מדוע מבזבזים לחם ב'בית-השיטה?'

ר' כתריאל קרליץ מקיבוץ 'בית-השיטה' מתריע על זריקת הלחם לפח האשפה

אל המכתב המצורף כאן - שראה אור לפני שישים שנה וקצת ב'שיטים' - עלון המידע של קיבוץ 'בית השיטה' שבעמק יזרעאל, בו מתריע הכותב 'על הלחם', נחשפתי בביקור שערכתי בארכיון הקיבוץ לפני מספר ימים. היה זה במסגרת תחקיר-ארוך טווח שאותו אני עורך יחד עם ידיד נוסף, בתחום 'ההורים הדתיים בקיבוצים' (נושא מקיף ורחב, שיראה אור אי"ה בעתיד הלא רחוק).

היהודי, כותב המכתב, ר' כתריאל קרליץ ז"ל, התגורר בערוב ימיו אצל בנו - חבר קיבוץ בית השיטה, שם המשיך לנהל חיים עשירי תוכן רוחני, תוך שהוא שוהה בסביבה הקיבוצית-חלוצית, המאפשרת לו לנהל את חייו באין מפריע, ואף מספקת לו את התנאים הדרושים לניהול חייו על מי מנוחות.

הוא, כמו רבים אחרים - נשואי המחקר המעסיק אותי מזה זמן רב, מהווים, כולם יחד וכל אחד לחוד, סיפור חיים מרתק המלמד על מציאות מורכבת ולא מובנת מאליה, שאפשרה להורים דתיים לבלות את שארית חייהם לצד ילדיהם הלא-דתיים, תוך שכל אחד מהם ממשיך לנהל את חייו בדרכו שלו.

***

תוך כדי עלעול בתיקו האישי של ר' כתריאל המצוי בחדר הזכרון של הקיבוץ - כיחידה נספחת לארכיון המקומי, אותו אפשרה לי מנהלת הארכיון, ש'במקרה' היא גם נכדתו של ר' כתריאל ז"ל, נחשפתי לפן נוסף ומרתק של סיפורו האישי, המלמד, יותר מכל, על אותה מציאות מורכבת שבה ניהל את חייו בסביבתו הלא-טבעית:

מחד, הוא אמנם, מתגורר בקיבוץ כ'הורה' של חבר, דבר שדורש מטבע הדברים התחשבות מוחלטת בתנאי הסביבה - כפי שאכן בא הדבר לידי ביטוי בהילוכו בתוך הקיבוץ ובנהיגתו בכבוד עם החברים ועם סגנון חייהם, ומאידך, עמידה בלתי מתפשרת על קיום מצוות השם. מציאות שדרשה מן הסתם מאדם שכזה, כמו מרבים אחרים, שאל סיפור חייהם המרתק הגעתי במסגרת מחקרי, הליכה זהירה על חבל דק, והימנעות מערעור כל-שהוא של מרקם החיים העדין, שמאפשר לו הקיבוץ.

***

למרות הכל, מתברר שכאשר דרשה המציאות התערבות של ר' כתריאל באשר למתרחש סביבו, ידע היטב את מקומו, ולא נמנע מלהעלות בזהירות ובנחישות, את אשר על ליבו. כל זאת, לא לפני שהוא מבקש את סליחת החברים, על שהוא מרשה לעצמו להתערב בענינם.

לא זו בלבד, הוא בחר לעשות זאת, בדרך הטבעית ביותר, תוך שהוא מסתייע לטובת הצגת הנושא בבהירות במקורות חז"ל הנהירים לו היטב. כך ולא אחרת בחר להעלות על הכתב את הדברים היושבים על לבו, בהם ראה כנחוצים להביאם לתשומת לבם של חברי הקיבוץ: 'איך אפשר לעבור בשתיקה על זריקת כאלה כמויות של לחם לפח האשפה?!'

הדברים המופיעים כאן כלשונם וככתבם מדברים בעד עצמם. נדמה, כי בחלוף שישים השנים מאז נכתבו הדברים, השתנתה המציאות לבלי היכר, וספק רב אם במציאות החיים העכשווית הרוויה והמשופעת בכל-טוב חומרי, היו מוצאים מסילות לליבם של הקוראים.  

 

 

 

 

 

ר' כתריאל קרליץ ז"ל

 

קווים לדמותו של הרחוב היהודי

ידיד הפנה אותי אל הדברים שלהלן, המובאים בספר 'ברכי נפשי' של הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני-ברק, אשר יש בהם בכדי ללמד על נדיבות ליבם של אנשים פרטיים, הדואגים את דאגת הכלל, ופועלים במעשיהם הטובים והשקטים למען שיפור מראה סביבתם, מתוך תחושה של הטבה לזולתם.

היה זה, סיפר לרב זילברשטיין אחד מתושבי השכונה, בשעת ערב מאוחרת של אחד מימי הסליחות. אותה עת נגזמו גינות רבות בשכונה, כהכנה לקראת שנת השמיטה (דאשתקד), בה נאסר לפי התורה לבצע את מרבית המלאכות הכרוכות בעיבוד האדמה.

ערמות רבות של גזם נותרו בשבילים המיועדים לעוברי דרכים, והמתינו ליד הגואלת שתסלק אותן מהמקום - דבר שלא מנע מרבים מן העוברים והשבים להסתדר איכשהוא עם המפגע שנוצר בסביבתם. באיזה שהוא מקום התעורר רוגז-מה על תושבי אותם בנינים, שדאגו את דאגת גינתם, ומשום מה שכחו לפנות את הגזם מרשותם של הרבים.

אין ספק כי חשיבותה של מצות השמיטה רבה היא עד מאד. אולם, אין היא אמורה לבוא כלל על חשבון קיום החובות ש'בין אדם לחברו'.

היו אמנם גננים שגילו איכפתיות, והמתינו עם מלאכת הגזימה, עד קרוב למועד הפינוי שנקבע על ידי העיריה. אולם, כאמור, לא כולם, פעלו בהתאם. בנוסף, בהתחשב בעובדה שמשאיות הפינוי, אינן מסוגלות להגיע לשבילים פנימיים. הרי שנוצר מצב שבו אנשים נאלצו לדשדש בין ענפים וערמות עלים, שנותרו במקום משך זמן לא מבוטל.

והנה, בוקר אחד, משכים מיודענו בשעה מוקדמת לאמירת הסליחות, ולהפתעתו השביל נקי ומצוחצח. היה ברור שהמקום עבר מספר שעות קודם לכן טיפול יסודי.

***

הפתעתי היתה גדולה, סיפר האיש, שכן בשעה 11:30 בלילה היה עדיין השביל במצב שדרש פעילות ענפה, ואם בשעה 4:30 לפנות בוקר היה הוא כבר נקי, משמעות הדבר היא שהפעילות התבצעה בפרק זמן זה. מי הוא איפה ה'מלאך' שאחראי לתוצאה המבורכת?

פתרון התעלומה הגיע לאחר תפילת שחרית, על קו הטלפון ניצב אחד מן התושבים, כשכולו נרגש סיפר את אשר התרחש אל מול עיניו בשעה 3 בלילה, כאשר נזקק לפתוח את חלון דירתו, לטובת שאיפת אוויר צח.

והנה, סיפר האיש, אני מבחין באחד השכנים כשהוא מהלך במרץ לאורכו ולרוחבו של השביל, בידו אוחז הוא מטאטא ענק, ומנקה את השביל, משל היה מדובר בביתו שלו.

המחזה הפעים אותי מאד, סיפר, אדם קם בשעת בוקר כה מוקדמת, על מנת להיטיב לאחרים. אין זה דבר של מה בכך. הוא עשה הכל על מנת שאיש לא יתפסנו 'בקלקלתו'.

לא יכולתי, הוסיף לתאר, להתנתק מן המראה המלבב הזה, שבו נראית דמות הפלאים העושה את עבודתה מתוך תחושה נעלית של מסירות ואכפתיות.

***

אין ספק כי מעשהו הנאצל יש בו גם בכדי למנוע לזות שפתים מצד אנשים המגיעים אל השכונה, שרבים מהם אינם נמנים על חובשי בית המדרש. פעמים שנוצרת אצלם הרגשה לא נעימה - בלשון המעטה, נוכח מחזות שונים, שבהן הם נתקלים. פעולה מעין זו, יש בה בכדי למנוע מאנשים אלו, את חיזוק הרגשת הריחוק מציבור בני התורה.

***

באותה הזדמנות, ראה הרב זילברשטיין לנכון, להביא חיזוק לדבריו, בנוגע ליחס הנכון הראוי לשרור בסביבה של בני תורה.

המחנך הרב ליפא זילברמן, סיפר הרב, נהג לחנך את תלמידיו לשמירה על נקיון הכיתה, תוך הימנעות מהשלכת בדל נייר כל שהוא על הרצפה.

לשם כך היה נוהג ללמוד עם תלמידיו בספר 'קב הישר', ממנו היה מצטט שהמקום שבו אדם לומד תורה, נחשב בית המקדש, 'וכשם שלא היה על הדעת לחלל את בית המקדש, על ידי זריקת לכלוך על הרצפה, כך הוא הדבר בנוגע לכיתה שבה לומדים תורה', אמר לתלמידיו. 

גם אני רוצה לבקש, אמר הרב זילברשטיין, לתושבי 'רמת אלחנן', לשמור על רחובות השכונה. אם המקומות שבהם אנו לומדים, נחשבים כבית המקדש, הרי שהרחובות שבהם אנו הולכים, יכולים להיחשב כ'בתי מקדש מעט', בפרט שרבים הם המהלכים בהם כשהם עטורי תפילין לראשם.

***

באותו הקשר, ציטט הרב שאלה שהובאה אל שולחנו, מתושביה של שכונה חרדית, באחת מערי גוש דן. במרכזה של השאלה ניצב פח האשפה השכונתי, שהוזז ממקומו על ידי העיריה לבקשת תושבים, שקבלו על העובדה שמיקומו מסב להם אי נעימות, אל הצד השני של הרחוב.

ואולם, מיקומו הנוכחי הסמוך לבית הכנסת, גורם הן לביזיון בית הכנסת, ובהתחשב בעובדה שריחות בלתי נעימים עולים ממנו ומציפים את חלל בית הכנסת, הרי שהדבר מהווה הפרעה גם למתפללים בית תפילתם.

לאחר שהפניות החוזרות ונשנות לעירייה, להשיב את המצב לקדמותו, לא הועילו. החליטו מספר מתפללים כאות מחאה, להימנע מלהשתמש בפח הציבורי, ולשפוך את האשפה ברחוב עצמו, במקום שבו עמד הפח עד להעברתו.

התושבים פנו אלי, סיפר הרב, ושאלו 'האם ראוי לנהוג כך, על מנת לגרום לעירייה להשתכנע בצדקתם?'

השבתי להם, סיפר, כי הדבר אסור, וכי עליהם להיוועץ יחדיו, למציאת מקום חילופי. והיה ולא ימצאו, חובה עליהם להקים מבנה סביב הפח, שימנע את הפצת הריחות הבלתי נעימים לסביבתו. בנוסף, המלצתי להם, לרכוש מטהר אוויר מיוחד, שימנע כל בזיון מצד הפח כלפי בית הכנסת.  

 

      

 

מאה שערים, אז והיום - פרק א'

מאה שערים וסביבתה - זו שמה של חוברת שיצאה לאור בהוצאת 'אריאל' במסגרת סדרת פרסומים העוסקים בשכונותיה של ירושלים. סיפורה של מאה שערים - אחת השכונות המרתקות ביותר בירושלים, משמשת בשל אופייה המיוחד כאחד מאתרי הביקור המרכזיים בירושלים, ואף עלתה פעמים רבות על סדר היום הציבורי.

ראשיתה ביוזמה חלוצית של תלמידי חכמים תושבי העיר העתיקה, שסחפה אחריה מצטרפים רבים, ונודע לה מקום חשוב בתולדות העיר החדשה. המשכה בפולמוסים ובמאבקים אידיאולוגיים שהסעירו את ירושלים בעבר, ומלווים את השכונה עד היום.

למרות זאת אין סיפורה של מאה שערים ידוע דיו לציבור הרחב, ורב בה הנסתר על הגלוי.

חשיבות רבה נודעת, על כן, לפרסום זה, שנועד לתאר את תולדותיה והווייתה של השכונה מאז הקמתה, כדי לשחזר את נופיה בעבר ולהבין את התהליכים המתרחשים בה כיום.

החוברת, גדושה בחומר רב המיטיב לספר את סיפורה של השכונה. במאמר זה, בחרתי כמובן להתמקד באותן נקודות הנוגעות לתחום הסביבתי, למצבה של השכונה מן הפן החזותי, ולשאר היבטים האמורים למצוא מקום בבלוג העוסק בעניני 'נקיון וסביבה לאור היהדות'. 

הדברים שיובאו להלן, לוקטו על ידי מכאן ומשם, ויכללו בהם ציטוטים ותיאורים ממחברי המאמרים השונים, המופיעים לאורכה של החוברת.

***

סיפורה של מאה שערים קשור ל'יציאה מן החומות' ולהתפתחותה של ירושלים החדשה. מאה שערים נמנית עם השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות. היא נבנתה באמצעים מועטים - מכספי החלוקה של תלמידי חכמים מהעיר העתיקה, ואף על פי כן צמחה והתרחבה, והפתיעה את כל רואיה.

הייתה זו השכונה החמישית שנוסדה מחוץ לחומות. בהקמתה ניתנה הזדמנות לכמאה איש לפחות לבנות את בתיהם בתנאים ובמחירים נאותים. תהליך היציאה מן החומות היה אז בעיצומו והקיף את רוב העדות בירושלים. הוא הבטיח תנאים משופרים לעומת אלה ששררו בעיר העתיקה.

תושבי הרובע התגוררו באותם ימים בצפיפות, בבתים ישנים בתנאי תאורה, אוורור ותברואה לקויים. השלטון העות'מאני כקודמיו לא נהג לפנות את הפסולת, ופגרים של בעלי חיים נערמו ברחובות. הניקוז הלקוי ומצבורי האשפה גרמו לכך שמי הגשמים שזרמו לבורות המים, אספו בדרכם לכלוך וזוהמה. צפיפות המגורים, התזונה הלקויה והמחסור במים זכים הביאו למחלות ולמגיפות: השכיחות שבהן היו המלריה, הדיזנטריה, הדבר והכולרה.

'קול קורא' שפורסם באותם ימים בקרב תושבי העיר העתיקה, דיבר בשבחה של היציאה מן החומות, תוך שהוט מיטיב לתאר את מצבה העגום של העיר: "...כי בהבנות בתים מחוץ לירושלים לאחינו היושבים לפני ה', רב טוב צפון למו ואם על ידי זה לא יצטרכו בני ישראל לשבת בדירות סרוחות כאשר עד כה, אשר כל היושב בהנה לא ימלט מתחלואים רעים הבאים מעיפוש האוויר, דיינו".

כאחרים לפניהם, מייסדי מאה שערים ראו את מצוקתם של יהודי העיר העתיקה: הצפיפות הרבה ששררה בה, תנאי המחיה הירודים, והמגפות שפקדו את תושביה, מצבם הכלכלי הקשה ודמי השכירות הגבוהים. היהודים שהתפרנסו בעיקר מ'כספי החלוקה' התקשו לעמוד בתשלומים מאמירים, וחיפשו פתרונות דיור חלופיים.

יוזמי השכונה היו צעירי 'כולל הפרושים' בירושלים, וביניהם עסקני הציבור ר' יוסף ריבלין ור' יואל משה סלומון שהתנסו קודם לכן בהקמתה של 'נחלת שבעה', והיו נחושים בדעתם לחלץ את היישוב מקיפאונו. הפרושים, תלמידי הגר"א, ראו במפעלם מעשה המקרב את הגאולה, ואף כינוה 'מאה שערים' - שם שביטא ברכה והתרחבות. ואמנם, ההצלחה הייתה רבה, והשכונה הושלמה בפרק זמן קצר מהמצופה.

השכונה, שתוכננה בידי האדריכל קונראד שיק, מזכירה בצורתה טרפז, שבסיסו ברח' מאה שערים, מסביב נבנו הבתים הפרטיים ובתווך מבני הציבור: בורות המים, בתי המדרש, הישיבות, המקווה והתנורים.

***

עד למלחמת העולם הראשונה שגשגה השכונה. התפתחה בה תשתית קהילתית ענפה והתגבשה מערכת חברתית מלוכדת, שבמסגרתה פעלו אגודות רווחה וסעד ועזרה הדדית. חיי הדת התפתחו, נוספו תלמודי תורה ובתי כנסיות והישיבה הגדולה מאה שערים התפרסמה וידעה עדנה. בשכונה פעל ועד שניהל אותה ביד רמה, ודאג לנכסיה ולרווחתה.

במלחמת העולם הראשונה ידעה השכונה סבל רב: גיוסים, רעב, מחלות ומוות פקדו אותה, דלדלו את תושביה ופגעו במוסדותיה. בתום המלחמה הבריטים התקבלו בה בזרועות פתוחות, והכל ציפו למצוא פתרון למצוקתה ולשיפור איכות החיים. תקופת המנדט הביאה קידמה ושגשוג לירושלים והשפיעה גם על מאה שערים. השכונה המשיכה לגדול, ובשנות השלושים הפכה לשלישית בגודלה בעיר ובה כ-1,800 תושבים. שווקי השכונה התפתחו והעניקו לה צביון מושך וססגוני. שמעם הגיע למרחוק, הם התפרסמו במרכולתם ובמחיריהם הנוחים, ורבים מתושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד, נהרו אליהם.

אולם מצבם הכספי הדחוק של תושביה, ליווה את השכונה לאורך כל שנותיה והטיל עליה צל כבד. בשלהי תקופת המנדט ידעה השכונה מצוקה כלכלית: לומדי התורה שהיו רוב מניינה התפרנסו בדוחק. בהעדר יכולת לשפר את תנאי מגוריהם, הם התגוררו בצפיפות רבה, השכונה סבלה מתנאים סניטריים ירודים וחזותה התדרדרה. החלו לצמוח בה תוספות בנייה של פחונים וצריפונים שפגעו בנופה. ניסיונות שיקום נעשו בידי ועד השכונה ושלטונות המנדט, אך התהליכים הדמוגרפיים והעוני היו בעוכריה ומצב השכונה הוסיף להיות קשה.

***

בשכונה קיימים עדיין בשלמותם מרבית האתרים ההיסטוריים: בתי הכנסת והישיבות המפורסמות, החצרות ותלמודי התורה, המקוואות, בית הכנסת האורחים ומבני השוק העתיק, והביקור בהם הוא חוויה מרתקת.

בשל כך ובשל המשאבים המצומצמים של תושביה, התוכניות לשימור השכונה כמעט שלא יצאו אל הפועל. בשכונה אין גנים, חסרים ריהוט רחוב ובנייה מודרנית. ועם זאת, יש בה קסם רב ואווירה מיוחדת המזכירים את העיירות היהודיות הנשכחות של מזרח אירופה. זוהי אחת השכונות הצנועות ביותר בירושלים, שפעמי הזמן כאילו עצרו בה מלכת. אך היא מצטיינת בערכי תרבות ורוח: מכל פינה בה עולים קולות תפילה ולימוד, לאורך כל שעות היום נראים בה העוברים והשבים כשהם ממהרים לעבודת הקודש. תושביה מרבים בעשיית חסד זה עם זה, ויוזמות רבות יוצאות מתוכה, גם עבור כאלו המתגוררים מחוצה לה. כאן ניתן לראות את 'ירושלים של פעם' במיטבה.

***

כבר בימיה הראשונים, נחצבו בשכונה בורות מים לאספקת מי שתייה. הראשון שבהם נחצב במרכז השכונה בשנת התרל"ה (1875), הוא הבור שמעליו נבנה אחר כך בית המדרש 'ישועות יעקב'. בור שני נחצב בשטח שבין 'שער ליפתא' לבין בית מדרש זה, וחציבתו הסתיימה בשנת התרל"ט (1879). על חציבתו ספרו בהתרגשות עיתוני ירושלים:

"בשדה החברה האדירה 'מאה שערים', נגמר בימים האלה בניין בור גדול, עשרים ושלוש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רוחבו, ועשר אמות עומקו, והוחמר בחומר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלושים אמות אורכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חולייתו... ובתת ה' גשם מלקוש... יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות...".

***

הגידול ותנופת הבנייה שידעה השכונה לקראת סוף המאה התשע עשרה, גרמו גם למפגעים תברואתיים ולירידה באיכות החיים שידעה עם הקמתה. בעשרים שנות קיומה גדלה השכונה הרבה מעבר לכושר נשיאתה, והיא הפכה, בדומה לעיר העתיקה, לאזור מגורים צפוף. ברחובות שררה הזנחה, פסולת הושלכה לרשות הרבים וערמות אבנים וטיט נערמו בה וסיכנו את ההולכים ושבים. חלק מתושבי השכונה הקימו בחצרות רפתות ודירים וגידלו בהם בקר וצאן לפרנסתם. בתי המחראות נוקו רק לעתים רחוקות, ולשכונה נשקפה סכנה של זיהום אוויר ומים. השלטון העות'מאני עשה רק מעט לשיפור המצב ופעל רק ברחובות הראשיים. רק באירועים מיוחדים, כמו לקראת ביקור הקיסר הגרמני ב-1898, נוקו סמטאותיה של מאה שערים, ובעלי הבתים חויבו להשתתף בעלויות. רק ב-1905 קיבלה על עצמה עירית ירושלים את הדאגה לניקיון הרחובות בשכונות החדשות ולהארתם. הסיוע למאה שערים ולשכונות החלוציות האחרות בראשיתן היה מועט מאוד. הרשויות לא דאגו לתכנון עירוני נאות ואף לא לפיקוח הדרוש. עד לסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה לא עמדו ענייני העיר השוטפים לנגד עיני העיירה. בהעדר ממשל אזרחי מסודר, קיבל על עצמו ועד מאה שערים לדאוג לעניינה המוניציפליים של השכונה. בשנות השמונים פרסם הוועד תקנות חדשות כדי לטפל במפגעים הסיבתיים, שחייבו להקפיד על ניקיון ברשות הרבים. פרנסי השכונה לא הסתפקו בחקיקת חוקים, ויזמו גם פעולות שיפור פניה. אחת החשובות שבהן הייתה הסדרת תעלות ניקוז.

הסופר והחוקר הרב ישראל גליס ניצב על שפת בור המים שעל יד בית הכנסת בית יעקב במאה שערים

פתח בור המים בחצר בית הכנסת בית יעקב שידע ימים טובים יותר

נקיון לפסח - גם ברשות הרבים!

מאמר זה, שודר לפני כעשרים שנה בערוץ 7 במסגרת הפינה 'יש שואלים' והודפס בשעתו בעלון 'ישע ימינו' שראה אור בחודש ניסן של שנת התשע"ג.

***

"חג הפסח קרב ובא, ההכנות לחג מגיעות לשיאן. מנקים את הבתים, קונים דברים חדשים, מה עושים עם כל הזבל, ועם כל הדברים הישנים שצריך לזרוק? כמובן מוציאים אותם לפחי האשפה ולמכולות האשפה שבכל אזור.

אבל מה עושים כאשר הפחים והמכולות של האשפה התמלאו ואין מקום בתוכם? מה השאלה? שמים את הזבל על יד המכולות, או על יד הפחים.

כאן למעשה טמונה האשפה, סליחה, הבעיה - אדם מתכוון לעשות מצוה, לנקות את הבית לפסח, ובמקום לעשות מצוה יתכן שהוא עושה עבירה חמורה יותר. שכן המניח אשפה ברשות הרבים, שלא במקומה המיועד, והיא מתפזרת בגלל הרוח, או מפני שבעלי חיים חטטו בזבל - והוא מתפזר ברשות הרבים, אם מי שהוא יתקל בזבל ויינזק או יטנף, נמצא שהמשליך את האשפה גרם נזק לאחר, מבלי שהוא יכול לתקן את עוולתו, ומבלי יכולת לבקש סליחה.

מן הראוי לוודא כי ניקיון ביתנו הפרטי לא יבוא על חשבון נקיונם של אחרים.

איך מוודאים שאכן הדברים מתבצעים כנדרש? נמנעים מלהשתמש לשם השלכת האשפה בילדים קטנים - שעם כל רצונם הטוב, קורה לא אחת שאינם יודעים או אינם יכולים לפתוח את מכסה פח האשפה. משכך, האשפה נותרת בחוץ, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, היא בכלל אינה עושה את הדרך לשם, כי אם נופלת היכן שהוא הרבה לפני, ומתפזרת לכל עבר.

***

עובדה מצערת היא, כי למרות שרובם מתאמצים לשמור על נקיון רשות הרבים, ונזהרים מאוד שלא ללכלך אותה. למרות זאת, בגלל כמה יחידים שאינם נזהרים, נראה הרחוב בהתאם.

בידינו הדבר איך תראה השכונה שלנו, איך יראה הרחוב שלנו. מחזה מבייש הוא, למצוא במהלך חג הפסח שאריות של חמץ ברשות הרבים. הבית אמנם נקי מכל שהוא של חמץ, אולם, בחוץ ניתן למוצאו בנקל.

אין מדובר כלל בפן ההלכתי של הענין, כי אם על הצורה שבה נראית הסביבה שלנו".

***

חיזוק לדברים, מוצא הכותב במודעה (אזהרה) שפורסמה ביום י' לחדש אדר של שנת התשנ"ג - זמן קצר קודם לכתיבת המאמר, עליה חתומים חברי 'בית דין צדק לכל מקהלות האשכנזים, של העדה החרדית [ועד העיר לקהלת האשכנזים] בעיר הקודש ירושלים תובב"א' (תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן):

 

אזהרה

 

"למותר להודיע ולהזהיר האיסור להוציא מרזבים או צנורות לרשות הרבים - שדרכם נשפכים מים על המדרכות או על הכבישים, הן בצינורות ממי גשמים והן בצינורות מהמרפסות בנקיון הבית, וקילוחי המים גורמים לנזקין ברכוש, וסכנה בגוף ליחיד ולרבים. ויש שקילוח המים גורם לאדם לירד מהמדרכה לכביש במקום שסכנה לעמוד שם, או לילך באמצע הכביש, ובכלל איסור חמור הוא 'לגזול' דרך רשות הרבים.

על כן חובה על כל מי שלא נזהר בהנ"ל לתקן זאת מיד, ומכאן ולהבא להיזהר מאד בזה, וכמובא בחז"ל: 'מחובת הבי"ד להזהיר לתקן המכשולות בדרכים, ועל חומר העוון ר"ל (רחמנא ליצלן), וכל מי שבידו לסייע לתיקון המכשול הנ"ל הרי זה בכלל מזכי הרבים, ואין ערוך לשכרו, ודור שבן דוד בא מתקנין את הדרכים לקראת ביאת גוא"צ בב"א (גואל צדק במהרה בימינו אמן)".

(על החתומים):

הביד"צ דפעיה"ק תובב"א (חברי בית דין צדק דפה עיר הקודש),

נאם: ישראל משה בלאאמו"ר הגה"ק מהרי"ץ זצוק"ל דושינסקי

נאם: ישראל יעקב פישר

נאם: בנימין ראבינאוויטץ

 

 

'יוזמת השלום' של האמריקאים

בשיפולי שכונת הר-נוף (על שם הנוף הנשקף מן ההר שעליו ניצבת השכונה), היכן שיער ירושלים ובתי השכונה נושקים זה לזה, פועלות שתי מסגרות עבור תלמידי ישיבות המתגוררים בארצות הברית, ומגיעים ארצה לתקופות שונות - המתפרסות על פני שנה ואף יותר.

תושב השכונה, החליט לרתום את התלמידים לפעילות ירוקה. הוא פנה אליהם באמצעות מודעות המזמינות אותם ליטול חלק פעיל בניקוי שטחי היער הגובלים בבתים שבהם שוכנות הישיבות. הם הרי הראשונים האמורים להנות מן הפריבילגיה שנמצאת ממש מתחת לאפם. התלמידים אמנם גרים באמריקה, למרות זאת, הם הרי חיים כאן. הם, חלקם לפחות, אכן נענו לקריאה. הרימו, יותר נכון חבשו את הכפפות, ויצאו לדרך.

התוצאות שלפניכם, מלמדות כי גם לא הכל עדיין ירוק, וכי הדרך להחזיר ליער את מראהו המקורי עדיין רחוקה. מכל מקום, כל צעד חשוב בפני עצמו.

 

אז מדוע באמת הרחובות מלוכלכים?!

כדרכי בקודש, מזדמנים בדרכי מעת לעת, חוברות / ספרים / מאמרים וציטוטים שונים שידעו ימים יפים יותר.

כתבה זו ראתה אור במוסף 'בית נאמן' של עיתון יתד נאמן לפני חמש עשרה שנה וקצת יותר, ביום חמישי כ"ה בתשרי תשנ"ט. תחת המדור 'אנשים - קהילה', פרסמה הכותבת מנוחה פוקס את כתבתה 'מי אשם בלכלוך - אנו או העירייה'.

הדברים מוצגים בזה בצורתם המקורית. כפי שמצאתים מודפסים בחוברת הנושאת את השם 'איכות הסביבה - להלכה ולמעשה', שראתה אור על ידי מוסדות 'מקור חיים', במסגרת סמינריון שהתקיים בנושא בתאריכים ב'-ד' שבט התשנ"ט.

עם חלק מן הדברים אני מזדהה, עם חלקם האחר פחות. המסקנה - מבחינתי לפחות, היא, כי למרות השנים הלא מעטות שחלפו מאז ראו הדברים אור: איך שלא נסתכל על התופעה, המצב טעון שיפור.

 

***

"בכל פעם שאני יוצאת מן הבית אני מתביישת ורוצה להעלם משם" -מתארת את הרגשתה ברוריה, המתגוררת בשכונה ירושלמית חדשה - "לא ייאמן איזו כמות אשפה מתגוללת ברחובות. מיכלי אשפה ענקיים מלאים על גדותיהם: שקיות אשפה קרועות זרוקות עליהם, שקיות קרועות מונחות מסביב ותכולתן דולפת החוצה, מאכל לחתולים ולעכברים. בכל שביל ופינה, מעל כל חלקה שהייתה טובה - רק שיירים, ניירות ושקיות של חטיפים. איך יתכן שזאת השכונה היפה, שכדי להתגורר בה שילמתי טבין ותקילין? אני שואלת את עצמי. ואם היא שלי - אז איך ייתכן שהיא נראית ככה?"

באותן מילים התבטאה לפני כשנה זיוה הבני ברקית, כששוחחנו בטלפון: "בני ברק היא עיר של קדושה ורוחניות, איך יתכן שבמו ידינו נקלקל את הקודש ונערב בו אשפתות? קדושה ורוחניות אינן סותרות סדר ונקיון. בבתים הפרטיים אנשים יודעים זאת. הבעל לומד טוב יותר כשסביבו סדר, נקיון ואוירה נעימה. ילדים חשים טוב יותר ולומדים בחפץ לב כשחפציהם מסודרים ונקיים. מה קורה לנו שם בחוץ, הכל נשכח פתאום?"

במשך השנה, זיוה התמתנה מעט. מאז הבחירות, המצב בבני ברק השתפר מאד.

***

בארבע השנים שמספרי הטלפון והפקס שלי מופיעים בעיתון, מטלפנות לא פעם קוראות ומתריעות על הענין: "אנא כתבי על זה" - הן מבקשות במפגיע - "זה חילול ה' נורא".

אישה בעלת תשובה סיפרה לי על קרובי משפחתה, שאינם באים לבקרה כי (לפי דבריהם) לא נאה להם להסתובב במקום חסר טיפוח שכזה. "איך את גרה פה?" הם שואלים. "גידלנו אותך אחרת..."

דוקא לגבי אותם קרובים הייתי טוענת, שלהיות נקי כפיים ועוסק בתורה הקדושה, חשוב יותר מאשר לחיות בזוהמה פנימית ולהתהדר בנקיון שסביב. לא מאלו עלינו ללמוד. הלא כולנו יודעין שאין זו חכמה להתגדר בנקיון, כאשר הבית ריק יחסית, ולכל נפש בו יש חדר וחצי מינימום. עובדה, כאשר הכלבים שלהם יוצאים אל הרחוב - הם מזהמים את הסביבה. כיון שזו רוב האשפה שהם מייצרים - היא ורק היא מבצבצת מכל פינה אפשרית ברחובותיהם.

ברוך ד' שיש לנו מי שמלכלך, שיש לנו עבור מי לקלף את הבננה ולהשליך את קליפתה, להחליף טיטול ולהשליכו, ולמלא את הפח בקליפות תפוחי אדמה - משפחה של עשר נפשות ויותר אינה יכולה להתנאות בכמות אשפה כמו זו של שתיים שלש נפשות וכלב. אבל על אף הקושי שבדבר, המצב ברחובותינו עבר מזמן את הטעם הסביר והמותר.

***

אז מדוע באמת הרחובות מלוכלכים?

התשובה מורכבת משני חלקים. האחד - הוא חלקם של התושבים, והשני- תפקידה של העיריה.

נעסוק ראשית כל בחלקם של התושבים.

אנשים מלכלכים את הרחוב והחצר על פי רוב פשוט מחוסר מודעות וחוסר מחשבה. הם טרודים ועסוקים בשלהם, אינם נותנים את הדעת על האשפה שהם מוציאים מבתיהם, אינם שואלים עצמם לאן היא הולכת ומה גורלה אחר כך.

בעלי חנויות, למשל, מוציאים החוצה ארגזים ובהם שיירי מזונות. הם סומכים על כך שמישהו יזיז אותם משם. לפעמים זה נכון. מישהו מפנה את השטח כי הלכלוך צורם לו. או שהוא רוצה לעבור, אבל לפעמים גל האשפה גדל, השיירים מתפזרים וכל השטח סביב החנות הפוך למקום אשפה.

סיבה נוספת היא, שיש מבוגרים שאינם מחשיבים את "הרחוב". הילדים אינם מתחנכים להסתובב ברחובות, הנערות בבית פנימה, וההורים עצמם עוברים ברחוב רק כגשר המעביר את הנהר. כשהרחובות אף אינם 'בטוחים' צניעותית - אפילו משתדלים להדיר רגלינו מהם עד כמה שאפשר. לכן אין הם מרגישים קשר נפשי אל המקום ששמו "רחוב". וכיון שכך, אנו מוצאים עצמנו מזלזלים בסביבתנו, שלא בצדק, כמובן.

בהמשך, גם אין מחנכים את הילדים למודעות של נקיון ברחוב. הם יוצאים עם הבייבי סיטר, משתובבים, אוכלים ומלכלכים. הבתים הצפופים של האזורים החרדיים אינם מאפשרים גינות נוי וחצרות מסודרות. ילדים רבים אינם חשופים למציאות של גינות נוי, פרחים ססגוניים ומדשאות ירוקות, וחסרי מודעות לכדאיות השמירה עליהם. חדרי המדרגות במקומות רבים שדופים ומקושקשים, ולעיתים, מחוסר תקציב, גם לא מסוידים. יש שהמדרגות עצמן מלוכלכות, עד שעה לפני שבת.

דיירים בעלי אמצעים יכולים להביא גנן ומנקה מדרגות קבוע, אך לא כל המשפחות מסוגלות לעמוד בהוצאות המינימליות האלו. הלכלוך בחדרי המדרגות גורם לעיתים לייאוש, עד שדיירי הבנינים אפילו אינם מנסים לתקן את המעוות. ילד, שגדל באווירה של לכלוך - מתרגל לחיות כך, והוא אפילו אינו רואה את האשפה המושלכת.

סיבה נוספת להנצחת מצב הלכלוך היא, כמובן, הטלת משימות על ילדים שאינם יכולים לבצען כראוי. לא פעם אפשר לראות ילד בן חמש נושא פח ענקי, מגיע אל מיכל האשפה, הופך את הפח בכוחו הדל, ושופך אותו אל מחוץ למיכל. ילדים שהמשא כבד עבורם משאירים את השקיות בכל מקום שנוח להם.

סיפרה לי אישה ששלחה בקביעות את בנה בן השמונה להשליך את האשפה: "יום אחד עלתה אלינו השכנה מקומה ראשונה. "מרים" - קראה לי והזעיקה אותי אל חלון חדר השינה שלה, "אינך מריחה מפה ריח נורא?"... לא הייתי צריכה להתאמץ כדי להריח. התפלאתי על עצמי שלא הרחתי קודם. זה היה נורא. ירדנו לבדוק, והנה בסבך השיחים הפראיים, מאחורי הבנינים, במקום שאין איש דורך, נמצאו כחמישים שקיות אשפה קרועות... הכרתי אותן מיד... עכשיו נזכרתי שבני היה חוזר חיש מהר מכל משימה כזו שהוטלה עליו..."

ילדים מוליכים אשפה כשפניהם אל העבר השני. הם מנסים להפטר מהטרדה "המגעילה" מה שיותר מהר. יש לחנך את הילד היכן להשליך, כיצד, מתי אין להשליך אשפה כי אי אפשר יהיה לסגור את המיכל, ומדוע אין להשאיר שקיות מחוץ למתקן האשפה. וככה שולחים ילד, ללא מחשבה, עם שקית מחוררת וקרועה, כשטיפות עכורות נוטפת לאורך כל הדרך ויוצרות שביל לכלוך שלא במהרה יימחק.

כל זאת לא מרוע לב או מזלזול, אלא לפעמים מחוסר מחשבה ולפעמים מתוך רשלנות רגעית.

כל אם מוכרחה, למען הסדר הטוב, ליצור "סדר עדיפויות" בחינוכה. אמהות חרדיות עמלות קשה מאד בבתיהן, בראש מעיניהן עומד החינוך היהודי הטהור. כשאין זמן, הן מוותרות לא פעם על עניינים חשובים אחרים. אמא תעדיף, למשל, להשקיע מאמץ לחנך את בנה לתפילה בזמן, אף אם בשל כך לא יספיק לנקות את חדרו. לא פעם חינוך לנקיון הסביבה נופל לעדיפות אחרונה, לא מרצון כי אם מהכרח.

***

יש תושבים רבים שיעדיפו לשלול כליל את כל הרשום לעיל, וידגישו: בכל אשמה העיריה. אין זה נכון לחלוטין.

מן הראוי לעשות בדק בית אצלנו, ורק אז להגיע אל העיריה שלצערנו גם היא אינה מבצעת את תפקידה כראוי.

 

"אני לא לגמרי מאשימה את העירייה בכל המחדל הזה" - אמרה לי חנה, אותה פגשתי בתחנה מחכה לאוטובוס, ובינתיים מקבצת מהמדרכה ניר לנייר ומשליכה לאיזו פינה נסתרת - "אבל העירייה בוודאי אשמה בחלק גדול ממנו. אילו היו אצלנו סלי אשפה לאורך הרחובות, במרחק סביר זה מזה, היה הכל אחרת. ילד אינו אוהב לרוץ למרחקים כדי להשליך את הנייר של הארטיק - הוא מעדיף להפטר מהנייר כמה שיותר מהר".

אילו היו מנקי הרחובות עושים ברחובותינו יותר - היה הרחוב נראה אחרת. כמה פעמים ראיתם ליד הבית שלכם איש שנקרא פועל ניקיון? אילו היו מחליפים את "צפרדעי" האשפה לעיתים קרובות יותר - הכל היה שונה. בתל אביב הייתה לא מזמן שביתת פועלי ניקיון, ורחובותיה נראו גרועים משלנו. ואצלנו יש אשפה בכמות הרבה יותר גדולה משלהם.

רותי יצאה ביום שיש האחרון להשליך אשפה ושבה עם השקיות הביתה, מחוסר מקום, מקוננת: "בציבור שלנו מושלכת אשפה עד דקה לפני שבת, וביום שישי האשפה רבה פי כמה מיום אחר" -  למה לא להתחשב בנו? מדוע לא לאסוף אשפה ביום ששי, שיהיה נקי לכבוד שבת?!

נכון וברור הדבר שמי שמלכלך כדי ללכלך - עושה מעשה שלא ייעשה - אבל ישנו הבדל גדול בין זה, לבין אלו שמלכלכים כי נגמר המקום במיכלי אשפה, או כיון שקרוב לביתם אין מיכל אשפה כלל.

ילד שיראה שכונה נקייה, ירגיש משיכה לעזור לה להישאר כזו. אם ילד רואה שכונה מלוכלכת - ירשה לעצמו להוסיף וללכלך. אפשר לבדוק זאת בביתנו הפרטי. כשהבית מסודר ונקי, אפילו ילד צעיר יחשוב פעמיים לפני שישליך כפית לכיור, ובודאי שלא יאכל קרמבו וישליך את הנייר לארץ.

***

"אפשר לראות זאת בעיר בני ברק" - אומרים לי אנשים משם. "מאז שהעיריה שמה דגש על הנושא, והביאה את העיר למצב די נקי, תושבי העיר משתפים פעולה. ואולי זו ההוכחה" - הם אומרים -"שהעיריה יכולה לעשות רבות למען הניקיון, אבל זאת רק אם התושבים מראים איכפתיות גדולה מאד בנושא זה".

בבני ברק ידעו הנבחרים שאחרי השביתות הגדולות והרשלנות המרגיזה והדוחה שהוכחה בשנים קודמות כלפי הניקיון, נמאס לתושבים. היה ברור שאחד הקריטריונים החשובים ביותר בו תיבחן העיריה החדשה יהיה הניקיון.

ובאמת יש שיפור גדול גם משום שהתושבים פעילים. הם מדווחים לעיריה על ערמות אשפה ברחובותיהם. הם מוחים כשצריך, שולחים מכתבים למערכות העיתונים ומטלפנים: יש הקפדה רבה והשגחה על טיב עבודת פועלי הניקיון, שיודעים שהם עומדים למבחן התושבים.

הפגנת הרצון הכללית יוצרת אוירה בה הלכלוך "מוחרם". תושבים מתלוננים על חנויות שמזהמות את הרחוב, והפקחים מביאים לתודעת בעלי החנויות את אי שביעות רצונם של השכנים בסביבה. בעלי החנויות מעוניינים בהמשך היחסים הטובים עם הקליינטים-השכנים, וברגע שהם תופסים שהלכלוך דוחה קונים ומעורר מורת רוח בין שהשכנים, הם מקפידים יותר על הניקיון. כאשר התושבים מוכיחים אכפתיות במחאות ובתלונות- העיריה הופכת מודעת לבעיה. כל ראש עיר או נבחר ציבור אחר מעוניין להוכיח לבוחריו שהוא מתחשב ברצונם. זה פשוט.

מכאן, שחוסר איכפתיות, אדישות והפניית תלונות כלפי גורמים לא אשמים - משתק כל פעילות מצד הגורמים שתפקידם לעשות ולבצע.

"איננו מטילים את כל התיקון על כתפי העיריות", מסבירים אנשים, "אבל עליהן לעזור לנו לעזור לעצמנו. עליהן להקדיש יותר משאבי ניקוי לשכונותינו. ברחובות אחרים לא מלכלכים פחות - כפי שנהוג לחשוב- רק מנקים יותר, וזה כל הסיפור".

 

 

הסדר מוביל למנוחת נפש המאשרת את חיי האדם

'אל התלמיד', זו שמה של חוברת דקה (ל"ב עמודים בסך הכל) בעלת ניחוח עתיק, עדין וקסום, שהזדמנה לידי - הראשונה שיצאה לאור על ידי 'הוצאת משען לתלמודי תורה בארץ ישראל' (הלשכה הראשית בירושלים), במסגרת 'סדרת חוברות לבני הנעורים'. היא ראתה אור לפני 65 שנה, בחודש שבט של שנת התש"ט, כמהדורה שניה. כאשר קודמתה הופיעה כבר בחודש אלול של שנת התרפ"ב - 27 שנים קודם לכן. 

מחברה הוא הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, מי שנודע כמחבר פורה של ספרי הלכה והגות, בנוסף לעמידתו בראש מוסדות 'עץ חיים' - מראשוני תלמודי התורה בעיר, ומן הגדולים שבהם - במשך מאה שנים ויותר.

***

מהדיר החוברת המנוקדת, הרב ישעיהו אריה דבורקס, מביא בפתחה דברים אחדים: "אנו מוסרים פה בידיכם מחברת יקרה מאת מחבר יקר. במחברת זו אצור נסיון כביר של חכם התורה וחכם החיים, והיא נועדה לחניכי תלמודי-התורה. היא כתובה בלב מלא אהבה לתלמידים ובשפה קלה ומובנת".

בין יתר הדברים הפונים אל התלמיד, כלולות הוראות ועצות שונות, העשויות להיות לו לתועלת - כפי שפותח המחבר בדבריו: '...בני לדברי הקשיבה, לאמרי הט אזנך! דע, כי כל אשרך בחיים תלוי בחנוך ילדותך. מילדות תבוא לשחרות, ומשחרות לזקנה. הדרך אשר תתווה לך בנערותך, היא אשר תוליכך ותלוך עד זקנה ושיבה, ומהלימודים אשר תספוג היום, תשפיע אחר כך על בניך ועל חבריך ועל תלמידיך אתה, ובניך ותלמידיך לבניהם ותלמידיהם הם, עד סוף כל הדורות.

הבט נא אל האנשים שכבר באו בימים, וראה מה רבו השינויים, שנשתנו זה מזה, רבים מהם גדולים וטובים, צדיקים, אהובים וברורים, נוחים ומכובדים, ורבים קלי ערך, שחברתם שנואה. המקור לניגודים - הוא חינוך ילדותם. כל אחד ואחד מהם נתחנך על פי דרכו, וגם כי הזקין לא סר ממנה.

זקן אחד קבל ואמר: חבל שימי הילדות והחינוך באים לראשונה וימי הזקנה והידיעה באים לאחרונה, אילו באן להיפך - כמה ידע החניך להוקיר את חינוכו.

בחינוכך מטפלים אמנם הריך, רבותיך ומדריכך, הם העמלים הרבה להעלותך על סולם השלמות. אבל המדריך הגדול ביותר בשבילך, הנך אתה בעצמך. המחנכים יכולים רק להורות לך הדרך, להטותך אל הישרה וללמדך. אולם הלב המקשיב, המוח המשיג, והאוזן השומעת - לך הם וברשותך. אם הקשבת ושמעת לקול מלמדך - אשרך וטוב לך. ואם לבך הקשית ואוזנך אטמת - לשוא כל עמלם. אם אין אתה לך - מי לך? פלס מעגל רגלך, וכל דרכיך יכונו!"      

***

ט"ו פרקים מכילה החוברת, כל אחד מהם, מתפרס על שני עמודים לא גדולים. פרק ו' נושא את הכותרת - 'נקיון סדר ומנוחת הנפש', ומפנה אל התלמיד את הדברים הבאים:

"אל תלכלך בגדיך ופניך, ולא תתראה בניוולך, חפציך ובגדיך יהיו תמיד נקיים, ולא ימצא עליהם רבב ולכלוך, ומכל שכן על גופך.

הסדר - אין גבול לערכו. המסודר יש לו תמיד פנאי, ומעשיו מצליחים, אף שאיננו אץ ורץ. והמבוהל נחפז וממהר ותמיד אין לו פנאי, ואינו מצליח. האיש שלא התרגל בילדותו לסדר ומשטר, סובל הרבה בגדלו ואין נחת לו. הסתגל מימי הילדות לחיות חיים מסדרים. פשטת בגדיך- הנח אותם תמיד במקום מיוחד. לתרמיל ספריך וחפציך בחר לך מקום מיוחד, ואל תפזרם במקומות רבים. אל תשנה מקומותיהם פעם בפעם, אל תחוס על השעה הקצרה, שאתה מבטל לסגור בגדיך וחפציך - הפסד שעה קצרה זו ימנע ממך אחר כך הפסדן של שעות הרבה.

אל תבלבל מעשיך זה בזה, ולא יתבלבלו גם דבריך ומחשבותיך. וכבר אמר רבי זונדל סלנטר זצ"ל (ממייסדי תלמוד התורה 'עץ חיים'): 'המבולבל בהנחת חפציו, והבלתי מסודר במעשיו, מבולבל גם במחשבתו ולא רק בעניניו החומריים, אלא גם בעניניו הרוחניים, וקשה לו לצמצם את מחשבתו גם בעבודת ה' - זו תפלה.

הסדר מוביל למנוחת הנפש, המאשרת את חיי האדם".

***

בחיתומה של החוברת מצויה אגרת הפונה אל ההורים, באמצעות י"ד נקודות, שאותן מבקש המחבר כי יאמצו לעצמם:

בנקודה י"ב מתבקשים ההורים - 'להשגיח שיתרגל בסדר ונקיון, ולא ללכלך ולא לקלקל ולשבר'.

***

לי לא נותר אלא להצטרף לייחול: " 'וישמח אביך ותגל יולדתך', ויבורכו מפי הבריות - 'ברוכים הם שילד שעשועים כזה ילדו, ברוכים הם שבן יקיר כזה גדלו".