפדתו לבל יזרק מאכל כל שהוא אל האשפה. היה זה פן נוסף של יחסו המיוחד לכל פרט ופרט בבריאה. זאת לצד בקורתו כלפי השפע המוגזם הגורם לאנשים לאבד את היחס הנכון לדברים פעוטים לכאורה.

*** 

ככלל, ראה רבי חיים פנחס חשיבות רבה בהקפדה על נקיון הישיבה, ומאידך, ראה כחסרון בכבוד הישיבה את המנהג לתלות מעילים ומגבעות בצורה לא מסודרת ולא מכובדת. כמו כן מבקש היה להסיר מודעות שנתלו על גבי קיר הכניסה לישיבה, כשהוא מנמק זאת בכך שהדבר אינו מכובד ואינו מתאים, ומכער את המקום הקדוש.

בולטת מאד היתה הקפדתו בכל הקשור לנקיון הגוף והבגדים, הן שלו עצמו והן של סביבתו. הוא אף הקפיד ללכת באופן קבוע עם עניבה מסודרת ומכובדת, הן זהו כבודה של תורה, כך טען, ואף מתלמידיו שנשאו משרות תורניות, דורש היה ללכת באופן זה.

בהקשר זה מספר תלמידו, כי שאל אותו בהזדמנות בנוגע לשימוש בבושם, תוך שהוא מצטט את דברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ה', הלכה ט'): "אם היה עני לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים, ולא ישים בושם בשערו, אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר". 'כל עוד כוונתך להפיג את ריח הזיעה', אין חסרון בדבר, השיב לו הרב, ואילו דברי הרמב"ם מוסבים רק כלפי שימוש בבושם שריחו נודף למרחוק. יתירה מכך, הוא אף סבר כי ריח הזיעה שיש בו בכדי לגרום צער לאנשים, עלול להוות מכשול בנוגע לתפילה, הדורשת סביבה נקיה.

***

ידועה היתה הוראתו הייחודית ביחס לקניית חמץ בערב פסח עבור הישיבה, אשר היתה מזמינה מחברות המזון כמויות גדולות של חמץ דוקא בתקופה זו - דבר שיכול לגרום במבט שטחי לתמיהה, שהרי כלל ישראל מקפיד דוקא בעת זאת על ביעור החמץ מרשותו. לשאלת תלמיד שביקש לעמוד על סיבת הדבר, התברר כי ראש הישיבה הוא שביקש מן ההנהלה לפעול בצורה זו, 'הן ממון הישיבה הוא בבחינת 'הקדש', וממילא, היחס אליו אף הוא בהתאם: הן מן הבחינה שיש להיזהר בו ולהימנע מלהוציאו להוצאות מיותרות, והן מן הבחינה שדינו לענין חמץ שונה מדינו של חמץ הנמצא תחת בעלות פרטית.

חסכנותו הקיצונית בכל הנוגע לרכוש הישיבה, באה לידי ביטוי גם בעובדה שנהג להסתפק בדרך קבע עת ישב בחדרו שבישיבה, באור היום שבקע מן החוץ, ועל ידי כן יכול היה להימנע מלהשתמש באור החשמל. כן נהג לכבות באופן קבוע את האור בחדרי השירותים שבישיבה, ואף נהג לזרז את התלמידים לפעול כמותו. 'הן הישיבה רשומה על שמי, וממילא אני הוא הממונה על ההכנסות וההוצאות, ומשכך עלי גם מוטלת החובה לדאוג למניעת בזבוזים מיותרים', נהג לומר.  

אף את פרורי הלחם שנשרו מפתו בעת שבצע את לחם המשנה בסעודות השבת, נוהג היה ללקטם ולאוכלם, מפאת חששו לאיסור 'בל תשחית'.

*** 

במענה לשאלה שהופנתה אליו על ידי תלמיד שביקש לברר את דעת ההלכה בנוגע להרמת לחם המוטל בבזיון על אם הדרך. השיב ראש הישיבה: אמנם, מן הראוי להסיט את הלחם בכדי שלא יהפוך למדרס בידי העוברים והשבים, יחד עם זאת, אין זה מן הראוי להרימו בידים, מפאת שאינו נקי ועלול להיות נגוע בחיידקים.

בהקשר זה, הורה הוראה דומה בנוגע לנישוק ספר התורה בעת הוצאתו מן ההיכל, כי במידה וישנם בין המתפללים אנשים מצוננים, ראוי גם לבריאים להימנע מלנשקו. במקום זאת, ניתן לעשות זאת באמצעות הטלית שתיצור חייץ בין האדם לבין הספר. בכך, יזכה האדם בשתיים: גם יחבב את המצווה, וגם ינקוט ביתר זהירות בנוגע לשמירת נפשו.

***

ביחס לנטילת מים אחרונים לאחר הסעודה, היתה דעתו כי הדבר תלוי בכל אדם לפי מנהגו: אם עבורו נחשבות הידים למלוכלכות, הרי שחייב הוא בנטילתן משום כבוד הברכה. בהיות ואצל רבים רווח המנהג כיום לשטוף את ידיהם בגמר האכילה, הרי שעבורם נחשב הדבר לחיוב. 

***

הוראה נוספת שיצאה מבית מדרשו נגעה לשאלת הדחת הרצפות כאשר חל יום טוב סמוך לשבת, והימנעות ממנה מקשה על שמירת נקיון נאות, ומסבה צער לבני הבית. במציאות שכזאת, נחשב הדבר לשעת דחק, ולפיכך התיר ראש הישיבה, לכבד את הבית (המרוצף) באופן חלקי.

היתר דומה הורה בנוגע לצביעת הבית בימים שבין ר"ח אב לתשעה באב בתנאים אלו: א. אם נעשה הדבר בכדי לרפאות את עצביו של הצובע ולא לשם הציור עצמו. ב. אם קירות הבית טונפו על ידי הילדים, והצביעה נעשית מתוך מטרה לכסות את הטינוף - דבר שהוא קל יותר מאשר לרוחצם, אין זה בכלל ציור וכיור הנעשים לשם תענוג שנאסרו בהלכה.

*** 

ביחס לשאלה כיצד יש לנהוג בגניזת עיתונים שמצויים בהם דברי קודש, היתה הוראתו: כי במידה ויש קושי רב לתור אחר הימצאותם של פסוקים וכדומה, הרי שניתן להשליכם בתוך שקית נילון, ובאופן זה נחשבים דברי הקדוש כבטלים ברוב הדברים שאינם קודש. הוראה דומה נשמעה גם מפיו של הרב יוסף שלום אלישיב, תוך שהוא משתמש לשם כך בדבריו של בעל ה'משאת בנימין' המחשיב את הדבר כאילו נעשה תנאי שלא תחול על העיתונים קדושה [נושא זה הינו רחב ומקיף ביותר, ישנם רבים החולקים ואוסרים זריקת דברי קודש בכל צורה שהיא, לפיכך יפעל כל אדם כהוראת רבותיו].

***

בנוגע לחפצים שנשכחו בישיבה, ובמשך תקופה ארוכה לא נמצא להם גואל ודורש, הנחה ראש הישיבה את האחראים על הסדר בישיבה לתלות מודעה בולטת לעין, בה יוכרז לעין כל הבאים בשעריה 'כי במדיה ולא ידרשו החפצים בחלוף פרק זמן מסוים, תוכל הנהלת הישיבה לעשות בהם כרצונה'. אכן, כך הוא המנהג במקומות רבים, המתנים את הבאת החפצים בכך שניתן יהיה לעשות בהם בבוא העת כדעת הממונים על המקום.

***

בעת שעמדה על הפרק שאלה הנוגעת להקמת תלמוד תורה במקום שיהיה בו משום הפרעה לשכנים - דבר שנמצא לו היתר בהלכה, מפאת קיום המצוה שבדבר. חיווה ראש הישיבה את דעתו: כי אמנם היתר זה מובא בדברי הפוסקים, אולם, סבור הוא כי במציאות ימינו, בה עשוי הדבר לגרום להורדת מחירים, ואין זה מסתבר כי התקנה נתקנה גם במחיר של הפסד ממון הזולת. יתירה מכך, דיוק בדברי רש"י בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא, בה נידון הענין, מעלה כי כאשר הרעש הינו בלתי נסבל ופוגע בשלוות השכנים באופן מובהק, אין הוא כלול בתקנה. בעבר, הוסיף לטעון, היתה המציאות הרווחת, שהתלמידים היו מגיעים לביתו של הרב על מנת ללמוד ממנו. כיום השתנתה המציאות, ונהוג לשכור מיוחד עבור כך, ממילא אין כל מקום לחייב דוקא דיירי בנין מסוים לשכן בביתם את התלמוד תורה ולשאת בתוצאות.    

***

הבהרה: למותר לומר כי הדברים הוצגו כאן, אך ורק לצורך התבוננות בקצות דרכי הנהגתו של גדול בתורה, וכי מאחר שיש לתלות את התשובות השונות שניתנו על ידו כמענה ספציפי לשואל מסוים ובמציאות מסוימת, הרי שאין לנהוג על פיהם למעשה. 

***

מודעה שתלתה בכניסה לבית המדרש 'תורה אור', ובה הוראות הנוגעות לשמירת המראה המטופח והמסודר של הישיבה

 

 

 

הלשכה המרכזית לאסתטיקה

זוהי עוד מודעה 'תמימה' למראה - לכאורה, אותה מצאתי תוך כדי נבירה בעיתון ישן - בן שלושה עשורים ויותר שנפל ברשתי. היא מתיימרת אמנם 'לצאת בקריאה גלויה אל בעלי החנות, שלא עלינו 'קבעו את שלט החנות בצורה הפוכה'. ובכל זאת, ללא ספק, הקוריוז עשה את שלו: מעניין כמה אנשים טרחו לבוא ולבדוק בעיניהם האם אכן השלט עדיין הפוך?! ובדרך אגב, אם כבר, אז כבר, נכנסו לחנות, לבדוק עם (או בלי) המוכר, מה הסיפור עם השלט? ומה הקשר בינו לבין תכולת החנות. זהו בהחלט גימיק שיווקי מוצלח, שעונה על דרישות ה'אסתטיקה' השלטת בענף.

 

אני ואתה (אולי) נשנה את העולם

משך שנים ארוכות נוהג אני להתחקות אחר הלך הרוח בקרב ציבור בני התורה, בכל הנוגע לשמירה על סביבה נקיה ומטופחת. לא אחת, נתקלתי, ואני עדיין נתקל בתופעות שונות, שמעלות אצלי סימן שאלה גדול: 'האם אכן כך צריכה להיראות 'רשות הרבים' שלנו?! האם לא היה מצופה כי נגלה קצת יותר אכפתיות?! האם לא היה טוב ונעים יותר לכולנו, לו היתה סביבתנו זוכה ליחס מועדף יותר?!

למען האמת, לא תמיד עולה בידי להשיב לעצמי תשובות משכנעות, פעמים רבות אני נאלץ לומר לעצמי: 'לא נעים, לא נחמד, אבל כנראה שאין הרבה מה לעשות, מי שאכפת לו, אכפת לו, ומי שלא לא. וכמו במקרים רבים אחרים, נאלצת הסביבה ותכולתה האנושית, להתמודד עם המציאות כמות שהיא. מה שביכולתי לעשות אשתדל לעשות, כמו למשל, להעלות את הדברים על הכתב, ובאמצעותם לנסות גם להעלות את המודעות בקרב הסביבה. 

ובכל זאת, מפעם לפעם, נעים לגלות כי לא הכל שחור ולבן, ישנם לא מעטים שבהחלט אכפת להם, קולם אולי לא נשמע מספיק, אולם, כמוני וכמו חברים נוספים ל'מקצוע', הם מנסים לעניין את הציבור בסחורתם.

אחת מאותן במות שמאפשרת לאכפתיים לשווק את הסחורה הירוקה, הוא עיתון 'יתד נאמן' במדורו החד-שבועי 'רשות הרבים'. המדור הפופולארי, על שני עמודיו, מאפשר לקוראיו להיחשף לפניות שונות ומגוונות בשלל נושאים העומדים על הפרק. הכותבים מצדם מספקים את הסחורה, איש איש ודאגתו, מבקש לנצל את הבמה בכדי להשיח את אשר אל ליבו.

בעבר, נהגתי לסייר בדרך קבע בין השורות, ולתור אחר מבוקשי - פניות הנוגעות בנושאים סביבתיים. משצדו עיני פניה שכזאת העונה על דרישותיי, צרפתי אותה אל 'המאגר הסביבתי', מתוך מטרה לעשות בה שימוש בבוא העת.

כיום, במבט לאחור, אני נוכח לדעת, כי מלבד עצם 'גאולתו' של גזיר העיתון מכליה ואחסונו בין שלל ניירותיי המצפים אף הם לגאולתם השלמה בקרוב. הרי ש'האוסף' - שחלקו מוצג כאן, מהווה מדגם די נכבד של תופעה ברוכה. אני מגלה לשמחתי כי אינני היחיד המעסיק את ראשו ומדי פעם גם את זמנו, בעיסוקים 'זניחים' מעין אלו - דבר שתמורתו מוטלת בספק, ואינה מוכחת לטווח הקרוב, אם בכלל.

כקורא נאמן, אני מציג כאן לראווה כמה מאותן פניות, המיטיבות לבטא את הלך הרוח בקרב אותם יחידים (עד שיתברר אחרת) הדואגים את דאגת 'רשות הרבים.

 ***

האשפה צריכה להיות ברחוב?

מכתב זה המצוטט כלשונו, נכתב בתגובה למכתב שהתפרסם במדור 'רשות הרבים' מיום שלישי י"ז בסיון תשס"ט, תחת הכותרת "מי צריך לשאת בהוצאות" - הכרוכות בבניית גומחות לפחי האשפה בחצרות הבתים, "בעקבות הוראת עיריית בני ברק האוסרת להשאיר פחי אשפה במדרכות".

כותב המכתב מתייחס בדבריו לשאלה שהועלתה במדור שבוע קודם לכן: 'מדוע תושבי הבנין צריכים לממן את עלות הבניה, ולא העירייה?'  

אני חושב, עונה הכותב בתגובה: "... כי ישנה כאן שאלה אחרת לגמרי. גם אם צודקות טענותיך כלפי העירייה, מנין ההיתר לשים את הזבל שלך ברחוב, מניין ההיתר לשים בכלל את חפציך ברחוב... גרוע מכך במדרכה בני ברקית ממוצעת שאינה עולה על מטר וחצי - שגם בלי הפח שלך אין בה מספיק מקום למעבר, ועם הפח אין בכלל מדרכה. האם בגלל שלך מפריע הלכלוך והזבובים כפי שכתבת, אז העוברים ושבים צריכים לקבל את זה?!

אני חושב שאחרי שתדע שלא להסיג את גבול הרבים, יהיה יותר לגיטימי שיהיו לך דרישות מהעירייה". 

אליהו גולד
 בני ברק

***

חינוך לתרבות ניקיון

אליהו גולד אינו הבני-ברקי היחיד שהמצב מציק לו, כך לפחות עולה מבין שורותיה של פניה נוספת מאת אחת האימהות בעיר:

"ליד ביתי ניצבת גינה, והעירייה טרחה להציב בה משחקי שעשועים, נדנדות ועוד. הגינה מלאה אחר הצהרים בילדים לרוב. עד כאן הכל נפלא.

אלא שמשום מה הילדים (וגם הוריהם) חושבים כנראה שהגינה הינה מזבלה עירונית. בסופו של יום הגינה מעוטרת בכוסות חד פעמיים בשלל צבעים, ניילונים לכריכים, ניירות עטיפה, שקיות במבה ריקות ומה לא. ואני תמהה מדוע?! העירייה טורחת מדי פעם לנקות את הגינה, אבל למחרת שוב גואה הפסולת.

אמהות יקרות אחיות ושמרטפיות, האם אי אפשר לקום מהספסל ולזרוק את הניירות לפחים הפזורים בגינה? אולי אפשר לשלב הנאה עם חינוך? לחנך את הילדים לסדר לניקיון ולשמירה על איכות הסביבה? האם לא נעים יותר לשהות במקום נאה ומטופח וגם בריא יותר? לפעמים, כשאני מנסה להעיר ליושבות שם, ננעצים בי מבטים משונים כאילו אני היא החריגה. הניקיון והסדר חשובים כמו הרבה ערכים אחרים. עם קצת תשומת לב אפשר למנוע זאת. אנא שמרו על סביבה נעימה וכולם ייהנו מכך!"

רבקה כהן 

מבני ברק

אכן, דברים כדורבנות!
 

***
חינוך סביבתי

קוראת נוספת, בוחרת להתייחס לתופעה מזווית דומה, ודבריה הכאובים מדברים בעד עצמם:

"קראתי את הכתבה "חרדים לסביבה", ומיד ראיתי לנגד עיני את הגינה השכונתית המזוהמת אצלנו, את החצר הביתית המוזנחת ואת חדר המדרגות המלא גלילי נייר, ואפילו אריזות ממתקים באופן קבוע, וכן את חדר האשפה שבו הרצפה בדרך כלל יותר מלאה מאשר הפחים עצמם...

לדעתי צריך להשקיע בחינוך כללי של כל אחד ואחד לשמירה על הסביבה. לא פעם הורים מרשים לילדיהם לעשות צרכיהם ממש ליד ספסלי הגינה. זה לא רק אסתטיקה. מדובר בזיהום ובמחלות, בסכנה לכל הפעוטות המתהלכים במקום, נוגעים, דורכים וכדומה. יש גם המחליפים טיטולים בגינה ומשליכים אותם בפח המדיף ריח צחנה בכל הגינה... כך הופחת הגינה למזבלה ממש. זורקים בלי חשבון שיירי קליפות של תפוחים ומלפפונים וביצים. לא מעירים לילד כשהוא שופך ומלכלך ומשמש דוגמא שלילית.

לפני שמנסים להזיז פרויקטים סביבתיים גדולים, צריך קודם לשפר את הסביבה הכי קרובה לנו. זה בידינו, בידי כל אחד. צריך קצת יותר ערנות ומחשבה, זה הכל.

 

אסתר לוי

 לא נעים, לא נחמד - לא רק בבני ברק! ובכל זאת, נחמד להיווכח שאינני היחיד במערכה.

***

נזק לרכוש ולנפש

כותב נוסף, מתייחס אף הוא אל התופעה, הוא בוחר לעשות זאת דוקא בנוגע לתופעה חד שנתית:

"ראשית אביע הערכה על עריכת המדור "רשות הרבים". אכן חשוב לתת אפשרות לרחשי לב הציבור בבחינת "ואיש לאחיו יאמר חזק". כל אחד יכול לתרום לתועלת וחיזוק הציבור.

ובזה אביע כאן ציון לשבח להתארגנות תלמודי התורה לקיים את ההדלקה לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי זיע"א ברוח התורה, במאורגן, על ידי הדלקה בשמן (ולא שריפת גרוטאות!), דברי תורה ושירים ופזמונים המתאימים למעמד, ומותירים במשתתפים השקפה חיובית ונכונה כיאה לציבור לומדי התורה.

אך כאן אאלץ להעיר, שלמרבה הצער עדין יש כאלה שמתעקשים לאסוף גרוטאות, מזרונים, לוחות פורמייקה וכל הבא ליד בהתלהבות יתירה, ולקיים מדורות בכל מקום שנראה להם, אף בסמוך לבתים ועצים.

בשכונתנו נשרפו 2 עצים יפים בשיא פריחתם - ברחוב חזון איש פינת נחמיה, ממדורות אלו שהוקמו ונדלקו ע"י קבוצת ילדים בלתי אחראים (היכן ההורים??). העצים הללו יכלו לתת צל בימות החמה לעוברים ושבים, ועכשיו נשארו מפויחים ושרופים כעדות על החוסר אכפתיות לנושא של 'בל תשחית'. לפני הדלקת מדורות אלו התקשרו מספר תושבי המקום למוקד 106 והודיעו על העלול להיות, אך למרות ההבטחות המילוליות מעבר לקו, המדורות לא פורקו והנזק נעשה.

מעבר לכך, עד שעות מאוחרות בליל ל"ג בעומר, עוד הופיעו הורים שכנראה עדיין לא מבינים מה המשמעות האמיתית של ההדלקה בל"ג בעומר והוסיפו את הפן ההמוני, בהכנת תפוחי אדמה באש וכו', בחושבם כנראה שזה יוסיף יראת שמים לצאצאיהם.

הנ"ל נכתב בכאב, להעיר את עיני אלה שעדיין לא מבינים את הערך האמתי של יום ל"ג בעומר, ומפסידים את העיקר בדברים טפלים ואח"כ תוהים על בלבול הדעת של ילדם.

(עוד) מישהו שאכפת לו

***

סביבה של בני תורה

שורות אלו המיטיבות אף הן לבטא את רחשי ליבו של הכותב בסוגיה נרחבת זו על צדדיה השונים, הופיעו בביטאון החודשי-שכונתי 'קול ברמה', הרואה אור על ידי הרב מיכאל צורן בשכונת 'רמת אלחנן' הבני-ברקית:

"כמה נעים להתגורר בבנין מסודר, נקי ומצוחצח. ענין הנקיון והסדר הוא אחד הדברים שצריך לאפיין את מקום מגוריהם של שומרי מצוות, ויש בכך משום קידוש שם שמים. ניקח למשל את ענין ה 'אינטרקום' בכניסה לחדרי המדרגות. מדוע הוא צריך להיראות כבעל מום, ללא שמות הדיירים? הרי במאמץ קל שבקלים אפשר לסדר את הענין!

האם חשבתם פעם איזו טירדה עלולה להגרם למבקרים ואורחים הנאלצים לעיתים להסתובב שעה ארוכה עד שמאתרים את הדייר המבוקש? נרצה או לא נרצה, ההיכרות הראשונה שלנו עם כל אורח זר הבא מן החוץ מתבצעת דרך תיבת הדואר או האינטרקום. שם מתוודע המבקר לשמו המדוייק של הדייר, ויש בידו האפשרות לוודא האם מצא את הכתובת הנכונה או שמא תעה בדרכו.

חשיבותו של השם המוטבע על תיבות הדואר והאינטרקום אינה מוטלת בספק. בכל בית מסודר, שבו מתגוררים דיירים מסודרים, מופיעים כל השמות באופן בולט, על גבי התיבות. טרחה רבה נמנעת בצורה זו, ויש בכך סימן-היכר לאורח חיים מכובד ואצילי, המושתת על ערכי התורה.

חמור הדבר במיוחד כאשר מנסים למצוא כתובת כלשהי בשעות החשיכה. אי אפשר לתאר את עוגמת הנפש הכרוכה לעיתים בדבר כה פעוט: סימון שם הדייר בצורה בולטת ומסודרת. שלא לדבר כבר על כך שאי-סימון השם עלול לגרום לפיקוח נפש, כאשר צוותי 'הצלה' לא ידעו היכן מתגורר החולה!

צריך גם לבוא בטענות אל אלה האומרים שהם אינם שומרים על הנקיון, משום 'שאין להם פנאי לכך...', טענה זו לא רק שהיא מגוחכת מיסודה, אלא גם איננה נכונה כלל ועיקר, מפני ששמירת הנקיון איננה פונקציה של זמן. אם היינו נזהרים דיינו שלא להשליך פסולת במקום האסור, והיינו שומרים על ילדינו לבל ישחיתו גם הם את הרכוש הציבורי, לא היה צריך להקדיש זמן לנקות את הבנין.

יש לחזור שוב על כך שהמקום הנקי ביותר בעולם צריך להיות מקום-ישובם של בני תורה. מי כמו תורת ישראל מקפידה שהאדם יקפיד לשמור על נקיונו, נקיון בגדיו ונקיון סביבתו, והרי אחד מסימני ההיכר של ת"ח הוא ע"פ בגדיו הנקיים מכל רבב!

מקום-דיורם של שומרי-תורה, היה צריך להיות סמל ודוגמא לנקיון מופתי. דווקא בשכונה בה מתגוררים לומדי תורה, צריך להרגיש שהתורה היא המדריכה את הדיירים בכל פרט ופרט בחייהם הפרטיים והציבוריים.

נציין בהקשר לכך שבאחד הבתים ברמת אלחנן, ברחוב גיבורי ישראל 20 הנחשב לבנין מסודר במיוחד, נתלתה באחרונה בכניסה לבנין רשימה בולטת של כל הדיירים, כדי שכל מי שמחפש תושב פלוני, יוכל לוודא ולמצוא על אתר את מבוקשו, ללא כל טרחה. וזה מה שאמרנו, במעט מחשבה ותשומת-לב נוכל למנוע טרחה מרובה ועגמת נפש מאנשים המחפשים אחר אדם פלוני. הרשימה הנ"ל מציגה אפוא את שמותיהם של כל דיירי הבנין, לבד מציונם הבולט של כל השמות על תיבות הדואר של כל דייר".                                       

בנימה אישית, אוסיף: הרב צורן, 'נתפס' על ידי לא אחת בהתייחסויות סביבתיות-חיוביות שונות. בבוא העת, אשתדל אי"ה להקצות במה נכבדת ונפרדת לשלל התייחסויותיו הענייניות - הנוגעות לעניננו.

תודה לך, הרב צורן, 'שנתפסת' על דברי תורה! 

(קול ברמה - גליון 252 - שבט התשס"ו) 

***

 להמחשת ואימות דבריי, הנני מצרף כאן מספר העתקים של גזירי עיתון אותנטיים מן המדור הנ"ל, המדברים בעד עצמם:

 

הקשר בין מתן תורה לאילנות ופרחי נוי

 

כך נראה ארון הקודש המלבלב של בית הכנסת קהילת 'חסידי בוסטון' בירושלים, בחג השבועות האחרון

 

 

חג השבועות מהווה מחד גיסא את אחד מן החגים של מעגל השנה החקלאי, ומאידך גיסא, מקבל משמעות רוחנית נשגבת מפאת הקשר שלו עם מתן תורה.

הקשר שבין המימד הרוחני והטבעי, מוצא את ביטויו במנהג קדום ומיוחד במינו לעטר את בתי הכנסת והבתים בצמחים שונים: שושנים ומיני בשמים שונים, פירות כמו תפוחים, צמחי מים, צמחים קוצניים ועוד.

הרמ"א פסק את הדברים להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תצ"ד סעיף ג'): 'ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה'. הטעם לכך מובא במשנה ברורה (ס"ק י'): שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב 'הצאן והבקר אל ירעו'.

המאמר שלהלן מבוסס על דברים שכתב שלמה א' גליקסברג, ומבקש להציג תמונה רחבת היקף של מנהג זה:

הראשונים מבין הפוסקים שתעדו מנהגים אלו, או לפחות חלקם, היו בעלי המנהגים הגדולים של אשכנז-אוסטרייך במאה החמש עשרה.

כך בדברי המהרי"ל: "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל".

מקור נוסף נמצא ב'ספר לקט יושר' לרבי יוסף ב"ר משה הושטיט. במקור זה מביא המחבר בשם רבו רבי ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן': "והיה מנהג בביתו לפזר עשב[ים] ובשמים [של עשב שהביאו בערב שבועות].

מקור שלישי, אף הוא בן אותה התקופה, הובא בהגהות המנהגים על ספרו של ר' אייזיק טירנא: "ושוטחין עשבים בבית הכנסת לשמחה".

עיון בדברי המהרי"ל, שכאמור היה הראשון לתעד את המנהג, מגלה כי משמעות המנהג פשוטה למדי. מטרת הירק הוא אינו אלא הרצון לרענן את בית הכנסת בריח טוב לכבוד החג או לשמחת החג.

כך מוצאים אנו גם בדברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע: "...לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה".

ברוח זו מתאר את מנהג ק"ק וורמיישא רבי יוזפא שמש: "בערב שבועות משטיחין רצפת בית הכנסת והבתים בעשבים קודם מנחה, ומשימין למעלה ובצידי ארון הקדש וכן במגדל (תיבת החזן) שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב, ולכל חבר ולכל פרנס שושן אחד על מקומו, ולמורנו ב' שושנים ולאב"ד הרבה כמו שירצה השמש.

מנהג זה עולה גם מתיאור חג השבועות בקרב יהודי פרס: "יהודי פרס קוראים לחג השבועות בשם 'מודה גול' (שיבוש מ"מועד-גול", כלומר חג הפרחים, משום שביום זה מקשטים את השולחנות בפרחים ריחניים).

את מנהג 'ארצות המזרח', מביא רבי יהודה דוב זינגר: "עוד מנהג אצל רוב אחינו יהודי ארצות המזרח, לזלף בשבועות מי שושנים על המתפללים, וטעם נתנו לדבר על פי המדרש: 'בשעה ששמעו ישראל דברה ראשונה מפי הגבורה פרחה נשמתם, המטיר עליהם הקב"ה טל של תחיה וחיו, וזכר לטל זה מזלפים מי שושנים' ".

מנהג פיזור השושנים בבית הכנסת מובא גם אצל רבי יעקב סופר בספרו 'כף החיים': "יש נוהגים בחג השבועות לפזר שושנים בבית הכנסת, ומשליכין על הספר תורה בהוצאתו מן ההיכל ובחזרתו. גם יש נוהגים ליתן מיני שושנים בעששיות, ותולין אותם בבהכ"נ ומחלקים לתינוקות של בית רבן שקראו מגילת רות בבהכ"נ ביום שני ומוליכין התינוקות בביתם ויש סמך לזה ממה שכתוב (מסכת שבת פרק רבי עקיבא): אמר רבי יהושע בן לוי מהו דכתיב 'לחייו כערוגת הבושם', כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כלו בשמים".

נראה כי האזכור של שמחת מתן תורה שבדברי הרמ"א הוא מפתח לכדי טעם: "ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר: 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'.

כך כתב גם ר' יעקב עמדין בסידורו: "נוהגין לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שנאמר 'אל ירעו אל מול ההר'.

טעם אחר הביא החתם סופר בדרשותיו: "ונוהגים לשטוח עשבים למדרס רגל, כי 'ראה ויתר גויים', ונקרא הר חורב שמשם ירדה חורבה לעולם הזה (שבת פ"ט:) ...ידבר עמים תחתינו... וכתיב 'בפרוח רשעים כמו עשב' ".

טעם נוסף לשטיחת עשבים הביא החיד"א: "יש סמך למנהג זה ממה שכתוב באגדה, שהמן אמר לאחשורוש שמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת".

יש שראו בזרי השושנים קשר לנוהג שהיה מקובל באותם זמנים, להתעטר בזר שושנים לרגל נישואין, מתוך ראיית מעמד הר סיני ונתינת התורה, כקשר של 'נישואין' בין התורה (או אולי נותן התורה) ועם ישראל כחתן וכלה.
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בספרו 'בני יששכר' משתמש בדברי המדרש על הפסוק המופיע בשיר השירים: 'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות', כדי להבין את הקשר בין עם ישראל שהקדים 'נעשה לנשמע' לשושנה שריחה טוב:

"רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי אומר משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסר לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין, הביא קצצים לקוצו והציץ באותן החוחין וראה בו שושנה אחת של ורד, נטלה והריח בה ושבת נפשו עליה ואמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס. כך כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצא מלא מים במים והביא קצצים לקוצצו שנאמר 'ה'' למבול ישב'. ראה בו שושנה אחת של ורד - אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות תורה וישראל ינצל העולם.

על כך כתב רבי צבי אלימלך: "אבל על כל פנים, הרי שלך לפניך, יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנים וורדים ביום מתן תורתנו. ועוד יש ליתן טעם למנהג הנ"ל, כי בחטאו של אדם הראשון נפגמו כל החושים חוץ מן חוש הריח, ובשעת מתן תורה ניתקנו ופסקה זוהמתם של ישראל, וחוש הריח עלה על כולנה, לכן ביום הזה מעטרים התורה, בית הכנסת והבתים בשושנים ועשבי בשמים הנותנים ריח טוב.

ברוח זו מביא ר' יהודה דוב זינגר מקור מדרשי נוסף, אף הוא על פסוק בשיר השירים: " 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים':

'אני חבצלת השרון' - (אמרה כנסת ישראל) אני היא וחביבה אני. אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני, ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ובלבי (בידי שאמרו נעשה, ובלבי שאמרו נשמע) ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

***

כך או כך, מנהגים שונים, דעות שונות, הצד השווה שבכולם: מראהו המלבב של הר סיני סייע לכך שיקבלו ישראל את התורה בלב שמח, כאשר העין רואה מראות יפים, גם הלב מתרווח ושמח בשמחה זו.

למדונו חכמינו כי מדי שנה, עם בוא חג השבועות, עולה ופורחת שוב אותה הרגשה עילאית שליוותה את מתן התורה.

עזה תקוותי ושטוחה תחינתי לפני ריבון כל, כי אזכה גם אני בתוך שאר אחיי בית ישראל לקבל שוב את תורתו, לטעום את טעמה הערב, לקיימה ולשומרה באהבה ובשמחה, מתוך לבלוב ופריחה מתחדשת.

שמירת הטבע - תפקיד משותף לאדם ולסביבה

 

בירוא יער ירושלים למניעת קריסות עצים והתפשטות שריפות כפי שנתפס בעדשת מצלמתי בימים אלו

 

***

אז מדוע באמת, אני נשאל מעת לעת, לא נשמע מספיק ברור קולה של היהדות החרדית בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה?!

גם אם אין יכולתי לתת תשובה מספקת לשאלה המתבקשת והצודקת, אף כי אמנם צפוי היה שאכן ישמע הקול ברור יותר ותדיר יותר.

מכל מקום, נעים להיווכח כי הזירה אינה מופקרת לחלוטין, וכי יש מי שנוטלים לידם את היוזמה ומבקשים להשמיע את קולה הברור של תורתנו הקדושה בכל הקשור לתחום רחב ומקיף זה.

אחת מן הדוגמאות הנאות לכך היא חוברת בשם 'לעובדה ולשומרה' שהזדמנה לידי, אשר חוברה על ידי בחור חרדי, ואשר חולקה כמזכרת מקורית לאורחים שהגיעו לחלוק עמו את שמחת נישואיו.

הבחור, כיום אברך, שלמה סמסונוביץ שמו, החל לעסוק בנושא במשך השנה שקדמה לנישואיו.

על הסיבה שהביאה אותו לעיסוקו המבורך כותב שלמה את הדברים הבאים:

"היה זה בהיותי ילד, צעדתי לצדו של אבי, וכדרכם של ילדים, תלשתי משיח רחוב צדדי מספר עלים. אבי, בראותו זאת, העיר לי על כך באומרו: כי לכל עץ ולכל עלה התייחד מקום בעולמנו, כחלק בלתי נפרד מן הסדר הכללי אותו טבע הבורא, וכי אין זה מן הראוי להפריע את סדר הבריאה.

למען האמת, הייתי קצת מופתע, לתומי סברתי עד לאותו רגע, כי בהיות והאדם הוא נזר הבריאה, ממילא פועל יוצא מכך היא האפשרות מצדנו לעשות בו כאוות נפשנו.

דבריו של אבי קנו שביתה בליבי ובתודעתי, והחל מאותו רגע, השתנתה אצלי התפיסה מן הקצה אל הקצה.

במקביל, גברה בקרבי הסקרנות להכיר ולדעת טוב יותר מה דעתה של תורתנו בכל הקשור לנושא רחב זה, ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי שלא רק מוסר ורצון טוב יש כאן, כי אם הרבה מעבר לכך. נוכחתי לדעת, כי אין כל הבדל בין הוראות התורה בתחום זה לבין תחומים אחרים".

*** 

תמו להם ימי הילדות, שלמה בגר והפך לאיש, והחליט לעשות משהו עם הידע שרכש במשך השנים, להוציא אותו מרשות היחיד לנחלת הכלל.

'הירוקים', הוא כותב, הפכו לשמש זה מכבר לשופרם הגלובאלי של אוצרות הטבע, לעתים, ניתן לחשוב שזה הוא עניינם האישי בלבד, וכאילו אין להם לאמונים על דרך התורה כל נגיעה בענין. האם אכן אלו הם פני הדברים?! האם אין קולה של התורה צריך אף הוא להישמע בגאון.

כאשר ביקש לשמוע את קולה של היהדות בתחום זה, הופתע לגלות כי רבה בו העזובה. היו שטענו באוזניו כי טיפוח הסביבה, הוא ענין שדורש ממון רב, כציבור המתמודד עם מטלות כבדות של חיי היומיום, כמו גם עם כמויות גדולות של פסולת ביתית וצפיפות אוכלוסין, הדבר הוא עבורנו בבחינת מותרות, כמעט.

היה מי שטען באוזניו כי הדבר נובע גם מחוסר הזדהות של ציבור בני התורה עם ההקצנה הקיימת בתחום מצד ארגוני הסביבה למיניהם, אשר רבים מהם אינם שמים מול עיניהם את דעתה של התורה, אם בכלל - מציאות שיוצרת עיוותים רבים, שאינם עולים בקנה אחד עם דרישות ההלכה הנוגעות לאיכות הסביבה.  

למרות זאת, לא נחה דעתו, הלא גופי תורה רבים, לא מעט ציווים והלכות נוגעים לשמירה ולהגנה על הסביבה, הכיצד זה הפך ענין כה מרכזי לשולי ונשכח?!

אין ספק, כי רבים אינם מודעים לכמות החומר התורני, העוסק בשמירה על איכות הסביבה. לו היינו יודעים עד כמה דואגת התורה לסביבתנו, אין ספק כי היינו שומרים עליה יותר.

איך, אם כן, שאל את עצמו, ניתן בכל זאת להעלות את הנושא לסדר היום התורני-ציבורי?

***

כאמור, בחוברת זו, כונסו תחת קורת גג אחת נקודות שונות העוסקות בזוויות השונות של סוגית 'איכות הסביבה'. להלן, אשתדל להגיש בצורה מתומצתת, טעימות קטנות מתוך המגוון שבהם עוסק המחבר:

על פי השקפת התורה, בריאת העולם נועדה לצורך עבודתו של היהודי את בוראו. יתירה מכך, חז"ל אף עיגנו הסתכלות זאת כחלק בלתי נפרד מחובתו של היהודי בעולמו: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. שתי דעות עיקריות מצינו בהגדרת מציאותו של האדם ביחס לסביבתו:

בבראשית (א', כ"ח - כ"ט): "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה". מפסוקים אלו ניתן להיווכח בתפקיד שהוטל על האדם על ידי בוראו למשול בטבע.

הרמב"ן כותב בפירושו לפסוקים אלו: "... שימשלו בחוזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש... ובכל הארץ - שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחושת וברזל, ולשון 'ירידה' - ממשלת האדון בעבדו, 'וכבשוה' - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקרו נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר 'ובכל הארץ (יש שחולקים על דברי הרמב"ן ומפרשים אחרת את דברי הפסוק, טענתם היא: כי לא יתכן שרצון הבורא הוא לרדייה של עריצות)".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג', י"ג) לעומתו, רואה את מציאותו של האדם, כחלק מכלל הבריאה: "הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות הוא, שלא נאמין בנמצאות כולם, שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו גם שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמם, לא מפני דבר אחר".   

מדבריו עולה כי האדם הינו שווה ערך לשאר הברואים, הוא חלק מן הטבע, והזכות שניתנה לו להשתמש בו ולהתפתח בו שווה לשל שאר הברואים. 

רבים סבורים, כי בכך מונח למעשה חשש של היסחפות אחר העדפת הטבע עד כדי מניעת ההתפתחות האנושית, חשש שאכן מקבל הצדקה וזוכה למימוש על יד ארגונים רבים, הרואים לעצמם את הזכות להעניק לטבע עליונות על פני האדם.

***

שתי תפיסות מנוגדות אלו, יכולות למעשה לדור בכפיפה אחת, באמצעות הגדרה זו: 'השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם'. הקב"ה הציב את האדם בעולם, על מנת ליישם באמצעות הטבע (שגם הוא הוצב בעולם לשם מילוי מטרה נעלה) את המטרה שלשמה העולם נוצר.

בהתאם לתפיסה זו, לא זו בלבד שהאדם מצווה לשמר את הטבע ולהגן עליו, על מנת שיוכל אף הוא למלא את תפקידו, כי אם אף נאסר עליו להשתמש בו שלא במסגרת מילוי התפקיד המשותף לשניהם. בכך, אין האדם הופך לעריץ על הטבע, כי אם רשאי הוא להשתמש בו בתבונה ובהתאם לצרכיו החיוניים בצורה מאוזנת ומחושבת. ובהגדרה מאוזנת ומדויקת יותר, רשאי הוא להשתמש בטבע לצרכיו כל עוד כלול הדבר בצו האלוקי 'ויניחהו... לעובדה ולשומרה', תוך שהוא מציב לנגד עיניו תדיר את החשש מפני '...שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך'. 

יתירה מכך, מצינו בדברי המדרש (רבה ח', א'), כי אם ינהג האדם שלא לפי ציווי הבורא, ויעלה בדעתו כי רשאי הוא לפעול בעולם כאוות נפשו, הרי שיאמרו לו 'זבוב קדמך, יתוש קדמך', שלשול זה קדמך (במיקומו בסדר הבריאה, שכן אלו נוצרו ביום החמישי לבריאה, לעומת האדם שנוצר רק ביום השישי לבריאה).         

***

היכן אם כן עובר קו הגבול הדק, המפריד בין השימוש המותר והאחראי, לבין השחתה ובזבוז שלא לצורך?

נדמה כי דבריו של רבי משה קורדברו בספרו תומר דבורה (פרק ג') יכולים לשמש כמורה דרך לענין זה: "...עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנדכאים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים דומם וצומח חי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים... ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מהנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך".

כל עוד מהווים אוצרות הטבע עבור האדם שותפים בעבודתו את בוראו, כל עוד מסייעים לו מראות הבריאה ואוצרות הטבע להשיב את נפשו ולהתיישב את דעתו, תוך שימוש נכון ומושכל, כי אז ממלא הוא באמצעותם ויחד עמם את ייעודם, את תפקידם הנשגב - המשותף.

***

גילויי המדע, כמו במקרים רבים נוספים, צועדים גם בתחום זה, בעקבות התורה, ומשתלבים להפליא בסלילת דרך מאוזנת שמיטיבה לשמר את ההרמוניה המופלאה הקיימת בבריאה.

כמשל למציאות מבורכת זו יכול לשמש החמצן המיוצר באמצעות העצים - הניטעים בידי האדם עצמו. 'מעגל קסמים' זה, יכול להיכחד חלילה על ידי שימוש לא נכון ובלתי אחראי מצד האדם. כמה טבעי הדבר - תרתי משמע, כי האדם עצמו, יהיה הראשון להציב דאגה זו בראש מעייניו, מתוך מטרה לאפשר את המשך קיום מקור חיותו. 

כך הוא הדבר גם ביחס לדאגה להמשך קיומם ואיכותם של מקורות המים, המחיה, ושאר אוצרות הטבע המאפשרים את קיומו האיתן של האדם ושל העולם כולו המאפשר את המשך קיומו.

חלק בלתי נפרד מכך, הוא מתן האפשרות לטבע למחזר את עצמו, בהתאם לתכונות שבהם נוצר הוא על ידי הבורא. שימוש מופרז ובלתי מאוזן באוצרות הטבע, גורם בהכרח לנזק בלתי הפיך של הטבע בידי מי שהוא הנהנה העיקרי ממנו.

***

המשך יבוא אי"ה